סימן קע – דברי מוסר שינהג אדם בסעדה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קע – דברי מוסר שינהג אדם בסעדה

א אֵין מְשִׂיחִין א בַּסְעֻדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט; וַאֲפִ' מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ (פִּי' שטארנודאר"י בְּלַעַ"ז) בַּסְעֻדָּה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: אָסוּתָא; הָיוּ מְסֻבִּין בַּסְעֻדָּה וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לְהָטִיל מַיִם, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת ב שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהּ; וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּפְנֵי כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁלֹּא נָטַל; { הַגָּה: וְאִם לֹא שִׁפְשֵׁף אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל, אִם לֹא נָגַע בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו, וַדַּאי צָרִיךְ נְטִילָה } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ב דִּבְרָכוֹת). וְהָנֵי מִילֵי לִשְׁתּוֹת, אֲבָל לֶאֱכֹל נוֹטֵל אֲפִלּוּ בַּחוּץ, דְּמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא (פי' שֶׁמִּתְטָרֶפֶת וּמִתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ) דַּעְתֵּיהּ וְלֹא אָכַל בְּלֹא נְטִילָה. וְאִם דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, נוֹטֵל שְׁתֵּי ג יָדָיו כֵּיוָן שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ. { הַגָּה: וְהָא דְּבָעֵינָן נְטִילָה לִשְׁתִיָּה הַיְנוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין צָרִיךְ נְטִילָה לִשְׁתִיָּה ( } (הר"י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים וְרַשִׁ"י פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה). ב שְׁנַיִם מַמְתִּינִים זֶה אֶת זֶה בַּקְּעָרָה, שֶׁכְשֶׁהָאֶחָד מְסַלֵּק יָדוֹ מִן הַקְּעָרָה ד לִשְׁתּוֹת, חֲבֵרוֹ מַפְסִיק מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁתִיָּה; אֲבָל אִם הֵם שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד. ג מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה, כָּל אֶחָד מֵהָאוֹכְלִים, וְהוּא מַאֲכַל ה הַשַּׁמָּשׁ; אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְעָרֶה מִן הָאִלְפָּס לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ בָּאִלְפָּס כְּלוּם לְצָרְכּוֹ. ד אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא בִּמְנָתוֹ, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ. ה הַנִּכְנָס לְבַיִת, כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת ו יַעֲשֶׂה. ו לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן (פי' כַּעֲסָן אוֹ רַגְזָן) בַּסְעֻדָּה. ז לֹא יֹאכַל אָדָם פְּרוּסָה ז כַּבֵּיצָה, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. ח לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן; שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ; שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. { הַגָּה: וּמִיהוּ כּוֹס קָטָן } ח { מְאֹד, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּבַת אַחַת } (בֵּית יוֹסֵף); { וְכֵן גָּדוֹל מְאֹד, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ט לֹא יֹאכַל שׁוּם אוֹ בָּצָל ט מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו; וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. { הַגָּה: וְלֹא יֹאכַל דֶּרֶךְ רְעַבְתָּנוּת, וְלֹא יֶאֱחֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה } (טוּר). י לֹא יִשֹּׁךְ י פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. יא לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת בְּבַת אַחַת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן. יב שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ יא