סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

א עַל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים שֶׁהֵם: גֶּפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן וְזַיִת וּתְמָרָה, מְבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. ב חֲמֵשֶׁת מִינֵי א דָּגָן שֶׁשְּׁלָקָן אוֹ ב כְּתָשָׁן וְעָשָׂה מֵהֶם תַּבְשִׁיל, כְּגוֹן מַעֲשֵׂה קְדֵרָה הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׁ כַּרְמֶל וְדַיְסָא, אֲפִלּוּ עֵרֵב עִמָּהֶם דְּבַשׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהֶם, אוֹ מִינִים אֲחֵרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסוֹף עַל הַמִּחְיָה; אֲבָל אִם לֹא נָתַן הַדָּגָן בַּתַּבְשִׁיל אֶלָּא לְדַבְּקוֹ וּלְהַקְפּוֹתוֹ, בָּטֵל בַּתַּבְשִׁיל. ג כְּשֶׁנּוֹתְנִים קֶמַח לְתוֹךְ שְׁקֵדִים שֶׁעוֹשִׂים לַחוֹלֶה, אִם עוֹשִׂים כֵּן כְּדֵי שֶׁיִּסְעֹד הַלֵּב, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת; וְאִם לְדַבֵּק ג בְּעָלְמָא, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת; וְטוֹב לְהַחְמִיר וּלְגָמְעוֹ בְּתוֹךְ ד הַסְעֻדָּה לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, ה וּפָטוּר מִמַּה נַּפְשָׁךּ. ד אָכַל ו דָּגָן חַי אוֹ עָשׂוּי קְלָיוֹת אוֹ שָׁלוּק וְהַגַּרְעִינִין שְׁלֵמִים, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. { הַגָּה: וְהָא דִּמְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה הַיְנוּ בְּאוֹכֵל חִטִּין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, דִּרְאוּיִין לֵאָכֵל כָּךְ, אֲבָל הָאוֹכֵל שְׂעוֹרִים שְׁלֵמִים אֲפִלּוּ קְלוּיִן בָּאֵשׁ, אֵינָן רְאוּיִן לֵאָכֵל רַק עַל יְדֵי הַדַּחַק וְאֵין מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם רַק שֶׁהַכֹּל } (כָּל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִדִּבְרֵי רַשְׁבָּ"א שֶׁמַּה שֶּׁהִשְׁוָה חִטִּין לִשְׂעוֹרִין, לִבְרָכָה אַחֲרוֹנָה מַשְׁמָע וְלֹא לְרִאשׁוֹנָה); וְהַתּוֹסְפוֹת נִסְתַּפְּקוּ אִם יְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וּלְכָךְ כָּתְבוּ שֶׁנָּכוֹן שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ אֶלָּא ז בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה וְיִפְטְרֶנּוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. ה קֶמַח, אֲפִלּוּ שֶׁל חִטִּים, מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל, וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת; לָא שְׁנָא נִטְחַן דַּק דַּק; לָא שְׁנָא נִטְחַן קְצָת וַעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ טַעַם שֶׁל חִטִּים; לָא שְׁנָא קֶמַח שֶׁל קְלָיוֹת. ו קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן שֶׁשְּׁלָקוֹ (פי' בִּשְּׁלוֹ הַרְבֵּה) וְעֵרְבוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין, אִם הָיָה עָבֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי ח לַאֲכִילָה וּלְלָעֳסוֹ (פִּי' לִטְחֹן אוֹתוֹ בַּפֶּה), מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְאַחֲרָיו עַל הַמִּחְיָה; וְאִם הָיָה רַךְ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִשְׁתִיָּה, מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. ז הַכּוֹסֵס (פי' הָאוֹכֵל) אֶת ט הָאֹרֶז, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת; וְאִם בִּשְּׁלוֹ { הַגָּה: עַד } י { שֶׁנִּתְמַעֵךְ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהר"י), אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת; וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ, וְאִם עֵרֵב מִמֶּנּוּ בְּתַבְשִׁיל אַחֵר, וְהַתַּבְשִׁיל הָאַחֵר הוּא הָרֹב, מְבָרֵךְ עָלָיו כְּבִרְכַּת אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל. ח עַל פַּת דֹּחַן ופליז"ו אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. { הַגָּה: הָעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מִשְּׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת, אִם נִשְׁאֲרוּ שְׁלֵמִים, וְטוֹבִים מְבֻשָּׁלִים כְּמוֹ חַיִּין, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה; וְאִם } יא { נִתְמַעֲכוּ לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁאֵינָן טוֹבִים מְבֻשָּׁלִין כְּחַיִּין, מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל } (וְכֵן פֵּרֵשׁ הַבֵּית יוֹסֵף דִּבְרֵי הַטּוּר). ט עֵרֵב קֶמַח יב דֹּחַן וּשְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת עִם קֶמַח שֶׁל חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן וּבִשְּׁלוֹ בַּקְּדֵרָה, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְעַל הַמִּחְיָה; וְאִם עָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתוֹ קֶמַח מֵחֲמֵשֶׁת הַמִינִים כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת דָּגָן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, אֲבָל אִם אֵין בּוֹ זֶה הַשִּׁעוּר מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, אֵינוֹ מְבָרֵךְ לְבַסוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם דָּגָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וּלְבַסוֹף עַל הַמִּחְיָה; וְאִם בִּשְּׁלוֹ בַּקְּדֵרָה, מְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מִזוֹנוֹת וְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. י בִּבְרָכָה אַחַת יג מֵעֵין שָׁלֹשׁ שֶׁל פֵּרוֹת דְּחוּצָה יד לָאָרֶץ חוֹתֵם עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חוֹתֵם עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּירוֹתֶיהָ; וְאִם בְּחוּץ לָאָרֶץ אוֹכֵל מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ, חוֹתֵם גַּם כֵּן עַל פֵּירוֹתֶיהָ. יא בִּבְרָכָה מֵעֵין שָׁלֹשׁ דְּיַיִן, אֵינוֹ חוֹתֵם עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן, אֶלָּא עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן אוֹ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת. יב מַזְכִּירִין בּוֹ טו מֵעֵין הַמְּאֹרָע בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים; אִם אָכַל טז פֵּרוֹת מִז' מִינִים וְאָכַל מִינֵי מְזוֹנוֹת וְשָׁתָה יַיִן, יִכְלֹל הַכֹּל בִּבְרָכָה אַחַת, וְיַקְדִּים הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ הָעֵץ, וְיֹאמַר: עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן וְעַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ, וְחוֹתֵם: עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן וְעַל הַפֵּרוֹת. יג אִם אָכַל פֵּרוֹת מִז' הַמִּינִים וְאָכַל תַּפּוּחִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתַּפּוּחִים בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת, שֶׁגַּם הֵם בִּכְלַל בִּרְכַּת עַל הָעֵץ שֶׁגַּם הֵם פְּרִי הָעֵץ הֵם; אֲבָל אִם אָכַל תַּפּוּחִים וְשָׁתָה יַיִן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת עַל יז הַתַּפּוּחִים; וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָכַל בָּשָׂר אוֹ פְּרִי הָאֲדָמָה וְשׁוֹתֶה יַיִן, אוֹ אָכַל מִז' הַמִּינִים שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת; וְהוּא הַדִּין אִם אָכַל בָּשָׂר וְדָגִים וְאָכַל מֵחֲמֵשֶׁת מִינִים, אֵין בִּרְכַּת עַל הַמִּחְיָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַדָּגִים. יד שָׁתָה יַיִן וּבֵרַךְ יח בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאָכַל עֲנָבִים, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם יט בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ; וְכֵן בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ. טו אִם בְּדִיעֲבַד בֵּרַךְ עַל הָעֲנָבִים בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן אוֹ אַחֲרֵיהֶם עַל הַגֶּפֶן, יָצָא. טז שָׁתָה יַיִן וּמַיִם, אֵין לוֹ לְבָרֵךְ עַל הַמַּיִם כ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת, שֶׁבִּרְכַּת הַיַּיִן פּוֹטַרְתָּן כְּשֵׁם שֶׁבִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה יַיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי כא מַשְׁקִים. יז בִּרְכַּת שְׁלֹשָׁה אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, שֶׁאִם אָכַל דַּיְסָא אֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כב פּוֹטַרְתּוֹ; אֲבָל בְּיַיִן בִּרְכַּת ג' כג פּוֹטַרְתּוֹ, שֶׁאִם בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בִּמְקוֹם עַל הַגֶּפֶן, יָצָא; וְהוּא הַדִּין אִם בֵּרַךְ עַל הַתְּמָרִים בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בִּמְקוֹם עַל הָעֵץ, יָצָא; וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר אֶלָּא בִּרְכַּת הַזָּן, בֵּין עַל הַיַּיִן בֵּין עַל הַתְּמָרִים, יָצָא; וְאִם נִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא חָתַם בְּבִרְכַּת הַזָּן, יַתְחִיל: וְעַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, וִיסַיֵּם בְּרָכָה דִּמְעֵין שָׁלֹשׁ. יח לֹא יִכְלֹל עַל הַסָפֵק שׁוּם תּוֹסֶפֶת בְּבִרְכַּת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף שֵׁם וּמַלְכוּת { פי' כְּגוֹן שֶׁשָּׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁסָּפֵק אִם בִּרְכָּתוֹ עַל הַגֶּפֶן וְכו', אוֹ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְכו', לֹא יֹאכַל דָּבָר שֶׁבִּרְכָּתוֹ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְדָבָר שֶׁבִּרְכָּתוֹ עַל הָעֵץ וְיִכְלֹל עִמּוֹ גַּם כֵּן עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן כו' } כד { מִסָּפֵק } (ת"ה וְכ"מ בְּמָרְדְּכַי פ' כ"מ וַע' לְעֵיל סָעִיף ט"ז).

