סימן קפד – לקבע ברכה במקום סעדה, ועד כמה יכול לברך מי ששכח ולא ברך
א מִי שֶׁאוֹכֵל בְּמָקוֹם אֶחָד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם א שֶׁיַּעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ. { הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע"ח, } וְאִם יָצָא מִמְּקוֹמוֹ וְלֹא בֵּרַךְ, אִם הָיָה בְּמֵזִיד, ב יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ; וְאִם בֵּרַךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, יָצָא. { הַגָּה: וְדַוְקָא לְדַעַת הָרַמְבָּ"ם, אֲבָל לְדַעַת הָרֹא"שׁ דס"ל דְּאַף בְּשׁוֹגֵג יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ לְכַתְּחִלָּה, בְּמֵזִיד אַף בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא } (טוּר), וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג, לְהָרַמְבָּ"ם יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, ג וּלְהר"ר יוֹנָה וְהָרֹא"שׁ גַּם הוּא יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין לוֹ פַּת עוֹד, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ פַּת עוֹד, יֹאכַל בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי ד מְעַט וִיבָרֵךְ, רַק שֶׁלֹּא יְהֵא ה רָעֵב מֵאֲכִילָה רִאשׁוֹנָה. ג וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַמִּינִים טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם בִּמְקוֹמָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן דַּוְקָא { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע"ח סָעִיף ה'. } ד אָכַל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אִם לָאו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ ו מִסָפֵק, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן ז הַתּוֹרָה. ה עַד אֵימָתַי יָכוֹל לְבָרֵךְ, ח עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו; וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָעֵב מֵחֲמַת אוֹתָהּ אֲכִילָה, וּמִשָּׁעָה שֶׁהִתְחִיל לִהְיוֹת רָעֵב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּל עֲדַיִן לְגַמְרֵי, כְּנִתְעַכֵּל לְגַמְרֵי דַּיְנִינַן לֵיהּ; וְכֵן נָמֵי לְעִנְיַן אֲכִילַת פֵּרוֹת וּשְׁתִיַּת יַיִן, אִם אֵינוֹ רָעֵב וְלֹא צָמֵא וְתָאֵב לְאוֹתָם ט פֵּרוֹת, יְבָרֵךְ, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשַׁעֵר אִם נִתְעַכְּלוּ. ו שִׁעוּר אֲכִילָה לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, י בְּכַזַּיִת.
באר היטב – סימן קפד – לקבע ברכה במקום סעדה, ועד כמה יכול לברך מי ששכח ולא ברך
