סימן רטו – ענית אמן אחר הברכות
א אֵין עוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו, אֶלָּא אַחַר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת אוֹ יוֹתֵר שֶׁהֵם סוֹף בְּרָכוֹת; וְנָהֲגוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יְהַלְּלוּךָ וְאַחַר יִשְׁתַּבַּח. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן רַק אַחַר בִּרְכַּת בּוֹנֵה } א { יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת; } (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר"פ שְׁלֹשָה שֶׁאָכְלוּ וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ב) { וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר יְהַלְּלוּךְ וְיִשְׁתַּבַּח, יַעֲנֶה גַּם כֵּן אַחַר בִּרְכַּת שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד. } ב הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ אַחַת מִכָּל הַבְּרָכוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה, חַיָּב לַעֲנוֹת אַחֲרָיו ב אָמֵן; אֲבָל אִם הָיָה הַמְבָרֵךְ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק, אוֹ הָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכוֹת, אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. { הַגָּה: וְעוֹנִין אָמֵן } ג { אַחַר עַכּוּ"ם, אִם שָׁמַע כָּל הַבְּרָכָה מִפִּיו } (הר"י פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים). ג וְהָא דְּאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר תִּינוֹק, דַּוְקָא ד בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹמֵד הַבְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁמֻּתָּר לְלַמֵּד לְתִינוֹקוֹת הַבְּרָכוֹת כְּתִקְנָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד; אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מְבָרְכִין לִפְטֹר אֶת עַצְמָן, כֵּיוָן דִּבְנֵי חִנּוּךְ הֵם ה עוֹנִים אַחֲרֵיהֶם אָמֵן; וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים הַהַפְטָרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. ד כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא, וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע ו לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן.
באר היטב – סימן רטו – ענית אמן אחר הברכות
א א ירושלים. שהיא סוף ברכות שהם מדאורייתא שהטוב והמטיב דרבנן: ב ב אמן. במדרש איתא כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בבה"מ. מ"א: ג אחר עכו"ם. אבל חיובא ליכא ט"ז ע"ש ועיין מ"א ואף שהעכו"ם כוונתן לע"א מ"מ חושב וכו' כמ"ש ס"ס קנ"ו: ג ד בשעה שלומד. אבל גדול בשעה שלומד אומר בלא שם. מ"א: ה עונים אחריהם. ומ"מ אינו יכול להוציא הגדול: ד ו לשוא. ואסור לגרום ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה אחת. ומה"ט אסור לשוח בין שחיטה לשחיטה. ובשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יוכל להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה להשלים ק' ברכות של"ה. ומהר"ם גלאנט"י סי' ל"ח כתב דבשבת יוכל לצוות לבני ביתו שלא להניח לפניו כל הפירות בבת אחת. וכנה"ג בשם ספר הזכרונות אוסר להרבות בברכות אפי' אם מצוה שלא יביאם לפניו ע"ש ועיין מ"א:
מגן אברהם רט״ו – סימן רטו – ענית אמן אחר הברכות
א׳ אחר יהללוך. לפי שאסור להפסיק באמצע הלל ופסוקי דזמר' ה"ל כאלו ברכה ראשונה ואחרונה סמוכות זו לזו משא"כ בברכת הפירות ובברכת התורה נמי תקנת קדמונים היתה שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה ולא ה"ל סמוכות: ב׳ בברכת המזון. להפסיק בין ברכות דאורייתא לברכות דרבנן: ג׳ או כותי. דאע"ג דבגמרא אמרי' שבכותי נמי עונין אם שמע כל הברכה היינו קודם הגזירה אבל עכשיו גזרו עליהם להיות עכו"ם גמורים (ב"י) ובכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אין עונין אפי' שמע כל הברכה דלא כירושלמי וכ"כ הב"ח, עוד כ' הכ"מ דהרמב"ם איירי כשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כולה