באר היטב – סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

ב א דגן. והם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינן בכלל: ב כתשן. משמע דברישא מיירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבסעיף ד' כתב כששלקו כשהגרעינן שלמים מברך בפה"א ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך עיין מ"א: ג ג בעלמא. כ' הט"ז לכאורה נראה דאפי' אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם במ"מ ואע"ג דבשאר דברים אזלינן בתר רובא הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשוים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ. אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ונראה דמשום ספק זה כ' הש"ע כאן וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה. ובס"ב כשזכר שנותנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כשיש רובא כנ"ל עכ"ל. מאכל שעושים מביצים וצוק"ר וכשמשימים אותו על האש נותנין בו קמח נראה דבטל לגבי הביצים והצוק"ר דאין נותנין לתוכו קמח כ"א לדבקו ולהקפותו ואין מברכין עליו אלא שהכל אבל ממ"ש הרב פר"ח ביו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז על הקיפט"י דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבין עמו קמח ומתעבה והתירוש מרובה על הקמח דמברכין במ"מ כיון שמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובת מכשירו ומתקנו נמי לאכילה ע"ש וכ"כ בספרו מים חיים בתשובתו שם סי' ח' ע"ש. וכ"כ מהר"א יצחקי בתשובתו זרע אברהם סי"א א"כ ה"ה הכא נמי כיון שמלבד ממה שמדבק מכשירו לאכילה מברך במ"מ. ולענין ברכה אחרונה כתב הפר"ח שם בתשובתו שיברך ברכה מעין ג'. ומהר"א יצחקי בתשובתו שם כתב שאם אכל שיעור שיהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס יברך מעין ג' ואם לאו יברך בנ"ר עיין יד אהרן. לפ"ז אין ספק בלעקי"ך ולכ"ע מברך במ"מ ואחריו ברכה מעין ג' ודלא כט"ז: ד הסעודה. כ' הט"ז תמיה לי למה כתבו שאוכלם בתוך הסעודה אמאי לא אמר שיברך עליהם שהכל. דהא על הכל שאמר שהכל יצא. ונ"ל דכאן הוי ספק משום ברכה אחרונה דאם יצטרך לברך במ"מ יצטרך לברך אחריו מעין ג'. ובברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה מש"ה כ' דיאכלנה בתוך הסעודה. לפ"ז אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך פחות מכזית ואז א"צ ברכה אחרונה יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום וא"צ תוך הסעודה ע"ש ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה אין ספק בלעקי"ך ולעולם מברך במ"מ: ה ופטור. ממ"נ כצ"ל: ד ו דגן. כל ה' מינים בכלל: ז בתוך הסעודה. לכן יש ליזהר שלא לאכול חיטים או שעורין וכן גרי"ץ שלמים מבושלים אלא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה. ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר. וכ"כ הכנה"ג ועי' בתשו' גינת ורדים כלל א' סי' ט"ז. והיינו דוקא כשלא נדבקו ע"י בישול אבל אם נדבקו ע"י בישול או כתושים ברחיים מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה עיין מ"א. אם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנים בהם מים הרבה שאין ראוים רק לשורפו שקורין זופ"א אין המים בטלים לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפה"א ועל המים בפני עצמו שהכל דהא עיקרן על שם המים ומ"מ אין הגרעינים בטלים ברוטב דה' מינים חשיבי מ"א. ועי' בס' אבן העוזר דהוכיח מן ש"ס דעל כוסס שעורין שלימים חיים דאין לברך עליהם כלל כפסק הרד"א הביאו ב"י. וגם בדין התבשיל משבולת שועל חולק עליו: ו ח לאכילה וללועסו. משמע דאם אינו ראוי ללועסו אפי' הוא עב מברך שהכל והדר קאמר אם ראוי לשתיה וכו' משמע דאם הוא עב מברך במ"מ וכן עיקר וכ"מ בגמ' בעבה מברך במ"מ מ"א ועי' עוד במ"א סי' ר"ה ס"ק ו': ז ט האורז. האורז ריי"ז ודוחן היר"ז. וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק של"ה ב"ח. וט"ז כ' כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין ג' ואין כאן ספק אלא בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר. וגרופין שנעשה משעורים כתושים ברחיים ובישלם פשיטא שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשה מטטרק"ה שאין מחמשת המינין מברך שהכל ובנ"ר וזהו פשוט: י שנתמעך. עי' ט"ז ומ"א. (ובס' אליהו רבה כ' דאין חילוק באורז בין נתמעך או שלם ממש. ולכן סתם בש"ע ולא חילק בין נתמעך או לא וכן הסכים הב"ח ע"ש): ח יא נתמעכו לגמרי. דוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך וממשן קיים מברך פה"א. מ"א ושל"ה: ט יב דוחן וכו'. עיין מ"א ובפרח שושן כלל א' סי' נ': י יג מעין ג'. נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ועל פירות אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ וגו'. ועל היין על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וגו' וחותם על הארץ ועל הפירות ב"ח. אבל המנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן: יד הארץ. ובח"ל הסמוכה לא"י א"צ לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה ר"י מ"א. (ובספר אליהו רבה העלה להלכה דאם בודאי באים מא"י לח"ל יברך על פירותיה. ואם בודאי באו מח"ל לא"י מברך על הפירות. אבל בספיקא לעולם יברך על הפירות ע"ש): יב טו מעין המאורע. היינו קודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב. אומר ושמחנו בה ורצה והחליצנו ביום השבת הזה ובי"ט אומר וזכרינו לטובה ביום חג פלוני הזה. וכן בר"ח. ואם לא הזכיר יצא. מ"א: טז הפירות. ובמרדכי כתב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה וכן נ"ל. מ"א: יג יז התפוחים. אע"ג דחותם על הארץ ועל הפירות כמש"ל סעיף י"א מ"מ כיון דאינו מזכיר בפתיחה פירות לא יצא: יד יח בפה"ג. טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג. ר"י לוי עיין מ"א ובתשובת פנים מאירות סי' נ"ח חולק ופסק דיצא. ע"ש: יט בפה"ע. ואם בשעת שתיית היין נתכוין לפטור הענבים פטור מברכת הענבים ב"י מ"א ט"ז ע"ש ועיין בתשובת פנים מאירות סי' נ"ח: טז כ ב"נ. עיין מהר"א הלוי בס' גן המלך סימן צ"ח: כא משקין. דוקא אם היו שאר משקין לפניו בשעה שבירך על היין אז פוטר היין אותם מברכה ראשונה ה"נ פוטרן מברכה אחרונה וע"ל סי' קע"ד סק"א. אבל היכא דאין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין והוצרך לברך על המשקין הבאים אח"כ ה"ה דצריך לברך לאחריהם מרדכי. ומיהו היכא דקבע על היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין מ"א ועי' סי' ר"ו ס"ה: יז כב פוטרתו. עיין בבאר הגולה שכתב לענ"ד דחוק הוא דודאי הדייסא מיזן זיין יותר מן התמרים וכו' ע"ש וכ"כ הפר"ח שאם בירך ב"ה על הדייסא יצא ע"ש. ומ"א כתב דשאני דייסא מתמרים ויין דאית ליה עלויא אחרינא בפת ע"ש ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ח. ובהלק"ט ח"ב סי' קנ"ד ובס' אבה"ע ע"ש: כג פוטרתו. וה"ה ברכת על המחיה פוטרת יין ותמרים. לחם רב עטרת זקנים: יח כד שספק. וט"ז כתב דבדיעבד יכול להוסיף ע"ש ואם אכל פרי ואינו יודע אם הוא משבעת המינין ואין לו שום דבר לכלול בתוכו יברך על העץ דיוצא ממ"נ כמ"ש סי"ג. ובמשקה לא יברך כלל אחריו דיותר יש לחוש לברכה לבטלה מלאוכלו בלא ברכה דכל הברכות דרבנן. מ"א:

