סימן קצ – שתית היין אחר הברכה ודיניו
א אַחַר שֶׁסִיֵּם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ א בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן ב וְיִטְעֹם הַמְבָרֵךְ { וְאִם הִפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לַטְּעִימָה ע"ל סי' רע"א סָעִיף ט"ו } וְאַחַר כָּךְ יִטְעֲמוּ הָאֲחֵרִים; אִם כֻּלָּם זְקוּקִים לְכוֹס אֶחָד, וְנוֹתֵן הַמְבָרֵךְ מִכּוֹסוֹ לְכוֹס רֵיקָן שֶׁבְּיָדָם, לֹא יִטְעֲמוּ עַד שֶׁיִּטְעוֹם הוּא; אֲבָל אִם אֵינָם זְקוּקִים לְכוֹסוֹ, יְכוֹלִים לִטְעֹם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הוּא. אֵין צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לִשְׁפֹּךְ מִכּוֹסוֹ לְכוֹס הַמְּסֻבִּין אֶלָּא אִם כֵּן כּוֹס הַמְּסֻבִּין פָּגוּם. { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קפ"ב וְסוֹף סִימָן רע"א. } ב אַחַר שֶׁשָּׁתָה כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין ג שָׁלֹשׁ. ג שִׁעוּר שְׁתִיַּת ד יַיִן לְהִתְחַיֵּב בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה יֵשׁ סָפֵק אִם דַּי בְּכַזַּיִת ה אוֹ בִּרְבִיעִית, לְכָךְ יִזָּהֵר לִשְׁתּוֹת אוֹ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אוֹ רְבִיעִית כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָפֵק, וְהָכָא אִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, דְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ כּוֹס צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ כִּמְלֹא לֻגְמָיו שֶׁהוּא רֹב רְבִיעִית, הִלְכָּךְ יִשְׁתֶּה רְבִיעִית ו שָׁלֵם. ד אִם הַמְבָרֵךְ אֵינוֹ רוֹצֶה לִטְעֹם, יִטְעֹם אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין כַּשִּׁעוּר, וְאֵין שְׁתִיַּת שְׁנַיִם מִצְטָרֶפֶת, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּטְעֲמוּ כֻּלָּם { וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רע"א סָעִיף י"ד. } ה כְּשֶׁמְּסֻבִּין בִּסְעֻדָּה גְּדוֹלָה וְאֵין יוֹדְעִים עַד הֵיכָן יַגִּיעַ כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד ז מֵהַמְסֻפָּקִים אִם יַגִּיעַ לוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קע"ד סָעִיף ה' בהג"ה. }
באר היטב – סימן קצ – שתית היין אחר הברכה ודיניו
א א בפה"ג. ואומרים סברי מרנן אע"פ שבית הבליעה פנוי שלא לחלק בברכת היין עטרת זקנים ע"ש: ב ויטעום המברך. מצוה לגמוע גמיעות גסות משום חבוב מצוה: ב ג שלש. ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא בסוף ואם טעה ובירך אחריו א"צ לברך בתחלה כיון שהיה בדעתו לשתות עוד ודוקא כשדעתו לשתות מיד דאל"כ יש לחוש שמא יתעכל. מ"א: ג ד יין. וה"ה שאר משקין. והספק הוא דיש לדמותו לאכילה והוי בכזית. או נאמר ושבעת שהוא שתיה בעי שישתה כדי שביעה דהוי רביעית. ויש רוצים לומר דעל יין שרף מברך בפחות מכזית דבפורתא מייתבא דעתיה ול"נ דבעי כשיעור דלא חלקו חז"ל בשיעורים. מ"א: ה או ברביעית. ובספר גן המלך הביא ראיה דשיעורו ברביעית ע"ש והיד אהרן חולק עליו: ו שלם. וט"ז העלה דאם שתה מלא לוגמיו מכוס גדול או בפחות מזה אם שתה רוב הכוס צריך לברך לכ"ע ע"ש. ובספר אליהו רבה דחה דברי ט"ז בשתי ידים והעלה דלעולם צריך רביעית שלם: ה ז מהמסופקים. ואם בשעה שבירך המברך נתכוין על כל א' מהמסובין והמסובין נמי נתכוונו אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה. מ"א: (ובספר א"ר העלה דטוב לכוין שלא יצאו בזה וכן מוכח מט"ז ס"ס קע"ב):
מגן אברהם ק״צ – סימן קצ – שתית היין אחר הברכה ודיניו
א׳ אחר שסיים. ומה שאין מברכין בפה"ג קודם ב"ה כמו בקידוש והבדלה שאני ב"ה דהוי סילוק והיסח הדעת ויהי' הפסק בין ברכה לשתיה (טור) ומה שאין מברכין בחתונ' בפה"ג קודם ז' ברכות משום לא פלוג (ב"ז שמ"ט): ב׳ ויטעום המברך. מצוה לגמוע גמיעות גסות משום חבוב מצוה (סוכה מ"ט עמ"ש סימן קפ"ד ס"ד): ג׳ אחר ששתה. ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף (טור) ונ"ל דאם טעה ובירך אחריה א"צ לברך בתחלה כיון שהי' דעתו לשתות עוד ודוק' כשדעתו לשתות מיד דאל"ה יש לחוש שמא יתעכל כמ"ש סימן קפ"ד ס"ה ועסי' קע"ח ס"ב: ד׳ שתיית יין. וה"ה בשאר משקין יש ספק (הג"מ פ"ג ומרדכי פרק כ"מ ד"מ) והספק דיש לדמותו לאכילה והוי בכזית או נאמר כיון דקי"ל ושבעת זו שתיה בעינן שישתה כדי שביעה דהוי רביעית כמ"ש ס"י ויש רוצין לומר דעל יין שרף מברך בפחות מכזית דבפורתא מייתבא דעתיה ול"נ דבעינן כשיעור דהא בודאי יש יינות חזקים ומאכלים טובים כגון מרקחת דבפורתא מיתבא דעתיה ואפ"ה בעינן כשיעור דלא חלקו חכמים בשיעורי': ה׳ שהוא רוב רביעית. היינו באדם בינוני אבל באדם גדול בעינן טפי דבשתיה הכל לפי מה שהוא אדם (תוס' יומא דף פ') ומ"מ לא בעינן טפי מרביעית (ר"ן ב"ח סי' ער"ב וכ"כ האגוד' פרק ע"פ): ו׳ יטעום א'. דאף הגאונים מודו בב"ה דסגי בטעימה אחת ודוק' בקידוש פליגי דאיתא בגמרא המקדש אם טעם וכו': ז׳ כשמסובין. נ"ל אם בשעה שבירך המברך נתכוין על כל אחד מהמסובין והמסובין נמי נתכונו אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה וכמ"ש סימן קס"ט ע"ש ועיין בפסחים דף ק"ב בתוס' בד"ה לא הוי ידעיתו כו':
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ק״צ
א׳ אלא אם כן כוס המסובין פגום כו'. עמ"ש סי' קפ"ב דאם שופך המברך לכוס המסובין אחר ששתה הוא תחל' דאין לזה טעם: ב׳ מעין שלש. בטור לאפוקי מה"ג שכתבו שאין לברך אחר כוס של ב"ה וכתב ב"י טעם ה"ג מדאמרינן בגמרא רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בירך והוא שלא בדקדוק דזה קאי על ברכת בפה"ג ובזה מודה ה"ג דחייב: ג׳ שהוא רוב רביעית. פי' דבשאר שתיות שהם רשות יכול להסתלק מן הספק דהיינו אם ישתה פחות מכזית ואז לכ"ע א"צ לברך אחריו ואם ישתה רביעית לכ"ע חייב לברך ע"כ יעשה א' מאלו השנים אבל בכוס של ב"ה אי אפשר לעשות בענין שלא יצטרך לברך אחריו דהיינו שישתה פחות מכזית דכיון דטעון כוס צריך לשתות מלא לוגמא שהוא רוב רביעית והוא