תְּחִלָּה; וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. יג הַנִּכְנָס לְבַיִת לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי יב לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם. { הַגָּה: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי מַה שֶּׁהֶאֱכַלְתַּנִי, דְּהָוֵי כְּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּאֲכִילֵהוּ יוֹתֵר וְאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם רִבִּית; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי וְאֶאֱכֹל עִמְּךְ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בִּסְעֻדָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפִי' הַטּוּר). יד לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי יג הַקְּעָרָה, אֲבָל מְקַנֵּחַ הַקְּעָרָה בִּפְרוּסָה. טו לֹא יְלַקֵּט פֵּרוּרִין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְחֶה (פי' מַטְרִיד) דַּעְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְלֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לִפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת כָּל הַבְּרִיּוֹת שָׁוָה. טז לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן יד לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. יז וְלֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַשַּׁמָּשׁ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ. יח הַנִּכְנָס לִסְעֻדָּה לֹא יִקַּח חֶלְקוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לַשַּׁמָּשׁ, שֶׁמָּא יְאֵרַע דְּבַר קִלְקוּל בַּסְעֻדָּה, אֶלָּא יִקָּחֶנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לוֹ. יט אוֹרְחִים הַנִּכְנָסִין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָם רַשָּׁאִים לִטֹּל מִלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ אוֹ טו לְעַבְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. כ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב טז עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם לִישֵׁב אֵצֶל עַם הָאָרֶץ בִּסְעֻדָּה. כא הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ יז רְשׁוּת; הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת. כב אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית אֲבָל אַחַר שְׁתִיַּת מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם דֶּרֶךְ שָׁם. { הַגָּה: אַחַר כָּל אֲכִילַתְךְ אֱכֹל מֶלַח, וּלְאַחַר כָּל שְׁתִיַּתְךְ שָׁתָה מַיִם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' קע"ט. וְנ"ל דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה מֶלַח בַּפַּת אוֹ בַּמַּאֲכָלִים שֶׁאָכַל, וְכֵן שֶׁלֹּא שָׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִזָּהֵר בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם אַחַר הַסְּעֻדָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר. }

באר היטב – סימן קע – דברי מוסר שינהג אדם בסעדה

א א בסעודה. אפי' בד"ת: ב ששפשף. וצריך לברך ענט"י ויברך תחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר מ"א. והט"ז כתב שא"צ לברך ענט"י עיין סי' קס"ד ס"ק ה' בט"ז ובסי' קס"ה ס"ק א' במג"א. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ לכ"ע ברכת ענט"י דמשום חששא א"צ ברכה מ"א ועיין יד אהרן סי' קס"ד: ג ידיו. וא"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח מ"א. (ועיין בס' ברכת אברהם דף כ"ד): ב ד לשתות. ל"ד לשתות אלא ה"ה לד"א מחויב להמתין מ"א. אי' בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת סעודה אפי' בשאר משקין יהפוך. בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ובאכסנאי אפי' בעלה עמה אסורה וה"ה שאר משקין המשכרין מ"א ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע סי' ע': ג ה השמש. ומדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט ע"ל סי' קס"ט ס"א: ה ו יעשה. ומ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל בגדול עושין מיד עיין מ"א: ז ז כביצה. אפי' אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו. ב"י: ח ח מאוד. פי' שהוא קטן מרביעית ושכר שלנו שיעורו יותר מרביעית. מ"א: ט ט מראשו. פי' שלא יתחיל לאכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ"א: י י פרוסה. משום מיאוס: יב יא תחילה. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל א' לפניו ב"ח ועי' ט"ז: יג יב לאכול. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וגו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה מ"א. ויכסה השלחן בצניעות מפני רוח קדושה השורה עליו ולא יאכל ממקום שאכל עכבר וחתול שקשה לשכחם. ובענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל האוכלם בכוונה כנודע מוסיפין לו זכירה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף. האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעין ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השדה. כתבים: יד יג הקערה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס. אל יחתוך בשר ע"ג יד אלא ע"ג השלחן. ש"ס: טז יד לחבירו. שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות מחמת מיאוס. וט"ז כתב אני ראיתי בצוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש: יט טו לעבדו. ולשמש המשמש בסעודה שרי רש"ל פג"ה ס"ך והבאר היטב אשר לפני העתיק עוד משמו וה"ה לאחר שנתן לכל א' חלקו ע"ש והעתקתי אחריו בש"ע א"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ב ותרצתי עפ"ז קושית הב"י וט"ז ע"ש. אבל עתה שבתי וראיתי וחפשתי במהרש"ל שם ולא מצאתי רק כמו שהעתקתי כאן ולא יותר. ונ"ל שלשון הט"ז אטעיתיה שכתב בסעיף י"ח ס"ק ט' שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל א' חלקו כראוי ע"ש. וסבר הבאר היטב אשר לפני דה"ה כאן נמי הדין כן ולא דק ע"ש: כ טז עמהם. אפי' בסעודת מצוה. מט"מ: (עי' בס' אליהו רבה שמביא בשם של"ה כמה דיני מוסר בסעודה וכתב בשם רוקח דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה כו' ולא יעמוד מיד אחר הסעודה ולכל מין מאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. איתא במסכת דרך ארץ לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים כללא של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם. ולא יישן אחר אכילה מיד ועי' ברמב"ם הלכות דעות שהאריך בדברים אלו והנהגתן): כא יז רשות. מפני שיזמן עמהם. ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט"ז:

מגן אברהם ק״ע – סימן קע – דברי מוסר שינהג אדם בסעדה

א׳ אין משיחין. אפילו בד"ת (כ"ה בגמ') כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים, וכתב בשל"ה דילמוד ממש ולא יסמוך על ברכת המזון: ב׳ ידו א' ששפשף. וצריך לברך ענ"י כמ"ש ססי' קס"ד דלא כאגודה, ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ ברכה דמשום חששא א"צ ברכה: ג׳ אינו נוטל כלל. ובלבוש כתב דוקא לאכילה אבל לשתי' צריך ליטול דיחשדוהו ששיפשף ולא נטל ול"נ דא"כ אפי' יצא לחוץ ולא השתין יהא צריך ליטול מפני החשד אלא ע"כ ה"ק דלמ' איכא דחזי ליה ששיפשף ולא חזי שנטל ויחשוד אותו משא"כ כשלא שיפשף ליכא למיחש להא וכ"מ בב"ח, ובקצת נוסחאות כתבו הג"ה למטה אאכילה וליתא וכ"כ האגודה דקאי גם אשתיה: ד׳ והפליג. ומ"מ א"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח: ה׳ נוטל ב' ידיו. ולשתיה נוטל בפנים כדלעיל כ"ה בגמ' ובטור וברמב"ם ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם, ואפשר שס"ל דבהפליג לעולם נוטל בפני' דליכא אנינות דעת וכ"כ בת"ה: ו׳ שמא יאכל. מ"מ נוטל בפנים כיון שהעיקר השתיה חיישינן שיאמרו שלא נתן אל לבו ליטול ידיו (של"ה) ועסי' רי"ב מ"ש: ז׳ לשתות. נ"ל דלאו דוקא לשתות ה"ה לד"א מחויב להמתין עליו וכ"מ מדסתמו הפוסקים ובגמ' ע"ש דלא כלבוש: איתא בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפי' בשאר משקין יהפוך, בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע ס"ע, ונ"ל דהוא הדין