מגן אברהם ר״ח – סימן רח – דין ברכה מעין ג' אחרי (ה' מיני) פרות וה' מיני דגן

א׳ ה' מיני דגן. הם חטה ושעורה וכוסמין שבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינו בכלל ועיין מה שכתב סימן תנ"ד: ב׳ ששלקן או כתשן. משמע דברישא איירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבס"ד כ' כששלקו הגרעינין שלמים מברך בפ"הא ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך וכ"מ בלבוש ס"ד ע"ש וכ"מ לקמן ס"ז וז"ל תר"י דוקא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשה כעין חביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינין עומדין שלמים מברך בפ"הא עכ"ל צ"ל דה"פ כשנכתשו החטים ונדבקו כו' פירוש על ידי הבישול נדבקין דודאי ע"י כתישה אין נדבקין אבל אם בישל החטים שלמים פי' שלא הסיר הקליפ' ואם כן הגרעי' עומדים שלמים שאין נדבקין על ידי בישול מברך בפ"הא ולשון הרמב"ם שחלקן או כתשן משמע דכתשן אפילו לא חלקן רק שהסיר קליפתן וכ"מ מדכתב הריפות והן שעורים שהוסרה קליפתן, וכ"מ ממ"ש ס"ד אבל בגמ' לא קתני הריפו' רק חלק לפירש"י היינו שנחלק א' לשנים וכדאי' ספ"ב דמ"ק וא"כ מ"ש הב"ח שלא לאכול הני שעורין או חטים גנצ"י גערשטי"ן אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו על ידי בישול אבל אם נדבקו על ידי בישול מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה כמ"ש התוס' וכן הדין בגרי"ץ שלמים ועיין בשל"ה ועמ"ש סי' ר"ה ס"ב דהרוטב דינו כמאכל עצמו: ג׳ לגמעו. פירוש לאכלו ועס"ו: ד׳ דגן. כל ה' מינים בכלל: ה׳ שלמים. שלא הוסר קליפתו ולא חילק רק כמו שמביאין אותו מהגורן מה שא"כ באורז דדרך לבשלו שלם (כ"מ רפ"ג) עס"ז וס"ב: ו׳ והתוס' נסתפקו. אפי' חיין ול"ד לקמח בס"ה דמברך ב"נ דהתם כיון דנשתנו אף על גב דשמן זית גם כן נשתנה ומברכין עליו בפ"הע דהתם ל"ל עלויא אחרינא הכא אית ליה עלוי' אחרינ' בפת (גמ'): ז׳ בתוך הסעודה. ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעוד' יברך אחריהם בנ"ר כ"מ דעת הרב"י, ונ"ל דאם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנין בהם מים הרבה שאין ראויה רק לשרפו שקורין זופ"א אפשר דאין המים בטלי לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפ"הא ועל המים בפ"ע שהכל דהא עיקרן ע"ש המים כמ"ש סי' ר"ד ס"א גבי שכר שעורים מ"מ אין הגרעי' בטלי' לרוטב דה' מינין חשיבי כמ"ש ססי' ר"ד ועס"ו ועמ"ש סי' קס"ח סי"ג: ח׳ לאכילה וללועסו. משמע דאם אינו ראוי ללועסו אפי' הוא עב מברך שהכל והדר קאמר אם ראוי לשתיה וכו' משמע דאם הוא עב מברך במ"מ וכן עיקר וכ"מ בגמ' בעבה מברך במ"מ וכ"מ מפירש"י גבי חביץ קדיר' וכ"מ באגוד' ועסי' ר"ה ס"ב מ"ש: ט׳ האורז. ריי"ז, דוחן היר"ז בל"א וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק (של"ה וב"ח) ובל"ח כ' דסוגין דעלמ' אורז ריי"ז דוחן הירז וכ"פ הרב"י ובלבוש: י׳ עד שנתמעך. ז"ל הרב"י ונראה דבעי' שיתמעך כמ"ש ס"ב גבי חטים ואף על פי שכ' הרר"י דיש חילוק בין האורז ובין הדוחן שעל האורז מברך במ"מ אפי' כשהוא שלם י"ל דהא שלם לאו למימרא דלא בעינן שיתמעך אלא לו' דלא בעי' שיהי' כתוש וכ"מ סוף לשונו שכת' אבל על הדוחן אין מברך עליו כשהוא שלם שאין דרכו לאוכלו שלם אלא ע"י כתישה או טחינה אבל האורז דרכו לאוכלו שלם עכ"ל, אלמא דשלם דנקט גבי אורז אינו אלא לאפוקי כתישה אבל מעוך בעי' ומיהו יש לחלק בין חיטים לאורז דדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה והלכך אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו משא"כ חטים דאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתישה כגון הריפות והלכך כשמבשלם שלמים בלא שום כתישה הוי כאלו כוסס אותן חיין עכ"ל הרב"י וא"כ דעת הרב"י אפי' לא נתמעך מברך במ"מ וצ"ע על רמ"א למה חלק עליו והב"ח כת' דבלא נתמעך הוי ספק ולא יאכל אלא תוך הסעודה שמעי' מזה דכל דבר שדרך אכילתו בכך מברך במ"מ ועמ"ש ס"ב: י״א הוא הרוב. כ"כ הרא"ש וכ"ד הרמב"ם וכ"מ בכ"מ וחזר בו ממ"ש בב"י דלא כב"ח שעשה ספק מזה דאטו אם יש באורז מעט ממין אחר יתבטל ברכתו זה דבר שאינו עולה על הדעת ועססי' ר"ד ואף בב"י לא כ' אלא דמשמע מדברי הרמב"ם ע"ש: י״ב על פת דוחן. וא"ת הרי אישתני למעליות', וי"ל כיון דיצא מתורת פרי אין יכול לו' פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפש' לו' מפני שאין דרך אכילתו בכך מברך שהכל: י״ג נתמעכו לגמרי. שאין דרך אכילתן בכך [ב"י] ודוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות כמ"ש בל"ח ושל"ה, אבל כשמיעך אותו בכף עיקר דרך אכילתן בכך, ועוד שממשן קיים ומברך בפ"הא ועסי' ר"ב ס"ז: י״ד במ"מ. דכל שיש בו מה' מינין מברך במ"מ כמ"ש ס"ב: ט״ו אם אין בו. כ"כ הרד"א בשם תר"י שנינו במסכת חלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח וכת' הרב"י סי' (תנ"ג) ס"ב כ' הראב"ד והרשב"א והוא שיש שם כזית בכא"פ והמ"מ והרמב"ן סוברים אפי' אין כזית בכא"פ לפי שהחטים גוררין את אורז ודוקא באורז אבל לא במינים אחרים וכ"ד הרמב"ם והרא"ש עכ"ל וידוע שדין חלה והמוצי' שוין בזה לכ"ע עסי' קס"ח סי"ג דגבי חלה לחם כתיב וגבי מצה מדמי בגמ' להמוציא כדאי' בברכות דף ל"ז ע"ב וגם הרמב"ם כתב בה' מצה זה הכלל כל שמברכים עליו ב"ה אדם יוצא בה י"ח ועססי' קפ"ח וא"כ מוכח דבאורז אף על גב דליכ' כזית בכדי א"פ מברכין המוציא וג' ברכות לדעת המ"מ וסיעתו ובשאר מינים לא מקרי לחם לענין המוציא וה"ה לענין ב"ה דכתב הרמב"ם בפ"ג די"א כל שמברכין עליו המוציא מברכין בסוף ב"ה וכל שמברכין עליו במ"מ מברך בסוף מעין ג' חוץ מן האורז וכ"ה בירושלמי ומיהו התם מסיים דקאי אמין שמברכין עליו וא"כ צ"ע למה כתב כאן בתחילה המוציא ולבסוף על המחיה ולא מצינו כיוצא בזה בכולי תלמודא וצ"ל כיון דקי"ל בכל איסורים שבתורה שאם אכל מעט מעט ושהה בכא"פ אינו חייב א"כ ה"ה לענין ב"ה א"צ לברך עד שיאכל כזית בלא שהיה בכא"פ והכא כיון שמעורב כזית בכא"פ ע"כ שוהה ביניהם ולכן אין מברך ב"ה וה"ה לענין מצה (ועמ"ש רסי' ר"י) אבל המוציא מברך דעל כל שהוא מברך המוציא וכ"מ קצת בלבוש ומ"מ קשה כיון דאינו מצרף א"כ גם על המחיה לא יברך דעל שאר