סימן רטז – דיני ברכת הריח – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רטז – דיני ברכת הריח

א אָסוּר לֵיהָנוֹת א מֵרֵיחַ טוֹב עַד שֶׁיְּבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיָּרִיחַ, אֲבָל לְאַחֲרָיו ב אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. ב אִם זֶה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ עֵץ אוֹ מִין עֵץ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הוּא עֶשֶׂב, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם אֵינוֹ לֹא מִין עֵץ וְלֹא מִין עֶשֶׂב, כְּמוֹ ג המוס"ק, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הָיָה פְּרִי ד רָאוּי לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ: הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנְּטָלוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ אוֹ לְאָכְלוֹ וּלְהָרִיחַ בּוֹ, אֲבָל אִם נְטָלוֹ לְאָכְלוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְהָרִיחַ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה רֵיחַ טוֹב ה אֵינוֹ מְבָרֵךְ; וְעַל כֻּלָּם, אִם אָמַר: ו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים, יָצָא; הִלְכָּךְ עַל כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְסֻפָּק בּוֹ, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; עַל אֱגוֹז ז מוסקאד"ה וְעַל קניל"ה וקלוא"ו וְכָל בְּשָׂמִים שֶׁהֵם לַאֲכִילָה, מְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. ג עַל ח הַוֶּרֶד, וְעַל הַקִּנָּמוֹן שֶׁהוּא עוּד הִנְדִּי, וְעַל מֵי הַוֶּרֶד, וְעַל הַלְּבוֹנָה ט וְהַמַּצְטִיכִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בּוֹרֵא י עֲצֵי בְּשָׂמִים. ד עַל שֶׁמֶן יא אֲפַרְסְמוֹן מְבָרֵךְ בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב. ה שֶׁמֶן זַיִת יב שֶׁכְּתָשׁוֹ אוֹ טְחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. ו שֶׁמֶן שֶׁבִּשְּׂמוֹ כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אִם בַּעֲצֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם בְּעִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם הָיוּ בּוֹ עֵצִים וַעֲשָׂבִים, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים; וְאִם סִנְּנוֹ וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַבְּשָׂמִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרֵךְ בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו כְּלָל, דְּהָוֵי רֵיחַ שֶׁאֵין לוֹ יג עִקָּר; וְכֵיוָן שֶׁסָפֵק הוּא, נָכוֹן לִזָּהֵר מִלְּהָרִיחַ בּוֹ. ז סִימְלָק וְחִילְפֵי דְּיַמָּא, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; סִימְלָק יֵשׁ מְפָרְשִׁים רוסמארי"ן; וְיֵשׁ מְפָרִשִׁים יאסמי"ן; וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא עֶשֶׂב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עָלִין זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וּלְכָל שׁוּרָה שָׁלֹשׁ עָלִין; וְחִלְפֵי דְּיַמָּא, הוּא שִׁבּוֹלֶת נֶרְד שֶׁקּוֹרִין יד אישפי"ק. ח סיגלי וְהֵם ויאול"ש, בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים. ט נַרְגִּיס, וְהוּא חֲבַצֶּלֶת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא ליריי"ו, אִם גָּדֵל בְּגִנָּה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם הוּא גָּדֵל טו בַּשָּׂדֶה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים. י הָיוּ לְפָנָיו עֲצֵי בְּשָׂמִים וְעִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים וּמִינֵי בְּשָׂמִים, מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ. { הַגָּה: וְאִם בֵּרַךְ עַל כֻּלָּם מִינֵי בְּשָׂמִים, } טז { יָצָא } (טוּר רֵישׁ הסי'). { וְאִם צָרִיךְ לְהַקְדִּים שֶׁל עֵץ לְשֶׁל עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים, עַיִּןִ לְעֵיל סי' רי"א. } יא הֵבִיאוּ לְפָנָיו הֲדַס וְשֶׁמֶן יז לְהָרִיחַ בָּהֶם, אִם בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, מְבָרֵךְ עַל יח הַהֲדַס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן; וְאִם אֵינָם שָׁווֹת, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס תְּחִלָּה. יב מְבָרְכִין עַל הַמֻּגְמָר (פי' בְּשָׂמִים שֶׁמְּשִׂימִים עַל הַנְּחָלִים לְהָרִיחַ בָּהֶם) מִשֶּׁיַּעֲלֶה קִיטוֹר עֲשָׁנוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ הָרֵיחַ, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה קִיטוֹר הֶעָשָׁן. יג הַמֻּגְמָר, אִם הוּא שֶׁל עֵץ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים; וְאִם שֶׁל עֶשֶׂב, בּוֹרֵא יט עִשְׂבֵּי בְּשָׂמִים; וְאִם שֶׁל שְׁאָר מִינִים, בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. יד הַמֵּרִיחַ בְּאֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה, מְבָרֵךְ עָלָיו; כ וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לְכָךְ נָכוֹן שֶׁלֹּא כא לְהָרִיחַ בּוֹ. { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמֵּרִיחַ בְּפַת חַם יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפַּת } (אַבּוּדַרְהַם וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רצ"ז בְּשֵׁם א"ח), { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ עָלָיו } (בֵּית יוֹסֵף), { לְכָךְ אֵין לְהָרִיחַ בּוֹ. }

באר היטב – סימן רטז – דיני ברכת הריח

א א מריח טוב. עיין הלק"ט ח"א סי' קצ"ז. דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפי' לכתחלה תשובת אמונת שמואל סי' מ"ה. ועיין הלק"ט סי' ל"ה: ב א"צ לברך. דהנאה מועטת היא פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו. ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו ל"ח עיין מ"א. אין מברכין על קול ערב הואיל ואין בו ממש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה נ"ל כיון דאין נכנסין לגוף: ב ג המוס"ק. הוא פיז"ום בל"א. וכתב בטור שהיא זיעת חיה ידוע ויש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם בתחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המוס"ק והרמ"ה היה חושש לאוכלו משום דם. והר"י כתב דפירשא בעלמא הוא אע"ג דמתחלה היה דם ועיין ט"ז ומ"א וכנה"ג: ד ראוי לאכילה. אפילו אינו ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות. מ"א: ה אינו מברך. על הריח: ו במ"ב יצא. אפילו המריח על פירות דבמ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה. ומטעם זה אין אנו מברכין בהבדלה רק על מיני בשמים: ז מוסקאט"ה. מושקא"ט נוס הוא עיקר הפרי. קניל"ה הוא צימרנ"ד. וקלאו"י הוא נעגלי"ך אף שהוא אינו עיקר הפרי מכל מקום עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו. על הנענ"ה שקורין אותו מינט"ה נסתפק בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' מ"א אם יש לברך עליה או לא ודעתו נוטה שלא לברך ובתשובת פרח שושן כלל א' סי' י"ג כתב שיש לברך עליה הנותן ריח טוב בפירות וכן המריח בקאו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ועיין הלק"ט ח"ב סי' קט"ו. ועיין בס' בני חייא אם על חצי פרי מברך. ובגינת ורדים כלל א' סי' מ"ב: ג ח הורד. שקורין רוזא"ש אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרן עומד לאכילה אלא להריח: ט והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת: י עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה. ש"ג מ"א: ד יא אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע. תר"י: ה יב שכתשו. דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ: ו יג עיקר. ומה"ט אין מברכין על הטואבק ששואפין בחוטם. הלק"ט ת"א סי' ק"א וע"ל סימן ר"י ס"ק ט': ז יד