יותר מכזית ונמצא חייב לחד דיעה ופטור לדיעה אחרת המצרכת דוקא רביעית ע"כ א"א להסתלק מספק רק בדרך השני שישת' רביעת ויתחייב לכ"ע לברך אחריו וק"ל במ"ש הטור סי' תע"ב בכוס של פסח שא"צ לשתות כל הכוס שהוא רביעית אלא רובו ובסי' ת"פ כתב בכוס רביעית שמברך אחריו והא לחד דיעה אינו חייב בברכה אחרונה כי אם ברביעית וא"ל דהכוסות הראשונות מצטרפות דהא איתא בסי' תרי"ב דאין השתיות מצטרפות אם יש ביניהם יותר מכדי שתיית רביעית וא"כ היה לו לרבינו הטור לפסוק דיש חילוק בין הכוסות דכוס של פסח הרביעית שצריך רביעית שלם לשתות וכמ"ש כאן ותו ק"ל דאמאי לא סגי כמלא לוגמא לברכה אחרונה וכי עדיף הוא מכוס של ב"ה דהוא נלמד ג"כ מוברכת וע"כ נראה דאין כאן ספק גמור דהא הספק הוא כמ"ש ב"י בשם הרא"ש אם סגי בכזית לברכה אחרונה כמו לאכיל' א"ד כיון דכתיב ושבעת ודרשינן על השתיה ממילא צ"ל כדי שביעה והיינו כביצה שהיא שביעה דאכילה או דילמא אפילו טפי מביצה אלא כדי רביעית שהוא ביצה ומחצה דשביעה דשתים הוי טפי משביעה דאכילה ובאמת ראוי להיות שהחיוב הוא אפי' ברוב רביעית דהא הכוס הוא רביעית ודי בשתית רובו וע"כ כתב הרא"ש תחלה דהדין החיוב הוא במלא לוגמיו שהוא רוב רביעית אלא שאח"כ כתב שר"י נסתפק בזה וכתב ע"ז שטוב ליזהר לשתות רביעית שלם לא כ"כ דרך ספק גמור דאלו היו כאן ספק גמור ככל הספיקות היה לו לומר אסור לברך עד שישתה רביעית שלם אלא ודאי דאין כאן ספק גמור דודאי סגי ברובו אלא שיש עכ"פ צד לומר דבעינן טפי על כן טוב הדבר לצד המובחר ביותר לשתות רביעית שלם. ובסימן תפ"ו הבאתי ראיה ברורה לזה מל' הטור ומש"ה שפיר כתב האגור בשם ר"י צרפתי שמבי' ב"י וז"ל נרא' שיש להחמיר לברך אחריו אפי' שתה פחות ממלא לוגמיו. והוא ששתה ד' חומשי ביצה כדאמרינן בפ' ע"פ והוא דשתי רובא דכסא עכ"ל וכתב עליו ב"י ואני אומר שזו היא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל עכ"ל. ולפמ"ש לק"מ דאין כאן ספק ברכות מעיקר הדין אלא מצד א' בעלמא י"ל כאן ובאמת זה ר"י צרפתי הוא ר"י בעל התו' שהיה צרפתי וכתבו התו' דעתו בפ"ג שאכלו דף מ"ט וז"ל ולענין שתיה נראה להחמיר אפילו בפחות ממלא לוגמא כו' אלא שהרא"ש כתב דבפ' ע"פ נסתפק ר"י. ובאמת אפשר דהדר ביה ולא ידעינן הי דבתרייתא ע"כ טוב ליזהר כו' ובלבוש פירש מקום הספק דלעיל דעכ"פ כזית בעינן אלא דהספק אי הכזית בלח כמו שיש ביבש כזית דיבש וממילא הוה פחות מרביעית א"ד גם בלח משערי' כאלו הוא קרוש ויבש ממילא הוה בלח רביעית כדאמרי' ר"פ המוציאין ולא ידענא מה חשב בזה להביא ראיה ממקום הסותר אותו דהא אמר שם אביי דדילמא בדם שהוא עב דוק' הוא כך אבל ביין דקליש יש בכזית יותר מרביעית וא"כ היה לו לר"י להסתפק דשמא בעינן אפי' יותר מרביעית שלם אלא ודאי ליתא להאי ספיקא כלל אלא כמ"ש ממילא יש חיוב לברך אם שתה מלא לוגמא מכוס גדול או אפי' פחות מזה אם שתה רוב הכוס כמו לענין כוס של ברכה כנלע"ד ברור:
ספר מחצית השקל על אורח חיים ק״צ