המינין אינו מברך רק ב"נ ועוד דהא גבי חלה אעפ"י שיש בקמח של דגן לבד שיעור חלה אפ"ה אם עירבו בקמח אחר פטור מחלה אם אין בו כזית בכא"פ אלמא בטיל לגמרי וי"ל דלענין ברכה קי"ל כל שיש בו מה' מינים מברך במ"מ אפי' פחות מכזית בכא"פ כמ"ש ס"ב, אך קשה למה כתב אם בשלו מברך אחריו ב"נ דלא מצינו רק באורז כמ"ש הרמב"ם וצ"ע, ומיהו אם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים מברך במ"מ ועל המחיה אפילו ליכא בכא"פ כמ"ש ס"ב: ט״ז בברכה א' מעין ג'. נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלי' עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ועל פירות אומר על העץ ועל פה"ע ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו', ועל היין על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וחותם על הארץ ועל הפירות (ב"ח) אבל המנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן וכ"כ ב"י בשם רשב"א שכן עמא דבר, ובחוצה לארץ הסמוכה לא"י אין צריך לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה (ב"ח תר"י דלא כמ"ש הרב"י): י״ז אינו חותם. ובדיעבד יצא כ"מ בתו' דף מ"ד: י״ח מעין המאורע. שאומר ושמחנו בתוכה ורצה והחליצנו ביום השבת הזה וביום טוב אומר וזכרינו לטובה ביום חג פלוני הזה, וכן בר"ח, ואם לא הזכיר יצא ע' בטור ע' סימן קפ"ח: י״ט על הארץ וכו'. ולא הוי חתימה בשתים שהארץ מוציא' כולם: כ׳ ועל פרי הגפן. ובמרדכי כתוב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה וכ"מ ממ"ש ס"י וסי"א: כ״א ושתה יין. אף על גב דחותם על הארץ ועל הפירות כמש"ל מ"מ כיון דאינו מזכיר בפתיחה פירות לא יצא: כ״ב שתה יין. טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג (ב"ח ר"י לוי מ"ז) ואפי' יין חזק שלא נתן לתוכו מים אם בירך בפה"ע לא יצא עיין ברכות ספ"ז: כ״ג אם בדיעבד. והוא הדין אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים יצא כמ"ש סי' ר"ו ס"ב (ב"י): כ״ד שברכת היין. כ' המרדכי פכ"מ וז"ל כללו של דבר כל היכא דיין פוטר משקין מברכה שלפניו כגון שהיו לפניו יין ושאר משקין ה"נ פוטרן מברכ' שלאחריה' מק"ו מפירות תוך הסעוד' שאין הפת פוטרן מלפניו ופוטרן מלאחריו וכו' אבל היכא דאין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין והוצרך לברך על המשקין דהא השותה בזמן הזה ליכא קבע לשתות יין ול"ש ביה לומ' הסיבו לשתות ולא פטר למשקין הבאים אחריה' מלברך לפניה' ה"ה דצריך לברך אחריהם עכ"ל וכ"כ האגודה ושל"ה כת' דקי"ל דיש קבע ליין כמ"ש סי' רי"ג א"כ הוי כסעודה וכמו שבסעודה אפי' אמר הב ונבריך ורוצה לשתות שצריך ברכה ראשונה א"צ ברכה אחרונה וה"ה בקביעו' דיין עכ"ל ול"נ דהא אפי' רק משך ידיו מן הפת צריך ברכה אחרונה כמ"ש סי' קע"ז ס"ב כ"ש כשאמר הב לן ונבריך ומיהו היכא דקבע על היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין ועסי' ר"ו ס"ה: כ״ה על התמרים. דיין ותמרי' נמי (סעדי) וזייני משא"כ בדייסא דאית ליה עלוי' אחרינא בפת: כ״ו על הספק. כ' בלבוש שאם אכל פירא ואינו יודע אם הוא מז' המינין לא ישתה יין ויכלול בו על העץ וטוב יותר לברך בנ"ר וצ"ע עכ"ל, ול"נ דאם אין לו שום דבר לכלול בתוכו טוב יותר לברך על העץ דיוצ' ממ"נ כמ"ש סי"ג ואם הוא משק' לא יברך כלל אחריו כמ"ש הפוסקים דיותר יש לחוש לברכ' לבטלה מלאוכלן בלא ברכה דכל הברכות דרבנן:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ר״ח

א׳ מברך לאחריהם כו'. שמתוך חשיבתן שנשתבחו בהן א"י קבעו להם ברכה בפ"ע לאחריה': ב׳ ה' מיני דגן שהם חטי' שעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון שהם ג"כ חשובים וז"ל הטור שכוסמין הם מין חטים שבולת שועל ושיפון הם מין שעורים ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה אדם ע"כ אם עשה מהם פת מברך המוציא ואם שלקן או כתשן כו' ועמ"ש בסימן קס"ח ס"ד בכוסמין. ג׳ אפילו עירב עמהם כו'. כאן בחמשת המינים שהם חשובים ביותרלא אזלינן בתר רוב רק כל שנותנים אותן למאכל משא"כ בשאר דברים אזלינן בתר הרוב כמ"ש סי' ר"ב בתחלתו ע"ש וכן אי' בסי' ר"ח ס"ז משמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות כיון שהם למאכל דהא כל דיש דבש אין מרגיש רק טעם דבש: ד׳ ואם לדבק בעלמא כו'. לכאורה נראה דאפילו אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם בורא מיני מזונות ואע"ג דבשאר דברים אזלי' בתר רובא כמ"ש רסי' ר"ח הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשויים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ודומה לזה אי' בי"ד סי' ק"ג בש"ע ויש מי שחוכך לומ' שאם הגדיל האיסו' כו' והוא מטעם שעכ"פ הוא נהנה מצד הרבוי אע"פ שהוא לפגם ה"נ נימא כן שיש חשיבות לה' מיני' בזה אע"פ שאינן אלא לדבק ונר' שזהו הספק שכתבו התוס' והביא' כאן בש"ע וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה ובס"ג כשזכר שנתנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כאן שיש רוב כנלע"ד: ה׳ וטוב להחמי' ולגומעו כו'. כ"כ התו' בפ' כ"מ דף ל"ז ותמוה לי טובא למה כתבו שיצ' ידי הספק במה שאוכלים תוך הסעודה ממילא לא יברך עליהם כלל ואמאי לא אמרו שיברך עליהם שהכל דהא על הכל שאמר שהכל יצא. וכן אי' בס"ס ר"ד כל דבר שהוא מסופק בברכתו מברך שהכל וכן אי' בטור סי' זה לענין ברכה מעין ג' שהביאו בש"ע ס"ד שהתו' מסתפקי כו' וסיים בטור שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך שהכל אבל ברכה אחרונה אין לו' אלא כפי שנתקנה ע"כ לא יאכל אלא תוך הסעודה וכאן דקאי אברכה ראשונה הוי להם לומר שהכל וצ"ל דגם כאן הוה הספק משום הברכה אחרונה דאם יצטרך לו' במ"מ יצטרך ג"כ לברך אחריו מעין ג' ולפי זה אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך שזכרנו פחות מכזית וא"צ ברכה אחרונה כמ"ש סי' ר"י אז א"צ תוך הסעודה אלא יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום כנ"ל פשוט: ו׳ ופטור ממנה. ט"ס יש כאן וצ"ל ופטור ממ"נ וכן הוא בתוספות: ז׳ והגרעינין שלימים. דאז אין אכילתן חשובה לקבוע עליהם ברכת מעין שלש וספיקא דתוס' לענין ברכה אחרונה הוא אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה אלא אם בירך תחלה במ"מ: ח׳ עד שנתמעך. הב"י נסתפק בזה אי בעי דוקא נתמעך כעין דייסא אז מברכין במ"מ אבל אם הוא שלם אע"פ שנתבשל מברכין בפה"א כמו בחטין או לא הוי כחטין כיון שדרך לבשל אורז משא"כ בחטין ונראה כוונת רמ"א שהגיה עד שנתמעך משום הספק דהא עכ"פ יוצא בברכת בפה"א שהי' ברכתו תחלה ואע"ג דבפת דוחן בסמוך מברכין שהכל ולא בפה"א התם שאני שאין דרך לאוכלו בכך משא"כ בזה ע"כ יברך בפה"א ולא יברך במ"מ עד שיתברר שברכתו במ"מ בבירור: ט׳ אלא אורז לבדו. ז"ל הרי"ף והרמב"ם ומשמע מלשון