בשאר משקין המשכרין: ח׳ מאכל השמש. ומ"מ מדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט כמ"ש סימן קס"ט ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל אפי' אין מזונו עליו: ט׳ מערה מן האילפס. ובתוס' עירובין דף נ"ג ע"ב פירש בענין אחר ע"ש, ובס' ב"ש דף צ"א: י׳ בעל הבית יעשה. אמרי' בפסחים ספ"ז א"ל מ"ט כי א"ל תיב אפוריא ישבת (ולא ישבת על גבי קרקע) א"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא א"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול וכתבו התו' אמאי דיתיב אפרי' ל"ש לו' אין מסרבין לגדול דדבר גסות ושררה הוא לא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה עכ"ל, וקשה מאי א"ל בסוף מאי טעמא כי יהבו וכו' הא כבר א"ל כל מה שאמר לך בע"ה עשה וי"ל דאף דמחויב לעשות מ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו, אבל לגדול עושין מיד וכ"מ מקצת ברש"י ע"ש, ומ"ש חוץ מצא פי' הב"ח כגון שאמר לי' הבה"ב שילך בשוק לעשות לו איזה עסק א"צ לעשות כי אין זה כבודו לילך לשוקים שאינו מכיר בהן, ובמט"מ פי' ואם א"ל הבעל הבית לצאת מהאכסני' לא יצא כדאמרינן בעירוכין עד שיפשילו כליו וכן נכון, ואית' שם דאפי' אכסני' דאקראי אסור לשנות: י״א לא יאכל. פי' שלא יאחזנו בידו אף על פי שאינו אוכלו בבת אחת (ב"י): י״ב בבת אחת. ואם משייר מעט לא הוי גרגרן אבל כששותיהו בשני פעמים הוי דרך ארץ: י״ג כוס קטן. פי' שהוא קטן מרביעית (של"ה) ואמרו בגמרא דיין מתוק או מי שכריסו רחבה מותר לשתותו בבת אחת והשמיטו רמ"א משום דמשמע ברש"י דדוקא ר' ישמעאל שהיה כריסו רחבה מאוד, וביין מתוק נמי נתת דבריך לשיעורין, מיהו נ"ל דאין שיעור לכוס רק הכל לפי מתיקת היין ורחבת כריסו, ולכן השמיט רמ"א דהכל נכלל בכוס קטן ומיהו בשכר שלנו בודאי שיעורו יותר מרביעית: י״ד מראשו. פי' שלא יתחיל לאוכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו (אגודה שבת סי' ק"מ עסי' רע"ד ס"ב): ט״ו לא ישוך. משום מאיסותא: ט״ז לא ישתה. דנראה כעושה לשרות המאכל שאוכל הרבה (לבוש ועב"ח ובל"ח): י״ז הגדול. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל אחד לפניו (ב"ח): י״ח תנו לי. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל כו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה (שלחן ארבע): י״ט משום ריבית. כלומר דמחזי כריבית עבי"ד סימן קס"ב ס"א בהג"ה. בענין דברים המשכחים את האדם כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל המאכל בכונה כנודע מוסיפין לו זכיר' כי הוא מתקן אותה אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף, האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעים ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השד' (כתבי'): כ׳ פרוסה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס, אל יחתוך בשר על גבי היד אלא על גבי השלחן (גמר'): כ״א ויתן לחבירו. שמא מחמת הבוש' יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות: כ״ב לא יקח חלקו. דהוי כאלו מואס במה שנתן לו בע"ה לפיכך יניחנו תחלה (ב"י), בחולין ד' ו' מביא (רשב"א) תו' עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל בע"ה שכן נהגו עכ"ל ונ"ל דהכל לפי מה שהוא המנהג ובאתרא דקפדי אסור, כשעושה סעודה ד"א להשקות בעצמו למסובין כדאי' בקדושין דף ל"ב: כ״ג אורחים. ל' הרמב"ם אין לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו וכו' שמא יתבייש בע"ה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם כו' עכ"ל משמע דאם הרבה לחם על השלחן שלא יחסר להם רשאים ליתן להם וכמ"ש סי' קס"ט ס"א, וביש"ש פג"ה ס"כ כתב דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ק״ע

