סימן קפא – דיני מים אחרונים
א מַיִם אַחֲרוֹנִים, א חוֹבָה. ב מַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֶלָּא ב בִּכְלִי, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶם; וְאִם אֵין לוֹ כְּלִי, נוֹטֵל עַל גַּבֵּי ג עֵצִים דַּקִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. ג אֵין נוֹטְלִין בְּחַמִּין שֶׁהַיָּד ד נִכְוֵית בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁמְּפַעְפְּעִין (פי' מְבַעְבְּעִין מִלְּשׁוֹן שְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת) אֶת הַיָּדַיִם, וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא. ד אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל אֶלָּא עַד ה פֶּרֶק שֵׁנִי שֶׁל אֶצְבָּעוֹת. ה צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד הַזֻּהֲמָא. ו אִם הַמְּסֻבִּין רַבִּים, עַד חֲמִשָּׁה מַתְחִילִין מִן הַמְבָרֵךְ; וְאִם הֵם יוֹתֵר, מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן וְנוֹטְלִין דֶּרֶךְ יְשִׁיבָתָן, וְאֵין מְכַבְּדִין זֶה אֶת זֶה לִטֹּל עַד שֶׁמַּגִּיעִין ו לַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא חֲמִשָּׁה שֶׁלֹּא נָטְלוּ, מַתְחִילִין מִן הַמְבָרֵךְ. ז אֵין מְבָרְכִין שׁוּם בְּרָכָה עַל מַיִם הָאַחֲרוֹנִים. ח יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים אֵינָם צְרִיכִים נִגּוּב; וּלְהָרַמְבָּ"ם מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ ז מְבָרֵךְ. ט מַיִם אַחֲרוֹנִים נוֹטְלִים בְּכָל מִינֵי ח מַשְׁקִים. י יֵשׁ ט שֶׁאֵין נוֹהֲגִים לִטֹּל מַיִם אַחֲרוֹנִים; וַאֲפִלּוּ לַנּוֹהֲגִים כֵּן, אָדָם שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וְרָגִיל לִטֹּל יָדָיו אַחַר הַסְעֻדָּה לְדִידֵיהּ הָווּ יָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְצָרִיךְ לִטֹּל (יָדָיו) קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
באר היטב – סימן קפא – דיני מים אחרונים
א א חובה. מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין. רי"ו מ"א: ב ב בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעים שרי. יש"ש מ"א: ג עצים. וה"ה על הרצפה דאין רוח רעה שורה אלא ע"ג קרקע מ"א. כתב החייט דבמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע וכתב המ"א נ"ל דתחת השלחן שרי ואע"ג דלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני: ג ד נכוית בהן. ורש"ל פסק דוקא בצוננין: ד ה פרק שני. שלמעלה מהפרק אין מגיע ליכלוך המאכל: ו ו לה' האחרונים. ושיערו חכמים כשיעור נטילת הארבע יכול המברך לעיין בד' ברכות של בה"מ. וש"מ דהא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה לאו תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסיקינן. מ"א: ח ז מברך. וביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים: ט ח משקין. וה"ה במים הפסולין לראשונים מ"א ובש"ג כתב דיש לזהר במים אחרונים שיהיו ראוין לשתיה ולא יהיו מרים וסרוחים וגם כח אדם בעינן כמו הראשונים. מים אחרונים אין צריכין שיעור וא"צ לשפוך על ידיו אלא פעם א'. וב"ח כתב לא נהגו האידנא לנקות הידים לא ביין ולא בשמן: י ט שאין נוהגים. והמקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים:
מגן אברהם קפ״א – סימן קפא – דיני מים אחרונים