הרי"ף כשנתערב האורז עם מין אחר אין שום מעלה לאורז אפילו אם הוא רוב דהא רב ושמואל לא נתנו מעל' לאורז לברך בורא מיני מזונות ואתותבו מבריית' דנתנו מעלה זו לאורז וכת' הרי"ף דבזה דוקא אתותבו במה שלא נתנו מעלה לאורז אפי' הוא בעין אבל כל שלא בעיניה אפי' אם הוא הרוב לא אתותבו רב ושמואל ואין בזה מעלה לאורז וכן י"ל ל' הרמב"ם ולא כהרא"ש והטור שכתבו שלא הפסיד האורז מעלתו רק אחר שיש בתבשיל אחר הרוב וכבר כת' ב"י מזה אלא דכאן בש"ע חזר בו וס"ל כל שאורז הוא הרוב לא מקרי תערובות וכמו שסיים אח"כ ואם עירב וכו' שזה דעת הרא"ש והטור אבל הוא תמוה באמת דהברייתא שנתותבו בו רב ושמואל לא מיירי כלל מאורז בתערובות וא"כ אמאי נפסוק דלא כרב ושמואל בתערובות אפי' מעט ממין אחר ולפמ"ש שראוי לברך שהכל על האורז מספק אין כאן נ"מ דאם התבשיל אחר הוא הרוב ודאי אזלי' בתרי' ואי האורז הוא הרוב מברך שהכל ופוטר הכל: י׳ כברכת אותו תבשיל. דדוקא בה' מינים אמרו רב ושמואל דמברכין עלייהו במ"מ והיינו כל שאינו עשוי לדבק כדאיתא בסי' זה אבל בשאר מינים אזלי' בתר רובא: י״א על פת דוחן כו'. שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל מה שא"כ באורז בסעי' הקודם לזה ובפי' אורז ודוחן רש"י פי' בפ' כ"מ אורז מי"ל פי' בל"א היר"ז והתוס' כתבו י"מ אורז רייז ודוחן מי"ל וסוגיין דעלמא כהאי פירושא כ"כ ב"י וכ"כ בלבוש ומהרי"ל כתוב דוחן הוא ריי"ז ואורז הוא היר"ז וכת' מו"ח ז"ל כל ירא שמים לא יאכל לא היר"ז ולא רייז מבושל בין שלם בין נתמעך אלא תוך הסעודה ול"נ כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין שלש ואין כאן ספק רק בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר וגרויפן שנעשו משעורין כתושי' ברחיים ובישלם פשיט' שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשו מטטרק"ה שאין מחמשת המינים מברך שהכל ובנ"ר זהו פשוט: י״ב מברך המוציא כיון כו'. פי' דברכת המוציא אינו צריך שיעור כמ"ש סי' ר"ט: י״ג בברכה א' מעין שלש כו'. בטור מביא אלו הנוסחאות בברכה זו דסמ"ג כתב שי"ל אחר כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ובשל פירות על הארץ ועל הפירות ובשל יין על הארץ ועל היין כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה ואח"כ כ' בשם הרא"ש שלא היה אומר ונודה לך כו' וכת' ב"י דבלא"ה יש מעין החתימה במ"ש ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ולעד"נ שאין זה מעין החתימה וטפי יש לנו לומר דבמ"ש כי אתה ה' טוב ומטיב נכלל בזה הטבת הארץ והפירות והמחיה והיין אבל נלע"ד להביא ראיה שיש לאמרו מדאיתא בסי' קפ"ז בברכת נודה לך ר' אבא אומר צריך שיזכיר בה הודאה תחלה וסוף וז"ש בה ועל הכל אנו מודים לך וא"צ לו' קודם החתימ' ונודה לך סלה על הארץ ועל המזון דא"כ ה"ל ג' וכשם שאין לפחות כך אין להוסיף עכ"ל ש"מ שלולי ההוספה היה ראוי לאומרו כי היכי דלהוי מעין החתימה ממילא הכא יש לאומרו דאין כאן הוספה כנ"ל: י״ד או על הארץ ועל הפירות. בגמרא איתא בפרי חותם על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכר שם והרמב"ם והר"י ס"ל דבכלל ברכת הפירות הוא ומפני כך לא הזכירוהו ואף על גב שבפתיחת ברכה אחרונ' מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מ"מ בחתימת הברכה משמע להו דכמו חתימת ברכת הפירות הוא והר"י והראב"ד והרא"ש ס"ל דלא הוצרך בגמ' להזכיר משום דמברכה ראשונה דיין שמעי' דלעולם על היין מזכי' שם פרטי ממילא משמע שבברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן וחותם ג"כ על הארץ ועל פרי הגפן וכאן בש"ע לא הכריע מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כמר עביד ולפי הנרא' כיון דאין כאן הכרע ומאן דמסיים על הפירות מודה הוא דגם אם מסיים על הגפן שפיר עביד דאין כאן פקפוק אלא דגם בעל הפירות הוא שפיר אלא מ"ד על פרי הגפן ולא סגי בעל הפירות טפי ניחא לן לומר מה דמהני לכ"ע כנ"ל: ט״ו ויקדים המחיה. לפי שברכתו במ"מ שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שהוא ג"כ חשיב ויש לו ברכה בפרטיות: ט״ז וכ"ש אם אכל בשר. נראה דטעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ: כתב הטור ואני הייתי רוצה לומר דה"ה אם אכל מיני לפתן ואכל עמו מחמשת מינין שא"צ לברך על הלפתן שברכת על המחיה פוטרתו דאף הוא זיין ולא הודה א"א הרא"ש ז"ל לדברי ופי' ב"י טעם שלא הודה משום דלפתן אע"ג דזיין לא סעיד ודגן סעיד הלכך לא שייכי אהדדי עכ"ל. ומו"ח ז"ל הקשה ע"ז דהא איתא בספ"ק דברכות דאם בירך על הנהמא יצא ג"כ ידי ברכת תמרים כיון דתמרי זייני ולדברי ב"י קשה דהא לא סעדי תמרי ותי' הוא דשאני תמרי' שהם גידולי קרקע כמו נהמא משא"כ לפתן שהוא בשר ודגים וכל זה איננו שוה לי דודאי סתם לפתן לא קאי אבשר ודגים ותו דא"כ שאר מיני לפתן שהם גדולי קרקע יפטור אותה ברכה מעין ג' וזה לא מצינו והיה להם לחלק בזה. ולעד"נ דמש"ה לא הודה הרא"ש לזו דשאני ג' ברכות שנזכר בהם הזן וע"כ הוא פטור משאר מידי דזיין וכדאיתא בסעיף י"ז דברכת הזן הוא העיקר אם בא לפטור תמרי דזייני משא"כ במעין ג' דלא הוזכר שם מידי ממזון היאך יפטור דבר אחר שמעלתו מצד הזיין אע"פ שאומ' על המחיה מ"מ שם מזונות לא נזכר שם כנלע"ד: י״ז שתה יין ובירך בפה"ג זה כ' הטור בשם אחיו הרר"י שהיה סבור דפטור מברכה ראשונה של ענבים שהיא בפה"ע מחמת שבירך בפה"ג וכן מברכה אחרונה של ענבים פטור ממנה מחמת שבירך על הגפן ולא הודה לו הרא"ש לשניהם ומ"מ הסכים שאם בירך על ענבים בפה"ג יצא. ופירש ב"י דע"כ לא הודה לו שלכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו הראוי' לו אלא שבדיעב' יצא בברכת בפה"ג על הענבים ואגב שיטפיה לא דק הרב דא"כ למה אמר הר"ר יחיאל ומ"מ הסכים לזה שאם בירך על הענבים בפה"ג יצא הל"ל שבדיעבד יצא אפי' אם בירך על היין דגם הענבים פטורים מברכתן כיון דמהני לפי' ב"י אלא פשוט הוא דאפילו בדיעבד אסר הרא"ש ודבריו הם דברי רש"י ממש שמביא ב"י דכ' ואע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליו בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר הזית והכי נמי הוא פי' הדברים שלא הודה הרא"ש לבנו הר"י דהיה סבור דגם בענבי' ויין מהני ברכת היין לענבים ולא הודה לו אלא דהסכים אם בירך על הענבים עצמן בפה"ג דיצא וכדברי רש"י וכאן בש"ע פסק סתם ביין וענבים ולא חילק בין נתכוין בשעת ברכת יין וענבים או לא וב"י זכר מזה ולא הכריע והוא תמוה בס"ס ר"ז ס"ב פסק דמהני נתכוין לענין פרי האדמה עם פרי העץ ממילא ה"ה כאן דמהני דבירך על היין ונתכוין לפטור גם הענבים דפטור מברכת ענבים: י״ח שאם אכל דייסא פי' לא תוך הסעודה דאלו תוך הסעודה אפי' קודם ברכת המזון ודאי ג' ברכות פוטרן וביין דפוטר ב"ה נראה הטעם מדאמרי' חמרא מסעיד סעיד ועמ"ש