א א שיעקור. עסי' קע"ח דמפינה לפינה לא חשיב שנוי מקום. וה"ה כשרואה מקומו. ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה יש לסמוך ע"ז כשאותו מקום אינו נקי. מ"א ע"ש: ב יחזור. נ"ל דאם הוא רחוק שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן. מ"א: ג ולהר"י והרא"ש. עיין ט"ז שהאריך והעלה דלענין הלכה יש לפסוק בזה ספק ברכות להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג והיינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמת החברותא שעמו ע"ש: ב ד מעט. אפי' לא אכל כאן כזית ל"ח. ובהלק"ט ח"א סי' (קמ"ו) [קמ"ז] כ' דוקא כזית ע"ש: ה רעב. דאם הוא רעב א"צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה ראשונה. ובספר אליהו רבה מגיה בש"ע שלא יהיה רעב ושבע מאכילה ראשונה וכן הגירסא בלבוש ובראב"ן: ד ו מספק. ספק אכל ספק לא אכל אינו מברך הלק"ט ח"ב סימן רע"ח ובספק אכל פת כתב בתשובת קול בן לוי סי' ג' דמברך ע"ש: ז התורה. משמע מלשון המחבר דברכת הטוב והמטיב דאינו אלא מדרבנן דביבנה תקנוהו אין צריך לחזור ולברך והוא הדין אם לא אכל כדי שביעה שאינו חייב לברך מן התורה. אמנם בתשובת הר"ש חיון כתב אפי' ברכת הטוב והמטיב צריך לחזור ולברך כי היכא דלא ליתי לזלזלי ביה וכ"כ בתשובת הר"י הלוי סי' מ"ד כנה"ג. ואשה שהיא מסופקת אם בירכה בה"מ אם מחוייבת לחזור ולברך עיין תשובת שער אפרים סי' י"א י"ב: ה ח עד שיתעכל. ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש וכתב המ"א נ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות. ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון ונ"ל כיון שעוסקין בשתיה ופרפראות כלא נתעכל דמי. צ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו האיך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהיה קודם שאוכל והואיל ואין אנו בקיאין לשער זה לכן יאכל מעט קודם ברכת המזון ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחלה. מי שרוצה לפטור שני אכילות או שתיות בברכה אחת ושהה כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה מ"א ע"ש. ובס' אבן העוזר חולק עליו ע"ש והיד אהרן הביא בשם הרופאים ששיעור עיכול בינוני הוא שש שעות וכן הכריח בהלק"ט ח"א סי' קמ"ה וכ"כ מהר"ם לונזאנו עיין בס' מצות שמורים: ט פירות. אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות ט"ז ומ"א בשם ב"ח כתב שאינו תאב לשום פרי: ו י בכזית. היינו מדרבנן אבל מדאורייתא בעי דוקא שאכל ושבע ממש:
מגן אברהם קפ״ד – סימן קפד – לקבע ברכה במקום סעדה, ועד כמה יכול לברך מי ששכח ולא ברך
א׳ קודם שיעקור. ועסי' קע"ח דמפינ' לפינה לא חשיב שינוי מקום וכ"כ בב"י סימן קצ"ג וה"ה כשרואה מקומו ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה אפשר דמהני כמ"ש סי' קע"ח ויש לסמוך על זה כשאותו מקום אינו נקי: ב׳ במזיד יחזיר. ונ"ל דאם הוא רחוק דעד שלא יחזיר למקומו יתעכל המזון יברך כאן: ג׳ אם יש לו פת. כ' הרב"י סי' קע"ח דזהו להפוסקי' בסי' קע"ח כר"ח דאלו להרמב"ם וסיעתו כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך תחלה א"כ ודאי שצריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל עכ"ל, וצ"ע מאחר שפסק בסימן קע"ח כהרמב"ם היאך כ' כאן בד"א וכו' וי"ל כיון דיצא בשוגג לא ה"ל היסח הדעת ומותר לאכול בלא ב"ה ונ"ל דה"ק אם יש לו פת יאכל