סימן קעח – איזה דברים קרויים הפסק בסעדה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קעח – איזה דברים קרויים הפסק בסעדה

א הָיָה אוֹכֵל בְּבַיִת זֶה וּפָסַק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ לְבַיִת אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאוֹ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְיָצָא לוֹ לְפֶתַח בֵּיתוֹ וְחָזַר, הוֹאִיל וְשִׁנָּה מְקוֹמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ א לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל; וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא, וְאַחַר כָּךְ יִגְמֹר סְעוּדָתוֹ; אֲבָל אִם דִּבֵּר עִמּוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. { וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רע"ג אִם הָיָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר לֹא מִקְרֵי שִׁנּוּי מָקוֹם, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּבַיִת א' וְע"ל סִימָן קפ"ד. } ב חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, אִם הִנִּיחוּ שָׁם מִקְּצָתָן חוֹזְרִים לִמְקוֹמָם וְגוֹמְרִין סְעוּדָתָן וְאֵינָם צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה; וְאִם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם אָדָם, כְּשֶׁהֵם יוֹצְאִים צְרִיכִים בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, וּכְשֶׁהֵם חוֹזְרִים צְרִיכִים בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה; וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת אוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל. וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; אָכַל בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה זוֹ וּבָא לֶאֱכֹל בְּמַעֲרָבָהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. { הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסי' זֶה, רַק סוֹבְרִים שֶׁשִּׁנּוּי מָקוֹם אֵינוֹ אֶלָּא כְּהֶסַּח הַדַּעַת, וְלָכֵן אִם שִׁנָּה מְקוֹמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא לִפְנֵי מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל, אֲבָל לֹא עַל מַה } ב { שֶּׁכְּבָר אָכַל; } (תוס' וְרַשְׁבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ע"פ וְטוּר) { וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְצָת חֲבֵרִים בַּסְּעֻדָּה וְאָכַל מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה בִּמְקוֹמָם, אֲבָל אִם הִנִּיחַ מִקְצָת חֲבֵרִים אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הִנִּיחַ וְאָכַל דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין בְּרָכָה בִּמְקוֹמָם, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ } ג { אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ } (סמ"ק וְאוֹר זָרוּעַ); { וְלָכֵן מִי שֶׁפָּסַק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ } ד { לְבַיִת אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאוֹ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ אֲפִלּוּ לְפֶתַח בֵּיתוֹ אוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, כְּשֶׁחוֹזֵר לַסְּעֻדָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּלָל, דְּהָא פַּת צָרִיךְ בְּרָכָה בִּמְקוֹמוֹ לְכֻלֵּי עָלְמָא; מִיהוּ אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ כְּשֶׁחוֹזֵר, וַדַּאי צָרִיךְ } ה { לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל } ו { אַחַר כָּךְ } (בֵּית יוֹסֵף וְרַשְׁבָּ"ם). { וְאֵין חִלּוּק בֵּין חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁאָכַל כְּבַר וּבֵין סִיֵּם סְעוּדָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר } (רַמְבַּ"ם פ"ד וְרַ"ן). { וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, } ז { דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח מִלַּחֲזֹר וְלֶאֱכֹל } (הר"ר מָנוֹחַ וְרַ"ן); { מִיהוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, מֻתָּר } (כָּל