סי' קע"ז ס"ז דאין ב"ה פוטר בנ"ר: י״ט לא יכלול על הספק. ביאור דבר זה אינו מספיק מה שכתב כאן הדברים האלו בתה"ד סימן ל' במי שרוצה לאכול דבר אחד שיש בו ספק בברכתו דהיינו ברכה אחרונה או בורא נפשות רבות או מעין ג' ורוצה לאכול אותו ולצאת ידי הספיקות דהיינו שיאכל אחר כך ב' דברים הא' שברכתו בורא נפשות רבות והב' ברכתו מעין ג' ממילא יהיה יוצא ידי ברכה של אותו דבר שאכל ממה נפשך. וכוונתו שם דודאי אם יאכל מין אחר שברכתו מעין ג' וברכתו ודאי כההיא שאוכל מעין שלש שאז ודאי יכול לעשות כן שאין כאן שום ריעותא אלא דמיירי שאין לו מין אחר שברכתו כעין מה שאכל אלא ברכה אחרת מעין ג' אלא שרוצה להכניס בברכ' ההיא מה שיש לו ספק במה שאכל בזה היתה השאלה והשיב ע"ז דאין יכול להכניס שום דבר נוסף בברכה אחרונ' אע"פ שלא הזכיר בשביל זה שם ומלכות בפרט ויליף לה מההוא דירושלמי דרב ירמיה לא אכל חטים שלמים מימיו משום ספק ברכה אחרונה וכמ"ש הטור והש"ע סעיף ד' דיש לספוקי אם יאמר עליו פה"א וכמש"ל שם אלמא דאין רשאין להוסיף שום דבר מחמת הספק וא"כ לא אכל אותו דבר כלל וזהו מה שנשאל עליו בעל תה"ד. אבל הב"י והש"ע כאן כתבו דבר זה במי שאכל כבר ואינו יודע מה יברך אחריו אין לו תקנה להוסיף שום דבר בברכה והוא ג"כ באופן שזכרתי שא"א לו למצוא לאכול מה שצריך ברכה כההיא שאכל כבר מספק דאז יש לו תקנה בלי חשש אלא אם רוצה לברך ברכה אחרת ולכלול בה מה ששייך לאותו ספק בזה יש איסור. ונלע"ד דבעל תה"ד מודה בזה דיש לו רשות להוסיף מה שצריך לו בשביל ספק מאחר שא"א לו בענין אחר דהא עיקר ראייתו מר' ירמיה שלא אכל חטים שלימות מימיו כמ"ש וזהו לכתחלה דאינו מן הראוי להכניס עצמו בספק לכתחלה אבל בדיעבד ניחא טפי להוסיף מה שצריך לו כיון שאין כאן ברכה לבטלה דהא בלאו הכי צריך לברך ולא נאמר שלא יברך. ובלבוש הביא דברים הללו בדרך שאינו מיושב לפי דעתי וכתב עוד מן הספק יברך בנ"ר ולא נהירא דהא כתב הטור בשם הרא"ש ס"ס ר"י בדבר שראוי למעין שלש בשביל חסרון שיעור לא שייך ברכה אחרת והכי נמי דכוותיה כנלע"ד ברור אחר העיון במקור הדין:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ר״ח

ר״ח:א׳תתט״ו א׳ (ס"ק א) ה' מינים כו' טטרק"י בספר א"ר שהוא מה שקורין האדי"ן: ב׳ ועמ"ש סי' תנ"ג כצ"ל: ר״ח:א׳תתט״ז א׳ (ס"ק ב) ששלקן כו' ואפשר דהכא כו' עד שנתמעך דהיינו שהסיר קליפתן ועי"ז אפשר שיתמעכו וידבקו וכמ"ש אח"ז: ב׳ וז"ל תר"י כו ור"ל דגם מדברי תר"י משמע דבנתמעך ונדבק הדבר תלוי: ג׳ אבל אם בישל כו' פי' שלא הסיר הקליפ' דאי מסיר קליפתן אפי' הן שלמים אפשר שיתמעכו וידבקו. וצ"ל דבין ברישא ובין בסיפ' מלתא דפסיקא נקט ונקט בדישא נכתשו כו' דאז אורח' דמילת' דנתמעכו ובסיפא החטים שלמים והיינו שלא הוסר קליפתן דאז א"א שידבקו וכשהן שלמים והוסר קליפתן לפעמים נתמעכו ונדבקים ע"י שליקה מרובה ופעמים אין נדבקין: ד׳ ומ"ש תר"י ונעשה כעין חביץ קדרה ז"ל רש"י דף ל"ו ע"ב חביץ קדרה מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושים מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קומחא ודובשא ומשחא עכ"ל ול' חביץ הוא חבור ודיבוק כדאי' במס' ב"מ דף צ"ט ע"ב מאן דגזל חביצא דתמרי ופירש"י תמרים הנדבקים יחד קרוי חביצא: ה׳ אבל בגמ' לא קתני הריפות כו' וניהו דאין מזה ראיה מגמ' מ"מ הדין דין אמת וכדמשמע מהרמב"ם דאין חילוק בין כתושים או שלמים אלא בנתמעך ונתדבקו תליא מלת' אלא דבכתושים אורח' דמילת' שנתמעכו כנ"ל. ומ"ש הט"ז ס"ק י"א וגרופין שנעשו משעורים כתושים כו' פשיטא שמברך בורא מיני מזונות כו' אי נאמר שמסכים לדברי מ"א מה דנקט כתושין משום דאז ודאי נתמעכו ונתדבקו וה"ה שלמים שהוסר קליפתן אם נתמעכו ונתדבקו דמברך במ"מ ולאחריו מעין ג': ו׳ ודייקא כו' כמ"ש התוס' דף ל"ז ע"א סוף ד"ה הכוסס כו': ז׳ (ס"ק ג') ח׳ ולגמעו פי' לאכלו וע"ס ו'. ר"ל אע"ג דבעלמ' לשון גמיעה פי' שתיה אבל הכא ע"כ גמיעה פי' אכילה והיינו שהוא עב דאי ר"ל שתיה והיינו שהוא רך תיקשי הא מבואר בסעיף ו' דכה"ג מברך עליו שהכל: ר״ח:א׳תתי״ט א׳ (ס"ק ה) שלמים כו' משא"כ באורז דדרך לבשלו שלם והיינו כמ"ש מ"א בסעיף ו' סק"י דס"ל להרב"י דבאורז אפילו לא נתמעך מברך במ"מ ואלו הכא בחיטים בעינן דוקא נתמעך ונדבק לכן חיטים שלא הוסר קליפתן דאין נתמעכין ומתדבקין מברך שהכל דשאני אורז דדרך כו' וכמ"ש מ"א בשם הרב"י בסק"י דאלו למה דס"ל לרמ"א בסעיף ו' דגם באורז בעינן שיתמעך א"כ דין אורז וחיטין שוה א"כ אין מקום לדברי הכ"מ: ר״ח:א׳תת״כ א׳ (ס"ק ו) והתו' כו' דהתם ל"ל עלוי' כו' חילוק זה נאמר בש"ס דף ל"ו ע"א ברכה ראשונה דש"ז דמברך בפה"ע ובקמח ברכה ראשונה שהכל וה"ה דאמרינן כן לענין ברכה אחרונה וכמ"ש מ"א: ר״ח:א׳תתכ״א א׳ (ס"ק ז) בתוך כו' כ"מ דעת הרב"י ר"ל מדכתב בש"ע לכתחלה סתם לברך אחריו בנ"ר ואח"ז כתב והתוס' נסתפקו כו' וזה דרכו של הרב"י דדעה א' היא העיקרית בעיניו: ב׳ ואפשר דאין המים בטלים כו' ר"ל אע"ג דק"ל בסעיף ב' דה' מינים אם ערבן עם ד"א אפילו אותן דברים אחרים הן הרוב מ"מ מברך במ"מ ומ"מ כיון דעיקר דעתו על המים אין המים בטלים לגבי ה' מינים. ומ"מ אין הגרעין בטלים ר"ל אע"ג דעיקר כוונתו על המים ומה"ט אין המים בטלים לגבי הגרעין אע"ג שהן מחמשת מינים מ"מ מהני מעלת ה' מינים שעכ"פ הגרעי' אין בטלים לגבי מים ולכן יברך על המים ועל גרעין מ"מ כיון דאין ברור למ"א דאין המים בטלים לגבי גרעין כתב מ"א לעיל סי' ר"ה ס"ק ו שיברך תחלה על המים שהכל ואח"כ על הגרעין: ג׳ מ"ש בש"ע סי' ה' קמח אפי' של חטין ר"ל ל"מ של שעורים דקשה לתולעים כמ"ש מ"א סי ר"ד ס"ק ח' ודאי אינו מברך אלא שהכל אלא אפי של חטין דאין מזיקים אפ"ה אינו מברך אלא שהכל ול"מ נטחן דק דק דאינו ראוי לאכילה אלא אפילו נטחן קצת כו' דראוי לאכילה וכן קמח קליות דראויה לאכילה אפ"ה אינו מברך רק שהכל: ר״ח:א׳תתכ״ב א׳ (ס"ק ח) לאכילה וללעסו כו'. וכ"מ בגמ' דף ל"ח ע"א דאמרי' פתיתא (דהיינו קמח ששלקו עם מים או משקין) רב אמר שהכל ושמואל אמר במ"מ ואר"ח ולא פליגי הא בעבה מברכים במ"מ והא ברכה מברכים שהכל וסתם עבה משמע אפי' אין ראוי ללעסו וממילא צ"ל דמ"ש הא ברכה ר"ל שראוי לשתי' ואע"ג שאמר סתם רכה י"ל שסמך עצמו על מ"ש תחלה הא בעבה סתם וע"כ ר"ל אפי' א"א ללעסו רק שהוא עב ע"כ מ"ש הא ברכה ר"ל שראוי לשתיה משא"כ איפכ' מ"ש רכה סתם ר"ל אפילו אינו ראוי לשתיה רק אינו ראוי ללעסו וממילא מ"ש הא בעבה ר"ל שראוי ללעסו ואע"ג שאמר סתם עבה סמך עצמו על מ"ש הא ברכה סתם דיותר מסתבר דסמך עצמו מה שכתוב לבסוף על מ"ש בתחלה מלו' איפכ' שסמך עצמו במה שכתוב תחלה על מה שיאמר אח"ז לבסוף: ב׳ וכ"מ מפרש"י גבי חביץ כו' הבאתי לשונו לעיל בס"ק ב' ולשון קפוי שכתב רש"י לא משמע שעב כ"כ עד שיצטרך ללועסו: ר״ח:א׳תתכ״ג א׳ (ס"ק ט) האורז כי' לא