כאן ויברך מקודם ואחר האכיל' יברך שנית ובזה יוצא אליבא דכ"ע דלהרא"ש יצא בברכ' המזון שבאחרונ' ולהרמב"ם יצא בב"ה שבראשונ' וכיוצא בזה כת' בת"ח כלל ל' די"ג וא"ת להרא"ש הוי ב"ה בראשונ' ברכה לבטלה הא כבר הכריע הרב"י בסי' קע"ח כהרמב"ם אבל בדין זה לא הכריע: ד׳ מעט. אפי' לא אכל כאן כזית [ל"ח] ועמ"ש סי' ר': ה׳ רק שלא יהא רעב. דאם הוא רעב א"צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה הראשונ': ו׳ במקומם. ואם יצא ממקומו הוי דינו כמ"ש סא"ב: ז׳ צריך לברך מספק. וצ"ל גם ברכה ד' דלא לזלזולי בה (הר"ש חיון מ"ב הלוי מ"ד): ח׳ מן התור'. ודוקא כששבע כצ"ל: ט׳ עד שיתעכל. ובאבודרהם כתוב ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש והוא כפי' התו' דלפירש"י הוי באכילה מרובה ד' מילין ובאכילה מועטת הוי פחות ובאמת כל הפוסקי' לא חלקו בין רב למעט דס"ל דזהו איתמ' אליב' דר"ל אבל אנן קי"ל כר"י, ונ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות כמ"ש צ"ה פ' משפטים ובשבילי אמונה כתוב שיעור מרוב' ע"ש, ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון לדע' רש"י ולכן יש לברך מיד וי"ל כיון שעוסקין בשתיה ובפרפראות כלא נתעכל דמי: וצ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו היאך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהי' קודם שאכל ונ"ל דאין אנו בקיאים לשער זה ואם אירע ששהה אחר אכילתו יאכל מעט קודם ב"ה ואם הסיח דעתו יברך המוצי' תחלה, נ"ל דמי שרוצה לפטור שני אכילות או שני שתיות בברכה אחת ושהה בנתיים כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונ' עיין סי' קע"ח ומ"ש סי' ק"ץ ס"ב: י׳ לאותם פירות. לאו דוקא אלא שאינו תאב לשום פירות [ב"ח]: י״א בכזית. ומדאוריית' בעינן דוק' שאכל ושבע ממש דלא כע"ת ולבוש דוק ותשכח:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קפ״ד
א׳ במזיד יחזור למקומו כו'. במשנה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר א"ר זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח תנן מהו דתימ' אפי' במזיד והא דתנן ושכח להודיעך כחו דב"ש קמ"ל ופסק הרא"ש והטור בזה כב"ש. ויש לתמוה על מה שחילק הטור בין שוגג למזיד לענין אם בירך במקום השני מנ"ל הא. דהא לב"ש אין חילוק בין שוגג למזיד לענין אם הלך משם ואפי' שכח והלך הוי כמו מזיד בהליכה ה"נ נימא שוין הם לענין שכח ובירך במקום השני דבתרווייהו יצא בזה בדיעבד או לא יצא. והב"י כתב דאי איתא דמזיד לא מחייב לחזור מאי איכא בין שוגג למזיד כו'. דבריו תמוהים בזה דהא ודאי לבית שמאי באמת אין חילוק בין שוגג למזיד לענין ההליכה דלמא הכי נמי לענין הברכ' ונל"ל דלא מסתבר לומר בתרוייהו לא יצא בזה דא"כ למה אמרו ב"ש יחזור למקומו ויברך דהוא ל' לכתחלה הל"ל רבותא לא יצא וא"ל דרבותא דב"ה קמ"ל בזה דאפי' לכתחלה יברך במקום השני כיון דההליכ' היתה בשוגג זה אינו דהא עכשיו קי"ל כב"ש ואי לאו דא"ר זביד דמוד' ב"ה במזיד בהליכה היינו אומרים דהתנא א' להודיעך כחו דב"ש וע"כ הוכרח רב זביד להשמיענו בזה