ק״צ:א׳תרס״ד א׳ (ס"ק א) אחר שסיים כו' ומה שאין מברכים בחתונה ר"ל בהמ"ז דמברכים אחר בהמ"ז תחלה שש ברכות ואחר זה בפה"ג ה"ל להקדים עכ"פ בפה"ג לשש ברכות כמו בקידוש: לא פליג. ר"ל דבהמ"ז בכל פעם בפה"ג הוא באחרונ' אבל הב"ש שם סי' ס"ב ס"ק ב' כ' וז"ל ולמנהג שלנו י"ל הטעם שאל יהי' נרא' דמברכינ' בפה"ג לצורך בהמ"ז ולא משום ז' ברכות לכך מאחרי' בפה"ג כ"כ ב"ה עכ"ל: ק״צ:א׳תרס״ה א׳ (ס"ק ב) ויטעום כו' עמ"ש סי' קפ"ג ר"ל דמהרש"א פי' להיפך דאדרבא יש חבוב מצוה בגמיעות דקות: ק״צ:א׳תרס״ו א׳ (ס"ק ג) אחר כו' ונ"ל אם טעה כו' אצ"ל כיון שהיה דעתו לשתות עוד ובס' א"ר כתב וז"ל ואני מסתפק דלא עדיף מכוס בהמ"ז ואפ"ה הוי הפסק (ר"ל דמה"ט צ"ל על כוס בהמ"ז בפה"ג לאחר בהמ"ז משום דבהמ"ז הוי סילוק כו' וכמ"ש מ"א ס"ק א') ואולי דטעה שאני עכ"ל: ב׳ ודוקא כשדעתו כו' זה קאי עלדברי הטור שהביא דאם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו כו' עז"כ ודוקא כו' דאל"כ יש לחוש כו' וא"כ צ"ל אחריו מיד: ק״צ:א׳תרס״ז א׳ (ס"ק ד) שתיית כו' והספק כו' כדי שביעה דהוי רביעית ור"ל דהא פליגי ר"מ ור"י בשיעור אכילה לענין בהמ"ז דר"מ סבירא ליה דסגי בכזית ור"י ס"ל דבעינן כביצה. ומסיק הש"ס דף מ"ט דפליגי מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת דר"מ ס"ל ואכלת זו אכיל' ושבעת זו שתיה וסתם אכילה הוי כזית ור"י ס"ל ואכלת ושבעת אכיל' שהיא שיעור שביע' שהוא כביצה וקיי"ל לענין אכיל' כר"מ דסגי בכזית לכן כ' הרא"ש פ' ג"ה דמסתפק ר"י אי גם לשתי' שיעור כזית כמו אכיל': ב׳ או דלמא כיון דלר"מ דרשינן ושבעת זו שתיה הרי דמודה ר"מ דבשתי' בעינן שיעור שביע' ובעינן כביצה או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביע' דשתי' לכן טוב ליזהר שישתה פחות מכזית או רביעית להסתלק מן הספק עכ"ל הרא"ש סי' כ"ד בקצת תו' ביאור והקש' מע"מ וכן יתר אחרונים דרביעית מאן דכר שמיה דהא אין ספק אלא אי סגי בכזית ובשתי' הוי כזית שיעור שביע' או כביצ'. והרב"י בסי' ר"י רצה ליישב ודבריו תמוהים ע"ש במגן אברהם. והב"ח פי' דברי הרא"ש במה שסיים או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתי'. שר"ל דלמא שביע' דשתי' בעיא יותר מביצ' ובעי' רביעית דהוי ביצ' ומחצ'. דהכי א"ל לב"ש ביה"כ דאינו חייב אלא בשתה רביעית וכדאיתא ביומא דף פ' ולב"ה דחייב במלא לוגמיו דהיינו רוב רביעית דס"ל דבמלא לוגמיו מיתבא דעתיה. ולענין יה"כ סגי ביתובי דעתי' ולב"ש דמצריך רביעית י"ל משום דס"ל דגם ביה"כ בעי שיעור שביעה לשתי' הרי דשיעור רביעית הוי שיעור שביעה לשתי' עכת"ד הב"ח: ג׳ וא"כ יש ג' ספיקות. אי סגי בכזית או כביצה או רביעית ועמ"ש מ"א סי' ר"י ס"ק ה': ד׳ ויש רוצים לו' דעל יי"ש כו' וכ"ד הט"ז בסי' ר"י סק"א: ק״צ:א׳תרס״ח א׳ (ס"ק ה) שהוא כו' שהוא אדם (תוס' פסחים דף ק"ז ע"א ד"ה אם טעה כו'. ומייתי ראיה מיומא דף פ' כצ"ל): ב׳ ומ"מ ל"ב טפי מרביעית כיון ששיעור הכוס הוא רביעי' לכל אדם בודאי אדם גדול לא בעי טפי אלא דבינוני הקילו וסגי ברוב רביעית כ"ה בר"ן. ומה"ט כ' בס' ב"ש סוף הספר במפתחות סי' מ"ט דהחתן תחת החופה כשישתה מהיין אינו יוצא אלא כששותה רביעית ע"ש: ג׳ וראיתי באה"ע באר הטיב החדשים סי' ל"ד הביא דברי ב"ש הנ"ל. וסיים וכה"ג כתב עליו ולא ראיתי בזמנינו נזהרים בכך אלא כל שטועמים טעימ' אחת די עכ"ל וס' כנה"ג אינו ת"י ולא נודע לי טעמו: ק״צ:א׳תרס״ט א׳ (ס"ק ו) יטעום א' דאף הגאונים מודים כצ"ל ותיבת אפשר הוא טעות סופר. דכן מבואר להדיא סי' רע"א סעיף י"ד והוא מדאמרינן בעירובין דף מ' ע"ב דבעי הש"ס להוכיח דזמן שאו' בי"ט א"צ כוס דהתניא גם ביה"כ או' זמן. והיכי עביד אי מברך עליה ושתי לי'. הא כיון דאמר זמן קיבל ליה"כ ואסור לשתות ואם יתנו לתינוק לשתות אסור דחיישינן דלמא אתי למיסרך ופרש"י כשיגדיל יסרוך אחר מנהג ההוא וישת' ביה"כ הרי דלולי חשש דלמא אתי למיסרך הוי סגי אי גדול מברך והקטן טועם והגאונים לא כתבו דבעי' שהמברך יטעום אלא בקידוש: ב׳ דאית' בגמרא בעירובין דף ע"ט ע"ב המקדש אם טעה מלא לוגמיו יצא וכן א"ר הונא בפסחים דף ק"ז ע"א המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא. מדלא אמר כוס של קידוש צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו משמע להגאונים דהמקדש עצמו צ"ל מלא לוגמיו. וראיתי בתשו' ה"ה חכם צבי ס"ס קס"ח. דאסור ליתן לברך ברכת המזון לנזיר שמשון. עפ"י מה שהוכיח דהמברך בהמ"ז צריך לתפוס בידו וגם לברך עליו בפה"ג. וכיון דהוא נזיר ואינו יכול לשתות ויצטרך ליתנו לאחר לשתות זה לא נכון ואע"ג דאמרי' בערובין דף מ' שהבאתי לעיל דלולי חשש דלמא אתי למיסרך הוי יהבי' לתינוק לשתותו. ואע"ג דהמברך גם שם בעירובין א"א לשתות דכבר חל עליו יה"כ כנ"ל. עז"כ ה"מ היכי דא"א לטועם לברך כמו תינוק אבל בשאפשר לטועם לברך אסור לאחר לברך וכמ"ש רש"י שם בעירובין עכת"ד. וז"ל רש"י שם אהא דאמרינן שם ליתנו לתינוק לשתות דהא המברך צריך שיטעום לאו דוקא קאמר המברך דה"ה כי שתי אחר וטעמא משום דגנאי הוא לכוס ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר ותהא ברכת בפה"ג שלא לצורך וכי טעים ליה אחר ש"ד. וכדתני' נמי פ' ראוהו ב"ד דף כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם שהרי הם יכולים לעשות אבל פורס הוא לבניו ובני ביתו כדי לחנכן במצות. ואע"פ שהוא לא טעם אלא בניו. ואע"פ שבירך ברכת המוציא עכ"ל רש"י. וא"כ לפ"ד תשו' ה"ה ח"צ הנ"ל האי דסי' רע"א מיירי דוקא כשאין אותן אחרים יכולים לברך בעצמם אבל אי יכולים לברך צריך דוקא המברך לטעום ואין כן משמעות לשון הש"ע והפוסקים שם. וביותר לא ידעתי שלא הביא בתשוב' הנ"ל כלל מהאי דסי' רע"א: ק״צ:א׳עת״ר א׳ (ס"ק ז) כשמסובין כו' יוצאים בזה וכמ"ש סי' קס"ט ואייתי שם מ"א ראיה ממ"ש רמ"א סס"י קע"ז דהמנהג אם אדם יושב בתוך הסעודה ושולחים לו מבתים אחרים א"צ לברך עליהם דסתם דעת בני אדם על כל מה שמביאים לו בסעודה ואע"ג דלא ידע בודאי שישלחו לו אלמא אם דעתו עליו אפי' מסופק אי ישלחו לו מ"מ אהני כוונתו דלא כמ"ש הט"ז סי' קע"ט ס"ק ד' דלא מהני כוונתו אא"כ ודאי לו שיתנו לו ע"ש: ב׳ ועיין בפסחים דף ק"ג בתוס' כו' לא ידעתי מאי עזר מצא לו שם:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א