סימן רכד – דיני ברכות פרטיות
א הָרוֹאֶה א מֶרְקוּלִיס אוֹ שְׁאָר עַכּוּ"ם, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ; וְאִם רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. { הַגָּה: } ב { וְהָאִדָּנָא אֵין מְבָרְכִים זֹאת הַבְּרָכָה, שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְגֻדָּלִים בֵּינֵיהֶם וְרוֹאִים אוֹתוֹ תָּמִיד. } ב הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ ע" א, אִם הוּא בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָקַר ע" א מֵאַרְצֵנוּ; וְאִם הוּא בְּחוּץ לָאָרֶץ, אוֹמֵר: שֶׁעָקַר ע" א מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה, וְאוֹמֵר בִּשְׁתֵּיהֶן: כְּשֵׁם שֶׁעָקַרְתָּ אוֹתָהּ מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה כֵּן תַּעֲקֹר אוֹתָהּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְהָשֵׁב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעָבְדֶּךָ. { הַגָּה: וְאִם נֶעֶקְרָה עַכּוּ"ם מִמָּקוֹם אֶחָד וּנְתַנּוּהָ בְּמָקוֹם אַחֵר, מְבָרֵךְ עַל מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה שֶׁעָקַר עַכּוּ"ם, וְעַל מָקוֹם שֶׁנְּתַנּוּהָ לְשָׁם, שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס' וִירוּשַׁלְמִי). ג הָרוֹאֶה בָּבֶל הָרִשְׁעָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱרִיב בָּבֶל הָרִשְׁעָה; רָאָה בֵּיתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע; רָאָה גֹּב אֲרָיוֹת אוֹ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִים לַצַּדִּיקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רי"ח סָעִיף ז'. } ד רָאָה מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּבָבֶל שֶׁכָּל בְּהֵמָה שֶׁתַּעֲבֹר עָלָיו אֵינָהּ יְכוֹלָה לָזוּז מִשָּׁם אִם לֹא יִתְּנוּ עָלֶיהָ מֵעֲפַר הַמָּקוֹם הַהוּא, וְהוּא סִימַן קְלָלָה לָהּ דִּכְתִּיב: וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא { (פי' מְכַבְּדוֹת הַבַּיִת שקובל"י בְּלַעַ"ז) } הַשְׁמֵד (יְשַׁעְיָה יד, כג) אוֹמֵר: בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם. ה הָרוֹאֶה שִׁשִּׁים רִבּוֹא מִיִּשְׂרָאֵל בְּיַחַד, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים; וְאִם הֵם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְגִלּוּלִים, אוֹמֵר: בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה (יִרְמִיָּה נ, י"ב). ו הָרוֹאֶה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ ג לִירֵיאָיו. ז הָרוֹאֶה חַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁחֲכָמִים בְּחָכְמוֹת ד הָעוֹלָם, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם. ח עַל ה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו; וְעַל מַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹמֵר, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם. ט מִצְוָה לְהִשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹת ו מְלָכִים, אֲפִלּוּ מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. י הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל ז בְּיִשּׁוּבָן, כְּגוֹן בְּיִשּׁוּב בַּיִת שֵׁנִי, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה; בְּחֻרְבָּנָן, אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. יא הָרוֹאֶה בָּתֵּי עַכּוּ"ם בְּיִשּׁוּבָן, אוֹמֵר: בֵּית גֵּאִים יִסַח ה' (מִשְׁלֵי טו, כה) בְּחֻרֻבָּנָן אוֹמֵר: אֵל נְקָמוֹת ה' (תְּהִלִּים צד, א). יב הָרוֹאֶה ח קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וכו', וְעַל קִבְרֵי עַכּוּ"ם אוֹמֵר: בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגו' (יִרְמִיָּה נ, יב). יג כָּל בִּרְכוֹת הָרְאִיָּה, אִם חָזַר וְרָאָה ט אוֹתוֹ דָּבָר בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
באר היטב – סימן רכד – דיני ברכות פרטיות
א א מרקוליס. פי' חילוף קילוס דאסור להזכיר ע"א בשמה: ב תמיד. אפי' הולך לעיר אחרת כיון שראה כיוצא בזה בעירו וה"ה קטן שהגדיל ל"צ לברך כיון שראה בקטנותו מ"א וכתב הב"ח בשם ספר האשכול השמר לך לראות קניגנאות של עכו"ם וה"ה מחולתם או שום דבר שמחתם ואם תשמע קול עכו"ם שמחים האנח ותצער על חרבן ירושלים ותתפלל להקדוש ב"ה עליה ובפ"ק דע"ז דף י"ח דאפי' ההולך לקניגאות של ישראל הרי זה מושב לצים: ו ג ליראיו. לפי שישראל דבקים בו יש יחוס לחלק אחר מי שנחלק ממנו משא"כ בא"ה אומר שנתן שאין דביקות בנותן מתנה למקבל. ט"ז: ז ד העולם. ואם אינם חכמים אלא בדתם אין מברך עליהם. מ"א: ח ה מלכי ישראל. אפי' סומא אומר. ברכות דף (נ"א) [נ"ח]: ט ו מלכים. אם אינם הולכים שם עם הע"ז עי' ס"ח. השלטונין שאין עליהם עול מלך לשנות דבריהם ודן והורג במשפט מברך עליהם. ועל השרים שממנה המלך בכל עיר ועיר טוב לברך בלא שם ומלכות כנה"ג בשם הרדב"ז ומ"א. אם רואה פעם אחת המלך אל יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר ס"ח מ"א. ברמב"ם ספ"ג דאבל כתב שמותר לטמא בטומאה של דבריהם מפני כבוד מלכים או מפני כבוד הבריות כגון לנחם אבל עיין מ"א: י ז בישובן. דוקא בא"י ולא בח"ל. (ובס' אליהו רבה פסק דוקא בבתי כנסיות וכן בבית כותים מיירי בהכי כדעת הרי"ף. וכ"כ רש"ל ובכל בו ובס' זכרון): יב ח קברי ישראל. אפי' על קבר אחד יברך הרדב"ז. אבל בהלק"ט ח"א סי' רי"ב חולק וכ' דעל קבר אחד אינו מברך ע"ש. כ' בדרשות מהר"ש כשהיה הולך על הקבר היה אומר יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני פה בכבוד וזכותו יעמוד לי. עוד כתב מה שתולשין עשב או צרור ומשימין על מצבה אינו אלא משום כבוד המת להראות שהוא היה על קברו וכ' בר"מ שיניח ידו על הקבר ע"ש: יג ט אותו דבר. ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך רדב"ז. וה"ה אם ראה קברות אחר וכן כל כיוצא בזה:
מגן אברהם רכ״ד – סימן רכד – דיני ברכות פרטיות
