סימן קצט – על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קצט – על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים

א הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מְזַמְּנִין עָלָיו. ב כּוּתִי בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. ג עַם הָאָרֶץ גָּמוּר מְזַמְּנִין עָלָיו בַּזְּמַן הַזֶּה. ד עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וַאֲפִלּוּ גֵּר שֶׁמָּל א וְלֹא טָבַל אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו; אֲבָל גֵּר גָּמוּר מְזַמְּנִין עָלָיו וְיָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלוֹמַר: עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ. ה ב אוֹנֵן בַּחֹל, שֶׁהוּא פָּטוּר מִלְּבָרֵךְ, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. ו נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל מְזַמְּנִין ג לְעַצְמָן; וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מְזַמְּנִין יַחַד, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דַּעֲבָדִים, אֶלָּא נָשִׁים לְעַצְמָן וַעֲבָדִים לְעַצְמָם; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם. ז נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, רְשׁוּת. אֲבָל כְּשֶׁאוֹכְלוֹת עִם הָאֲנָשִׁים, חַיָּבוֹת וְיוֹצְאוֹת בַּזִּמּוּן שֶׁלָּנוּ. { הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְבִינוֹת } (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פ' ג' שֶׁאָכְלוּ בְּשֵׁם רַשִׁ"י). ח אַנְדְּרוֹגִינוּס מְזַמֵּן לְמִינוֹ, וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לָאֲנָשִׁים וְלֹא לְנָשִׁים. ט טֻמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. י קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת ד הַפָּעוֹטוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, מְזַמְּנִין עָלָיו וּמִצְטָרֵף בֵּין לִשְׁלֹשָׁה בֵּין לַעֲשָׂרָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מִצְטָרְפִין אוֹתוֹ כְּלָל עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְּאָז מְחַזְּקִינַן לֵיהּ כְּגָדוֹל שֶׁהֵבִיא } ה { ב' שְׂעָרוֹת } (הָרֹא"שׁ וְהַמָּרְדְּכַי פ' ג' שֶׁאָכְלוּ וְטוּר) { וְכֵן נוֹהֲגִין וְאֵין לְשַׁנּוֹת; } ו { וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה אִם מְכַוְּנִים וּמְבִינִים מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֵרֵשׁ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה } (מַהֲרִי"ל). יא מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל עֲבֵרָה, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.

באר היטב – סימן קצט – על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים

ד א ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי לא טבל. ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד מ"א. ומומר דשב אפי' לא טבל יכול לצרף עי' י"ד ס"ס רס"ח: ה ב אונן. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עי' סי' ע"א: ו ג לעצמן. עיין בספר יד אליהו דף ק"ט ע"ג: י ד הפעוטות. כבן שש או כבן שבעה והמ"א כתב כבן ט' או כבן י' ע"ש אפשר דט"ס הוא: ה ב' שערות. פי' א"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אי ידיעינן שלא הביא ב' שערות אין מזמנין עליו. ולהוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות מיהו אם כל אחד מברך לעצמו בלחש לית לן בה עיין סי' קנ"ו ס"ק ח' מ"א: ו וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור ל"ח. מ"א:

מגן אברהם קצ״ט – סימן קצט – על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים

א׳ ע"ה גמור. דבגמ' אמרינן דאפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק אין מזמנין עליו ולכן קאמר דאפי' ע"ה גמור מזמנין עליו בזמן הזה שאם היו פורשין מהן היו גם הם פורשים מן הצבור לגמרי ואם אינו קורא ק"ש אין מזמנין עליו (ש"ג) ולפי טעם ר"י מזמנין בכל ע"ה (כ"ה) ול"נ דל"ש שיהא כל אחד בונה במה לעצמו כיון דרוב ע"ה קורין ק"ש וביחיד לא איכפת לן: ב׳ ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מקרי לא טבל, כמ"ש בי"ד סימן קכ"ד ס"ב, ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד: ג׳ פטור מלברך. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עסי' ע"א: ד׳ משום פריצותא דעבדי. ולכן אפי' יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה א' אבל עם אחרים מזמנין כשיש ג' בלא הנשים וכמ"ש ס"ז: ה׳ אף על פי שאינן מבינים. ומ"מ צריך שיבינו ב"ה כמ"ש סימן קצ"ג (לבוש) ול"ח כתב דרוב נשים מבינין קצת ועמ"ש שם: ו׳ הפעוטות. כבן ט' או כבן י' ודוקא א' ולא שנים בין לג' בין לי' (ש"ג) עסי' נ"ה ס"ד דבתפל' אין מצטרף כיון דלא מצי פטר נפשיה מיני' משא"כ ב"ה דאי בעי לא אכיל (תר"י): ז׳ מחזקין ליה כגדול. פי' א"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אם ידעינן שלא הבי' שתי שערות אין מזמנין עליו וכמ"ש סי' נ"ה ס"ה, ואם הביא ב' שערות קודם י"ג לא מהני ונ"ל דוקא לאצטרופי אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות על ידי בדיקה או שנתמלא זקנו וכמ"ש בח"מ סי' ל"ה, דהא ב"ה ג"כ דאורייתא היא ולא סמכינן אחזקה, וביש"ש פ"ז דב"ק סל"ז כתב שמן התורה גדול יוצא בברכת הקטן רק שחכמים אסורה לכן סמכין אחזקה עכ"ל וצ"ע דבסימן קפ"ו ס"ח משמע דהוי דאורייתא מדפסקו האבעיא לחומרא ועוד דבס"ב קאמר ההוא דבן מברך כו', וכ"ה בגמ' ברכות דף ך' וקשה לישני כיון שאין יודע לברך לא גזרו רבנן כדי שלא יתבטל ב"ה דאורייתא וכמ"ש רסי' קצ"ג ועוד דהא עיקר הטעם דקי"ל אף על פי שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים זה בזה כדאיתא סוף פ"ג דר"ה, ובקטן ל"ש ערבות ומן התור' הוא פטור לגמרי ואיך יוציא הגדול, לכן נ"ל מ"ש הוא העיקר ועיין בב"י, ואח"כ מצאתי שכ' במלחמות פ"ג דברכו' בהדיא שהיא דאורייתא ע"ש מיהו אם כל אחד מברך לעצמו לית לן בה עיין ס"ס קפ"ו: ח׳ וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור, עיין סי' נ"ה ס"ח (ל"ח) ובתשו' מהרי"ל סי' רכ"ד כ' וז"ל למ"ד דקטן מוטל בעריסה מצטרף לעשרה ה"נ חרש ושוטה דאכל בי י' שכינת' שריא אך לא קיי"לן הכי עכ"ל אפשר דהתלמיד שמע וטעה וסבר דאליבא דכ"ע הדין כן, עיין סי' נ"ה ס"ו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קצ״ט