א׳ ששיפשף בה. פי' דיש לשפשף הנצוצות ממי רגליו שלא יראה ככרות שפכה כמ"ש ס"ג אלא בעומד במקום גבוה א"צ ובזה אמר בסמוך ואם לא שפשף כו': ב׳ וה"מ לשתות. פירש ר"י דרגילים היו בשעת שתיה אכול מעט ע"כ צריך נטילה: ג׳ כל מה שיאמר בע"ה כו'. בטור הביא מעשה בר"ש שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהם שיאכלו וישתו והיו נודרין ומבדין והלקה אותם וקשה מאי מייתי מזה דלמ' שם הלקה אותם משום שבדו בנדר וי"ל דזה מקרי נדרי זריזין כדאיתא בי"ד סי' רל"ב אלא ע"כ הלקה אותם על שסירבו תחלה ולא הועיל להם מה שבדו אח"כ בנדר: ד׳ פרוסה כביצה. דקדק ב"י מל' זה דאפי' אם אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו וכ"ה לשון הברייתא: ה׳ לא ישתה ב' כוסות. בברייתא איתא כן והטור כת' לא יביא ב' כוסות כו' נראה שהוא מפ' הבריית' דעל הבאה לשתיה קאמר דהיינו שרוצה לשתות כוס אחת ועל השני לברך ובזה לא יהיה בסכנה מחמת זוגות דהא אמרינן בע"פ דף ק"י כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל הרבות בשתיה מכוין כנ"ל: ו׳ הגדול פושט. מו"ח ז"ל הוקשה לו אמאי אמר הרי זה גרגרן הא דינא הכי הוא לעיל דבוצע פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד כו' ומוקי להך באינם אוכלים בקערה אחת אלא כל א' קערתו לפניו או פירות וקשה דהא איתא בסי' קס"ז סט"ו דאם כל אחד ככרו לפניו א"צ להמתין אפילו על הבוצע. ונ"ל דודאי מיירי בקערה אחת והא קמ"ל דאפילו בנטילת רשות מהגדול לא יפשוט ידו תחלה דלא מהני לעיל נטיל' רשות אלא יש להנוטל רשות גם כן מעלה: ז׳ אבל מותר לומר כו'. בא לפר' בזה מ"ש הטור בשם ברייתא ובירושלים היו הופכין אבל לא הבנתי היתר זה דטפי דמי להלואת סאה בסאה דהא ברישא לא היה מעיקרא שום לשון חוב אלא זה עושה אותו לחוב ק"ו כאן דבשעת אכילת הראשון יורד לאכול בתורת חוב ואפי' אם כוונתו דרך מתנה שיקבל ממנו והוא יחזור ויקבל ממנו מ"מ הל' מורה ג"כ על חוב. ולעד"נ דה"פ של הברייתא דאיתא בס"פ א"נ וכן היה הלל אוסר להנהו בני חבורה המקפידים ללות ככר לחם זה מזה שמא יתיקר ואע"ג דאמרי' שם דלית הלכתא כן היינו דוקא ככר לחם אבל בסעודה אפשר שאיכא למיחש טפי לריבית כי אין הסעודות שוות ובזה רגילין בני אדם להקפיד אלא דבירושלים שהיו רגילים תמיד בסעודות גדולות אפילו באכסניא ע"כ שפיר היו הופכין סעודתייהו זה לזה אפילו באמירת אכול עמי כו' כיון דלא קפדי כלל ע"כ בכל גווני שרי שם: ח׳ מפני סכנות נפשות. כתב מו"ח ז"ל שכתב בשם רש"ל אם לוקח חבירו מעצמו ושותה לית לן בה רק שלא יתננה בידו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתה ואיכא סכנת נפשות עכ"ל משמע דמפרש הך סכנת נפשות דאפשר דחבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה ואפשר דנתערב רוקו שם. אבל אני ראיתי בס' צוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד מלשתות מכוס ששייר חבירו כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו אלא דזה א"צ לכתוב דמעצמו לא יעשה כן אלא דמזהיר שלא יתן לו דשמא מפני הבושה יקבלנו. ובאמת ראיתי במדינות אחרות נזהרים מאוד שלא לשתות משיור חבירו: ט׳ לא יקח חלקו כו'. מו"ח ז"ל פירש הטעם דמראה כמבזה מה שנותנים לו ויותר נכון כפי' הלבוש דשמא יהיה קילקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו. ולי נראה שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי: י׳ אף ע"פ שלא נתנו לו רשות. מפני שיזמן עמהם ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ק״ע

ק״ע:א׳תק״א א׳ ס"ק א אין משיחין אפי' בד"ת כ"ה בגמ' תענית דף ה' ע"ב ר' נחמן ור' יצחק הון יתבי בסעודה א"ל ר"נ לר"י לימא מר מלתא א"ל הכי אר"י אין משיחין בסעודה כו' בתר דסעיד א"ל הכי אר"י יעקב אבינו לא מת הרי דבתוך הסעודה אפי' ד"ת לא ר"ל לו ודחאו מהאי דר"י דאין משיחין כו': ק״ע:א׳תק״ב א׳ (ס"ק ב') ידיו כו' צ"ל ענ"י כמ"ש ס"ס קס"ד דלא כאגודה ובס"ס קס"ד הביא מ"א גופי' דברי מהרש"ל שהסכים לאגודה דאין לברך לנט"י שנוטל אם נגע תוך הסעודה במקום הטנופת אא"כ הלך והפליג ע"ש: ב׳ ומיהו כו' דמשום חששא אינו צריך ברכה ר"ל ניהו דאפי' אינו רוצה לאכול עכ"פ צריך ליטול כמבואר פה בש"ע דחיישי' שמא יאכל מ"מ מהאי חששא לא תקנו לברך: ק״ע:א׳תק״ג א׳ (ס"ק ג) אינו נוטל כלל ובלבוש כו' דיחשדהו כו' ניהו דמצד הדין א"צ ליטול מ"מ כמו להוציא א"ע מן החשד אם שפשף צריך ליטול בפנים הוא הדין דצריך להוציא א"ע מן החשד אפי' לא שפשף: ב׳ דא"כ אפי' יצא לחוץ וכה"ג משמע דגם לבוש מודה דא"צ ליטול דאל"כ היה ללבוש