אישפי"ק. היינו שפיגנרדי"א בלשון פולין שעושין מזה שהיא לריח ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים שם לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ובהלכות י"ט כתבתי שאין לנהוג כן ט"ז ע"ל סי' קכ"ח ס"ק ח': ט טו בגינה. שמשקין אותו וגדל ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב"י: י טז יצא. כתב הב"ח דאם בידך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבי אינו כולל של עץ וכ"כ הלבוש ועיין בס' גן המלך סי' צ"ט: יא יז להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו כמו שכ' סי' רי"ז סוף ס"ב: יח ההדס. בורא עצי בשמים: יג יט עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקים שא"ל עשבי בניקוד שו"א ופתח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים. ט"ז: יד כ וי"א שאין מברך. דלאו לריח עבידא אלא למצוה מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילה לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך מ"א וכ"כ בסי' תרנ"ג ע"ש ועיין ט"ז: כא להריח בו. ואם מריח בו כתב הב"ח דמברך עליו ומ"א חולק עליו שלא לברך וכן בפת חם:

מגן אברהם רט״ז – סימן רטז – דיני ברכת הריח

א׳ כתב הטור סי' רי"ב הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה דברכת הנאה קודמת ועסי' רצ"ו ס"ז: לאחריו א"צ לברך. משום דהנאה מועטת היא (רש"י נדה) ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו (ל"ח) ול"נ משום שהם כל השנה עסי' רכ"ה ס"ו ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו, כת' המרדכי פ' א"ד אין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא ע"כ ונ"ל דמה"ט אין מברכין על קול ערב (ד"מ) ובמט"מ כת' הואיל ואין בו ממש ע"ש והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ"ל כיון דאין נכנסין לגוף כדאמרינן בברכות דף נ"ו ועמ"ש ס"ס ר"י: ב׳ מין עץ. אפילו אינו עיקר הפרי כמ"ש ס"ג: ג׳ המוס"ק. י"א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח"כ חוזר ונעשה מוסק והרז"ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם וכהרר"י ז"ל דאפשר לומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אף על פי שנמחה בתוכ' כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינין ליה ומותר ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי' ומותר אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראיה (טור והרא"ש פ"ח דברכות) ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע: ד׳ ראוי לאכילה. אפילו אין ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות כמ"ש סי' ר"ב: ה׳ אינו מברך. דלאו לריח עביד' (ברכו' מהר"מ): ו׳ על הורד. שקורין ריזא"ש אף ע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח וא"ת כיון שאינם עיקר הפרי לא לברך עליהם עצי בשמים כמ"ש סי' ר"ד סי"א, נ"ל דשאני הכא דא"א לברך עשבי בשמים כיון שאינו מין עשב לכן מברך עצי בשמים: ז׳ מי הורד. אפילו למאן דפליג בסימן ר"ב ס"י היינו משום דמי פירות אין להם טעם כהפירות עצמן מה שאין כן כאן דמי הורד מריחין כמו הורד עצמו (ב"ח): ח׳ והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח): ט׳ עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש"ג]: י׳ שמן אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע (תר"י): י״א שמן זית. נ"ל דוקא בשמן זית מפני שגדל על העץ: י״ב שמן המשחה. העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת והוא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (רמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש) והעושה קטורת מי"א סממנין המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישותו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור (פ"ב שם): י״ג נכון ליזהר. והב"ח כתב דאף הרמב"ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא"כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ"ב