סימן ריז – ברכת הבשמים והמגמר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ריז – ברכת הבשמים והמגמר

א הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּשָּׂם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ א בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; יָשַׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא אַחַת; נִכְנָס וְיוֹצֵא נִכְנָס וְיוֹצֵא, מְבָרֵךְ עַל כָּל פַּעַם; וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ ב לַחֲזֹר, אֲבָל הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר ג לֹא יְבָרֵךְ. ב אֵין מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ; הִלְכָּךְ אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים הַנְּתוּנִים לְמַעְלָה מֵהַמִּטָּה, שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְהַעֲבִיר סִרְחוֹנוֹ שֶׁל מֵת, אֲבָל נְתוּנִים לְמַטָּה, מְבָרְכִין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: לִכְבוֹד הַחַיִּים הֵם עֲשׂוּיִים; וְכֵן אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וְלֹא עַל שֶׁמֶן הֶעָשׂוּי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא. ג מֻגְמָר שֶׁמְּגַמְּרִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו, לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל מֻגְמָר, אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ בַּכֵּלִים; וְכֵן ד הַמֵּרִיחַ בְּכֵלִים שֶׁהֵם מְגֻמָרִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁאֵין עִקָּר, אֶלָּא רֵיחַ בְּלֹא עִקָּר. ד בְּשָׂמִים ה שֶׁל עֶרְוָה, כְּגוֹן: קֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים תָּלוּי ו בְּצַוָּארָהּ, אוֹ אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ, אוֹ בְּפִיהָ אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הֶרְגֵּל נְשִׁיקָה אוֹ קֵרוּב בָּשָׂר. ה בְּשָׂמִים שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶם. ו מְסִבָּה שֶׁל עַכּוּ"ם אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁלָּהֶם, דִּסְתָם מְסִבָּתָן לְעַכּוּ"ם. ז הָיָה הוֹלֵךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְהֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב, אִם רֹב הָעִיר עַכּוּ"ם, אֵינוֹ ז מְבָרֵךְ; וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, מְבָרֵךְ. ח נִתְעָרֵב רֵיחַ שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בְּרֵיחַ שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב.

באר היטב – סימן ריז – ברכת הבשמים והמגמר

א א במ"ב. דוקא אם נתכוין להריח אבל אם לא נתכוין להריח פטור ומש"ה ניחא דלא אמר המוכר בשמים חייב לברך בכל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא מתכוין להריח והריח אתי ממילא ט"ז. אם מונחים בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי' כוונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשה שם להריח. מ"א: ב לחזור. נ"ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר. מ"א: ג לא יברך. ואם כשחוזר מריח בבשמים אחרים צריך לחזור ולברך. מ"א: ג ד המריח בכלים. וקצת ב"ב שאין להם בשמים להבדלה רק הכלים שדוכים בו הבשמים ויש לו ריח ומברכין עליהם הם עושים ברכה לבטלה. ט"ז ע"ש: ד ה ערוה. דוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין ע"ש: ו בצוארה. ה"ה אם הסירה משם ומונח אסור ט"ז ע"ש. ובשכנה"ג כתב דאפי' הבשמים הם על האשה כל שלא הגיע עצמו אל האשה והבשמים נתנו ריח מברך על הריח ע"ש: ז ז מברך. היינו על מה שיריח עוד דעל מה שהריח כבר אין לברך ואם לא נתכוין להריח אין צריך לברך כמ"ש בס"ק א':