בּוֹ הל' פֶּסַח) { וְעַיֵּן סי' תפ"ד. } ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה בְּגַן וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת כָּל אִילָן וְאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל אִילָן אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הָאֲחֵרִים, וְהוּא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ הָיָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים; אֲבָל מִגַּן לְגַן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם הֵם סְמוּכִים, וַאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁבֵּרַךְ תְּחִלָּה הָיָה דַּעְתּוֹ עַל הַכֹּל. ד אִם אָכַל פַּת בְּמָקוֹם אֶחָד וְחָזַר וְאָכַל בְּמָקוֹם ח אַחֵר, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ הוֹלְכֵי דְּרָכִים שֶׁאוֹכְלִים דֶּרֶךְ הִלּוּכָם וְיוֹשְׁבִים וּמְבָרְכִין בִּמְקוֹם סִיּוּם אֲכִילָתָם. ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁבְעַת ט הַמִּינִים טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם בִּמְקוֹמָם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא מִינֵי דָּגָן. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא פַּת לְבַד } (ב"י סי' קפ"ד בְּשֵׁם רשב"א הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ד). ו מִי שֶׁנִּזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ אִם אֵין שְׁהוּת לִגְמֹר סְעוּדָתוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל, שֶׁחַיָּב לְהַפְסִיק וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, עִם כָּל זֶה לָא הָוֵי הֶפְסֵק. ז אָדָם שֶׁיָּשֵׁן בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ שְׁנַת עֲרַאי, לָא הָוֵי י הֶפְסֵק. { הַגָּה: וְכֵן אִם הִפְסִיק בִּשְׁאָר דִּבְרֵי רְשׁוּת, כְּגוֹן שֶׁהֻצְרַךְ לִנְקָבָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. }

באר היטב – סימן קעח – איזה דברים קרויים הפסק בסעדה

א א למפרע. פי' לכתחלה צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך בהמ"ז ואח"כ יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועי' סי' קפ"ד: ב ב שכבר אכל. דהברכה אחרונה על אכילתו שניה עולה לכאן ולכאן רק לפניה צריך לברך כדין נמלך: ג א"צ לברך. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים א"צ לברך דלקבעיה קמא הדר. ב"י מ"א: ד לבית אחר. והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהא שני המקומות בבית אחד היינו לדיעה שפוסק שם דצריך לברך למפרע אבל להיש חולקים שמביא רמ"א אינו כן. ובספר אבן העוזר מסיק דכשהולך ומשנה המקום באמצע הסעודה ואפי' הסיח דעתו שוב מאכילה כשחוזר לסעודתו אינו צריך לברך הן על פת הן על כל הדברים הבאים מחמת הסעודה אבל דברים שלא באו מחמת הסעודה אף שבירך תחלה עליהם אם הסיח דעתו מהם צריך לחזור ולברך. (ועיין בספר אליהו רבה מה שתירץ על קושית ב"ח על רמ"א וכן בספר זכרון לר' ישמעאל הכהן פסק כדעת רמ"א דלא כב"ח): ה לברך. וג"כ ליטול ידיו ולא יברך עיין סי' קס"ד: ו אחר. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך. מ"א ע"ש: ז דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי וכן המנהג פשוט. אבל הב"ח כתב דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור דלכתחלה צריך לברך במקומו וכ"כ רמ"א בתשובה ס"א מ"א. וט"ז האריך והעלה המנהג בינינו שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו כשהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם. וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו. ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו. אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז א"צ לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בהמ"ז. ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו. ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ע"ש. ועיין יד אהרן. (כתב בס' ברכת אברהם דף קנ"ד אם בירך על פרי א' ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הוי ברכה לבטלה ע"ש): ד ח אחר. איירי בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א: ה ט המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים וכמ"ש ס"ב דספק ברכות להקל. מ"א: ז י הפסק. ומ"מ נ"ל דנט"י בעי דהוי היסח הדעת מ"א. כתב הע"ת וברכת אברהם דוקא עמד והתפלל במקומו אבל הלך לבה"כ להתפלל הוי הפסק ע"ש ובא"ז כתב דמשמע בלבוש אפי' הלך לבה"כ לא הוי הפסק וט"ז העלה דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרינן דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חברים ע"ש: (כתב רמ"א בסי' רע"ב דמבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה והשיג הנ"ץ עליו ובספר אליהו רבה מיישבו ופי' כדעת רמ"א ע"ש באריכות):

מגן אברהם קע״ח – סימן קעח – איזה דברים קרויים הפסק בסעדה

א׳ צריך לברך למפרע. פירוש לכתחלה צריך לברך ב"ה קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך ב"ה ואחר כך יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועסי' קפ"ד: ב׳ דעתו לאכול. וה"ה כשרואה מקומו (הראב"ד) עסי' רע"ג: ג׳ וכן אם היו. הקש' הכ"מ הא ק"ו הוא זה דהא בשתיה או באכילת פירות כ"ע מודו דצריכין ברכה וא"כ מאי וכן דקא' ותירץ דאתא לאשמועי' דלא נימא דאכילה דרישא איירי בדברים שאין טעונין ברכ' כו' ע"ש, ודוחק הוא דה"ל לפרש בהדיא ברישא לאכול פת ול"נ כפשט' דאתא לאשמועינן אפי' בשתיה אם הניחו מקצתן אין צריך ברכה וכמ"ש בהג"ה וכ"מ בכל הפוסקים כרבי ששת שדין שתיה ואכילה שוין וכ"מ ברי"ף ורי"ו וכ"כ בש"ג בהדיא דלא כהב"ח שחולק ופי' פירוש דחוק בהגה' סמ"ק, ול"נ שדברי הסמ"ק כפשטן שהג"ה קאי על מ"ש בסמ"ק והניח מקצת א"צ ברכה וקאמר ההג"ה דזה קאי אכל מילי אפי' בדברים שאין טעונים ברכה במקומן דאלו בדברים שטעונים ברכה במקומן אפילו לא הניח א"צ ברכה כן הוא ברור וכן משמע בגמ' דאי סלקא דעתך דפשוט היא דלר"ח אין חילוק בין הניח ללא הניח כמ"ש הב"ח א"כ ל"ל להמקשן להוכיח מדקתני עקרו ונדחקו בפי' הר"ן והרמב"ן הו"ל להקשות מדחלק בין הניח ללא הניח קשיא לר"ח אלא ע"כ גם לר"ח יש חילוק כמ"ש רמ"א מסמ"ק וא"ז: ד׳ בבית א'. פי' בחדר א' עסס"ח בהג"ה: ה׳ צריך לברך. כיון שאינו רואה מקומו הראשון ועס"ג ונ"ל אם הוא בחדר אחד אף ע"פ שיש מקום גבוה באמצ' כגון אחורי התנור שאינו רואה מקומו הראשון אין צריך לברך כיון שמוקף מחיצות חשיב הכל א' עב"י: ו׳ דברים שצריכין. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים אינו צריך לברך דלקבעי' קמא הדר. (ב"י תוס'): ז׳ ואין חילוק. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דשם ה"ל כיחיד וכ"מ בגמ' דקאמר היכא ששמעו קידוש בב"הכ צריכים לברך שנית על יין שבביתם אף על פי שהניחו שם אורחים האוכלים בב"ה: ח׳ דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי דלא שייך האי טעמא וכן המנהג פשוט אבל הב"ח כ' דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור דלכתחילה צריך לברך במקומו כמ"ש סי' קפ"ד וכ"מ בר"ן בהדיא וכ"כ רמ"א בתשו' סי' א' ע"ש, מיהו מהני דעת כמ"ש סס"א: ט׳ א"צ לברך. אפי' אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות עס"ב: י׳ וחזר ואכל. פי' דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א אלא דאם עבר ואכל מברך במקום השני דגם זה מקרי ברכה במקומו: י״א כמו שנהגו. דהם מותרים לאכול דרך הילוכם כיון שלא קבעו מקום לאכילתם כמ"ש הרמב"ם פ"ד ע"ש: י״ב י"א שז' המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים וכמ"ש ס"ב דספק ברכות להקל: י״ג לא הוי הפסק. מ"מ נ"ל דנ"י בעי דהוי היסח הדעת וכ"מ בגמ' פ' ע"פ (וכ"מ בטור) נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני מ"ט איידי דבעי לומר אגדתא והלילא אסח דעתיה ועסי' צ"ב ס"ה אלא א"כ שמר ידיו שאז פטור וערסי' קע"ט מ"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קע״ח