עונ' בין לעכו"ם בין לכותי וזהו דעת הרב בהג"ה: איתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בב"ה: ד׳ כל הברכה. דאף שהעכו"ם כוונתן לע"א שלהם מ"מ חושב וכו' וכמ"ש סי' קנ"ו: ה׳ שמותר ללמד וכו'. אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם וכ"מ בפי' המשניות להרמב"ם בפ' הרואה ובתו' ר"פ הרואה: ו׳ כנשבע לשוא. דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא (תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין) ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמוד' והתו' מפרשי' דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועסי' י"ז ס"ב, אמרי' ביומ' ד"ע וניתי ס"ת אחרינא וניקרי אר"ל משום ברכה שא"צ דכשיביא ס"ת אחרת יצטרך לברך שנית ואסור לגרו' ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה א' וכ' הרשב"א בת"ה סוף בית א' דאסור לשיח בין שחיטה לשחיטה מה"ט וכ' ב"ש ד' נ"ח בשם הרבה פוסקים דבכל הברכות אמרינן כן דלא כמ"ע בתשובה סי' כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרי' כן דלא נתקנה אלא משום כבוד צבור דליתא, וכ' של"ה דבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים ק' ברכות וקשה דהא בגמרא בי"ה עסקי' וחסר ממנין מאה ברכות ובשל"ה עצמו דחק היאך יכול להשלים מנין ק' ברכות ואפ"ה אסור לגרום ברכה ק"ו בשבת ועוד שבתוס' שבת דף קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות משום דגורם ברכה שא"צ ואף דלא קי"ל הכי היינו משום סעודה ג' אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף, ור"מ גלאנטי בתשובה סי' ל"ח כת' דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת עכ"ל וה"ה דיכול לצוות להביאם אחר הסעודה ומיהו אף בחול אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט או שחפץ לאכול אחר הסעודה רשאי אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה ובכ"ה כ' בשם ס' הזכרונות דאפי' מצוה שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכות ועיין בספר שתי ידות דף ק"ב ע"ב:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רט״ו
א׳ אחר ברכת בונה ירושלים. שהוא סוף ברכות שהם מן התורה והטוב והמטיב הוא מדרבנן: ב׳ חייב לענות אמן. ז"ל הרמב"ם לאפוקי ממ"ש הטור תחלה דעונין דקאמר היינו לאו חיוב אלא קמ"ל דאין עונין אחר הכותי ואמתני' קאי הטור דאמרה עונין אחר ישראל וע"ז אמר הטור אח"כ אבל הרמב"ם כתב כו' היינו דפליג על מ"ש תחלה בישראל אין חיוב לענות אחריו כשלא שמע כל הברכה מפיו אבל הרמב"ם עושה חיוב גם בזה: ג׳ ועונין אמן אחר עכו"ם. זה מירוש' שהביא הרא"ש וכתב הטעם לפי שאין דרך העכו"ם לכוין לע"א כשמזכיר את השם פי' לאפוקי כותי שאם מזכיר השם כונתו להר גריזים וכ"כ ר"י בשם ירוש' ואני אומ' אמן אחר כל המברכים שנאמר ברוך תהיה מכל העמי' וברמב"ם שהיה לפני הב"י כתוב עכו"ם דומיא דכותי וכתב בכ"מ שבגי' הטור ברמב"ם לא כתוב בעכו"ם איסור אלא דוק' כותי והוא הנכון ומש"ה פסק רמ"א כותיה והוא הנכון כיון דלא מצינו תלמודא דידן חולק ודאי אזלינן בתר הירושלמי אלא שהכריע דדוקא בשמע כל הברכות ממנו וזה לחלק עכ"פ בין עכו"ם לישראל ועוד נרא' לחלק דבעכו"ם ליכא חיובא אלא שאין איסור לענות אחריו קאמר וכמו שהיה הטור רוצה לפ' תחלה בישראל וזה מוכח מדתנן עונין אמן אחר ישראל וכו' ולא נקט עכו"ם אלא עכ"פ חילוק ביניהם והיינו בדרכי' שכתבתי:
ספר מחצית השקל על אורח חיים רט״ו
רט״ו:א׳תתע״ח א׳ ס"ק א אחר יהללוך לפי שאסור כו' ר"ל אע"ג דבעי' דוקא אחר שתי ברכות סמוכו' דיהללוך סמוכה לברכ' שלפני הלל וישתבח סמוכ' לברוך שאמר ואף על גב דמפסיקים בין שתי הברכו' באמירת הלל ופסוקי דזמרה מ"מ מקרי סמוכו' דהא אסור להפסיק ביניהם בדיבור משא"כ ברכת פירות אע"ג דאיכא ג"כ שתי ברכות א' לפניה וא' לאחריה מ"מ כיון דרשאי להפסיק בין ברכ' ראשונ' לאחרונה בדיבור לא מקרי סמיכות: ב׳ וברכת התור' כו' אע"ג דאיכא ברכ' לפניה ולאחריה והוי סמוכ' ולכתחל' אין לו להפסיק בין ברכה א' לברכה אחרונ' אע"ג דאם הפסיק ושח לא הוי הפסק כמ"ש לעיל