א׳ מרקוליס. פי' חילוף קילוס דאסור להזכיר ע"א בשמה (ע"א רפ"ד): ב׳ שאר ע"א. אפי' בית ע"א (ב"י) וב"ח פי' דוקא כשרואה אותם בגלוי ועסי"א מ"ש: ג׳ והאידנא. נ"ל דבא לאשמועינן אפי' הולך לעיר אחרת וראה א"א מ"מ כיון דראה כיוצא בזה בעירו תוך ל' אינו מברך כנ"ל עמ"ש סי' רי"ח סי"ג ואפשר דבא להשמיענו דאפי' קטן שהגדיל אינו צריך לברך כיון שראה אותה בקטנותו כתב ב"ח בשם ספר האשכול השמר לך לראות קניגנאות של עכו"ם וה"ה מחולת' או שום דבר שמחת' ואם תשמע קול עכו"ם מחנגין ושמחים האנח ותצער על חורבן ירושלים ותתפלל להקב"ה עלי' עכ"ל ובפרק קמא דע"א איתא דאפילו ההולך לקניגאות של ישראל ה"ז בכלל מושב לצים: ד׳ שחלק. שישראל הם חלק אלוה ודבקים בו לכן אומר שחלק: ה׳ בחכמו' העולם. ואם אינן חכמים אלא בדתם אינו מברך עליהם השלטונים שאין עול מלך עליהם לשנות דבריה' ודן והורג במשפט מברך עליהם, ועל השרים שממנה המלך בכל עיר טוב וישר לברך בלא שם ומלכות, על השופט הגדול שהוא הקאד"י אין מברכין כלל (רדב"ז ח"ב ג'): ו׳ מלכי ישראל. משמע בגמרא אפי' סומא שיודע שהמלך עובר מברך: ז׳ להשתדל. משמע בגמרא דמותר לעבור על מצות דרבנן לראות מלכים אפילו מלכי א"ה ומ"מ מדסיים משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן משמע דוקא במלכי ישראל אמרו ומשום כבודן וכ"מ מדלא כ' בי"ד סי' שע"ב דין זה משמע דוקא במלכי ישראל שרי וזה אין לנו עכשיו בעו"ה, ומ"ש בגמרא ולא לקראת כו' היינו שמצוה לרוץ לקראת מלכי א"ה שאם יזכה לראות מלך המשיח שיבא במהרה יבחין מה בין גדולתם לגדולתו וידע שכר עושי מצות ומ"מ אסור לעבור אפי' מצוה דרבנן בשביל זה, ובס"ח סי' תתק"נ כ' שאם רואה פעם אחת המלך אל יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר וברמב"ם ספ"ג דאבל כ' בהדיא שמותר לטמא בטומא' של דבריה' מפני כבוד מלכי' אפי' למלכי א"ה או מפני כבוד הבריו' כגון לנחם אבל וכ"כ התו' בבכורות דף כ"ט וכ"ה בירושלמי דברכות וכתבו התו' דדוק' להני מצות אבל בשאר מצות בעי ניפוח וכ"כ בפסחים ספ"ח וכ"כ הרמב"ן בהשגות: ח׳ בתי ישראל. פי' בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון בישוב בית שני (רש"י) ואפשר דוקא בא"י קאמר ולא בח"ל, וב"ח כ' בשם רש"ל שהן מיושבי עתה כגון בבית שני: ט׳ בתי ע"א. פי' בתי א"ה שיושבים בשלוה והשקט ועושר וב"ח כ' בשם רש"ל דנהגו העולם לומר דוקא על בתי כנסיות שמתפללין בתוכ' וכן להיפך בבית עכו"ם: י׳ חזר וראה. ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך (רדב"ז בשם הראב"ד ז"ל):
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רכ״ד
א׳ שחלק מחכמתו. הא דקתני בישראל שחלק ובאומות שנתן ראיתי תי' רבים ונ"ל עיקר דבישראל יש טעם לפי שהם דבקים בו ית' וכל שאתה אומר חלק צריך אתה לדעת ממי נחלק נמצא שיש יחוס לחלק אחר מי שנתחלק ממנו משא"כ באומות שאין להם יחוס אחרי הנותן כמו כל מתנ' דלית בה אחריו' על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא וע"כ אמר הכתוב ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות פירש"י שם טומאה מסר להם הוא ג"כ על הכוונה שזכרתי שאחר שנתן להם מתנה זו שוב אין דביקות בנותן: ב׳ הרואה בתי ישראל. כ' רש"ל וז"ל הרי"ף פי' בתי כנסיו' ולפ"ז צ"ל מ"ש אח"כ הרואה בתי עע"א היינו נמי בתי תיפלות שלהן. וא"כ קשה הלא יש ברכה מיוחד להם כמ"ש הרואה מרקוליס או שאר ע"א או' ברוך שנתן ארך אפים וי"ל התם כשרואה גוף העכו"ם אבל הכא רואה הבית תורפה מיוחדת להם שמעמידין עכו"ם בתוכ' ואינו רואה עכו"ם עצמה. וי"מ שקאי על כל בתי ישראל של מנהיגים ועשירים וביישובן דקאמר היינו כשיושבין בתוקפן ובכחן ולזה נתכוין רש"י שפי' מציב גבול אלמנה