א׳ היה אוכל בבית זה. כדי לברר ההלכה נזכיר קצת מן הסוגיא והפלוגתא בין הפוסקים אי' בפ' ע"פ יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן פי' רשב"ם כגון פירות דכיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחרית' וצריך לברך שנית אבל דברים הטעונים ברכ' לאחריהן במקומן כגון פת א"צ לברך מ"ט לקיבעא קמא הדר דאוכל ע"ד סעודה ראשונה ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך מתיבי בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן כשיוצאין אין טעונין ברכ' למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכ' לכתחל' בד"א שהניחו שם זקן או חולה [בטור כתוב מקצת חבירים] אבל לא הניחו שם כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחלה מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן עסקינן ואפ"ה אם לא הניחו שם זקן טעונין ברכה כו' קשי' לר"ח אר"נ ב"י מאן תנא עקירות ר"י דתניא חבירים שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לב"ה כשהן יוצאין אינן טעונין כו' אר"י בד"א בזמן שהניחו כו' תני' כותיה דר"ח הרי לפנינו דבתרתי פליגי ר"ח ורב ששת דלר"ח בפת א"צ ברכה למפרע כו' ולר"ש צריך ותו דלר"ש יש חילוק בפת בין הניחו מקצתה ולר"ח אין חילוק אלא בפת פטור אפי' בלא הניח ובפירות חייב אפי' בהניח וכ"פ ב"י לר"ח וכ"מ בת"כ דר"ח לא זכר כלום מן הניח. ולר"ש דמחלק בין הניח או לא פשוט דהיינו בפת דוקא אבל בפירות דאין שייך ברכה במקומ' אפי' הניח צריך לברך. וכ"מ מברייתא דר"י דנקט ועקרו דמשמע דאיירי בפת וע"ז מחלק ר"י בין הניח או לא אבל בפירות אין חילוק ויש כאן פלוגתא בין רי"ף ורמב"ם להתוס' והרא"ש בתרתי. חדא דרי"ף ורמב"ם פסקו כר"ש ול"ג האי ת"כ דר"ח דלעיל והתוס' והרא"ש פסקו כר"ח. שנית דלרי"ף ורמב"ם במקום שאמרו טעונין ברכה למפרע הוא חייב בדבר ולהתוס' והרא"ש אין חייב לברך למפרע אלא חייב לברך על מה שיאכל אח"כ דהברכ' של ב"ה שפיר תעלה אף על אכילה ראשונה והא דאמר טעונין ברכה למפרע היינו דרך עצה טובה שמא יעכב עד שיהא רעב ולא יצא אז בב"ה על אכילה א' ובזה נתבארו הדיעות שמביא הש"ע ורמ"א של' הש"ע בס"א וב' הוא ל' הרמב"ם שפוסק כרב ששת: ב׳ והלך לבית אחר. פי' דלאו שפיר עביד דהי' לו לברך למפר' דהיינו ברכה אחרונ' קודם הליכתו כמ"ש בס"ב כשהן יוצאים צריכין ברכה למפרע אלא כאן מיירי שפתאום הלך ולא בירך למפרע מ"מ צריך לברך למפרע כשיחזור למקומו: ג׳ וכן אם היו מסובין כו'. בזה אין חילוק בין הניח או לא דאפילו הניח צריך לברך דבפירות אין שייך קביעות כמ"ש בסמוך דלר"ש אין חילוק בזה ולא אמר ל' וכן אלא אחד מילתא דהיינו שבזה גם כן שינוי מקום מברך והיינו בכל גוני ואף על גב דפשוט טפי בפירות שצריך לברך מבפת דרישא מ"מ אמר ל' וכן כיון שכאן חייב אפי' בהניח: ד׳ מפינה כו' אין צריך לחזור ולברך. מל' לחזור משמע לכאורה שאוכל בפינה האחרת גם כן ואז א"צ לחזור לכאן לברך אלא מברך בפינה האחרת שם וזה אינו דאם כן אפי' מבית לבית א"צ לחזור למקום הראשון וכיון שאוכל במקום השני ג"כ כמ"ש בס"ד אלא כאן מיירי שלא אכל בפעם השנית אלא חוזר לפינה הא' לגמור סעודתו א"צ לחזו' לבה"מ ולברך שנית המוצי' והל' קצת מגומגם דהי' לו לכתוב א"צ ברכה למפרע: ה׳ ויש חולקין. הוא שיטת התוס' והרא"ש שחולקי' בתרתי וכמ"ש ע"כ כתב בכל מ"ש בסימן זה: ו׳ ודוקא שלא הניח כו'. תמוה הוא כיון דקי"ל כר"ח עכשיו ממילא אין חילוק בזה כמש"ל דבפירות אפי' בהניח חייב לברך ובפת אפי' לא הניח א"צ לברך ובאמת הג"ה זו מן הסמ"ק שהעתיק ב"י וז"ל חבורה שהיו יושבים מסובים ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ב"ה ולא המוציא אפילו בדברים שאינם טעונים ברכ' לאחריהם במקומן דאלו בדברים הטעונים אפי' הניחו נמי דשינוי מקום א"צ לברך לפניהם בדברים הטעונים כו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא הסוגיא משמע דבדברי' שאינם טעונים דהיינו פירות אין חילוק בין הניח או לא וכמש"ל ומלבד זה כ' ב"י דאין הדברים של הסמ"ק מכוונים דכתב לא למפרע ב"ה משמע דאיירי בפת ואח"כ העמיד בדברים שאינ' טעונים ברכה במקומ' עכ"ל. ועוד תמוה מאוד שכ' תחלה אפי' בדברים שאינ' טעונים משמע שעכ"פ מיירי גם בדברים הטעונים אלא שלענין רבותא אמר אפי' באינם טעונים וזה סותר מ"ש אחר כך. ונ"ל דחסרון תיב' א' יש שם דהיינו תיבת הניח וההצעה כ"ה דמ"ש הסמ"ק עד אפי' הוא לשונו מן הפנים ומן אפילו והולך הוא הגהת סמ"ק שהוא רבינו פרץ דהפנים ס"ל כר"ש וע"כ כתב תנא דהניח לענין פת ובהג"ה חולק על הפנים וכת' שלא קי"ל כך אלא אפי' הניח בדברים שאינם טעונים לאחריהם במקומ' דאלו כו' ור"ל דלא קי"ל כר"ש אלא כר"ח ומ"ה באינם טעונים אפי' הניח צריך ברכה ובטעונים אפילו לא הניח א"צ ברכה. כלל העולה