סי' ק"מ סעיף ב' היינו דוקא בדיעבד ע"ש בטור: רט״ו:א׳תתע״ט א׳ (ס"ק ב) בבהמ"ז כו' לברכת דרבנן. דהטוב ומטיב קי"ל דהוא דרבנן: רט״ו:א׳תת״פ א׳ (ס"ק ג') או כותי כו' היינו קודם הגזירה. ר"ל קודם שגזרו עליהם שיהיה דינם כגוים גמורים כדאית' בחולין דף ו' ע"א ומשמע בב"י דאחר הגזיר' גרועים מגוים. דאם שמע ברכ' מגוי עונים אחריו אמן וכדאית' בירוש' ועיין בלח"מ פ"א מה' ברכות: ב׳ דלא כירושלמי משום דבגמ' דידן לא הוזכר כלל לענות אחר הגוי ולא הזכיר אלא כותי במשנ'. א"כ גם פשטות המשנה משמע דוקא כותים (היינו קודם הגזיר') ובגמ' דילן ג"כ לא הוזכר לענות אחר גוי וא"א דגם ש"ס דילן סובר דעונים אחר גוי ה"ל לפרש כיון דפשטא דמתני' לא משמע כן אע"כ צ"ל דהש"ס חולק על הירוש': ג׳ וזהו דעת הר"ב בהג"ה וא"כ מ"ש בהג"ה דעונים אמן אחר עובדי כוכבים אם שמע כל הברכ' ה"ה כותי אלא י"ל דנקט עובדי ככבים לרבותא דל"ל דס"ל כמ"ש הרב"י בספרו ב"י דמשמע דס"ל דכותי גרע מעובדי ככבים ואע"ג דבכותי אין עונים בגוי עונים וא"כ הא דפסק רמ"א דעונים אחר גוי היינו משום דפסק כהירושלמי א"כ תקשי למה אמר רמ"א בגוי אם שמע כל הברכ' הא בירוש' מוכח דגוי עדיף מכותי (קודם הגזירה) ואפי' לא שמע כל הברכ' עונים אחריו וכן הקשה הב"ח ע"ש א"ו דס"ל כמ"ש בכ"מ דבין גוי ובין כותי בעי' שישמע כל הברכ' וצ"ל דס"ל דלא קי"ל כהירושלמי מדלא הוזכר בש"ס דילן דעדיף מכותי אבל מסברא ס"ל דלא גרע מכותי ובכותי תנן דאם שמע כל הברכ' עונים וא"כ ה"ה בעובדי ככבים: רט״ו:א׳תתפ״א א׳ (ס"ק ד) כל הברכה כו' וכמ"ש סי' קנ"ו כצ"ל וע"ש במ"א ובמ"ש שם: רט״ו:א׳תתפ״ב א׳ (ס"ק ה) שמותר כו' אבל כו' וכ"מ כו' להרמב"ם כו' ובתוס' ר"פ הרואה. ר"ל דתנן הרוא' מקום שנעש' בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה וכ' התוס' וז"ל פירש"י דכל הני ברכות צריכים להזכרת שם ומלכות בא"י אמ"ה כו' עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וא"כ תקשי על רבי המסדר המשנה למה לא הזכיר בכל הני ברכות שם ומלכו' ונתן מקום לטעות אע"כ דבשע' למודו אסור לגדול להזכיר השם ולכן גם רבי שסדר המשניות לגורסן לא הזכיר שלא יבואו להזכיר השם בשעת למודו: רט״ו:א׳תתפ״ג א׳ (ס"ק ו' ) כנשבע כו' דקרא כו' ר"ל דאמרינן בברכות דף ל"ג סוף ע"א ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל המברך ברכ' שאינה צריכה עובר משום לא תשא. בתמורה דף ד' כו' אך שם משמע דליכא ל"ת בדבר אלא עשה דכתיב את ה' אלהיך תירא. ועיין ברמב"ם סוף הלכות שבועות: ב׳ והתו' בד"ה שם מפרשים דהאי דתמור' מיירי בלא ברכה אבל ברכ' שא"צ כיון שעכ"פ הזכיר השם דרך סיפור שבחו ית' אין בו איסור תורה: ג׳ ועסי' י"ז דמה"ט כתבו התוס' דמותרים הנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אף שפטורות: ד׳ אמרינן ביומא כו' דתנן התם כה"ג ביה"כ היה קורא בס"ת פ' אחרי מות וגולל עד פ' אמור וקורא שם פרשת היום וליכא בזה משום טרחא כיון דאמור ואחרי סמוכים ובכדי שמתרגם המתרגם יש זמן לגלול עד אמור אבל בפ' פנחס במוספי היום היה ג"כ צריך לקרות והוא רחוק יותר מכדי שמתרגם המתרגם הפסוק ואיכא טרחא דציבור' לכן קורא פ' פנחס בעל פה אע"ג דקי"ל דברים שבכתב א"א רשאי לאמרן בע"פ מ"מ הותר' משום טרחא דציבורא וע"ז פריך למה הותר לו לקרות בע"פ ונייתי ס"ת אחריני שתהא מגוללת מאתמול עד פ' פנחס: ה׳ יצטרך לברך שנית. וע"ל סי' קמ"ג: ו׳ דדוקא בברכת התורה כו' משום כ"ה. וא"כ אין חיובה של הברכה חיוב גמור ולכן די לפורטה בפ"א ולא לגרום עוד ברכה משא"כ ברכות אחרות דהם חיוב גמור. וקשה דהא בגמ' ביה"כ כו' ר"ל גמרא דיומ' דף ע' הנ"ל: ז׳ ואף דלא קי"ל הכי היינו בשעת הדחק וכדאיתא סי' רצ"א סעיף ג': ח׳ שלא הביא כל הפירות לפניו בבת אחת כדי שלא לפטרן בברכ' א' וניהו דאם הם כבר לפניו אסור לסלקן כדי להוסיף ברכ' אבל לצוות שלא להביאו לפניו בבת אחת הותר בשבת וה"ה דמותר לצוות שלא להביאן תוך הסעודה: ט׳ ומיהו אף בחול אם אין חפץ כו' ר"ל שאין דעתו משום להוסיף ברכה אלא שאין חפץ כו': י׳ ובכ"ה כו' דאפילו מצוה כו' אם דעתו כדי להוסיף ברכה: .
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א