א׳ השמש שאכל כזית. דסד"א שאין לו קביעות לפי שהולך ובא קמ"ל: ב׳ נשים ועבדים כו'. זהו משנה ריש פ"ג שאכלו ובטור כתוב והר"י הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מהגמרא פרק מ"ש נשים חייבות בב"ה דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאלת"ה תבעי ליה אם מצטרפות והר"מ השיב על דבריו שאין מצטרפות כו' וקשה היאך מפ' המשנה דנשים ועבדים אין מזמנין עליהם ובמרדכי כתוב שרבינו שמחה עשה כן מעשה להצטרף אשה לזימון אלא דשם מסיק דהיינו להזכרת השם לחוד ולא לשאר זימון אבל דברי ר"י בטור לא משמע לפרושי כן מסידור דבריו והפלוגתא שמבי' ע"ז.) ונראה דיש לומר המשנה דאין מזמנין על הנשים פירושו שיתן להם לברך בכוס הזימון דומיא דעד כמה מזמנין פירש"י דקאי על המברך בזימון וא"כ בצירוף שיברך איש עמהם אפשר דשרי ואע"ג דכלל התנא עמהם עבדים וקטנים והני אפי' לצירוף אסור מ"מ בהאי מילת' שוין שלא יברכו בזימון וזה מוכח בפ' מ"ש דשם לא קאי על זימון אלא בלא זימון דהיינו אשם עם בעלה ובעלה אינו יודע ברכת המזון והיא יודעת דע"ז קאי שם הסוגיא אח"כ. ועל זה מספקא לן שם ודייק רבינו יהודא אמאי לא מספקא ליה אם תצטרף לזימון בג' מכלל דפשיטא דמצטרפת לזימון בג' אלא שהיא לא תברך והר"מ ס"ל דלזימון חמור טפי ופשיטא דאפי' לצירוף אסירא אלא להוציא בברכה את בעלה קיל טפי כיון שהוא אינו יודע מספקא לן דוקא כנ"ל. וכאן הביא דעת הרמב"ם ולשונו דאפילו לצירוף אסירי. ועוד י"ל למ"ש ב"י אחר זה בסי' זה בשם הכלבו לענין קטן שמצרפין אותו לג' דוקא אחד דרובא דגדולי' בעי' ה"נ בנשים דמתני' היינו אם הם הרוב לא יזמן להם איש אחד. אבל לצירוף ב' אנשים והיא השלישית שפיר תצטרף כ"ה דעת ר"י הכהן:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קצ״ט

קצ״ט:א׳תשי״ג א׳ (סק"א) ע"ה גמור דבגמ' כו' בא ליישב תיבת גמור דמשמע דאיכא ע"ה שאינו גמור. ואם אינו קורא ק"ש א"מ עליו (ש"ג) דהש"ג כ' הטעם דמה"ט מזמנים על ע"ה דסמכי' אהאי תנא דאמר איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית וכיון דרוב ע"ה דידן קורין ק"ש לכן מזמני' מליהם ומה"ט כ' דאם נמצא ע"ה שאינו קורא ק"ש אין מזמנים דהא ליכא תנא לסמוך עליו ולזמן עליו ולטעם ר"י ר"ל הטעם שכתב מ"א ר"י אמרה שאם לא היינו מזמנים עליהם היו פורשים מן הצבור כו' אין חילוק בע"ה ואפי' אינו קורא ק"ש שייך ה"ט ומזמנים עליו זה דעת כ"ה: ב׳ וביחיד לא אכפת לן. אפי' יפרוש מן הציבור: קצ״ט:א׳תשי״ד א׳ (סק"ב) ולא טבל כמ"ש בי"ד סי' קכ"ד ס"ב דכ"ז שלא טבל כראוי כדינו המבוא' בי"ד סי' רס"ח אוסר יין במגעו בשתיה. הרי דעדיין לא נקרא ישראל וה"ה לענין זימון: ב׳ דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד. אלא