שאליבא שיטת התוספות והרא"ש לא איכפת לן כלל בהניח או לא ובסמ"ג יש ג"כ חילוק דהניח ויתבאר בסמוך פירושו ע"כ אין מקום לדברי רמ"א בזו לחלק בין הניח או לא אלא בין טעוני' לאין טעוני': ז׳ ולכן מי שפסק כו'. משמע אפי' שני המקומות אינם בבית א' והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהיו שני המקומות בבית א' היינו לדעת הרמב"ם שפוסק כר"ש דאפי' בפת צריך לברך למפרע אבל ליש חולקין דקיימי השתא כר"ח שבפת הוה קביעות אפי' בבית אחר לגמרי ועמ"ש בסמוך בס"ג עוד ע"ז: ח׳ ואפי' אם כשבירך תחלה היה דעתו. לכאורה משמע לדיע' הראשונה דין זה אפי' בפת ולהיש חולקין הוא דוקא בפירות אבל בפת מהני אפי' מבית לבית אחר כדלעיל דלקבעי' קמא קא הדר אפי' אם אוכל במקום אחר כמ"ש הסמ"ק וע' בסמוך דלא משמע כך: ט׳ אלא במקום השני כו'. נראה דזה מיירי שהיה תחלה דעתו ע"ז דומי' דהולכי דרכי' דנקט אח"כ וק' מזה על מ"ש רמ"א בס"א דדוק' בבית א' אבל בב' בתים לדיעה ראשונה צריך לברך למפרע מ"ש מהך אלא ע"כ דגם דיעה הראשונה שהי' כר"ש ס"ל דאם הי' בדעתו לאכול במקום אחר א"צ לברך דאין זה בכלל שינוי מקום ולא כהגהת רמ"א אלא דק' מ"ש מגן לגן דכ' בסמוך דלא מהני דעתו לכך ונ"ל דגם לדיעה ראשונה ס"ל לחלק בין פירות לפת לענין אם הי' בדעתו לאכול במקום אחר דבפת כיון ששייך בו קביעות מהני זה שהי' בדעתו לאכול שם שאין צריך לברך ופירות לא מהני דעתו לכך כי אין להם חיבור יחד ומזה יש סתיר' על הגהת רמ"א דלעיל אבל על דברי הש"ע שכת' לעיל בס"ב וכשהם חוזרים צריכים ברכ' כו' לק"מ דשם לא מיירי שאוכל במקו' השני אלא חוזר לגמור סעודתו במקום הראשון אבל אם אוכל במקום השני אין צריך לברך אם היה דעתו אבל דברי רמ"א דדוקא במקום א' הם תמוהים ומ"ש ראיה מסי' רע"ג אינו דומה לכאן דשם לא אוכל כלל במקום זה שעושה קידוש רק דעתו לאכול במקום השני ע"כ אין קרוי מקום סעודה אלא אם הוא בבית א' מה שא"כ כאן שאוכל גם כאן ואם היה דעתו לאכול עוד במקום אחר לא בעינן שיהיה בבית א' דוקא כנלע"ד ולענין הלכה למעשה כיון דקי"ל כהתוס' ורשב"ם והרא"ש דבכל דוכת' אנו נגררין אחריהם ע"כ הדין כן הוא דלכתחלה לא ילך אדם מן הסעודה כלל בלא ב"ה אא"כ מצוה עוברת כגון שהגיע זמן תפלה ואז אפי' לא היה דעתו ע"ז מתחלה המנהג בינינו לעשות כן בסעודת מצוה כגון סעודת נשואין שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו בהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתם ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז אין צריך לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בה"מ ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ובדין פירות של הגן תליא מילתא אם הוא בגן אחד אז מועיל דעתו על כל מה שבגן. ונראה שאפי' אם היה בגן אחד ואינו מוקף מחיצה סביב הוי כמגן לגן שכ"כ ב"י בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש בס"ב אכל במזרחה של תאנה כו' ואף שכ' אח"כ הטעם דברואה מקומו הראשון תליא מילתא מ"מ כאן הוא דמן אילן שני רוצה לאכול הוי דינו כמגן לגן דלא מהני רואה המקום הראשון כנלע"ד: י׳ עם כל זה לא הוי הפסק. הטעם בזה דאע"ג דא"א לאכול ולהתפלל כאחד והיה ראוי להיות הפסק כמו דאמרי' גבי ב"ה משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"נ כ"ה ומטעם זה הצריך הרי"ט באמת לברך שנית המוציא אח"כ וליטול ידיו מ"מ לא פסקו בתו' והרא"ש כן דשאני ב"ה דהוי גמר וסילוק על מה שאכל כבר משא"כ כאן. ונר' דהיינו דוקא אם הניחו מקצת חברים או שלא הניחו ומתפללים באותו חדר שיש הסעודה אבל אם עקרו כל המסובין לילך לב"ה להתפלל שם הוי הפסק וכן מפרש בדברי הסמ"ג וז"ל עוד ומסקי' התם שאם עקרו רגליהם לילך לב"ה כשהן חוזרים אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם חברים אע"פ שהתפללו שם בנתיים עכ"ל ולכאורה ק' כיון דכבר פסק הסמ"ג שם כר"ח וכבר הוכחנו לעיל דלר"ח אין חילוק בין הניח או לא הניח והאיך התנה הסמ"ג בדבר זה להלכה ותו ק"ל למה כ' הסמ"ג בלשון מסקינן והיכן מצאנו הסכמה לזה אלא שהתו' הוכיחו כן מדאמרה בברייתא שמביא בגמ' לתרץ דברי ר"ח שאמרה נעקרו רגליהם לילך לב"ה כו' דמשמע דתפלה לא הוי הפסק. ונל"ל ע"פ מ"ש רבינו בעל ב"י בכ"מ לדחות ראיה של רא"ש דפוסק כר"ח ולחזק דברי הרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"ש