לכתוב דין זה כי הוא חידוש: ג׳ ובקצת נוסחאות כתב הג"ה זו למטה אאכילה ר"ל אחר מ"ש הרב"י אבל לאכול נוטל אפי' מבחוץ כו' ע"ז הגיה רמ"א ואם לא שפשף אינו נוטל וכוונת נוסחאות אלו לסלק קושיית הלבוש דאכתי א"ל לחשדא לכן כ' רמ"א על אכילה דהתם ל"ח לחשדא ומה"ט נוטל אפי' בחוץ א"צ ליטול כ"א במקום שהוא חייב מן הדין ולכן אם לא שפשף א"צ ליטול אבל לשתות דאיכא משום חשדא מודה דמ"א דאפי' לא שפשף צריך ליטול מבפנים כמ"ש הלבוש ועז"כ מ"א וליתא להאי נוסחא דרמ"א ס"ל אפי' לשתות א"צ לנט"י היכא דלא שפשף ובנוסח' שלפנינו וכ"ה באגודה ומטעם שכ' מ"א לעיל דכה"ג ליכא חשדא: ק״ע:א׳תק״ה א׳ (ס"ק ה) נוטל כו' ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם דז"ל הגמ' ביומא דף ל' ע"א אדם יוצא להשתין מים נוטל ידיו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני החשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל (שתי ידיו) עכ"ל הגמ' הרי דדין זה שצריך ליטול בפנים קתני אחר שני הדינים משמע דקאי אתרווייהו בין אהשתין ובין דיבר ע"ח והפליג וכ"ה בטור ורמב"ם ורב"י היפך וכ' תחלה מיד אחר דין השתין שצריך ליטול מבפנים ואח"ז כ' דין הפליג משמע דבהפליג נוטל אפי' בחוץ: ב׳ ואפשר דבהפליג לעולם נוטל מבפנים ר"ל אפי' רוצה לאכול מ"מ איכא חשדא כיון דליכא אנינות דעת ומה"ט הפך הרב"י לשון הש"ס דלא נטעה דגם בהפליג יש חילוק בין שתיה לאכילה ובאמת בהפליג אפילו לאכיל' צריך ליטול בפנים ואע"ג דלפי גרסתינו בש"ס שלא יטול מבחוץ כו' אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל ב' ידיו משמע דעיקר דין חשד האמור בברייתא קאי אהפליג דבעי נטילת שתי ידיו דבהשתין נוטל רק יד אחר ששפשף וכיון דקאי עיקרו אהפליג ועלה אמרי' התם א"ר חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ כו' משמע דגם בהפליג יש חילוק בין שתיה לאכילה כן הקשה בס' חמד משה אולם הרי"ף והרא"ש לא העתיקו בגרסתם נוטל שתי ידיו ובלי ספק לא היה כן בגרסתם: ג׳ וכ"כ במשמרת הבית דף קכ"ז ע"ב וכ"ה דעת ריב"א בתוס' ישנים שם: ק״ע:א׳תק״ו א׳ (ס"ק ו) שמא יאכל ומ"מ נוטל מבפנים ר"ל דלא תקשי ממ"נ מאי חשד איכא אי לא יאכל הרי באמת א"צ נטילה ואי יאכל הא ידעי דאנינ' דעתי' ובודאי נטל: ב׳ ליטול ידיו (תר"י) כצ"ל: ג׳ ועסי' רי"ב מ"ש דשל"ה הוכיח דאע"ג דקי"ל לקמן סי' רי"ב דעיקר פוטר הטפל אפי' הטפל פת פוטר העיקר וא"צ לברך המוציא וא"כ ה"ה היושבים לשתות ודרכם לאכול מעט פת כדי למתק השתיה דא"צ לברך על הפת דהוי טפל למשקה כ"ש אם היה דעתו בפירוש לאכול פת כדי למתק ודין זה הביאו מ"מ בשם של"ה לקמן סי' רי"ב אולם של"ה הוסיף להוכיח מדברי תר"י הנ"ל ומלשונו אף דהמשקין שהם עיקר פוטרים הפת הטפל מברכת המוציא מ"מ עכ"פ צריך ליטול ידיו לאותו פת וכן בכ"מ שהפת נפטר ע"י טפל מ"מ צריך נט"י דהא הכא ברוצה לשתות ולא לאכול היינו סילק ידיו מלאכול והוי גמר סעודה א"כ אם רוצה לאכול צריך לברך על הפת אלא כיון דהוי גמר סעוד' וצריך לברך על היין כשישתה דקי"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון ולכן אין צריך לברך על אותו מעט פת שאוכל תוך השתיה שאותו פת הוא טפל למשקה וברכת היין פוטרו ואפי' הכי צריך ליטול משום האי מעט פת דלענין זה לא מהני מה שהוא טפל ע"ש שהאריך: ד׳ (ס"ז ז) לשתות. נ"ל דל"ד לשתות כו' דבג' ופוסקים כ' סתם דשנים ממתינים זה לזה ולא הוזכר תיבת לשתות וכמ"ש מ"א אח"ז א"כ אין חילוק בין לשתות ובין שהוצרך לדבר אחר כגון שחותך לחם או ממתין עד שיתנו מן הפרוסה כמ"ש הד"מ בשם תר"י והטעם משום מדת דרך ארץ אבל הרב"י דנקט לדוגמ' לשתות ודעת הלבוש דלשתות דוקא והטעם שמא יקפיד השותה על שאינו ממתין עליו ויקדים קנה לושט ולז' כ' מ"א דליתא דהרב"י ל"ד נקט לשתות והטעם משום ד"א מ"מ כ' בס' א"ר בשם ס' צ"צ וז"ל שנים ממתינים והוא שלא יהיה שהייתן הרב' ושלא יפסיק בדברי שיחה עכ"ל: ה׳ אית' בתוס' דבכורות כו' אמרי' התם א"ר אבא בריה דרחב"א משתינים מים מפני רבים (מפני הסכנה) ואין שותין מים בפני רבים וכתבו התוס' וז"ל פי' בקונטרס דרך ת"ח להיות צנוע באכילה ושתיה והא דאמרי' בפסחים דף פ"ו דרב הונ' בדר"נ אשתי' כו' ולא