דודאי היתה קבלה בידו לפ' כן ממילא בשאר מילי ודאי אמרינן שפיר להודיעך כחו דב"ש כיון דהלכה כמותו כאן וגם א"ל דאף במזיד יצא אם בירך במקום השני במזיד זה אינו מדאיתא בגמרא רבה בב"ח אזל בשיירא אכל ושכח לברך אמר אם אגלה לבני השיירא שאחזור למקום שאכלתי יאמרו בריך כאן אלא אמינא אבדתי יונה דדהבא א"ל כן והלך וחזר ומצא באמת יונה דדהבא ומזה מוכח דבמזיד שבירך במקום השני לא יצא דא"כ מה לו כל הטורח הזה לבקש תחבולות לבני החבורה הא ודאי כיון דבדיעבד יצא אין לך דיעבד גדול מזה כדאשכחן בפ' ת"ה בתפלת הדרך דס"ל לר"ש שמתפלל אפי' מהלך רק שפ"א הלך עם ר"ח והתפלל ר"ח מעומד א"ל לשמעי' שגם הוא יעמוד כיון שבני החבורה ממתיני' מהיות טוב אל תקרי רע ש"מ שאע"פ שיותר טוב להתפלל מעומד אלו לא היתה החבורה ממתנת בלא"ה היה מתפלל מהלך והיינו דזה הוי בדעבד. וכן לענין תפלה מצינו שם דמתפלל מהלך בדרך אלא ודאי דבמזיד לא יצא במה שבירך במקום השני וע"כ טרח רבה בב"ח ואמר מלת' דשקר' ששכח יונה דדהבא כיון שהוא מוכרח לחזור למקומו כיון שהוא עכשיו מזיד כנלע"ד נכון: בגמ' אמרינן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי פי' רש"י אע"ג ששגג ונעקר מן המקום שאכל החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה שנעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך ואכליה ארי' ק' מאי שנא בפ' קמא דברכות אר"ט פ"א הטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי כו' הרי דאפי' להחמיר אסור לעשו' כב"ש ולמה הרויח כאן אותו שעשה כב"ש בשלמ' מה שנענש אותו שעשה כב"ה לא קשה דאפי' ב"ה מודים במזיד בהליכ' דאסור וזה היה סבור שב"ה מתירין אף במזיד ע"כ נענש אבל איפכ' קשי'. ונ"ל דשאני בק"ש שב"ה אינן ס"ל אפי' להחמיר להטות ולקרות ק"ש משא"כ כאן דאפי' ב"ה מודים במזיד לב"ש ע"כ יש לנו לפסוק שפיר כב"ש לעשו' על צד הטוב אפי' בשוגג ובהא ניח' מה שפסקו כב"ש כאן אבל הרמב"ם פוסק גם כאן כב"ה דאם שגג בהליכה א"צ לחזור ובמזיד מודי' לב"ש דצריך לחזור ובכל גוני אפי' בשני מזיד אלו בהליכה ובברכה יצא בדיעבד דכיון דלא אשכחן אלא ל' לכתחלה אפי' לב"ש בשוגג דתנ' יחזור למקומו ולא אמר לא יצא הכי ס"ל לב"ה במזיד כנלע"ד בזה ולענין הלכה יש לנו לפסוק בזה ספק ברכו' להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג היינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמ' החברות' שעמו כנלע"ד: ב׳ לאותן פירות. משמע מל' זה של הרא"ש אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות מ"מ כיון שלמין זה אין לו תאוה חשבי' ליה כנתעכל וב"י כ' בזה יש להסתפק ואיני יודע מקום להספק אך בזה נסתפק לי באם אוכל איז' מין ואין לו כדי צרכו כפי חשקו לאכול ממנו וחשק לאכול עוד אלא שאין לו עד אימתי שיעורו בזה דהא אין שייך כל שאינו תאב לאכול ממנו דתכף הית' לו ג"כ תאוה וכן לענין לחם שלא אכל רק כזית מצד שלא הי' לו יותר והי' תכף עוד רעב ואדרב' יש לו תאוה לאכול עוד טפי מאלו לא אכל כלל כי טעם האכיל' ממשכת לו תאוה טפי כיון שטעם ואין לו עוד ממנו ונ"ל למפשט