וז"ל ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק ז"ב דפליגי ריב"ל ור"י דלריב"ל כ"מ שאומר ר"י בד"א אינו אלא לפ' דברי חכמים ורי"א שהוא לחלוק וכתבו התוס' בפרק בני העיר דריב"ל ור"י הלכ' כריב"ל וכיון שכן לפום קושט' ליכא פלוגתא בין ר"י ות"ק וקשי' לר"ח אלא דשני ר"נ דאפשר לר"ח למימר דבד"א לחלק ומכיון דק"ל דבד"א הוא לפ' קים לן דהלכ' כר"ש ושיטי' דר"נ לא סמכי' עליה עכ"ל. ובודאי יפה אמר רבינו בעל ב"י בזה וא"כ קשיין דברי התוס' אהדדי דכאן פסקו כר"ח ממילא הוה בד"א לחלוק ובפרק ב"ה כתבו הלכה כריב"ל ממילא הוי לפ' וצ"ע לתרץ זה. ונלע"ד דס"ל להתוס' דבודאי במסקנא הוה בד"א ג"כ כאן לפ' ורבנן ג"כ ס"ל דיש חילוק בין הניח או לא ויש חילוק בדבר דלעיל בבריית' דהבי' המקשן אמרו שם ועקרו רגליהם לילך לקראת חתן או כלה וכאן אמר לילך לב"ה. ויש בזה נפקות' דבכ"מ שעוקרין לענין שיוכל גם שם לאכול לא מקרי עקירה וא"צ לברך והיינו ההיא דלקראת חתן. אבל בעוקרין בענין שלא יוכלו לאכול שם כההיא דלילך לב"ה להתפלל כ"ע מודים דבלא הניחו הוה עקירה וסילוק ואע"ג דבגמ' אליב' דר"ת לא משני כן ולחלק בין עקירה זו דלעיל אלא ניחא ליה לשנות כפשוטו דר"ת דס"ל דר"י חולק עם רבנן בזה אבל אנן דחזי' דמייתי ת"כ דר"ח ממילא הלכה כך וקשי' הלכת' אהלכת' כמ"ש מוכרחים אנו לחלק בין עקירה לקראת חתן ועקיר' לב"ה ממילא נשאר' בריית' דב"ה קיימת להלכ' וע"כ פסק שפיר הסמ"ג כמשמעות הבריית' דאם יש תרתי מילין דהיינו עקירת כולן ולא הניחו מקצתה והלכו להתפלל דאז הוי הפסק אבל אם הניחו לא הוה הפסק וע"כ אמר מסקי' דלפי המסקנ' מוכח כן אע"ג דמתחל' לא היינו תופסין כן לר"ח ואם בעל נפש אתה לומר שלא לסמוך על פלפול זה למחשב הפסק בתפלה אם לא הניחו מקצת כאן מ"מ אני בא לו' כן מצד אחר דרבינו בעל ב"י כ' כאן וז"ל ונר' שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ נרא' שהוא חולק על הרא"ש שכ' ואמרי רבוואת' דצ"ל בפ"ה על כוס ומסייע להאי סברא כו' שמעי' השתא כי היכי דלענין ב"ה הוי הפסק הכי נמי כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה והילולא ע"כ. והרי הגדה וההלל אינם סילוק והיסח דעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצ"ל בפה"ג וא"כ ה"ה למתפלל בתוך הסעודה כדברי הרי"ט מ"מ כיון דלא נהוג עלמא כהרי"ף שהרי א"א מברכין בפה"ג על כל כוס ההגדה ממילא במתפלל בסעודה לא נקטינן כוותיה אלא כהרא"ש עכ"ל והנה יש תימה על מנהגינו שאנו נוהגים במדינתינו כהרי"ף כמ"ש רמ"א סי' תע"ד דמנהג האשכנזים כן וכ"ד רוב גאונים א"כ אנו תופסין להלכה כסברת הרי"ף דאע"ג דליכא סלוק וגמר צריך לברך אם הוא בענין דא"א דהיינו להתפלל ולאכול ויש לנו לפסוק כדברי הרי"ט אלא שאין בידינו לפסוק נגד הלכה פסוקה כאן דפסק דלא הוי תפלה הפסק מ"מ בדבר זה שאין מפורש בתוס' ובטור וש"ע דאם עקרו כולן והלכו להתפלל בב"ה בדבר זה נחשב גמר וסילוק והוי הפסק ע"כ נלע"ד דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרי' דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חבירים כנלע"ד.

ספר מחצית השקל על אורח חיים קע״ח

קע״ח:א׳תקס״ה א׳ (ס"ק א) צריך כו' פי' לכתחלה כו' בא ליישב לשון ש"ע דמשמע שאחר שחזר למקומו א' יברך בהמ"ז והא בסעיף ב' מבואר דאסור לעקור ממקומו עד שיברך תחלה בהמ"ז ולזה תי' ניהו דכן הדין לכתחלה מ"מ א"ש דהכא מיירי שעקר משם ולא בירך בהמ"ז וכ"כ הט"ז בס"ק ב': ב׳ צריך לחזור. והיינו אם יצא במזיד ואם יצא בשוגג ע"ל סי' קפ"ד: קע״ח:א׳תקס״ו א׳ (ס"ק ב) דעתו כו' וה"ה כשרואה כו' עסי' רע"ג ר"ל דדין המוזכר בהג"ה דמהני דעתו מחדר לחדר כ' הרב"י דהראב"ד יליף לה מדין קידוש בסי' רע"ג דמהני דעתו א"כ מ"ש הראב"ד דהרואה מהני גם אנן נקטי' כוותי' דהא בסי' רע"ג מבואר רואה לענין קידוש וכ' שם מ"א אפי' דרך חלון ואפי' אינו רואה רק מקצת מקומו מהני: קע״ח:א׳תקס״ז א׳ (ס"ק ג) וכן כו' כ"ע מודים כו' דבפסחים דף ק"א תניא דשינוי מקום צריך לברך וא"ר חסדא לא שנו אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן אבל בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן א"צ לברך מ"ט לקבעא קמא קא הדר ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך ופסק הרי"ף והרמב"ם כר"ש דאפי' דברים