מגן אברהם רי״ז – סימן ריז – ברכת הבשמים והמגמר

א׳ לחנותו של בושם. עשוי להריח שיריחו ויבאו לקנות (גמר') עסי' רי"ו ס"א וא"כ כשמונח בחדר ואינו בחנות אינו מברך אפי' כונתו להריח כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח: ב׳ דעתו לחזור. ונ"ל דוקא שהיה דעתו לחזור לאלתר כמ"ש ססימן תרל"ט: ג׳ לא יברך. צ"ע דבסימן קע"ח כ"ע מודו דבדברים שאין טעונים ברכה אחרונה אם שינה מקומו צריך לברך אפי' היה דעתו לחזור וצ"ל דשאני הכא דלבסוף הוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם ולכן א"צ לברך דדמי ליצא מסוכתו על דעת לחזור כמ"ש ססי' תרל"ט עמ"ש סי' רי"ח ס"ג וסימן ח' סי"ד משא"כ באכילה דאוכל דבר אחר ולכן צריך לברך ולפ"ז אם כשחזר מריח בבשמים אחרים צריך לברך, עוד יש לתרץ דהכא אינו מחוסר מעש' אלא כשנכנס מריח ממילא ולכן מהני דעתו: ד׳ של ב"ה. שמוליך איסטניס לב"ה להעביר הריח: ה׳ הזוהמ'. כגון לסוך בו הידים אחר האכילה ואם שמן אפרסמון הוא מברך בורא שמן ערב [רש"י ותוס' דף נ"ג] ונ"ל שיצא להם זה מדאי' דף מ"ג מברך על השמן וכו' וכמ"ש סי' רי"ו סי"א, אך צ"ע דהתוס' כתבו שם דמיירי להריח וכו' וצ"ל דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאם ברכותיהן שוות כדאיתא בגמרא וא"כ מנא ליה דעל שמן אפרסמון מברכין כשעשוי להעביר הזוהמא וכן משמע דעת הפוסקי' שסתמו: ו׳ שמא יבוא. אפשר דדוקא של ערוה אבל של פנויה מברכין עיין סימן קנ"ג סכ"א דהרשב"א תמה על הרמב"ם בזה וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ואם עשוי להעביר הזיעה אין מברכין עליו: ז׳ אינו מברך. ואף על גב שעכשיו אין עומדין הבשמים במסיבת ע"א מ"מ סתם עכו"ם עשוי' למוכרן למסיבת ע"א ואסור (תר"י) ולפי מ"ש ס"ו דדוקא במסיבה אסור ושלא במסיבה שרי וכמ"ש סי' רצ"ז ש"מ דלא אמרינן סתם עכו"ם מוכרין למסיב' וא"כ קשה למה אסרינן הכא ברוב עכו"ם וצ"ל דכשמריח ריחן חוץ לעיר מסתמא הם ממסיבה שדרך להריח למרחוק:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רי״ז