ואין לחוש לאותם שאומרי' שאין מברכין עליו עכ"ל, והד"מ כ' מדלא חלק הטור כאן על הרמב"ם רק בסימן רי"ז ש"מ דס"ל דכלים מוגמרים עדיפי שנשרף הבושם ונעשה ריח מה שא"כ כאן קלט ריח בעלמא, ובש"ע משמע כמ"ש הב"ח דהא בכלים מוגמרים לא כ' שם ליזהר מלהריח בהן: י״ד סימלק וחילפי דימא. אף על גב דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברך בורא עצי בשמי' (ב"י רשב"א עסי' ר"ג): ט״ו גדל בגינה. שמשקין אותו ונעבד ונעבד וגדל ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו (ב"י רשב"א): ט״ז על כולם. כתב הב"ח דאם בירך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבים אינו כולל של עץ ע"כ וכ"כ הלבוש וצ"ע דא"כ למה כתב ב"י בשם הרוקח דצריך להקדים של עץ לשל עשבים דהא שניהם שוים זה לזה דאין זה כולל יותר מזה ומיהו י"ל דעכ"פ שם עשב כולל לכל הגדל באדמה ועצי אינו כולל אלא הגדל באילן כן כ' הרא"ש גבי פירות ובאמת לא מצאתי ברוקח כלל מזה ואפשר שהרב"י היה לו דפוס אחרת ולכן נ"ל דאזלי' בתר החביב כמ"ש בסי' רי"א ס"ג וגם הב"ח עצמו כ' שם כן: י״ז להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ"ש סי' רי"ז סס"ב ע"ש: י״ח מברך על ההדס. ונוטלו בימינו עיין סי' ר"ו ס"ד: י״ט אינם שוות. צ"ע דלהרא"ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ"ש רסי' רי"א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ"ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ"ש ס"ד ואם כן ה"ל לאקדומי דה"ל ברכה פרטית כמ"ש סימן רי"א ס"ג וצ"ל דהדס חשיב טפי וצ"ע, מיהו ברא"ש לא כתב אפרסמון ואפשר דמיירי בשמן שבשמו בעשבי בשמים ועל ההדס מברך עצי בשמים עמ"ש רסימן זה וסי' רי"ז ב"ב: כ׳ לא יברך וכו'. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' כ"ה ס"ח: כ״א שאינו מברך. דלאו לריחא עבידא אלא למצוה, מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך: כ״ב שלא להריח. ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאית' במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח עכ"ל, ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רט״ז

א׳ אבל לאחריו א"צ כלום. רש"י פי' בנדה ד' כ"ב הטעם משום דהנאה מועטת הי' פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו: ב׳ כמו המוסק הוא בל"א פיז"ם. וכתוב בטור שהוא זיעת חיה והוא שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעש' ממנו המור והרמ"ה היה אוסרן משום חשש דם והר"י כ' דפירש' בעלמא הוא אע"ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלי' תדע שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכת איסור נימוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו השתא ה"נ אע"פ שתחלתו היה דם בתר השתא אזלי' וא"א הרא"ש כתב ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראי' עכ"ל ולע"ד תמוה דהא יש ראיה ברורה להיתר ממ"ש הרא"ש בס"פ כ"ה בחלב טריפה במעי כשירה דכתב ר"ת דאם הוא קרוש הוי כפירשא בעלמא א"כ ה"נ כיון שנקרש על הבהמה נעשה פירש' דמה לי תוך הבהמה או ע"ג הבהמה אידי ואידי פירש' בעלמא הוא: ג׳ ועל כולם כו'. פי' ב"י אפי' המריח על פירו' דבורא מ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה: ד׳ על אגוז מוסקא"ד. הוא עיקר פרי והקניל"א שהוא צימרנ"ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ"מ עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו: ה׳ על הורד כו' עצי בשמים. שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה: ו׳ על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפ"ע: ז׳ ואם היו בו עצים ועשבים. ז"ל הרמב"ם עד ואם סיננו שהוא ל' הש"ע מן הטור דהרמב"ם לא מיירי כלל מסיננו אלא ס"ל כל שלא כתשו טחנו אין בו ריח כלל ואם כתשו עד שיש לו ריח מברך בע"ב ואם לא כתשו וממילא אין בו ריח מצד עצמו רק שכבש בתוכו בשמים שמולידים ריח הולכי' אחר אותן הבשמים והיינו