הצריכים ברכה לאחריהן במקומן אפ"ה צריך לברך. וע"ז הקשה הכ"מ כיון דקתני רישא היו יושבים לאכול דמשמע מסתמא פת דאפ"ה צריך לברך אע"ג דלר"ח בפת צריך ברכה במקומו (כמ"ש סעיף ה') מ"מ אנן קי"ל כר"ש: ב׳ א"כ סיפא במסובין לשתות ופירות דאפי' לר"ח צריך לברך דהא א"צ ברכה במקומן (אע"ג דהרמב"ם ס"ל דכל שמברכים עליו מעין ג' צריך ברכה במקומו. וא"כ י"ל ששותים יין ופירות ר"ל משבעת המינים עכ"פ כ"ש הוא מפת דלכל הפוסקים טעון ברכה לאחריו במקומו): ג׳ דלא נימא דאכילה דרישא איירי כו' קמ"ל סיפא יין ופירות ר"ל אפי' מז' מינים והרמב"ם לשיטתי' דס"ל דגם הם צריכים ברכה לאחריהן במקומן ואפ"ה כשעקר צ"ל ולברך וכרב ששת ע"ש: ד׳ ול"נ כו' דאפי' בשתי' ופירות ר"ל דלאו מז' המינים דלכ"ע א"צ ברכה לאחריהן במקומן אפ"ה מהני הניח מקצת חברים דלא כהב"ח וכמ"ש למטה: ה׳ וכמ"ש בהגהת רמ"א. דלא כהב"ח שחולק על רמ"א ופי' כו' דהגהת רמ"א נובע מהגהת סמ"ק והוצרך לפי שיטתו לפרש פי' אחר ממה שהבין רמ"א ול"נ שדברי הסמ"ק כו' דז"ל סמ"ק הובא בב"י וב"ח וט"ז חבורה שהיו יושבין מסובין ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכ' לא למפרע ברכת המזון ולא המוציא וכ' על זה בהגהת סמ"ק וזה לשונו אפי' בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן דאלו בדברים הטעונים אפי' לא הניחו נמי דשינוי מקום א"צ לברך לפניהם בדברים הטעונים עכ"ל וכ' עליו הרב"י וז"ל ולשונו אין מכוון שכ' (ר"ל הסמ"ק) אין טעונים ברכה לא למפרע ברכת המזון וברכת המוציא דמשמע דאיירי בפת ואח"כ העמידה (ר"ל בהגהת סמ"ק) בדברים שאין טעונים ברכ' לאחריהם במקומן עכ"ל. והב"ח הוסיף להקשות וז"ל ותו קשיא לי טובא ואיך אמר דאלו בדברים הטעונים אפי' לא הניחו מקצת חברים כו' והלא בברייתא מפרש דוקא בהניחו א"צ לברך כו' עכ"ל הב"ח וע"ז כתב מ"א ליישב הקושיות הנ"ל דהכי אי' שם בפסחים מיתיבי לרב חסדא בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן כשהן יוצאים אין טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין א"צ ברכה לכתחלה בד"א כשהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם כשיוצאים טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרי' טעונים ברכה לכתחל' ומדקתני ועקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה במקומן עסקי'. וטעמא דהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו צריכים ברכה כו' וקשי' לר"ח ומשני האי ברייתא אתי' כר"י ור"ח ס"ל כרבנן דפליגי עלה עכ"ל הגמ' ולפי שיטת הב"ח דס"ל מסבר' דבדברים שאין טעונים ב"ל במקומן לא מהנ' מה שהניחו מקצת חברים א"כ מ"ש בסמ"ק דמהני הניחו שם כו' ע"כ מיירי בפת ופסק כר"ש דלא כר"ח ולזה קשי' על הגהת סמ"ק שכ' דבדברים הטעונים ב"ל במקומן לא צריך שהניחו מקצת כו' דהא ברייתא ע"כ מיירי בפת מדקתני ועקרו ואפ"ה מצריך דוקא הניחו מקצת חברים והיינו לר"ש אבל מ"א ס"ל לפ' דהגהת סמ"ק ס"ל כר"ח וס"ל דגם בפנים הסמ"ק פוסק כר"ח דבפת וכל הדברים שצריכי' ברכה לאחריהן במקומן אין צריך מקצת חברים אלא דבדברים שאין צריכין ברכה לאחריהן במקומן דמודה ר"ח דשינוי מקום הוי הפסק כדקתני בברייתא מ"מ מודה דאם הניחו מקצת חברים אפי' בדברים שא"צ ברכה לאחריהם במקומן מ"מ א"צ לברך ובזה מיושב גם קושית הרב"י דלפי מאי שהבין הרב ב"י דהגהות סמ"ק מוקי לדברי סמ"ק דוקא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן וע"ז קשי' להרב"י דאין הלשון מכוון דהא מזכיר בהמ"ז והמוציא והא בלא"ה קשה הא בהגהת סמ"ק אפי' בדברים שאין טעונים כו' ומדקאמר לשון אפי' כו' משמע דמודה דמיירי בדברים הטעונים ב"ל במקומן אלא שהוסיף בהגה' דאפי' בדברים שאין טב"ל במקומן ג"כ מיירי וא"כ כך הם פי' דברי הגהת סמ"ק דפוסק כר"ח דבדברים הטב"ל במקומן אפי' לא הניח מקצת חברים א"צ לברך וא"כ הוי קשי' להגהת סמ"ק למה הצריך סמ"ק בדברים הטב"ל במקומן הניחו מקצת חברים ולזה פי' אפי' בדברים שאין טעונים כו' ר"ל דודאי הסמ"ק מיירי בדברים הטב"ל במקומן מדנקט בהמ"ז והמוציא וכדדייק הרב"י ואפ"ה נקט הניחו מקצת חברים דרצה למתני תקנה כוללת דמהני בדברים שאין טב"ל במקומן אבל בדברים שטב"ל במקומן באמת אין צריך להניחו מ"ח כיון דפוסק כר"ח וא"ש ל' אפי' דנקט בהג' סמ"ק וגם נתיישב קושי' רב"י וממיל' אין מקום לקושי' הב"ח