א׳ נכנס ויוצא כו'. עבסי' תרל"ט ס"ח מ"ש מזה ובגמ' פריך והא לאו לריחא עבידא ואמאי יברך ומשני אין לריח' נמי עבידא כי היכי דנירחי אינשי וניתי ונזבון מינים נ"ל מזה דאין חיוב בברכה זו אלא בנכנס ונתכוין להריח אבל בלא"ה אלא שהריח אתי ממילא אין חייב דכך לי באינו מתכוין כמו בדבר שאינו עשוי להריח ומ"ה ניח' דלא אמר המוכר בשמי' חייב לברך על כל פעם שעוסק בהם אלא ודאי דפטור כיון שלא נתכוין להריח וכ"מ בגמ' דאמר נכנס והריח ריח כו': ב׳ וכן המריח בכלים כו'. הטור חולק על זה וזה לשונו ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא"כ למה אין מברכין עליו כו' והקשה ב"י למה לא הקשה הטור בסי' רי"ו דהיינו מ"ש הש"ע ס"ו דאם סינן הבשמים מן השמן י"א שאין מברכין עליו כל עיקר כיון שאין לו עיקר והיה לו להקשות כן כמ"ש כאן וא"ל דמ"ש הטור לעיל וא"א כתב סתם על כולם בע"ב הוא חולק באמת מצד זה שהזכיר הטור פה זה אינו דהרא"ש לא מיירי כלל מסינן דהוא לא קאי רק על מה שנזכר בגמרא. נ"ל דהתם הולידו הבשמים ריח בשמן וכל שסינן אותם נשאר השמן ריקן והשמן עצמו אינו עשוי להריח אלא לאכול או לסוך וכבר פסקנו בס"ב כל שנטלו למאכל ולא להריח אין מברכין עליו אע"פ שיש לו ריח טוב ועל כן הך שמן נמי ברכתו היא על מה שהוא עשוי דהיינו לאכול אלא אם ישנן להבשמים בעין אז מברך על הריח על הבשמים לא על מה שיש בשמן ריח. אבל כאן בכלים שהוא עושה שיהי' להם ריח והנאת' היא עומדת לזה שיהיו מריחים ריח טוב ואין להם שום ברכה אחרת וע"כ יש לברך על הריח שבהם לפ"ד הטור. אח"ז מצאתי שגם רש"ל תי' כעין זה. ולכאורה קשה למה כתב בעל ש"ע לעיל נכון ליזהר שלא להריח בו מפני הספק והיה לו גם כאן לכתוב כן דהא חד טעמא היא מה לי שנכנס הריח בשמן מה לי שנכנס בכלי ולק"מ דודאי ס"ל להלכה דלא יברך על מה שאין לו עיקר פי' בדבר הנבלט בו הריח וכדעת הרמב"ם דספק ברכות להקל אלא דלעיל אפשר להיזהר שלא יריח באותו שמן במתכוין ודאי נכון לעשות כן מה שא"כ כאן בכלים המתגמרים שהוא דרך לעשות כן ואין שייך לו' בזה לבטל צורך העולם שרגילים בכך ע"כ אין לבטלו ויסמכו על דעת הרמב"ם ולא יברך כנלע"ד בזה: ראיתי קצת בעלי בתים שאין להם בשמים להבדלה רק הכלי שדוכין בו בשמים יש לו ריח אם הוא של עץ מברכין עליו והם עושים ברכה לבטלה לכל הדיעות דאפי' לדעת הטור אין שייך ברכה אלא בכלים המתגמרים דעושין במתכוין להיות ריח בהכלים משא"כ בזה לא נתכוין אלא לעשו' מלאכתו בכלי לא שיוליד שם ריח אלא שממילא נעשה הריח וה"ל עשוי שלא להריח ע"כ אין שייך כלל ברכה ע"ז וזה פשוט לע"ד: ג׳ תלוי בצואר'. נ"ל דרגילות נקט שהיא רגילה בכך אבל מ"מ אפילו אם הסירה משם ומונח אסור לברך עליהם דהא עשויה לדבר ערוה ותו דעי"ז יבוא לידי הרהור ביודעה ומכירה: ד׳ היה הולך חוץ לכרך כו'. נ"ל דהברכה ודאי על מה שיריח עוד ברצונו ויהנה מזה דעל מה שהריח כבר אין לברך דהא הריח כמו אכיל' כמ"ש הטור ריש הסי' באכילה צריך לברך דוק' קודם האכילה וא"כ אם הולך דרך אותה כרך ולא נתכוין ליהנות בריח א"צ לברך וכמ"ש בתחילת הסי' לענין חנות של בו שם וראיה עוד מפ' כל שעה (פסחים דף כ"ה) לענין הנאה מן האיסור שבא לאדם שלא במתכוין דאין איסור כ"ש כאן שאין מברכין אלא על מילת' דעביד לריחא כנ"ל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רי״ז