האי ספיק' ממה דאית' בגמ' כמה שיעור עיכול אר"י כ"ז שאינו רעב ור"ל אמר כ"ז שיצמא מחמת אכילתו א"ל רב יימר לרב זוטר' והאר"ל כמה שיעור עיכול ד' מילין ל"ק כאן באכיל' מרובה כאן באכילה מועטת ופי' התוס' דאכילה מרובה היינו כ"ז שהוא צמא אבל מועט ד' מילין וא"כ חזינ' לר"ל דבד' מילין הוי שיעור עיכול ולא אשכחן בהדי' דר"י פליג עליה בהא אלא באכילה מרובה דשיעוריה כ"ז שהוא רעב ולר"ל כ"ז שהוא צמא אבל במה דלא פליג למה לא נימא דגם ר"י מודה דהיינו בד' מילין אם אכל מועט וא"כ אע"ג דלא קי"ל כר"ל לגבי ר"י ומ"ה לא הביאו הפוסקים דברי ר"ל מ"מ בספיק' כי האי נוכל לפשוט מדברי ר"ל אע"ג דדא היא מלתא חדתא וצריכה רבה מ"מ כתבתי הנלע"ד:
ספר מחצית השקל על אורח חיים קפ״ד
קפ״ד:א׳תרכ״ד א׳ (ס"ק א) קודם כו' ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך כו' בבית זה אפשר כו' אע"ג דלעיל סי' קע"ח ס"ק ח' פשיטא ליה אם היה דעתו תחלה לאכול בבית אחר דשרי כ"ש באותו בית היינו דוקא כשדעתו לאכול בבית אחר וגומ' סעודתו בבית אחר ומברך שם אבל כשאין דעתו לאכול בבית אחר כ"א לאכול כאן ומברך בבית אחר פשיטא ליה דלא מהני דעתו ובמקום אחר בבית זה מסתפק ועיין לעיל סי' קע"ח במ"ש שם בס"ק ח' הנ"ל: ב׳ כשאותו מקום אינו נקי. ר"ל דאם במקום הנקי א"א לו לאכול וצריך לאכול במקום שאין נקי כה"ג מהני דעתו לברך במקום אחר בבית זה והוא נקי: קפ״ד:א׳תרכ״ה א׳ (ס"ק ב) במזיד כו' דאם הוא רחוק כו' יתעכל המזון יברך כאן אע"ג דלהרא"ש לא יצא בבהמ"ז שבכאן מ"מ אם יחזור יתעכל ג"כ לא יכול לברך לכ"ע וא"כ טוב לברך כאן ויוצא עכ"פ לרמב"ם: קפ״ד:א׳תרכ״ו א׳ (ס"ק ג') אם כו' להפוסקים כו' כר"ח. ר"ל דקי"ל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומו ושינ' מקומו והלך למקום אחר כשיוצא צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל (הכי ס"ל לרמב"ם דאינו רשאי לאכול במקום אחר עד שיברך תחלה ברכה אחרונה על מה שאכל דלא כהרא"ש) וכשרוצה לאכול צריך לברך ברכה ראשונה אבל אם אכל דברים שצריכים ברכה אחרונה במקומו דהיינו פת (וע"ס ג') פליגי ר"ח ור"ש. ר"ח ס"ל דאם שינה מקומו א"צ לברך על מה שאכל וכן א"צ לברך ברכה ראשונה על מה שיאכל ור"ש ס"ל דאפי' הצריכים ברכה במקומן הוי שינוי מקום הפסק וצ"ל תחלה ברכה אחרונה על מה שאכל וברכה א' על מה שיאכל ופסק הרא"ש כר"ח והרמב"ם פסק כר"ש: ב׳ דאלו להרמב"ם דפוסק כר"ש בודאי צריך לחזור כו' ר"ל לא מהני האי תקנה שיאכל במקום השני בשלמא להרא"ש דפוסק כר"ח א"כ אי רוצה לאכול כאן פת א"צ לברך תחלה בהמ"ז על מה שאכל במקום אחר א"ש האי תקנ' שיאכל כאן פת ויהי' רשאי לברך בהמ"ז כאן על מה שאכל כאן וממילא יעלה אותה בהמ"ז גם למה שאכל במקום אחר וא"כ א"צ לחזור למקום ראשון משא"כ להרמב"ם דאינו רשאי לאכול כאן פת עד שיברך תחלה ברכת המזון על מה שאכל א"כ מה מהני מה שיאכל כאן פת הלא אעפ"כ צריך לחזור למקומו לברך בהמ"ז דהא צריך לברך בהמ"ז קודם שיאכל כאן פת: ג׳ וי"ל כיון שיצא בשוגג כו' דהא קאי אדסמך לו שכ' פלוגתא דהרא"ש ורמב"ם בשוגג: ד׳ לא ה"ל היסח