א׳ כתב ב"י ר"ס קנ"ח בשם א"ח מים ראשונים מצוה אחרוני' חובה למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא שאם אכל ויש לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת ולא יהיה לו מים מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכ' מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך עכ"ל משמע מדבריו דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים ליטול פעם א' נוטל ראשוני' ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו וצ"ע א"כ מאי חומרא דאחרונים מראשונים וצ"ל דאסור לו לאכול אא"כ יש לו מים ראשונים ואחרונים לסעודה זו וערסי' קפ"ב וצ"ע ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דנ"מ להולכים במחנ' שפטורי' מראשונים וחייבים באחרונים כדאי' ספ"ק דעירובין וכן כתב התוס' בחולין דף ק"ה ועסי' קס"ג דאם אין מים א"צ לבטל הסעודה ונ"ל דעכשיו ראשונים עדיפי אפילו למי שנזהר באחרונים דאינה חובה כ"כ דהא ליכא מלח סדומית, כתב רי"ו מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים ועסי' קס"ו מיהו מסידור הטור והש"ע משמע דנוטלין קודם מ"מ בגמרא משמע כמ"ש רי"ו ואין סדר למשנת הטור: אלא בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעיי' שרי (יש"ש): ב׳ עצים דקים. וה"ה כל דבר שחוצץ בינו לקרקע [החינוך] ומשמע דאפילו כשיש רצפה שרי דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע, כ' החייט דבמקום שאין עוברים ושבים שם יכולים ליטול על גבי קרקע ולכן נ"ל דתחת השלחן שרי ואף על גב שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני ביני: ג׳ שהיד נכוית. וצ"ע אטו בשוט' עסקי' שיכוה ידיו ובגמ' איתא שהיד סולדת בהן והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו כמ"ש סי' שי"ח סי"ד ורש"ל פסק דוק' בצוננין: ד׳ עד פרק ב'. שלמעלה מהפרק אין מגיע לכלוך המאכל: ה׳ לה' אחרוני'. ושיערו חכמים בשיעור נטילת ד' יכול לעיין בד' ברכות של ב"ה וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטיל' לברכה ומשמע מהא דאמרי' תכף לנט"י ברכ' לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר דבכדי לא מפסקינן כלל (ב"י רשב"א עסי' קס"ו): ו׳ מנגב. ביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים: ז׳ בכל מיני משקין. וה"ה במים הפסולים לראשונים: ח׳ יש שאין נוהגין. דליכא מלח סדומית האידנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך: ט׳ הוי ידים מזוהמות. אפי' רוצה לברך על היין וידיו מלוכלכות צריך לקנחם קודם [ס"ח נ"ח ותתנ"ו]: י׳ וצריך ליטול. משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קפ״א
א׳ מים אחרונים חובה. דאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו לפיכך צריך לנוטלן: ב׳ מתחילין מן הקטן. פירש"י שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם וישב בטל לפיכך מתחילין מהקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מהגדול ונוטלין שלחן מלפניו עכ"ל. וזה שלא כמ"ש הטור בסי' ק"פ שלא היו נוטלין השלחן מלפני המברך: ג׳ לה' אחרונים. דשיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יוכל המברך לעיין בד' ברכות של ב"ה וש"מ דהא דאמרינן תכף לנט"י ברכ' לאו תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסקי' כ"כ ב"י בשם רשב"א: ד׳ מתחילין מן המברך. ואח"כ אין מכבדין זה את זה (ב"י בשם הרא"ש):
ספר מחצית השקל על אורח חיים קפ״א
קפ״א:א׳תק״צ א׳ מ"א כ' ב"י כו' עכ"ל משמע כו' נוטל ראשונים כו' חדא מדנתן טעם דמה"ט צריך ליטול מים אחרונים בנדון דא"ח ולבטל סעודה כיון דעכשיו חל כבר עליו חובת מים אחרונים ועדיין לא חל סעודה ג' לכן צריך לעשות מה שהוא חל עליו החיוב עכשיו. ולפ"ז בנדון של מ"א דחל עכשיו עליו חיוב מים ראשונים ועדיין לא חל חיוב מים אחרונים צריך ליטול מים ראשונים ועוד דאל"כ ה"מ הא"ח לומר נ"מ כפשוטה דרוצה לאכול ואין לו מים כ"א ליטול פעם א' צריך לבטל מים ראשונים משום מים אחרונים ויאכל בלי נטילה ראשונה וצ"ע א"כ מאי חומרא כו' דהא בכל פעם מה שהוא החיוב עליו עכשיו צריך לעשו' ולדחו' האחרת אם החיוב מים ראשונים ידחו האחרונים ואם