רי״ז:א׳תתק״ו א׳ (ס"ק א) לחנותו כו' עשוי להריח כו' דהא מבואר בסעיף ב' דבעי' עשוי להריח: רי״ז:א׳תתק״ז א׳ (ס"ק ב) דעתו כו' דוקא כו' לאלתר. עיין בט"ז ס"ס תרל"ט שחולק: רי״ז:א׳תתק״ח א׳ (ס"ק ג) לא כו' דדמי ליוצא מסכתו כו' דכשחוזר חוזר לסכתו ראשונ': ב׳ עוד י"ל דהכא א"מ מעש'. וא"כ ע"י שדעתו לחזו' לא הוי סילק דכיון דהכל תליא בדעתו לבד וא"צ עוד לדבר אחר: ג׳ ולפ"ז תי' זה אפי' מריח בבשמים אחרים שברכתן שוה לבשמים ראשונים אפ"ה א"צ לברך: רי״ז:א׳תתק״י א׳ (ס"ק ה) הזוהמא כו' ונ"ל שיצא להם לחלק דבשמן אפרסמון אפי' עשוי להעביר הזומא מברכי' עליו. מדאי' דף מ"ג מברך על השמן. דת"ר הביאו לפניו שמן והדס בש"א בו' ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן (והכי קי"ל בסי' רט"ז סי"א) וכ' רש"י וז"ל שמן והדס בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כו' עכ"ל והוי קשיא לרש"י הא להעביר זוהמא אין מברכים עליו כלל לזה הוכיח רש"י דשמן אפרסמון למעלתו אף על פי שבא להעביר הזוהמא מ"מ מברכים עליו וא"כ יש לומר דהאי שמן והדס מיירי בשמן אפרסמון וכ"מ במ"ש רש"י שם על בריית' שני' הביאו לפניו שמן ויין כו' וחוזר ומברך על השמן פרש"י בורא שמן ערב עכ"ל (ומה שפירש"י שם ע"ד ר"ג שאמ' אני אכריע לברך על השמן תחלה לפי ששמן זכינו לריחו ולסיכתו אבל הדס לריחו זכינו אבל לא לסיכתו פרש"י זכינו לריחו וסיכתו כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף עכ"ל הרי דנקט משחא כבישא ושביק אפרסמון דבי' קיימינן וצ"ל דנקט משחא כבישא היותר שכיח שסכין בו מבשמן אפרסמון מצד יוקרו וחשיבותו) אך צ"ע דהתוס' שם כתבו כו' ר"ל ניהו דדברי רש"י א"ש אבל התוס' בדף נ"ג שגם הם הסכימו לפירש"י לדידהו מנ"ל לחלק דבשמן אפרסמון אפי' עשוי להעביר הזוהמא מברכים עליו דמדף מ"ג אין להם ראיה הא כ' שם וז"ל שמן והדס האי שמן להריח דאי להעביר הזוהמא הא אמרי' בפ' א"ד דאין מברכים עליו עכ"ל: ב׳ וצ"ל דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאי בעצי בשמים הא ברכתו עצי בשמים וא"כ ברכתו שוה להדס ואמאי קתני מברכים על ההדס ואח"כ מברך על השמן הא בברכה א' סגי בשלמא לפרש"י דמיירי בשמן אפרסמון אינו ברכתו שוה להדס דברכתו בורא שמן ערב ואע"ג דאם כן היה ראוי להקדים ברכת השמן כיון דברכת שמן אפרסמון מבוררת ופרטי מ"מ כיון דבא להעביר הזוהמא דלולי חשיבות אפרסמון לא היינו מברכים עליו כלל ניהו דלצד חשיבותו מברכי' עליו כברכתו מ"מ הדס הבא להריח ברכתו חשובה יותר להקדים אבל התוס' שכתבו דמיירי דגם השמן בא להריח א"א דמיירי בשמן אפרסמון היה ראוי להקדימו ואע"ג שכ' מ"א לעיל סי' רי"א ס"ק י"ט דמ"מ הדס עדיף וחשיב טפי והלא הניחו שם בצ"ע משום דאינו נראה בעיניו לכן מסתבר ליה יותר לומ' לדעת התוס' דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאז אין ברכתו שוה לברכת הדס: רי״ז:א׳תתקי״א א׳ (ס"ק ו) שמא כו' דהא הרשב"א תמה כו' שכ' על הרמב"ם שהוא מרא דהאי דינא וז"ל לא ידעתי מאין לו לרב ז"ל שלא ידעתי לו מקום ואולי של ערוה ממש ששם עשוי להעביר הזוהמא א"נ (ר"ל אפי' במקום אחר בצואר' וכדומה) שהן עשוי' לעבירה להטיל ארס של יצר עכ"ל וא"כ לטעם שני משום יצה"ר די לנו לאסור בערוה ממש ולא בפנוי'. ודע שכ' הט"ז שאפי' הסירה מצואר' ומונח במקום אחר וא' יודע' ומכיר' אסור לברך עליהם דהא כו' ותו דעי"ז יבא לידי הרהור משמע לברך אסור אפי' אין יודע' ומטעם זה יש ליזהר מלשאוף טובא"ק מכלי המיוחד לאשה שנושאת אצלה עם עשב הטובא"ק וכן בדי בשמים קשורים זה בזה מיוחדים להריח אם מיוחדים לאשה דינו כך: רי״ז:א׳תתקי״ב א׳ (סק"ז) אינו מברך כו' קאי על סעיף ז' היה כו' הולך כו' אם רוב גוים כו' עז"כ תר"י ואע"ג כו' במס' ע"ז וכ' בס' ח"מ דאין ללמוד מזה היכי דנתערב ריח עצי בשמים עם ריח עשבי בשמים שיתבטל המועט ולברך על הרוב דכיון דראוי לברך על המיעוט כמו על הרוב לא מתבטל (וא"כ י"ל בורא מיני בשמים) אבל הכא דעל של גוי אינו ראוי לברך מתבטל ולענ"ד צ"ע בזה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א