כ"ז שהם בתוכו אבל אם סיננו ונשאר ריח בלא עיקר יש פלוגת' כמ"ש הש"ע. ומו"ח ז"ל כ' שהרמב"ם מיירי מסיננו ומבי' ראי' מדברי ב"י ולא דק כי ב"י לא כ"כ על הרמב"ם כלל. גם מ"ש הטור אחר דברי רמב"ם וא"א כתב סתם על כולם בע"ב גם זה לא מיירי אלא בישנם בעין עדיין לא בסיננם: ח׳ שאין מברכין עליו. בסי' רי"ז כתב הטור בשם הרמב"ם וחלק עליו ופסק הש"ע שם כרמב"ם ע"ש בדברינו: ט׳ הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק. והיינו שפיגנרדי"א בל' פולין שעושין מזה שהוא לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ולקמן בה' י"ט כתבתי שאין לנהוג כן: י׳ גדל בגינה כו'. דגינונית' נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע"פ שעצו מתיבש אבל דדבר' מתיבש כעשב והולך לו: י״א היו לפניו עצי בשמים. בטור כתוב ונ"ל שאם היו לפניו כו' נראה לפרש דברי הטור דודאי אם בירך על מיני בשמים ונתכוין לפטור הכל פשיטא דיצא דאין חילוק אם מין א' מונח לפניו וברכתו בורא עצי בשמי' או עשבי בשמים ובירך עליו מיני בשמים דיצא כמ"ש ריש הסי' או שמונח הרבה לפניו דכיון דנתכוין על כולם אסור לו לברך בחנם על השאר ברכתו המיוחדת ואם נתכוין באמרו במ"ב על דבר שברכתו כך לחוד כדלעיל ודאי צריך עוד לברך על השאר כ"א ברכתו ודומה לאומר בפה"א ויש פרי עץ ג"כ לפניו ולא נתכוין עליו כי אם על פה"א דצריך לברך עוד בפה"ע על פה"ע הכי נמי כ"ה אלא דאם בא לכתחלה לימלך כיצד יתנהג בזה כ' הטור דיראה שיברך בורא מיני בשמים על כולם כיון שיש על כל פנים דבר שברכתו כך ואע"ג דבפה"א ובפה"ע אם מונחי' לפניו שניהם יברך על כל אחד ברכתו ולמה לא יעש' ג"כ כאן כן וכן הקשה ב"י צ"ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם. ואף אם יבחור לכתחלה להריח בזה אפשר שיביא לו תחלה הריח מהשני ע"כ יברך בדבר שהוא כולל כולם כיון שיש עכ"פ אחד ביניהם שברכתו כך משא"כ באכיל' שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט. והא דכת' הטור ובירך מיני בשמים פטר הכל לאו למימרא דוק' דיעבד שהרי סיים אח"כ ל' לכתחלה בכל מה שהביא בדין זה. וכן ברמב"ם ורב עמרם כולם מיירי ל' לכתחלה שהרי לא זכרו שום דבר מאם בירך תחלה במ"ב אלא פשוט דגם הטור ברישא מיירי לכתחלה וכ"כ בית יוסף וכדמשמע כאן מדברי רמ"א ע"ז וע"ז הביא הטור גם דעת הרמב"ם שכ' באין שם מיני בשמים מברך על כל אחד משמע ביש שם מיני בשמים מברך דרך כלל כן אבל רב עמרם ס"ל דגם כאן הוה כמו בפירות לענין אכילה שזכרנו ולא מחלק בין ריח לאכילה דאע"ג דהריח נכנס ממילא מ"מ אינו חייב לברך עד שיתכוין להריח בו בפ"ע ע"כ יברך תחלה על מה שרוצה להריח תחלה ואח"כ על השני והשלישי ואם רוצה להריח תחלה על במ"ב ולא יתכוין בפי' להיות יוצא על כולם צריך עדיין לברך ג"כ בפרט על האחרים וגם באכילה לענין שהכל ודאי הדין כן הוא דאין יוצא באמירת כל על שברכתו מלברך בפה"א כיון שלא נתכוין בפי' גם עליו. ומו"ח ז"ל פי' בדרך אחר וכתב עליו ושרי ליה מאריה ואני אומר גברא דמריה סייעיה ופירושו אמת אך מה שהקשה מ"ש מפירות לאכילה כו' ופסק כאן כרב עמרם כבר נתיישב היטב בדברינו בס"ד: י״ב ואם בירך על כלם. פי' שנתכוין על כולם יצא כמ"ש בשם הטור דאפי' לכתחלה אך שעכשיו שפסק כרע"מ כתב רמ"א ע"ז דבדיעבד אפי' רע"מ מודה. בברכת בורא עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקי' עשבי בניקוד שבא ופת"ח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים: י״ג המוגמר. ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח: י״ד באתרוג של מצוה. לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז' ע"כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח כנ"ל טעם זה להאי דיעה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רט״ז