אהדר אפיה וקאמר התם הטעם כלה תנן (ר"ל דקתני התם במתניתין בשעת אכילת פסח והכלה הופכת פניה בשעת אכילה ואוכלת משום דהיא מתבייש' לאכול) אבל איש א"צ להפך פניו שמשמע התם שדרך לשתות בפני רבים בלא חזרת פנים היינו בשעת סעודה דומי' דכלה ובהלכות דרך ארץ אמרי' דברבים הופך פניו לצד אחר וישתה מים נראה דנקט מים למי שאין רגילים לשתות מים כולם אלא הצמא אבל שאר דברים רגילים לשתות יחד עכ"ל התוס' ומ"ש התוס' ובה' ד"א אמרי' כו' צ"ב כוונתם אם לדייק דנקט מים ע"כ למעט שאר משקין אתי דזה ה"מ להוכיח גם מדברי הש"ס (דדוחק לומר דבש"ס נקט מים איידי דמשתינים מים) אלא י"ל לענ"ד דכוונתם להקשות על תירוצם דתוך הסעודה א"צ להפך דהא בהלכות ד"א אמרי' דברבים הופך פניו כו' משמע: ו׳ דמיירי ביושב תוך הסעודה דאם לא כן ל"ל להפוך פניו. הא מצי לילך לצד אחר והל"ל סתם לא ישתה מים בפני רבים כראיתא בש"ס אע"כ מיירי תוך הסעורה שיושב על השולחן וא"א לו בענין אחר כ"א בהפיכת פנים (והא דלא דייקי התוס' בפסחים איירי תוך הסעודה מדנקט ולא אהדר אפיה ודייקי מדקתני דומי' דכלה. י"ל דעדיפ' האי דיוקא דומי' דכלה מלשון הפיכת פנים. או י"ל שהם שאלוהו למה אהדרית אפך דאפי' דבר קל לא עשית ל"מ דלא הלכת לצד אחר אלא אפי' הפיכת פנים לא עשית) הרי מוכח דאפי' תוך סעודה צריך להפך. וע"ז תי' דיש לחלק דדוקא נקט מים ולא שאר משקין והאי דפסחים היה שאר משקין: ז׳ ולפ"ז א"ל השתא דאתינ' להכי לחלק בין מים למשקין תו א"צ לחלק בין תוך הסעוד' או שלא בתוך הסעוד' מ"מ מסבר' ס"ל למ"א דשלא בתוך הסעוד' אפי' שאר משקין צריכים הפיכת פנים דזיל בתר טעמ' דהא מה"ט משקים א"צ הפיכת פנים דרגילים לשתות יחד כמ"ש התו' וזה שייך דוקא תוך הסעודה ומ"ש בפסקי התו' סי' צ"ה וז"ל שותים מים שהם שלא בשעת הסעודה בפני רבים אבל שאר דברים שותין עכ"ל. ע"כ צ"ל דתיבת שלא כו' הוא ט"ס וכצ"ל אין שותין מים שהם בשעת סעודה כו' וק"ל: ח׳ ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור. דאיסור שתיית יין לאשה משום דמעורר התאוה לזנות ולכן אם בעלה עמה שרי דיש לה פת בסלה. וכיון דקי"ל דאכסנאי אסור בתשמיש המטה וכדלקמן סי' ר"מ סעיף י"ג ה"ל אין לה פת בסלה וא"כ אם ייחדו להם בית דאכסנאי מותר בת"ה וכדאית' שם מותרת ביין וע"ש במ"א ס"ק כ"ז ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה ר"ל רגילה לפני בעלה לשתות ב' כוסות נותנים לה שלא בפני בעלה כוס אחד. אבל אם אין רגילה לשתות לפני בעלה כ"א כוס א' אז שלא בפני בעלה אין נותנים לה יין כלל כ"ה שם באה"ע. ולדעת הרי"ף שם ברגילה לפני בעלה לשתות הרבה יין נותנים לה גם שלא בפני בעלה הרבה וע"ש בב"ש ולענין מניקת לענין יין ע"ש בח"מ וב"ש הדין שלא בפני בעלה: ט׳ בשאר משקין כו' ובזה ודאי אין חילוק בין מניקה לאשה אחרת דוקא יין הקילו לדעת ב"ש במניקה דמרבה חלב: ק״ע:א׳תק״ט א׳ (ס"ק ט) מערה כו' ובתוס' פי' בע"א. וז"ל בפ' בכל מערבין קתני משיירים פאה במעשה קדירה ואין משיירין פאה במעשה אלפס פי' במעשה קדרה (הבאים לאכיל' ולשבוע) דנראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה אלפס (הבאים לקינוח) אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר (דרוחא לבסימא שכיח) עכ"ל התוס': ק״ע:א׳תק״י א׳ (סק"י) בעה"ב יעשה כו' א"ל (לרב הונא בריה דר"נ) מ"ט כי כו'. וקשה מאי א"ל לבסוף כו' הא כבר כו' מהרש"א הקשה ג"כ קושיא זו ותי' דתחלה שלא היה אפשר להשיב כ"א מצד הלכות ד"א אבל לבסוף השיב עדיפא מיניה דאין מסרבין לגדול הוא מצד הדין דילפי' מאברהם וזה ניחא על רב הונא אבל קושית מ"א על השואלים כיון דכבר השיב להם ר"ה מצד ה' ד"א על ישיבת המטה למה שאלו שנית על שתיית הכוס. ויש לומר כו' מכל מקום אין ד"א כו' עד שיפציר בו כו' ואם כן בישיבתו על המטה צריך לומר דבאמת לא ישב מיד עד שהפצירו בו דהא התם לא שייך טעמא דאין מסרבין לגדול. וא"כ צ"ל דקושיות התוס' במה שכתב. אמאי דיתיב אפוריא ל"ש אין מסרבין כו' לא על ר"ה דהוי ליה לומר טעם זה אלא עדיפא למה לא ישב מיד מטעם דאין מסרבין. דע"כ צ"ל דלא ישב מיד כיון דנתן טעם כל מ"ש בעה"ב עשה וזה ע"כ לא מהני כ"א שיעשה כמ"ש בעה"ב אבל צריך לסרב כמ"ש