כגון ישוב בית שני ולאו דוקא בנין ב"ה קאמר דא"כ הל"ל הרואה ב"ה אלא אכל בתי ישראל קאמר כשהן בישוביהן אחר ימי אלמנותן וזהו בבית שני וכ"מ בגמ' דאכל בתים קאמר וכ"מ בסוגיא דמייתי עלה עובדא דעולא ור"ח כי מטא אפתחא דרב חנא כו' מיום שחרב ב"ה נגזרה גזירה על בתי הצדיקים וכו' משמע דבתי בני ישראל בחורבנן דקאמ' היינו בתי עשירים של ישראל ובעלי צדקה וממילא נמי כה"ג הא דבתי ישראל בישובן ולא נהגו כן אלא דוקא בבתי כנסיות ואיפכא בבית תרפות שלהם עכ"ל. וב"י כ' שאין מברכין על בתי ישראל אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית וזה ג"כ כוונת רש"י כו':
ספר מחצית השקל על אורח חיים רכ״ד
רכ״ד:א׳תתקנ״ב א׳ (ס"ק א) מרקוליס. פי' חילוף כו' דאסור להזכיר ע"ז בשמה וצריך לכנות לה שם גנאי. ובזה כתב דבאמת הוא לגנאי והם דברי התוספות: רכ״ד:א׳תתקנ״ג א׳ (ס"ק ב) לדעת הרב"י כתי' השני דהתוס' ולאו דוקא מרקוליס דה"ה ע"ז אחרת מברך שנתן אא"פ כו' והא דנקט הש"ס מרקוליס משום דבמקום אותו תנא היו עובדים למרקוליס. והב"ח פי' דמה"ט נקט מרקוליס דאותה ע"ז עומדת בגלוי שזורקין לה אבנים לכן מברך: ב׳ אבל שאר ע"ז דרכה שמעמידין אותה בבית תפילתם ואינו רואה ע"ז ענמה אלא בית תיפלות שהע"ז עומד בתוכה ולכן אינו מברך שנתן אא"פ כו' אלא אומר בית גאים יסח ה' כמ"ש בסעיף י"א. אבל אם רואה שאר ע"ז בגלוי מודה הב"ח דמברך שנתן אא"פ כו': רכ״ד:א׳תתקנ״ד א׳ (ס"ק ג) והאידנא. נ"ל דבעי לאשמעי' כו' דהוה קשיא למ"א מאי קמ"ל רמ"א הא כן מבואר במחבר אם רואה אות' תוך שלשים אינו חוזר ומברך וממילא לדידן דאין עובר שלשים יום שאין רואין ע"ז אין מברכין: ב׳ ע' מ"ש סי' רי"ח ס"ק ה' דעל אותו דבר עצמו אינו מברך ואע"ג דהכא בעיר אחרת היא ע"ז אחרת מ"מ כיון דהוי אותה מין ע"ז שראה בעירו הוי דבר בעצמו ולפ"ז צריך לחלק בין ע"ז ובין רעמי' וזועות ורוח ע"ש: ג׳ דאפי' קטן כו' דלדברי המחבר אינו מבואר כ"א כשכבר בירך פ"א ושוב רואה אותה תוך שלשים ושוב אינו מברך. אבל קטן שמעולם לא בירך ס"ד דמברך קמ"ל לרמ"א דלא יברך: ד׳ כת' הב"ח בשם ספר האשכול. עיין נוסח התפל' בעט"ז ובפ"ק דע"ז: רכ״ד:א׳תתקנ״ו א׳ (ס"ק ה) בחכמות כו' השלטונים כו' דברים אלו שייכים לסעיף ח' במ"ש לברך על מלכי או"ה: רכ״ד:א׳תתקנ״ז א׳ (ס"ק ו) מלכי ישראל משמע בגמ' אפי' סומא כו' וכן מצינו לרב ששת דף נ"ח ע"א. ובס' א"ר כת' ומשמע שם מלשון הש"ס דלא בירך הברכה שחייבו חכמים אלא בירך למלך ברכת תשורה כו' דאמרי' התם כי אתא מלכא פתח ר"ש וקא מברך ליה א"ל האי צדוקי למאן דלא חזית קמברכת כו' אבל בעין יעקב הגרסא כי אתא מלכא פתח ר"ש וקאמר ברוך א"ל וכי לא חזית היכי מברכת עכ"ל: רכ״ד:א׳תתקנ״ח א׳ (ס"ק ז) להשתדל משמע בגמ' כו' ומ"מ מדסיים משום כבוד מלכים כו' דאמרי' בברכות דף י"ט ע"ב אר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט אין חכמה כו' במקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב כו' ופריך ת"ש דאמר ראב"צ מדלגים היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי או"ה שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי או"ה. אמאי לימא אין חכמה כו' ומשני כדרבא דהאי דילוג שע"ג ארונות ליכא משום טומאה דאוריית' אלא טומאה דרבנן ומשום כבוד מלכים