החיוב עכשיו מים אחרונים יודחו מים ראשונים. וצ"ל דאסור כו' וא"כ שפיר איכא באחרונה יותר מבראשונה דהראשונה פעמים שנדחים מפני האחרונים וכנדון שכ' הא"ח בסעודה שלישית אבל לא משכחת שאחרונים ידחו מפני ראשונים. ועסי' קס"ג דאם אין מים ר"ל ברחוק ד' מילין לפניו ולאחריו מיל אוכל בלי נט"י אלא יכרוך ידיו במפה ויאכל: ב׳ דאין חובה כ"כ דליכא אלא משום זוהמא ולא חמירי כ"כ כראשונים שהם משום סרך תרומה וכדעיל ר"ס קנ"ח. כ' רי"ו מוזגים כו' ועסי' קס"ו ר"ל דתנן ר"פ אלו דברים בש"א נוטלים לידים ואח"כ מוזגים הכוס ובה"א מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלים לידים ומיירי במים ראשונים ואמרי' בברייתא לחד לישנ' מ"ט דב"ה משום דצריכים תיכף לנטילה ברכה ואי הוי נוטלים תחלה הוי המזיגה הפסק ואפ"ה יש מחלוקת הפוסקים בסימן קס"ו די"א שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא דלא קי"ל כהאי לישנא דברייתא אלא כאידך לישנא שנתן טעם אחר לב"ה והא דאמרי' בעלמא תיכף לנטילה ברכה קאי על מים אחרונים הרי דבמים אחרונים לכ"ע צריך להיות תיכף לנטילה ברכה ולא יהיה הפסק ביניהם ועכ"פ מוכח מדברי הברייתא דעכ"פ המזיגה מקרי הפסק וא"כ במים אחרונים לכ"ע צריך למזוג תחלה ואח"כ ליטול ידיו. מיהו מסידור כו' פי' שסידר תחלה בסי' זה דין מים אחרוני' ובסי' קפ"א סידר דין הכוס משמע דכן ראוי להיות הנטילה קודם המזיגה וצ"ל דס"ל כמ"ש מ"א רסי' קס"ו דוק' מזיגה בחמין דצריך התבוננות שלא ירבה ושלא יחסור מקרי הפסקה ולא סתם מזיגה: ג׳ מ"מ בגמ' משמע כמ"ש רי"ו כנ"ל דמשמע דבכל מזיגה הוי הפסק: ד׳ (ס"ק א) אלא כו' שרי יש"ש וכ' שם הטעם דאחרוני' הבאים להעביר הזוהמא וא"כ כיון שרוחץ מתוך הכלי ניהו דהמים היו מעבירים הזוהמא מעל ידיו מ"מ שוב נדבקו המים עם הזוהמא בידיו משא"כ אמצעיים דהיינו בין גבינה לאכילת בשר דאין באים כ"א להעביר מאכל הדבוק בידיו מהני אפי' רוחץ תוך כלי דעכ"פ עובר המאכל מעל ידיו ושוב אין המאכל נדבק בידו: קפ״א:א׳תקצ״ב א׳ (ס"ק ג) שהיד כו' שכריסו של תינוק נכווית וא"כ הגדול אין ידיו נכווית לפי שעור ידיו קשה ואפ"ה אסור לרחוץ בהם: ב׳ ורש"ל כו' בצוננים דאיכ' מ"ד בגמ' דס"ל הכי: קפ״א:א׳תקצ״ד א׳ (ס"ק ה) לה' אחרונים כו' עיין בט"ז ס"ק ב': קפ״א:א׳תקצ״ה א׳ (ס"ק ו) מנגב כו' דוקא המברך כו' וכ' שם בסי' יו"ד פכ"ה הטעם שאינו ראוי לברך ברכה השם בלי ניגוב ומשום הכון לקראת אלקיך ישראל אבל אחרים א"צ ניגוב עכ"ל וא"כ דוקא לדידהו שלא היה מברך כ"א א' והשאר יצאו בשמיעה כמ"ש סי' קפ"ג סעיף ו' אבל לפי מנהגינו עפמ"ש האחרונים שם שאפי' מזמנים יחד מ"מ כ"א מברך לעצמו א"כ כולם צריכים ניגוב אפי' למהרש"ל: קפ״א:א׳תקצ״ז א׳ (ס"ק ח) יש כו' דליכא מלח סדומית האידנא אולם מהרש"ל פ' כל הבשר ססי' יו"ד כתב וז"ל כתב ר"י אומר הרמב"ם אע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומית יש מלח אחר כמלח סדומית ואם יעביר ידיו ע"ג עיניו יסמא את עיניו ע"כ. והוא היה אב לכל הטבעיים ע"כ נראה שאין להקל עכ"ל רש"ל: קפ״א:א׳תקצ״ח א׳ (ס"ק ט) הוי כו' על היין וידיו מלוכלכות כו' אע"ג דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח היינו בסתם ידיו אבל כיון שהם מלוכלכות צריך ליטלן וכדלעיל סי' קנ"ח סעיף ה' אלא דשם כתב רמ"א מותר ליטול ובס"ח כתב דצריך לקנח: קפ״א:א׳תקצ״ט א׳ (ס"ק י) וצריך כו' וכ"כ היש"ש דנהג לשטף הכוס ורחץ כו' דהיינו אחר ששטף הכוס שפך המים ההם על ידיו דלא כמובן מלשון רש"ל שם שהיה רוחץ בעת השטיפה דהא כתב רש"ל גופי' הביאו מ"א בס"ק א' דאין לרחוץ מ"א מתוך הכלי: ב׳ ועמ"ש ס"א בשם רי"ו ר"ל שכתב די"ו שמוזגים הכוס ואח"כ נוטלים לידים ומרברי מהרש"ל נראה להיפך כיון שרחץ ידיו מן הכוס במי השטיפ' ע"כ ימזוג הכוס אחר הרחיצה:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א