יאכלם אלא בתוך הסעודה כצ"ל ותיבת כשנתמעכו ע"כ ט"ס וכ"ה בב"ח דבכ"ע אין לאכלם אלא תוך הסעודה כנ"ל וכן הביא הט"ז בשמו דהא גם בלא נתמעך איכ' ספק לדידן דלא ידעי' מהו אורז או דוחן דהא לדעת מ"א בס"ק י' באורז אפי' לא נתמעך מברך במ"מ ובדוחן בפה"א ולדעת הב"ח שהביא מ"א ס"ק י' בלי ספיקא דדוחן איכ' באורז שלא נתמעך גופי' ספק אי יברך במ"מ: ב׳ ובל"ח כ' דסוגיין כו' וכ' בשל"ה סימן לזה וכ"כ מהרמ"ש פת הדראה תיבת הדראה ר"ת "היר"ז "דוחן. "רייז "אורז "הוא: ר״ח:א׳תתכ״ד א׳ (ס"ק י) עד שנתמעך ז"ל הרב"י כו' ר"ל שנרשם על הגהת רמ"א ב"י בשם הרא"ש והר"י וע"ז הקשה מ"א דבב"י מבואר להיפך וע"כ הוא דעת רמ"א עצמו ומקשה עליו למה חלק על הרב"י באין ראיה: ב׳ דיש חילוק בין כו' ר"ל הרר"י כתב למ"ד דדוחן דין אורז יש לו וגם דוחן אי בשלו מברך תחלה במ"מ ולאחריו בנ"ר אע"ג דברייתא לא הזכיר' דוחן רק אורז ע"כ כתב הרר"י ליישב דיש חילוק כו' וא"כ מה"ט נקטה ברייתא דהוא מלתא דפסיקא אפילו כשהוא שלם מברך במ"מ: ג׳ ומיהו יש לחלק בין חטים כו' ר"ל דלעולם לשון שלם שכתב הרר"י באורז הוא כמובן הפשוט דאינו נתמעך ואפ"ה מברך במ"מ ולענין קושית הרב"י מחטים דבעינן דוק' נתמעך עז"כ הרב"י דיש לחלק בין חטים לאורז דדרך האורז כו' והיינו כמ"ש מ"א בס"ק ב' בשם הב"ח: ד׳ אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו מאלו היה מבושל הרבה ונתמעך: ה׳ והב"ח כתב דבלא נתמעך הוי ספק. ר"ל מלבד הספק שמא הוא דוחן כמ"ש בס"ק ט' איכ' בלא נתמעך עוד ספק: ר״ח:א׳תתכ״ה א׳ (ס"ק יא) הוא הרוב כו' וכ"ד הרמב"ם וחזר בו כו' דהטור כתב בשם הרא"ש דוק' אי התבשיל האחר הוא הרוב וכ' ע"ז הרב"י דמשמע דרמב"ם חולק דלא בעי' רוב מדכתב ובלבד שלא יהי' מעורב עם ד"א אלא אורז לבד משמע דא"א האורז לבד אע"פ שאין התבשיל האחר הרוב אפ"ה אינו מברך במ"מ דלא כהרא"ש ובש"ע כתב תחלה לשון הרמב"ם והוא שלא יהי' מעורב עם ד"א כו' משמע אפי' אין התבשיל הרוב ואח"ז סיים כדברי הרא"ש ואם עירב כו' והתבשיל הוא הרוב וכן הקשה הב"ח. ועז"כ מ"א דבש"ע חזר בו וס"ל דגם דעת הרמב"ם כהרא"ש וכמ"ש מ"א ברס"ק זה וכ"ד הרמב"ם. וכתב וכן משמע בכ"מ שהביא שם ע"ד הרמב"ם הנ"ל מ"ש הרא"ש דבעינן שתבשיל יהי' הרוב משמע דס"ל דלא פליגי: ב׳ דאטו כו' ר"ל אע"ג דהרמב"ם סתם וכ' ובלבד שלא יהי' מעורב כו' משמע אפי' מעט לא יתערב בו ז"א דסתמא כפי' שלא יתערב עד שהתבשיל יהי' הרוב ולא הוצרך לבאר דאיך ס"ד דאפי' נתערב מעט יברך כברכת התבשיל וכמ"ש מ"א דאטו אם יש באורז מעט כו' וא"כ לא פליג הרמב"ם עם הרא"ש וא"כ גם לשון הש"ע א"ש ואינו סותר א"ע דהא אין ראיה מלשון הרמב"ם שכ' ובלבד שלא יהי' מעורב כו' דאעפ"כ יש לו' דס"ל דבעינן דוק' רוב ממין אחר: ג׳ ואף בב"י לא כ' אלא דמשמע כו' ר"ל דגם בב"י לא החליט הדבר לודאי דהרמב"ם חולק עם הרא"ש אלא כ' משמע כו': ר״ח:א׳תתכ״ז א׳ (ס"ק י"ג) נתמעכו כו' אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך ור"ל וא"כ מברכים בורי פרי האדמה: ב׳ ועוד שממשן קיים כו' ועסי' ר"ב ס"ו ר"ל דכתב שם אפילו כתושים הרבה אם לא אבדה צורתה ועדיין צורת הפרי עליו במלתיה קיימא לברך ברכתו כאלו לא נתמעך: ר״ח:א׳תתכ״ט א׳ (ס"ק טו) אם אין בו כו'. וכתב הרב"י בסי' תנ"ג כצ"ל: ב׳ גוררים את האורז. ר"ל ממשיכים האורז אחר החטין והרי כאלו גם האורז היה חטין: ג׳ ודוק' באורז אבל מין אחר עם חטים לא. וה"ה אורז עם שעורים או אחד מה' מיני דגן ג"כ אינו גוררו אחריו ודוק' חטים עם אורז: ד׳ וגבי מצה. ר"ל דבעי למילף דין המוצי' וברכת המזון מהאי מתניתין וכיון דבמשנה קתני חייבת בחלה ויוצא בה ידי מצה ותחלה יליף המוצי' מדין חלה דדיניהם שוה והשתא תו יליף עוד כן ממצה דהא גם דיניהם שוה: ה׳ ובשאר מינים. ר"ל הן אורז עם שאר ה' מינים חוץ מחטים או שאר מיני קטניות עם חטים והיכא דליכ' כזית בכא"פ: ו׳ ומיהו התם מסיים. ר"ל בירוש' מסיים והובא ברא"ש ברכות פ' כ"מ סעיף ט"ז דפריך בירוש' אהא' כללא הרי פחות מכזית שאין מברכין עליו בהמ"ז אפילו הכי מברכין עליו המוצי' ועל זה משני דלא מיירי בשיעור לו' דשיעור שמברכים עליו המוצי' מברכים עליו בהמ"ז אלא מיירי במין ופירש הרא"ש דר"ל פת שמברכים עליו המוצי' מברכים עליו ברכת המזון וכל שמברכים תחלה במ"מ כגון פת הבא בכסנים ולא קבע עליה אין מברכים לאחריו בהמ"ז אלא מעין ג': ז׳ וא"כ צ"ע כו' דבאיכ' כזית בכא"פ י"ל המוציא ולאחריו ברה"מז ואי ליכא כזית בכא"פ בשאר מינים חוץ מחטים עם אורז דתליא בפלוגתא דהמ"מ ורמב"ן עם הראב"ד לא יברך תחלה המוציא: ח׳ ול"מ כיוצא בו כו היא כעין קושיא אחרת: ט׳ והכא כיון שמעורב כו' ר"ל דלעולם מיירי דליכא כזית בכא"פ ומה"ט לאחריו אינו מברך בהמ"ז כיון דהפסיק באכילת הכזית ע"י אכילת שאר מינים שנתערב בו הדגן הכזית יותר מכא"פ לא מצטרף הכזית יחד דלא עדיף מאלו היה אותו הכזית דגן בעין בלי תערובת והיה שוהה כא"פ דלא היה מצטרף משא"כ המוציא מברך דניהו דאינו מצטרף ולא מיקרי אוכל כזית עכ"פ על כל שהוא ג"כ מברך המוציא: י׳ ועוד דהא גבי חלה כו' ר"ל דבחלה ע"כ אין הטעם דאינו מצטרף מצד שהי' דהא מונח לפנינו כל שיעור חלה ממין דגן וע"כ הא דפטור מחלה בדליכא כזית בכא"פ ע"כ דמתבטל והוה כמאן דליתא כלל וא"כ גם המוצי' לא היה ראוי לברך עליו כה"ג: י״א וי"ל דלענין ברכ' כו' ר"ל דודאי בהמ"ז דהוא מן התורה יש לו דין חלה וכל מאי דנקר' לחם לענין חלה ה"ה לענין בהמ"ז אבל המוצי' וברכ' א' מעין ג' דהוי דרבנן (לדידן אבל יש סוברים דהוי דאוריית' כדאית' בטור סי' ר"ט) הם אמרו והם אמרו דאפי' ליכ' כזית בכא"פ אפ"ה מצד מעלת ה' מינים מברך המוצי' ולאחריו מעין ג' אבל בהמ"ז לא דהוי דאוריית' ודינו כחלה: י״ב ומיהו אם לא עירבו כו' עם שאר מינים מברך בה"מ כו' ובס' ל"ח פ' כ"מ ס"ק י"ט כ' אחר שהביא דברי הרד"א בשם הרר"י וכמ"ש פה בש"ע וז"ל ואע"פ שדבריו אמורים שם על העירוב עם קמח אחר של דוחן וכיוצא בו אין נ"ל דדוקא בעירוב עם קמח קאמר אלא דיבר ברגיל והוה וה"ה בכל דבר שעירב הה' מינים והם עיקר עכ"ל ל"ח. ולא הבנתי הלא כ' הרא"ש שם הלכך כל שעיקרו (ר"ל לאפוקי לדבק) מה' מיני' אפי' רובו ממין אחר מברכי' עליו במ"מ ולבסוף ברכ' א' מעין ג' והם דברי הש"ס והוא דין המוזכר בס"ב וכאשר רמז עליו פה המ"א וא"כ ע"כ צ"ל דקמח דוקא נקט אבודרהם וכמ"ש מ"א אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמח לשאר דבר: ר״ח:א׳תת״ל א׳ (ס"ק טז) בברכה א' מעין ג' נוסח כו' באמת הוא מעין ד' ברכות של בהמ"ז. כי על המחיה הוא מעין ברכת הזן על ארץ חמדה מעין ברכת הארץ רחם ה' עלינו כו' ועל ירושלי' כו' מעין בונה ירושלי' כי אתה ה' טוב ומטיב מעין ברכת הטוב ומטיב. אבל קראוהו מעין ג' כיון דברכת הטוב ומטיב הוא דרבנן הראוהו ע"ש עיקר בהמ"ז שהוא דאורייתא והם אינו רק ג' ברכות