הדעת ומותר כו' אפי' להרמב"ם דפוסק כר"ש: ה׳ אלא שבספר ח"מ הקשה מאי מהני דלא הוי היסח הדעת הא כ' הרב"י בסי' קמ"ח דע"כ פלוגתייהו דר"ח ור"ש מיירי כשלא הסיח דעתו דאי בהסיח דעתו מ"ט דר"ח ניהו דס"ל בדברי' הטעונים ברכה לאחריהם במקומן לא הוי שינוי מקום הפסק. מ"מ לא עדיף מאלו הי' במקומו ממש והסיח דעתו ניהו דא"צ לברך בהמ"ז על מה שאכל מ"מ צריך לברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול א"ו דמיירי שלא הסיח דעתו ואפ"ה ס"ל לר"ש דפסק הרמב"ם כוותיה דשינוי מקום הוי הפסק וא"כ הכא בשוגג מאי מהני דהוי לא הסיח דעתו אפ"ה לר"ש ורמב"ם דס"ל כוותיה צ"ל תחלה בהמ"ז ונלע"ד מ"ש מ"א לא ה"ל היסח הדעת כו' הוא ל' מושאל דהא טעמא דר"ח דברים הט"ב לאחריהם במקומן דא"צ לברך מסיק הש"ס משום דלקביעות ראשון חוזר כשאוכל כאן ופי' הרא"ש וז"ל כיון שאם לא אכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך ה"ל כאלו עדיין היא במקומו וגומ' סעודתו כאן ומברך כאן בהמ"ז עכ"ל הביאו הרב"י סי' קע"ח א"כ ס"ל לר"ח דלא עקר דעתו מקביעות מקום ראשון ולכך א"ל לברך ור"ש ע"כ ס"ל דאעפ"כ עקר דעתו מקביעתו הראשון ולכך ס"ל דצריך לברך ועז"כ מ"א דבשוגג לא הוי היסח הדעת ר"ל לא הסיח דעתו ממקומו הראשון ולא עקר קביעתו ממקום ראשון ומודה ר"ש דאצ"ל ואין פי' של היסח הדעת שכ' מ"א שוה עם פי' היסח הדעת שכ' הרב"י שהרב"י ר"ל היסח הדעת מאכילה כפי' בכ"מ והוכיח דע"כ ר"ח ור"ש מיירי שלא הסיח דעת מאכילה והמ"א ר"ל שהסיח דעת ועקר דעתו מקביעות ראשון דכה"ג פליג ר"ש אבל בשוגג דלא הסיח דעתו מקביעות ראשון מודה ר"ש דאין צריך לברך: ו׳ ונ"ל דה"ק כו' הבין בספר ח"מ דהוא תירוץ אחר ור"ל דקאי אפי' על מזיד דהוי היסח הדעת ואפ"ה א"ש (דל"ל דקאי תי' זה ג"כ על שוגג. אלא דבתי' זה לא ס"ל כמ"ש בתי' א' דבשוגג לא הוי היסח הדעת ולכך הוצרך לו' דבאמת מברך תחלה דא"כ תיקשי איך כ' מ"א דלהרא"ש יצא בבהמ"ז שבאחרונה הא באמת יצא בבהמ"ז הראשונה דהא בשוגג מודה הרא"ש דבדיעבד יצא עוד קשה במ"ש וא"ת להרא"ש הוי ב"ה בראשונה לבטלה למה הוי לבטלה הא יצא בזה ע"מ שאכל במקום הראשון אלא דהוי גורם ברכה שלא לצורך דהא לא הוי צריך לברך תחל' והיה אפשר לו לצאת בבהמ"ז שאחר אכילתו פה. אבל עכ"פ לבטלה לא הוי אע"כ דהשתא רצה מ"א לו' דקאי האי תקנה על מזיד וא"ש) ולפ"ז תמצית תירוצו. דודאי אם נתפוס שני החומרות יחד דהיינו חומרת הרמב"ם דפסק כר"ש דצריך לברך תחלה קודם שיאכל בבהמ"ז על מה שאכל. וחומרת הרא"ש דפה במזיד אם אינו חוזר למקומו וברך כאן אפי' דיעבד לא יצא ל"ל תקנתא כלל. דמאי מהני לברך קודם שיאכל כאן בהמ"ז לצאת ידי חומרת הרמב"ם אכתי לא הועיל כיון דלהרא"ש לא יצא הוי כאלו לא בירך כלל. ולזה אייתי מ"א ראיה מדברי ת"ח כלל למ"ד דלא תפסי' שני החומרות יחד ע"ש. וסגי בזה אם יצאנו לרמב"ם לפי שיטתו ולהרא"ש לפי שיטתו. ולכן כ' דיברך בהמ"ז תחלה ואח"כ יאכל ויברך שני' בהמ"ז וא"כ להרא"ש לפי שיטתו דלא יצא בברכת המזון הראשון שלא היה במקומו. מ"מ יצא בבהמ"ז שניה שעול' לשני האכילות ורשאי לאכול כאן אע"ג