מ"א: ב׳ מדאמרי' בערכין ד' ט"ז ע"ב ספ"ג: ג׳ דאפי' אכסנאי דאקראי כו' דר"י א"ר יליף שלא ישנה מאכסני' מדכתיב באברהם אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחלה. ור' יוסי ב"ח יליף מדכתיב וילך למסעיו ואמר שם מאי בינייהו א"ב אכסנאי דאקראי וז"ל רש"י כגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמ' ששקעה לו שם חמה למ"ד מאהלו לא חשיב אלא אכסני' קבוע ומ"ד ממסעיו חשיב אפי' דאקראי עכ"ל וא"כ אכסניא דאקראי תליא בפלוגת' ומ"א אפשר החמיר כמ"ד אפי' דאקראי ולומר דס"ל למ"א דלא פליגי לא משמע כן שם: ק״ע:א׳תקי״א א׳ (ס"ק יא) לא יאכל פי' לא יאחוז. דברייתא קתני לא יאחז פרוסה כביצה. ולפ"ז כ' הרב"י דע"כ צ"ל הא דכ' הטור לא יאכל לאו דוקא: ק״ע:א׳תקי״ב א׳ (ס"ק יב) בב"א ואם משייר כו' דקשה למ"א דלכאורה מ"ש שני' ד"א הוא שפת יתר כיון דקתני בבת אחת הרי זה גרגרן בג' הרי זה גס רוח א"כ ד"א הוא שנים לכן כ' מ"א דאיכ' עוד ענין ממוצע בין גרגרן ובין ד"א. דהיינו אם משייר מעט ניהו דלא הוי גרגרן מ"מ לאו דרך ארץ הוא: ק״ע:א׳תקי״ג א׳ (ס"ק יג) כוס כו' ואמרו בגמ' שם בפסחים דף פ"ו ע"ב רבי ישמעאל בר"י איקלע לבי ר"ש בר"י בן לקוניא יהבי ליה כסא ושתיא בחד זימנא א"ל לא סבר מר השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן אמר ליה לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה. וא"כ מה שכ' רמ"א דבכוס קטן מותר לשתות בב"א ע"כ יליף מעובד' הנ"ל וא"כ אמאי השמיט תרי התיר' אחריתי: ב׳ דהכל נכלל בכלל קטן. דהיינו אם קטן ממש: ג׳ או אם הוא מתוק ועי"ז אפי' גדול נחשב קטן או כריסו רחבה ה"ל לגביה כוס קטן: ק״ע:א׳תקי״ד א׳ (ס"ק יד) מראשו כו' ובשבת כו' עיין סי' רע"ד דאע"ג דקי"ל לעיל סי' קס"ז דאין לבצוע פרוסת המוציא יותר מכביצה דנראה כרעבתן. ומבואר בסי' רע"ד (וכ"ה לעיל סי' קס"ו) דבשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה משום חיבוב מצוה וה"ה הכא י"ל דמצוה להתחיל מראשו בשבת משום חיבוב מצוה: ק״ע:א׳תקט״ו א׳ (ס"ק טו) ישתה דנראה כו' ז"ל הלבוש ומה"ט ג"כ תלאו ג"כ בבהמ"ז לומר כששותה אותם יחד סמוך לבהמ"ז ששותה אותה ומברך מיד בהמ"ז נראה יותר גרגרות שנראה מפני שהוא שבע הוא שותה אותם בב"א כדי לרכך המאכל הרבה שיתעכל מהרה כדי שיוכל לחזור ולאכול מהר אחר בהמ"ז שזהו ודאי דבר מגונה ביותר כו' אע"פ שלפי האמת אינו גרגרן שאינו שותה יותר מצורכו כגון שבתחלת הסעודה לא שתה מה שהי' צריך לשתות כדי שישתה כל מה שצריך לכך בב"א שבכך אינו גרגרן באמת מ"מ נראה כגרגרן כו' עכ"ל משמע שבתוך הסעורה מותר לשתות שתי כוסות בב"א: ק״ע:א׳תקי״ז א׳ (ס"ק יז) הגדול אפי' כ"א כו' דקשי' ליה ת"ל בלאו גרגרות הא מצר הדין קי"ל סי' קס"ז סעיף י"ז דהבוצע פושט ידו תחלה לקערה. וע"ז תי' דמיירי שכ"א קערה שלו לפניו דמצד הדין אין צריך להמתין על הבוצע או על הגדול מ"מ שלא יהי' נראה כגרגרן יש לו להמתין. והטו"ז בס"ק ו' הקשה ע"ז דהא בכה"ג מבואר לעיל סי' קס"ז סעיף ט"ו דא"צ להמתין על הבוצע ותי' בספר א"ר דהתם מיירי בפרוסת המוציא דנראה דעושה כן שלא להפסיק אינו נראה כגרגרן: ק״ע:א׳תקי״ט א׳ (ס"ק יט) משום כו' עבי"ד סי' קס"ב כו' דנוהגים להקל ללות ככר לחם בככר לחם כיון דדבר מועט הוא לא קפדו בני אדם: ק״ע:א׳תקכ״א א׳ (ס"ק כא) ויתן לחבירו שמא מחמת בושה כו' ועיין בט"ז בשם צואת ר"א הגדול: ק״ע:א׳תקכ״ב א׳ (ס"ק כב) לא יקח כו' יניחנו תחלה ואם אחר זה נותנו לשמש אינו נראה כמואס בו אלא שאין צריך לאכול: ב׳ בחולין דף ו' מביא רשב"א תוספתא כן ראיתי מוגה. וכ"ה בי"ד סי' רע"ח סעיף ו': ג׳ כדאי' בקדושין. דהא מצינו באברהם שנדמו לו כערביי' אעפ"כ עמד עליהם לשמשן וכן הקב"ה מכין מזון לכל בריותיו ע"ש: ק״ע:א׳תקכ״ג א׳ (ס"ק כג) אורחים. לשון הרמב"ם כצ"ל כו' וביש"ש כו' אבל לשמש כו' שרי. ובזה ניחא הא דהוצרך בסעיף י"ח ליתן טעם משום שנרא' כמואס במה שנותן לו ת"ל מטעמ' דהכא שמא אין לבעה"ב יותר אלא דהתם מיירי בשמש דשרי כאן ואפ"ה צריך להניחו תחלה ואח"ז רשאי ליתן לשמש. גם י"ל דמיירי שיש הרבה על השלחן שלא יחסר דמותר לפי דעת הרמב"ם:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א