כ"כ תר"י: ב׳ וחותם ע"ה ועל הפירות (ב"ח) ר"ל אע"פ שבש"ע לא הכריע אם יחתום ועל פה"ג אך ועל הפירות. אבל הב"ח הכריח לחתום ע"ה ועל הפירות כי כן דעת רוב הפוסקים. אבל המנהג כו' וכ"כ הט"ז דנכון הוא דאי חותם ועל פה"ג כ"ע מודים דיוצא משא"כ כשחותם ועל הפירות יש בו מחלוקת ע"ש: ר״ח:א׳תתל״א א׳ (ס"ק יז) אינו חותם ובדיעבד כו' בתוס' דף מ"ד ע"א ד"ה על העץ כו' וז"ל יש שחותמין על הארץ ועל הפירות ויש שחותמין על הגפן ועל פה"ג מיהו לכאורה משמע שא"צ לשנות החתימה שהרי אין אנו משנים רק לו' פרי הגפן במקום פרי העץ. אבל היכי דלא מברכי' על העץ אלא בסתמ' על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות עכ"ל התוס'. הרי שכתבו לכאורה משמע שא"צ לשנות כו' ר"ל דאין בו חיוב לחתום על הגפן ועל פה"ג אלא סגי בסתם אי יאמר על הארץ ועל הפירות מ"מ מודים התוס' דאם אמר על הגפן ועל פרי הגפן דיצא ואפשר דעדיף ואפשר דכוונת התוס' במ"ש ויש שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן גם הם מודים שצריך להזכיר גם על הארץ וכמ"ש תר"י דהארץ לעולם עומדת ובכל החתימות צריך להזכיר על הארץ אלא שהם מוסיפים עה"ג ועל פה"ג דהיינו לפרוט הגפן ולא סגי לחתום סתם ועל הפירות וע"ז כתבו התוס' דא"צ לשנות לפרוט פה"ג וסגי כשיאמר סתם על הפירות אבל ודאי לכ"ע צריך להזכיר על הארץ או אפשר דס"ל דסגי כשיאמר עה"ג ועל פה"ג וא"צ להזכיר ארץ דסגי במה שמזכיר על העץ שיצא ממנו הפרי דהיינו הגפן והוא תמורת הזכרת הארץ שיצא ממנה הגפן אבל לא מצינו להם חבר בפוסקי' שלא להזכיר בחתימה הארץ: ר״ח:א׳תתל״ב א׳ (ס"ק יח) מעין כו' ע' בטור ר"ל שהרב"י הביא הרב' פוסקי' דבזמן הזה אין להזכיר מעין המאורע א"כ ניהו דקי"ל כהפוסקים דמזכירין מעין המאורע היינו לכתחלה אבל דיעבד סומכים על הפוסקים דא"צ להזכיר מעין המאורע אבל בחנוכה ופורים לכ"ע א"צ להזכיר מעין המאורע וכמ"ש בש"ע. והטעם כ' הלבוש כיון דעל הנסים היא הודא' ראוי להזכירו בהודאה דהיינו בתפלה במודים קודם ועל כולם ובבהמ"ז קודם ועל הכל דשם מזכירים הודאה משא"כ בברכה א' מעין ג' שאין בה הודאה שראוי לסמוך לה הודאה דעל הנסים כ"א במה שאומר ונודה לך על הארץ כו' ושם אינו ראוי להפסיק שיהיה מעין חתימ' סמוך לחתימ' והל"ח פ' כ"מ ס"ק קל"ה כ' עליו שהוא דוחק. וכ' הל"ח הטעם כיון שלא מצינו להזכיר מעין המאורע כ"א בירושלמי ושם לא הזכיר חנוכה ופורים ואפשר הטעם כיון שלא הוזכרו בתורה עכת"ד: ר״ח:א׳תתל״ג א׳ (ס"ק יט) על הארץ ולא הוי חתימה בשתים. ר"ל דאמרי' בברכות דף מ"ט ע"א רבי אומר אין חותמים בשתים ופירש"י וז"ל שדומין לעושה מצות חבילות. כי היכי דאמר בפסחים דף ק"ב אין אומרים שתי קדושות על כוס א' ושם בפסחי' כ' רשב"ם הטעם וז"ל דמיחזי עליו כמשא: ב׳ שהארץ כו' היא תי' הש"ס שם בברכות: ר״ח:א׳תתל״ד א׳ (סק"כ) ועל פה"ג כו' וכ"מ ממ"ש סעיף י"א ר"ל דהא הרב"י בסעיף י"א לא הכריע ונתן הברירה אם לברך על היין על הארץ ועל פה"ג או על הארץ ועל הפירות א"כ עכ"פ אם אמר על הפירות יצא וכיון דהכא בלא"ה צ"ל על הפירות משום פירות של ז' מינים שאכל וא"כ מה לי להרבות בתוספת דברים להזכיר גם גפן וגם לפמ"ש מ"א בס"ק ט"ז שמנהג העולם לחתום ביין על הארץ ועל פה"ג וכ"כ הט"ז שכן נכון לכתחלה היינו דוקא אם אינו צריך להזכיר על הפירות בלי יין אבל כאן שבלי יין בלא"ה משים פירות של ז' מינים צריך להזכיר על הפירות יוצא בזה גם על היין: ר״ח:א׳תתל״ה א׳ (ס"ק כא) ישתה כו' אע"ג דחותם ע"ה ועל הפירות כמש"ל ר"ל דהא המחבר בסעיף י"א לא הכריע ונתן לאדם הברירה ואם ירצה לחתום על היין על הארץ ועל הפירות א"כ למה סתם כאן שצ"ל בנ"ר על התפוחי' ואינו יוצא בחתימה עה"ג דאין תפוחים בכלל גפן הלא אפשר לו לסיים עה"ג וע"ה ויפטר גם התפוחי' שהן בכלל פירות: ר״ח:א׳תתל״ו א׳ (ס"ק כב) שתה יין טעם כו' ואפי' יין חזק כו' ע' ברכות ספ"ז דף נ' ע"א משנה וברייתא שם ע"ב פליגי ר"א ורבנן ר"א ס"ל אין מברכין על היין בפה"ג אלא בפה"ע עד שיתן לתוכו מים דיינם שלהן היו חזקים ולא הי' ראוי לשתיה עד שנתנו לתוכו מים ורבנן ס"ל דאפי' לא נתן לתוכו מים מברכי' עליו בפה"ג דראוי לעשות ממנו אנומלין: ב׳ וניהו דקי"ל כרבנן דאפי' יין חזק שצ"ל לתוכו מים אם לא נתן לתוכו מים מ"מ מברכים עליו בפה"ג ס"ד ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך עליו בפה"ע יצא קמ"ל דלא: ר״ח:א׳תתל״ז א׳ (ס"ק כג) אם כו' וה"ה אם שתה כו' יצא כמ"ש סי' ר"ו ס"ב. ר"ל דסד"א דוקא אם לא הי' לפניו אלא ענבים וטעה ובירך בפה"ג יצא דהוי דיעבד דאם נא' שיחזור לברך בפה"ע יהיה ברכת בפה"ג שבירך לבטלה משא"כ כשבירך על יין בפה"ג ונתכוין לפטור הענבי' ס"ד דהוי כלכתחל' ויצטרך לברך שנית על הענבי' בפה"ע דמ"מ לא יהי' ברכ' בפה"ג לבטלה דהא שתה יין וכן הוא באמת דעת רש"י דף מ"ב אהא דאמר עולא מחלוקת כשברכותיהם שוות אבל דעת הרר"י דאין חילוק דגם כה"ג שבירך על יין בפה"ג ונתכוין לפטור ענבי' מיקרי דיעבד והסכים הרב"י בספרו הארוך לדעת הרר"י ע"ש וכן קי"ל לעיל סי' ר"ו ס"ב דאם הי' לפניו פרי העץ ופרי האדמ' ובירך על פרי האדמ' בפה"א ונתכוין לפטור גם פרי העץ דגם זה מיקרי דיעבד וא"צ לברך שוב על פרי העץ: ר״ח:א׳תתל״ח א׳ (ס"ק כד) שברכת היין כ' המרדכי כו' אבל היכי דאין המשקין לפניו כו' והוצרך לברך על המשקין כו' וע' הסכמת מ"א בדין זה לעיל סי' ר"ו סק"ז: ב׳ ושל"ה כ' כו' ול"נ דהא אפי' כו' ר"ל מאי דפשיטא לי' לשל"ה דאפי' אמר הב לן ונברך א"צ ברכה אחרונ' לא קי"ל הכי ומיהו היכי דקבע על היין ולא משך עדיין ידו מן היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין (וכמ"ש בשל"ה לדידן) וע' סי' ר"ו ס"ה ר"ל לענין ברכה אחרונ' הסכים עמו ולענין ברכה ראשונ' על המשקין מבואר בדברי מ"א סי' ר"ו ס"ק ז' הסכמתו להלכה: ר״ח:א׳תתל״ט א׳ (ס"ק כה) על התמרי' כו' משא"כ בדייסא כו' דלא כמ"ש ר"מ רבקש בבאר הגולה וז"ל ולענ"ד הוא רחוק דודאי דייסא מיזן זיין יותר כו' ע"ש ולדברי מ"א א"ש: ר״ח:א׳תת״מ א׳ (ס"ק כו) על הספק עוד כ' הלבוש שאם אכל כו' כצ"ל דיוצא ממ"נ כמ"ש סי"ג דגם על תפוחי' יוצא בברכת על העץ ועל פרי העץ וא"כ אפי' אינו מז' מינים יוצא בברכת על העץ ועל פ"ה משא"כ כשיברך בנ"ר יש לחוש שמא הוא מז' מיני' ואינו יוצא בברכת בנ"ר וא"כ הוי ברכ' לבטל': ב׳ ואם הוא משק' כו' דאז אי נסתפק אי הוה יין או שאר משקין דאיז' ברכה אחרונ' שיברך הוי ספק אם יוצא והוי ספק ברכה לבטל' ולכן לא יברך כלל: ג׳ וע' בס' א"ר מ"ש על הלבוש: ד׳ ודע דהט"ז חולק על הש"ע וכ' דאין כוונ' תה"ד שהוא מרא דהאי דינא דלא יכלל ע"ה כו' אלא לכתחל' לא יאכל דבר שמסופק אם הוא מז' מיני' על סמך שישתה יין ויכלל בו מספק על העץ ועל פ"ה אבל אי כבר אכלו מוד' שטוב שיכלל הספק ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א