שלא יצא בבהמ"ז ראשון דהא להרא"ש שפוסק כר"ח בשינוי מקום אצ"ל תחלה בבהמ"ז על מה שאכל ולהרמב"ם דס"ל דאינו רשאי לאכול כאן עד שיברך תחלה בהמ"ז. מ"מ רשאי לאכול כאן דהא להרמב"ם יצא אפי' במזיד במה שבירך כאן בהמ"ז ראשונ' ובזה א"ש מ"ש וא"ת להרא"ש כו' לבטלה כו' אלא דלפ"ז קשה מאי תקנה הוא זה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ואמרי' דלהרמב"ם יוצא בבהמ"ז הראשון הא מזיד מודה הרמב"ם דלכתחלה עכ"פ צריך לחזו' למקום הראשון ולברך שם. והא הכא רצה ליתן תקנה לעשות לכתחלה ואיך יתוקן הדבר. אך לבי אומר לי שיש כאן ט"ס דמוכח מכמה הוכחות דאם הוא תי' שני איך יפול ע"ז לשון ונ"ל דה"ק כו' דהא גם תי' ראשון הוא דברי מ"א והכי מבע"ל עוד נ"ל דה"ק. ועוד איך א"ל דקאי על מזיד ניהו אם דיעבד יצא במזיד תליא במחלוקת רמב"ם ורא"ש כמ"ש רמ"א. אבל אינו מבואר בדברי המחבר ואיך יתן המחבר תקנה לענין שלא הוזכר כלל בדבריו א"ו דקאי על שוגג דסמיך ליה ומבואר הפלוגת' בדברי המחבר. ועוד הא כ' מ"א ס"ק ד' בשם ל"ח דאפי' לא אכל כאן כזית והל"ח דייק לה מדכ' מעט משמע שאין לו שיעור וא"כ איך א"ל כמ"ש מ"א שיברך תחלה בהמ"ז וגם אחר האכילה שאוכל כאן יברך בהמ"ז כיון שאכל כאן פחות מכזית הוי פחות מכשיעור ואינו רשאי לברך בהמ"ז להרמב"ם שכבר יצא על אכילתו הראשונה בבהמ"ז הראשון לכן נלע"ד דט"ס יש כאן וכצ"ל ונ"ל דה"ה במזיד וקשה לו לחזור (כגון שהשיירא אינו רוצה להמתין עליו וכדומה דהוי כדיעבד) אם יש לו פת יאכל כו' כצ"ל וא"כ ודאי נשאר בתי' ראשון דקאי על שוגג דא"א לו' בע"א כנ"ל אלא דלא הוי היסח הדעת ועז"ק דאפי' במזיד לפעמים יש תקנה דהיינו אם קשה לו לחזור דהוי כדיעבד א"כ לרמב"ם רשאי לברך כאן וא"ש ולפ"ז כה"ג באמת צריך לאכול כאן כזית עכ"פ כדי לברך בהמ"ז. אבל הש"ע ודאי מיירי בשוגג מ"מ כל הדברים הללו לדעת הרב"י דפסק בסי' קע"ח כהרמב"ם אבל לרמ"א דפסק שם כהרא"ש אתי האי תקנה דאכילת פת כפשוטה ואפי' במזיד מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה בהמ"ז. ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר: קפ״ד:א׳תרכ״ח א׳ (ס"ק ה) רק כו' דהא ל"מ כו' כמ"ש בסעיף ה': קפ״ד:א׳תר״ל א׳ (ס"ק ז) צ"ל מספק (וכ' הפר"ח דלמ"ד ספק התורה לחומרא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה הוא לקולא א"כ אינו יכול להוציא אדם אחר שאכל כדי שביעה וחייב ודאי מן התורה דלא אתי דרבנן ומוציא דאוריי'): ב׳ ונ"ל דגם כו' דלא לזלזלי בה וכ' בס' א"ר לפמ"ש מהרש"ל בתשו' סי' מ"ד וכ"ה לקמן סי' קפ"ח ס"ק א' במ"א בשם הב"ח דבזמן הזה ל"ל שיזלזלו. ואפ"ה צ"ל גם ברכה ד' דהכי הוי תקנת חכמים לכתחלה כ"ז שיברך ג' ברכות דאורייתא יברך גם הטוב והמטיב והפר"ח סי' ר"ט אייתי ראיה ממה דתנן בעל קרי מברך לאחר המזון. הואיל והוא דאוריי' ואינו מברך לפני המזון המוציא הואיל והוא דרבנן. וא"א ה"ל לפלוגי בבהמ"ז גופי' דג' ראשונות שהן דאורייחא יברך אבל ברכה ד' הטוב ומטיב שהיא דרבנן לא יברך א"ו כיון דמברך ג' ראשונות צ"ל גם הטוב ומטיב. והביא עוד ראיות ע"ש: קפ״ד:א׳תרל״א א׳ (ס"ק ח) מן כו' כששבע דאע"ג דמבואר סוף הסי' דגם על כזית צ"ל היינו מדרבנן וכמ"ש מ"א שם. וא"כ ה"ל ספק דרבנן דאינו מברך כמו אי מסתפק בשאר ברכות חוץ מבהמ"ז דאינו מברך מספק: קפ״ד:א׳תרל״ב א׳ (ס"ק ט') עד כו' והוא שעה וחומש ר"ל בקירוב והיינו למ"ד שיעור מיל שליש שעה פחות חלק עשרים משעה אבל למ"ד שיעור מיל שני חומשי שעה הוי יותר: ב׳ והוא כפי' התוס' דף נ"ב אמרי' כמה שיעור שיתעכל ר"י אומר עד שירעב ור"ל אמר עד שיצמא ופריך והאר"ל שיעור עיכול ד' מיל ומשני הא באכילה מרוב' והא באכילה מועטת. ופירש"י הא דאמר עד שיצמא מיירי באכילה מועטת והא דאמר ד' מיל היינו באכילה מרוב' והתו' פי' להיפוך דהא דאמר עד שיצמא הוא. באכיל' מרוב' והא דאמר ד' מיל הוא באכילה מועטת. וא"כ לפי' התו' א"ש דברי אבודרהם מ"ש דבאכילה מועטת הוא ד' מיל דכן היא לר"ל אע"ג דקי"ל כר"י. מ"מ כיון דמאי דאמר ר"ל עד שיצמא מיירי באכילה מרובה. א"כ ר"י שאמר עד שירעב ג"כ מיירי באכילה מרובה אבל באכילה מועטת. י"ל דמודה ר"י לר"ל דהשיעור ד' מיל כדי למעט המחלוקת בין ר"י לר"ל. אבל לפירש"י דלר"ל באכילה מרובה השיעור ד' מיל לא מצינו מאן דס"ל באכילה מועטת ד' מיל אע"כ דס"ל כפי' התוס': ג׳ ובאמת כל הפוסקים כו' קי"ל כר"י. וס"ל דלא כאבודרהם דדוקא לר"ל דמצינו שחילק בהדיא בין אכילה מרובה למועטת אבל לר"י דסתם דבריו עד שירעב מסתמא אין חילוק בין אכילה מרובה למועטת ובכל ענין השיעור עד שירעב: ד׳ ונ"ל דהאי עיכול ר"ל ד' מיל. ואינו נכון לדעת רש"י דהא רש"י ס"ל לר"ל דבאכילה מרובה הוי ד' מיל. ומ"ש עד שיצמא היינו אכילה מועטת וא"כ ר"י שאמר עד שירעב דהוא שיעור יותר ארוך מעד שיצמא כאשר יעיד החוש. ראוי לו' שהוא שיעור ד' מיל ובזה פליג ר"י על ר"ל וס"ל דגם באכילה מועטת השיעור כמו במרובה דהיינו ד' מיל דמה"ת נאמר לר"י שיעור חדש מה שלא הוזכר כלל לר"ל. וא"כ כששוהים ד' או ה' שעות הוי שלא כדין אבל לפי' התוס' הוי כדין דלדידהו ד' מיל הוי באכילה מועטת ובאכילה מרובה לר"ל עד שיצמא ע"כ שהוא יותר מד' מיל. כ"ש לר"י דא' עד שירעב שהוא יותר ארוך א"כ י"ל דשיעורו לר"י ששה שעות דהוא סוף עיכול: ה׳ צ"ע מי שאכל מעט כו' איך ישער. והט"ז כ' דיש לשער כמ"ש האבודרהם ד' מיל וכנ"ל. ולשיטת מ"א עדיין הס' לפירש"י וגם כל הפוסקים חולקים על האבודרהם וס"ל לר"י אין חילוק בין אכילה מרובה למועטת בכל ענין הוי שיעור עד שירעב כנ"ל וכה"ג שלא שבע ממנו א"א לשער עד שירעב: ו׳ ונ"ל דא"א בקיאים כצ"ל: ז׳ מעט קודם כו' והיינו עכ"פ כזית שיעור בהמ"ז: ח׳ ברך המוציא ולענין נט"י עסס"י קס"ד: ט׳ נ"ל דמי שרוצה כו' ושהה כ"ש כו' צ"ל ולברך ברכה ראשונה: י׳ ובס' אה"ע חולק והביא ל' הרמב"ם דאין צריך לברך ברכה ראשונה: קפ״ד:א׳תרל״ג א׳ (ס"ק י') לאותן פירות ל"ד כו' והט"ז כתב שהוא דוקא ע"ש: קפ״ד:א׳תרל״ד א׳ (ס"ק יא ) בכזית ומדאורייתא בעי' כו' כ"כ התוס' ברכות דף מ"ט ע"ב ד"ה רמ"א כו' וביתר מקומות אבל לדעת המרדכי שהביא רמ"א ס"ס קצ"ז דעל כזית צ"ל בה"מ מן התורה ע"ש מגן אברהם:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א