לא גזרו רבנן עכ"ל הגמ'. ומזה משמע דלא התירו אלא במלכי ישראל דמחויב בכבודן ולא במלכי או"ה דאין מחויב בכבודן לילך לראותן אלא משום שאם יזכה יבחין כו' מהאי טעמא לא התירו טומאה דרבנן דאל"כ הל"ל משום כבוד מלכים ומשום שאם יזכה יבחין כו' לא גזרו רבנן. ובס' ח"מ כ' וז"ל רש"י פי' בחומש פ' בא ויצום כו' ואל פרעה מלך מצרים ציום לחלוק לו כבוד בדבריהם כו' ומשמע דאף למלכי או"ה צריך לחלוק להם כבוד עכ"ל. ולענ"ד דוקא כשמדבר עם מלכי או"ה צריך לחלוק להם כבוד. והוא ממדת דרך ארץ דהא הקב"ה חפץ לכבודן ואפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי. אבל לטרוח לראותן אינו מחויב משום כבודן ותדע דאל"כ למה הוצרך לו' הטעם דמצוה לרוץ לראות מלכי או"ה משום שאם יזכה יבחין כו' טפי ה"ל לומר דמחויב בכבודן: ב׳ וכ"מ מדלא כ' בי"ד סי' שע"ב שכ' דין היתר טומאת כהן לדבר מצוה ולא כ' דין זה דשרי לראות מלכים א"ו דלא הותר אלא למלכי ישראל וזה אין לנו ולמלך א"ה לא הותר לכן לא כ' דין זה לדידן: ג׳ ומ"ש בגמ' ולא לקראת כו' הם דברי ראב"צ מדלגים היינו כו' דסיים ולא לקראת מלכי ישראל לבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי או"ה שאם יזכה כו' דמשמע דגם במלכי או"ה הותר לדלג ע"ג כו' לזה כ' דאין הכוונה כן אלא מדאמר מדלגי' היינו כו' ע"כ יש מצוה בזה עז"א דהאי מצוה לא לקראת מלכי ישראל לבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי א"ה יש מצוה אולם במלכי א"ה יש טעם אחר מבמלכי ישראל דבמלכי ישראל הטעם משום דחייב בכבודן ומה"ט הותרה טומאה דרבנן ובמלכי או"ה אין הטעם כי אם יזכה כו' וממילא לא הותר טומאה לגבייהו אם לא שבא בחיל גדול כו' דאז שייך שוב טעם שאם יזכה כו' דהא השתא רואה אותן בכבוד יותר מן פעם א' ואפ"ה יראה אם יזכה שכבוד משיח יהי' יותר גדול: ד׳ וברמב"ם כו' מפני כבוד מלכים ואפי' מלכי או"ה כצ"ל. וז"ל מדלגים על ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפי' לקראת מלכי א"ה כדי להבחין כו' עכ"ל: ה׳ וכ' התוס' דדוקא שם בבכורות כ' כן: ו׳ בעי ניפוח. ר"ל דטומאת בית הפרס והיינו שדה שנחרש בה קבר עד אורך מאה אמות טמא מדרבנן שמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה מן הקבר וליותר ממאה אמה לא חששו שהוליכה המחרישה וטהור. וכראי' ר"פ י"ז דאהלות. ואמרו דללמוד תורה או לישא אשה או לנחם אבלים או לקראת מלכים או לדון עם או"ה משום דהוי כמציל מידם. לכל אלו הותר לכהן לילך בבית הפרס ועז"כ התוס דוקא להני מצות מותר אבל לשאר מצות בעי ניפוח. ופירש"י דעצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא אא"כ הוא רוב מנין או רוב בנין ואז מטמא באהל או אם האדם מאהיל על המת ולכן לצורך מצוה התירו חכמים לנפח בפיו לפני רגליו דאם יש עצם גדול דא"א לנפחו הרי יראנו וירחיק ממנו שלא ליגע בו ושלא להסיטו. ועצם קטן שאינו נראה נרחה בנפיחתו כן פי' רש"י ספ"ק דפסחים ע"ש: רכ״ד:א׳תתקנ״ט א׳ (ס"ק ח) בחי כו' ואפשר דוקא בא"י ובזמן בית שני קאמר כ"ה בב"י. אפי' בזה"ז אפי' בא"י לא. ועמ"ש בס"ק שאח"ז: רכ״ד:א׳תתק״ס א׳ (ס"ק ט) בתי כו' בתי כנסיות כו' וכן להיפך. ר"ל בתי ע"ז בית תיפלות שלהם יאמר בית גאים יסח ה':
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א