דעכשיו מזמנים על ע"ה שלא יפרוש מן הציבור לגמרי כמ"ש בס"ק א' ואלו בלאו הכי פורשים מ"ה: קצ״ט:א׳תשט״ז א׳ (סק"ד) משום כו' ולכן אפי' יש ג"ע כו' בא ליישב ת"ל דאפי' עם אנשים כשרים אין מצטרפים נשים לזימון כמ"ש ריש סעיף זה ולכן כ' דנ"מ אם יש ג' עבדים דא"צ לצירוף הנשים דבאנשים כשרים שרי ובעבדים אסור: קצ״ט:א׳תשי״ז א׳ (סק"ה) אע"פ כו' ומ"מ צריך שיבינו בהמ"ז כו' לבוש. בא ליישב קושית הל"ח שהקשה עמ"ש רמ"א אע"פ שאין מבינים דהא כ' הרב"י ר"ס קצ"ג כששנים אוכלים וא' א"י לברך יברך היודע ויוצא את שאינו יודע ודוקא כשהאינו יודע מבין לה"ק ורמ"א לא חלק עליו. לזה תירץ הלבוש דמ"ש בסי' קס"ג ר"ל שמבין הבהמ"ז. ומ"ש רמ"א פה אע"פ שאין מביני' ר"ל שאין מבינים ברכת הזימון אבל בהמ"ז מבינים: ב׳ ול"ח כ' דרוב כו' ור"ל שחולק על רמ"א שכת' אע"פ שא"מ. וזה הוציא מתשובת הרא"ש שכתב דנשים יוצאים בשמיעת בהמ"ז של אנשים והוי ס"ל לרמ"א אע"ג דאין דרך נשים שמבינות לה"ק אע"כ אפי' אין מבינות יוצאים: ג׳ ולזה כ' ל"ח דאינו כן אלא דטעם הרא"ש דסתם נשים מבינות קצת אבל אי אין מבינות כלל באמת אין יוצאים ועמ"ש מ"א סי' קצ"ג ס"ק א'. ובס' א"ר כ' טעם הלבוש דמחלק בין בהמ"ז ובין ברכת הזימון דבהמ"ז א"צ להבין דסמכינן על הפוסקים דנשים בזימון רשות ולכן בצירוף יש לסמוך על הפוסקים דא"צ להבין וע' עוד שם מ"ש: קצ״ט:א׳תשי״ח א׳ (סק"ו) הפעוטות כבן ט' או כבן י' ראיתי אגב גררא בספר ש"ע עם באר הטיב החדשי' שכ' וז"ל הפעוטות כבן שש או כבן שבעה והמ"א כ' כבן ט' או כבן י' אפשר דט"ס היא עכ"ל. ולענ"ד אינו ט"ס ודאי בכ"מ שהוזכר פעוטות שיעורו כבן ו' ובן ז'. אבל כאן כיון שכתב הרב"י בשם הרי"ף שכ' הטור משמו דשיעור קטן הוא כבן ט' או כבן יו"ד. כ' ע"ז הרב"י נראה דלאו דוק' דהרי הרמב"ם כ' כבן ז' ובן ח' ולא משמע דפליגי אלא ודאי כל תינוק שיודע למי מברכים מזמנים עליו והוא שהגיע לעונת הפעוטות דהיינו בן ז' ובן ח' כו' אבל מצאתי להרשב"א שכ' ע"ד הרי"ף בן י' ובן ט' נראה מפני שהוא זמן חנוכו. ולפ"ז גם בן ז' ובן ח' דנקט הרמב"ם משום דזמן חנוכו אבל בציר מהכי כו' אין מזמנים עליו: ב׳ וכ"ד הריב"ש בתשו' שאפי' לדברי המתירים כו' ושיהיה בן תשעה או בן עשרה או לכל הפחות גדול מבן שש כו' עכ"ל הרב"י. וכיון שיש דעות חולקות גם הרשב"א כ' שכן דעת הרי"ף דבעי' דוקא בן ט' ובן י' החמיר מ"א וצריך שיהא בן ט' ובן י' ולא כ' בלשון מחלוקת הפוסקי' כיון שאפשר שגם הרב"י מודה דבעינן ט' ויו"ד וכן דרך רמ"א במקום שאפ"ל שגם המחבר סבירא ליה כן אף שאין האמת כן והמחבר חולק מכל מקום לא כ' רמ"א בלשון י"א כשנודע כ"ש כאן שאפשר גם הרב"י הכי ס"ל שצריך בן ט' ויו"ד וסתם דבריו כי הכל לפום חורפי' דתינוק: ג׳ בין לג' ובין ליו"ד. ר"ל אע"ג דלענין אם א' אכל ירק לצרף לג' לא הותר כ"א א' אכל ירק אבל לצרף ליו"ד אפי' ג' אוכלי ירק מצטרפים לז' שאכלו פת כמו שכתב סי' קצ"ז לענין קטן אין חילוק: ד׳ כיון דל"מ פטר נפשיה ר"ל חיובו גדול דל"מ פטר נפשיה לכן בעינן דוקא גדול לצירוף: קצ״ט:א׳תשי״ט א׳ (ס"ק ז) מחזקינן