רט״ז:א׳תתפ״ד א׳ ס"ק א לאחריו כו' ול"נ משום שהם כ"ה כו' וזה טעם למה שאין מברכים עליו שהחיינו. ובכל בו פי' משום כשמפסיק כו' זה טעם למה שאין מברכים עליו ברכה אחרונ': ב׳ כבר עברה הנאתו והוי דומי' דאכילה אם כבר נתעכל המזון במעיו שאינו מברך אחריו וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד סעיף ה': ג׳ (ג) המוסק כו'. והרמ"ה היה כצ"ל: ד׳ ונ"ל דאפילו ראייתו צריכ' ראייה ר"ל ראייתו שהביא מדבש שנפל בו איסור שרי דהיא גופ' מנ"ל דשרי ואף דשרינן הדבש כשכנפי רגלי הדבורים מעורבים בתוכו אין הטעם משו' שהכנפים ורגלים נעשו דבש ואזלינן בתר השתא אלא הטעם דמותר דאין בכנפים ורגלים טעם איסור והוי כעצמות החמור דאין מטמאין טומאת אוכלים דאין עליהם תורת אוכל וה"ה הכא לענין איסור אין עליהם תורת אוכלין ועיין בלח"מ שם בברכות: ה׳ דחלב חידוש כו' דאייתי שם קרא לאסור חלב מבהמה טמא'. ופריך נ"ל קרא הא מדכתיב הטמאים ה' יתרא ודרשינן לאסור צירן ורוטבן והא חלב לא גרע מציר ורוטב וע"ז משני חלב חידוש הוא דאפי' חלב טהור' היה ראוי לאסור ואפ"ה שריא רחמנא ולכן ה"א דאפי' חלב טמא' מותר לכך איצטרך מיעוטא ומסיק מאי חידושי'. ואמר תחל' משום דדם נעכר ונעש' חלב. והוי ראוי לאסור החלב משום דם ואפ"ה שריא דחמנא. וא"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דאי בתר השתא מאי חידושיה דהא השתא הוא חלב ולא דם: ו׳ וכ"ת נילף מחלב ר"ל דסברא חיצונה לילך בתר מעיקרא וא"כ הוי שפיר חלב חידוש אלא דהשתא דהתיר' התורה החלב אשמעינן קרא לאפוקי מסברא חיצונה אלא דאזלינן בתר השתא וילפינן מיניה בעלמא לילך בתר השתא וה"מ לדחות. א"כ הא דאמרינן התם הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב (ר"ל דמה"ט מניק' אינו רוא' דם) והיא בחזקת מסולקת דמים. אלא למ"ד אברי' מתפרקים כו' עד אחר כ"ד חודש מאי א"ל ומסיק דהחידוש הוא דראוי לאסרו דהוי דבר הבא מן החי והוי כאבר מן החי או בשר מן החי וכיון דקי"ל כמ"ד אברים מתפרקים וכדאיתא בי"ד סי' קפ"ד וקפ"ה ולדידהו לא אמרינן דם נעכר ונעשה חלב א"כ מנ"ל להתיר הדבש והמוס"ק דמנ"ל דאזלינן בתר השתא וא"ל דלמ"ד אברי' מתפרקים אמרינן מסתברא דאזלינן בתר השתא ולא איצטריך קרא א"כ אין מקום לקושית מ"א דקרי הש"ס חידוש מאי דמעיקרא היה דם הא לא קי"ל כהאי מ"ד אלא כמ"ד אברי' מתפרקי' והחידוש הוא ענין אחר כנ"ל אע"כ צ"ל דס"ל למ"א כיון דמעיקרא דבעי' למימ' דהחידוש דדם נעכר ונ"ח ע"כ צ"ל דהסברא חיצונה לילך בתר מעיקרא מהיכי תיתי נימא דמסקנא דמסיק אבריה מתפרקין כו' חזר בו מזה וסבירא ליה דהסברא חיצונה לילך בתר השתא וא"כ ה"מ לדחות דל"ל דילפינן מחלב דתיקשי לדידן דקי"ל כמ"ד אברי' מתפרקים כו' וכנ"ל וצ"ל דהמ"א ניחא לי' טפי לדחות כפשוט' דהא מחידוש לא ילפינן ועמ"ש בזה ליישב בע"ה במס' חולין: ז׳ דא"כ לכ"ע שרי. ור"ל רלא הוי הרא"ש חולק בדבר. מ"ד אכשר' שינקה כו' וכדאיתא בחולין דף קט"ז ע"ב ובש"ע יו"ד ססי' פ"ז: ח׳ וגבי אפרוח כו' אמרינן בתמור' דף ל"א ע"א ובש"ע יו"ד סי' פ"ו: רט״ז:א׳תתפ״ט א׳ (סק"ו) על הורד כו' אע"פ שראוי לאכילה וא"כ ה"ל לברך הנותן ר"ט בפירות: ב׳ וא"ת כיון כו' כמ"ש סי' ר"ד סי"א דמה"ט וורדים המרוקחי' בדבש מברך בפה"א: ג׳ דא"א לברך עשבי בשמים כו' ר"ל בשלמא לענין אכיל' דכיון שאינו עיקר הפירי נחתינן חד דרגא אע"ג דהיה ראוי לברך בורא פרי העץ כיון דאינו עיק' הפרי מברך בורא פרי האדמ' אבל לענין ריח אי הוי נחתי' דרגא לברך עשבי בשמים לא יצא כיון דאין וורד עשב וכמ"ש הב"ח סעיף קטן ט"ז וא"כ היה ראוי לומר שיברך מיני בשמים והוי נחתי' תרי דרגא כ"ה לא נחתי' אע"ג דלא הוי תרי ממש דוקא ברכה שהכל נגד בורא פרי העץ הוי תרי דרג' א' בפה"א ב' שהכל משא"כ לענין ריח דעצי בשמים ועשבים שוין דאין א' פוטר את חבירו דאם בירך על עצי בשמים עשבי בשמים לא יצא א"כ אי נאמר שיברך על עצי בשמים שאינו עיקר מיני בשמים לא הוי רק חד דרגא מ"מ דומ' לב' דרגי: רט״ז:א׳תת״צ א׳ (סק"ז) מי הורד כו' אפי' למאן דפליג כו' וס"ל דמי שריית צמוקים ותאנים מברך עליו שהכל אע"ג דברכות ענבים ותאנים היא בפה"ע: רט״ז:א׳תתצ״א א׳ (ס"ק ח) והמצטיכי כו' זפת. וכתב בס' נתיב חיים דע"כ אינו ר"ל זפת ממש דמסריח אלא ר"ל מה שאנו קורין מאסטי"ק: רט״ז:א׳תתצ״ב א׳ (ס"ק ט) עצי בשמים וכן בכ"ד שהקלח שלו קשה (ש"ג) וז"ל הש"ג כמעט ס"פ כיצד מברכים כל בשמים שקלח שלהן קשה כקלחים של פשתן מברכים עליהם בורא עצי בשמים שנאמר ותטמנם בפשתי העץ ועל שהקלח שלהן רך כירק מברך עליהם בורא עשבי בשמים כמבוא' בקונטרס הראיות עכ"ל וכ"כ עוד בס"ק שלפני זה ע"ש. אמנם עינינו הרואות דראייתו מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ אלמא דהתורה קראה לפשתן עץ ולכן בעינן דומיא דפשתן שהקלח קשה. ולפ"ז לא הבנתי הא כ' התוס' בשבת דף כ"ז ע"ב בד"ה כל היוצא כו' אהא דתנן כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. וז"ל פרש"י אהא דתנן דכל היוצא מן העץ אין מדליקין כגון בקנבוס וצמר גפן ואינו נראה לר"ת כו' ואור"י דודאי מותר להדליק בקנבוס וצמ' גפן דאין יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרינן במנחות כו' ופשתן נמי מין זרע הוא כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דמקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכמו עץ הדעת למ"ד חטה הית' וקרי לה עץ כו' ועוד דאמ' בכיצד מברכים כל היכי דאי שקלית לי' לפירי ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכים עלי' בפה"ע ופשתן וקנבוס וצ"ג אי שקלית לי' לפירי והיינו הזרע לא הדר מפיק הלכך לא יוצא מ"ה נינהו עכ"ל התוס' דהרי דפשתן גופה כ' התוס' דהוי זרע ואיך יליף בעל ש"ג שאינו נקרא עץ עד שיהי' דומי' דפשתן שהקלח קשה ועל הש"ג אינו קושי' די"ל דס"ל כשיטת דש"י בשבת דבין קנבוס ובין צ"ג ובין פשתן נקראים עץ אבל המ"א שהעתיקו לדינא קשה דמשמע דאין חולק עליו והא התוס' חולקים וקי"ל כשיטת התוס' כמ"ש סי' רס"ד סעיף א' דמדליקין בצמר גפן וע"כ דאינו עץ וא"כ ה"ה קנבוס ופשתן. ועוד דהא מ"א גופי' הביא בס"ק י"ד בשם הרשב"א אע"ג דא"ב מאי דדכיך לא איכפת לן כיון דמוציא עליו מעצו כו' הרי הרשב"א ס"ל דריח ואכילה שוה וכמו דלענין אכילה אין מברכים בורא פרי העץ אלא במוציא עליו מעצו וכמ"ש סי' ר"ג ה"ה לענין ברכת הריח לברך עצי בשמים ולא תליא אם קלח קשה או רך ואולי יש לומר דהמ"א ס"ל דודאי הש"ג ס"ל כשיטת התו' וכדקי"ל כנ"ל ומוד' ש"ג דפשתן הוי זרע אלא דהוי קשיא לבעל ש"ג על הקרא למה קרא לפשתן עץ כיון דהוא זרע אע"כ משום דדומ' לעץ והיינו משום דהקלח שלו קשה א"כ מזה מוכח דעץ סתם קלח שלו קשה וניהו דאין לסמוך על כלל זה ופשתן יוכיח שהקלח קשה והוא זרע ולא עץ וכן להיפוך שהקלח רך ואפי' הכי הוי עץ וכמ"ש מ"א ס"ק י"ד אולם משמע מדקרי לפשתן עץ ע"כ רוב עצים קלח שלהם קשה ורוב ירק קלח שלהם רך ולפ"ז ס"ל דאם בא לידו בושם ולא ידע אם מוציא מעצו או משרשיו. ניהו דמספיקא מברך בורא מיני בשמים מ"מ יש לו לבדוק אי קלח שלו קשה יש לסמוך על הרוב ואמרי' דמוציא מעצו והוא מין עץ. ואי קלח שלו רך אזלינן בתר רוב שמוציא משרשיו והוא מין עשב: רט״ז:א׳תתצ״ד א׳ (ס"ק יא) ש"ז. נ"ל דוקא ש"ז כו' דהש"ע מיירי שלא בשמו הש"ז אלא הש"ז מצד עצמו חזר להיות ריחו נודף לכן מברך עליו עצי בשמים דהא זית עץ הוא אבל שאר שמנים שאין גדלים על עץ אם ריחו נודף מעצמותן אין מברך עליהם עצי בשמים כיון שאינו מין עץ. אבל אי בשמו ועי"ז ריחן נודף זה הדין מבואר בסעיף שאח"ז: רט״ז:א׳תתצ״ה א׳ (ס"ק יב) שמן כו' אפילו לא עשה אלא חציו כו' אבל בשמן המשחה אינו חייב עד שיעשה כולו וכמשקל האמור בתור'. אבל אי עשה חציו ועשה לפי המשקל ר"ל שלקח חצי מדת שמן שכתוב בתורה דהיינו הין והוא לקח חצי הין. וכן הבשמים לקח מחציתן מור דרור ששיעורו בתורה ה' מאות ולקח הוא שני מאות וחמשים וכן מחצית שאר בשמים הכתובים בתור' פטור. אבל אי עשה כן בקטורת חייב: רט״ז:א׳תתצ״ו א׳ (ס"ק יג) נכון כו' דאף הרמב"ם מוד' כו' רצה לומר דהטור כ' דאם הוציא הבשמים יש אומרים דמברך ב"ש ערב. ויש אומרים דאין מברכים עליו כלל. וכ' הרב בית יוסף דדע' אחרונה היא דעת הרמב"ם דסבירא ליה המריח בכלים המוגמרים אינו מברך דהוי ריח שאין לו עיקר והוא הדין הכא. ועל זה חלק הבית חדש: ב׳ לא קלט הריח מעיקר הבושם. דהא עיקר