כו'. פירוש אין צריך כו' דלא תטעה מ"ש רמ"א מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות ר"ל שדינו כגדול שהביא ב' שערות ואפי' אי ידעינן שלא הביא ב' שערות מצטרף ע"ז כתב מ"א אלא ר"ל בסתם מוקמינן ליה אחזקה שהבי' ב"ש דבשלמ' דרבנן סמכינן על החזקה שרוב בני י"ג מביאים ב"ש: ב׳ קודם י"ג לא מהני דשומא בעלמא נינהו: ג׳ וביש"ש כו' לכן סמכינן אחזקה. דהוי לשיטתיה מלתא דרבנן וצ"ע כו' מדפסקו האיבעיא לחומרא. ר"ל דאיבעיא להו בדף כ' ע"ב נשי' חייבות בברכת המזון מן התורה או מדרבנן ונ"מ אי מוציאות אנשים חייבים מדאורייתא מוציאות. ואי' דרבנן אין מוציאות דלא אתי דרבנן ומוציא דאורייתא (דנשים אינו בכלל הערבות כ"כ הרא"ש) וכתב לעיל סי' קפ"ו כיון שהם ספק אי מוציאות לאנשים. ואי הא דקטן דאין חיובו מן התורה א"י להוצי' הגדול אינו אלא מדרבנן ה"ה באשה אפי' אין חייב' מן התורה מה שאין מוציאים לאיש הוי מדרבנן וכיון דהא בעי' לא אפשטא ה"ל לילך לקולא דמוציאות דהוי ספק דרבנן: ד׳ ועוד דבסעיף ב' שם בסי' קפ"ו וכ"ה בגמ'. דפריך מהא דתנן בן מברך לאביו. אע"ג דהבן קטן ואינו חייב רק מדרבנן ואפ"ה מוציא לאביו שחייב מן התורה. ומשני שלא אכל האב כדי שביעה דגם האב אינו חייב אלא מדרבנן כיון שאינו יודע כו' דהא צריכין שהבן יוציאו גם אם שניהם יודעים מצוה לחלק: ה׳ כמ"ש ר"ס קצ"ג. דשנים שאכלו מצוה לחלק ואפי' הכי אם א' מהן אינו יודע לברך יברך היודע ויוציא את שאינו יודע הרי דדחינן מצוה דרבנן שאמרו מצוה לחלק כדי שלא יתבטל האינו יודע מבהמ"ז. ובקטן לא שייך ערבות. וכמבואר בסוטה ע"פ המנין שחשב שם לענין ערבות ע"כ קטנים לא היו בכלל ערבות ע"ש: ו׳ במלחמות פ"ג. על אבעיא הנ"ל אי נשים בבהמ"ז חייבים מן התורה: קצ״ט:א׳תש״כ א׳ (ס"ק ח) וחרש כולי עסי' נ"ה ס"ח דלענין תפלה הדין כן וה"ה לענין זימון: ב׳ ובתשובת מהרי"ל כו ר"ל דהל"ח נדחק ליישב לשון רמ"א ולמ"א נראה מדסתם רמ"א וכן בליקוטי מהרי"ל שמשם נובע דינו של רמ"א כ' ג"כ סתם חרש ושוטה והוא דוחק שנתכוון דוקא לחרש המדבר כו' וכן שוטה שאינו שוטה גמור אלא שהתלמיד שכתב לקוטי מהרי"ל טעה בכוונת מהרי"ל ולעולם דעת התלמיד בלקוטי מהרי"ל אפילו חרש ושוט' גמור מצטרף. דהבין מ"ש מהרי"ף בתשובה למ"ד דקטן וכו' ה"נ חרש וכו' אך לא קיי"ל הכי. והוי ס"ל להתלמיד דמ"ש ולא קיי"ל הכי קאי דוקא אקטן המוטל בעריסה. אבל חרש ושוטה אפילו לדידן מצטרף דעדיפי מקטן המ"ב. וה"ק מהרי"ל כיון דאיכא מ"ד דאפילו קטן המ"ב מצטרף אע"ג דלא קיי"ל הכי מכל מקום ה"נ חרש ושוטה לדידן דעכ"פ מצטרפי וכה"ג כ' מהרי"ל לענין תפלה אם א' מעשרה ישן מ"מ מצטרף דהא איכא מ"ד דאפילו קטן המ"ב מצטרף ואף דלא קי"ל כוותיה מ"מ בישן דעדיף אפילו לדידן מצטרף הביאו מ"א לעיל סי' נ"ה ס"ק ח' ע"ש אבל באמת אין זה כוונת מהרי"ל דחרש ושוטה לא עדיפי מקטן המ"ב וכמו לדידן קטן המ"ב אינו מצטרף ה"ה חרש ושוטה ומהרי"ל לא כתב דחרש ושוטה מצטרפין אלא למ"ד דקטן המ"ב מצטרף ומה שסיים מהרי"ל ולא קיי"ל הכי קאי בין אקטן ובין אחרש ושוטה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א