הבושם כלה באש כי אם העשן העולה מן הבושם מזה קלטו הכלים: ג׳ שיש ספק כיצד יברך. אם בורא שמן ערב או עצי בשמים או מיני בשמים: ד׳ ואין לחוש לאותן שאומרים כו' והם היש אומרים האחרונים. אין לחוש להם שדבריהם דברי יחיד: ה׳ והד"מ כ' כו' היפך מסברת הב"ח: ו׳ מדלא חלק כו' רק בסי' רי"ז כשהביא הטור דברי הרמב"ם דאין מברכים על כלים המוגמרים חלק עליו וכ' דמברכים עליהם וכאן בסי' זה בדין זה כשסילק מהשמן הבשמים וכ' י"א שאין מברכים עליו כלל והוא דעת הרמב"ם לפמ"ש הרב"י ושתק הטור ולא הכריע בין שני הדעות משמע רס"ל להטור דהכא גרע ויש מקום להאומרי' שאין לברך על השמן אפי' אי מברכים על כלים המוגמרים: ז׳ ונעשה ריח וכל עשן הריח נכנס תוך הכלי המתגמר: ח׳ ובש"ע משמע כהב"ח. ר"ל כסברת הב"ח דכלים המוגמרי' גריעי ומסתבר יותר לומר שאין מברכים עליהם מדכ' הרב"י כאן ונכון שלא להריח בהן משמע דמספקא ליה אם יברך ובכלים המוגמרים לא כ' כן משמע דאפי' לכתחלה יוכל להריח בהן דפשיטא ליה דאין מברכים עליהן וליכא ספקא והיינו כסברת הב"ח. אבל לדינא אדרבא הש"ע לא ס"ל כהב"ח דהב"ח כ' דכאן בשמן יברך בורא מיני בשמים ויריח בהן ובש"ע כ' מצד ס' שמא אין לברך עליהם ולכן נכון שלא להריח בהן: רט״ז:א׳תתצ״ח א׳ (ס"ק טו) גדל כו' אע"פ שעצו מתייבש מ"מ לשנ' מוציא עליו מעצו והוי מין עץ: רט״ז:א׳תתצ״ט א׳ (ס"ק טז) על כלם כו' דעשבי אינו כולל כו' ר"ל דוקא פרי האדמה כולל גם פרי העץ דהא גם הוא נתגדל מהאדמה ולכן אם בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא משא"כ בעשבי: ב׳ להקדים של עץ. ולכאור' שטעם דעץ יותר מבוררת מעשבים וכדעת בה"ג לעיל סי' רי"א סעיף ג' דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה ולדעת הב"ח אין עצי בשמים יותר מבורר' מעשבי בשמים דכ"א בין עצי ובין עשבי הם ברכות פרטיות: ג׳ לכל הגדל באדמ' ר"ל לכל מיני עשבים והעשבים מרובים יותר מעצים: ד׳ כך כ' הרא"ש גבי פירות ר"ל דהרא"ש חולק על בה"ג וס"ל דאין קדימ' לפה"ע לפה"א אבל בהא מוד' דפה"ע או פה"א קודמים לברכת שהכל וטעמא מאי דל"ל דפה"ע ופה"א מבוררים יותר משהכל דעל כלם אם אמר שהכל יצא דא"כ אמאי חלק על בה"ג דהא לפ"ז גם פה"ע מבורר יותר מפה"א דהא אם אמר על פה"ע בפה"א יצא אע"כ דס"ל להרא"ש כיון דלכתחל' פה"ע מבוררת כמו פרי האדמה לא חיישי' לדיעבד א"כ למה פה"ע ופה"א קודמים לשהכל אע"כ צ"ל הטעם דמה"ט פה"ע ופה"א הם יותר מבוררת משהכל דברכות שהכלל כולל יותר מיני' מפה"ע ופה"א דעל מינים רבים מברכי' שהכל: ה׳ דאזלי' בתר החביב היינו מה שחביב לו כל פעם אף שעת' אינו חביב לו כן מסיק מ"א לעיל סי' רי"א ס"ק ד': רט״ז:א׳תתק״א א׳ (ס"ק יח) מברך כו' בימינו כו' דכ"ד שמברכים עליו צריכי' לטלו בימין: רט״ז:א׳תתק״ב א׳ (ס"ק יט) אינן כו' כמ"ש הטור וכ' וז"ל הביאו כו' כגון שמן אפרסמון שאין הא' פוטר את חבירו עכ"ל: ב׳ ואפשר דמיירי שבשמו בעשבי בשמים דאפרסמון באמת כיון דהיא פרטית היא קודמת ואי בשמו בעצי בשמים א"כ ברכתו עצי בשמים וברכתו שוה לברכת הדס והא מיירי באין ברכותיהן שוות אע"כ דבשמו בעשבי בשמים דברכתו עשבי בשמים: רט״ז:א׳תתק״ד א׳ (ס"ק כא) שאינו כו' מ"כ בשם רש"ל כו' ועמ"ש מ"א סי' תרנ"ג: רט״ז:א׳תתק״ה א׳ (ס"ק כב) שלא כו' מה אתרוג כו' שכ' שד' מינים רומזים לד' כתות שבישראל ערבה אין לה טעם ואין לה ריח הן דמיון ב"א שאין בידם לא תורה ולא מע"ט הדס י"ל ריח ואין לו טעם הם דמיון ב"א אשר בידם מע"ט ולא תורה ולולב יש לו טעם דהיינו תמרים הגדלים בו ואין לו ריח דמיון ב"א שי"ל תורה ולא מע"ט אתרוג י"ל טעם וריח הוא דמיון ב"א שי"ל תורה ומע"ט ואמרה התורה יאגדו זה עם זה ויכפרו זה ע"ז וסיים הב"ח ולכן כ"א כשמברך על האתרוג צריך לכוין כוונה זו שהאתרוג בא למצו' זו להורות על הצדיקים שיש בהן טעם תורה וריח מע"ט א"כ שפיר עביד' מצוה זו נמי לריח: ב׳ ואין זה כו' לכן יש ליזהר כו' הב"ח גופי' סיים אע"פ שנ"ל לברך מ"מ נכון שלא להריח שלא להכניס א"ע בספק ברכה ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א