מברייתא דבריית' כר"ז אתיא כדמוקי לה ר"ח ור"י כרב ששת ס"ל אבל ר"ח דס"ל כרבנן לכן בדברים הטב"ל במקומן א"צ להניחו מ"ח והסמ"ק והגהות פוסקים כר"ח ומ"מ מודה ר"ח דבדברים שאין טב"ל במקומן מהני הניחו מ"ח וא"ש: ו׳ דלר"ח אין חילוק כו' ר"ל דבדברים הטב"ל במקומן אפי' לא הניחו מ"ח א"צ לברך ובדברים שאין טב"ל במקומן דלא מהני הניחו מ"ח בין לר"ח ובין לר"ש: ז׳ מדקתני ועקרו (מכלל דבדברים הטב"ל במקומן מיירי ונדחקו בפי' הר"ן כו') דלאו מל' ועקרו דייק דאין מזה דיוק אלא כמי שאמר מדקתני ועקרו כו' ודייק לה מדקתני בסיפ' כשהן יוצאים טעונות ברכ' למפרע כו' ובשלמ' אי מיירי בדברי' שטב"ל במקומן א"ש דמיד קוד' יציאתן צריכים לברך בהמ"ז דאסור לעקור עד שיברך במקומן דכ"ה הדין אבל אי מיירי בדברים שאין טב"ל במקומן למה טעוני' ברכה למפרע הא לא עדיף עקירת מקום מנמלך דא"צ ברכה אלא לפניו על מה שיאכל אבל לא צריך לברך לאחריו על מה שאכל דס"ל כדעת החולקים שכ' רמ"א בסעיף ב' וכ"כ הרמב"ן והוסיף עוד ע"ש: ח׳ אע"כ גם לר"ש יש חילוק דהיינו בדברים שאין טב"ל במקומן מהני הניחו מ"ח ולכן אי לאו דדייק מדקתני ועקרו לא הוי ק"מ לר"ח דהי' א"ל דבריית' דמחלק בין הניחו או לא מיירי בדברים שאין טב"ל במקומן ובריית' דקתני שינוי מקום צריך לברך ומוקי לה ר"ח בדברי' שאין טב"ל במקומן מיירי בלא הניחו מ"ח ולכן דייק מדקתני ועקרו דמיירי בדברים הטב"ל במקומן ואפי' הכי בעינן דוקא הניחו מ"ח דא"ל דר"ח דאמר בדברים הטב"ל במקומן א"צ לברך מיירי ג"כ דוקא בהניחו מ"ח רדא דאמורא צריך לפרש דבריו והעיקר דבהניחו ס"ל להש"ס מסברא דאין לחלק בין דברי הטב"ל במקומן או לא דאפי' בדברים שאין טב"ל במקומן מהני הניחו מקצת חברי' דלא כהב"ח והא ר"ח מחלק בין דברים הטב"ל במקומן או לא: קע״ח:א׳תקס״ח א׳ (סק"ד) בבית א' כו' עסס"א בהגה"ה דמחדר לחדר בעי' דוקא דעתו לאכול כו': קע״ח:א׳תקס״ט א׳ (סק"ה) צריך לברך כיון כו' ר"ל דמה"ט גרע מפנ' לפנ' דא"צ לברך: ב׳ כיון שמוקף כו' עב"י ר"ל דהרב"י הקשה על דין זה דתאנה שכ' בש"ע והוא מירוש' דמ"ש מפנ' לפנה ותי' תחלה שאני מפנה לפנ' דמוקף מחיצות משא"כ תאנה שעומדת במקום שאין מחיצות וכ' וז"ל ולפ"ז במקום שאין בו מחיצות אפי' שינוי מקו' כל דהו הוי שינוי ומיהו אפש' דבמקו' שאין בו מחיצות כל שרוא' מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערב' שאני כיון דתאנ' מפסקת (ר"ל שאינו רואה המזרח כשעומד במערב') ה"ל כשני מקומות וזה נרא' יותר עכ"ל משמע דבתי' האחרון הוסיף דאפי' במקום שאין בו מחיצו' אם רוא' מקומו לא הוי שינוי אבל מ"מ מודה לתי' א' דבמוקף מחיצות לא בעי' רוא' מקומו דכן ס"ל לתי' א'. מדכ' הרב"י בתי' שני דבמקום שאין בו מחיצות כל שרוא' כו' משמע דביש מחיצות לא בעינן רוא' וכן מוכח ממ"ש מ"א בשם הראב"ד בס"ק ב' דברוא' מקומו אפי' מחדר לחדר מותר וא"כ מאי עדיפות גבי מפנ' לפנה ע"כ צ"ל דמפנה לפנה אפי' אינו רואה מקומו א"צ לברך והיינו במוקף מחיצות דומי' דמחדר לחדר: קע״ח:א׳תק״ע א׳ (סק"ו) דברים כו' ב"י תוספ' פסחים דף ק"א ע"ב סוף ד"ה אלא כו' וצ"ל דהוי ס"ד כיון שאין לשתיית מים קביעות דהא א"צ ברכה לאחריהם במקומן וכן יין לחד מ"ד בסעיף ה' אף שבמקום ראשון אכל פת דהוי קביעו' ל"ל על יין או מים לקבע' קמא קהדר קמ"ל: קע״ח:א׳תקע״א א׳ (סק"ז) ואיך כו' וכ"מ בגמ' פסחים דף ק"א ע"א דאמר שמואל אותם בני אדם ששמעו קידוש בבה"כ אין יוצאי' ידי קידוש דבעי' קידוש במקום סעוד' ולא יצאו ידי יין דהיינו שצריכי' לברך על היין ששותי' בביתם אף שטעמו בבה"כ מכוס של קידוש דשינוי מקום הוי הפסק ופריך הש"ס לשמואל למה מקדשין בבה"כ ומשני משום אורחים שאוכלים ושותים בחדרים הסמוכי' לבה"כ והם יוצאים בקידוש זה דלגבייהו הוי קידוש במקום סעוד' הרי דצריכים לברך בבית' על היין משום שינוי מקום אע"ג שהניחו מקצת אורחי' בבה"כ אע"כ דלא מהני הניחו מ"ח כשאוכל במקו' אחר ואע"ג דאם אכל דברי שטב"ל במקומ' אפי' אכל במקו' אחר א"צ לברך. והא יין לחד דעה בסעיף ה' טב"ל במקומו. ותקשי לדידי' דשמואל למה ידי יין לא יצאו כשהולכים לביתם ז"א דהרי כ' הרא"ש הטעם דבדברי' הטב"ל במקומן א"צ לברך וז"ל כיון שאם לא הי' אוכל כאן הי' צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאלו עדיין הוא במקומו וגמ' סעודתו כאן ומברך כאן בהמ"ז עכ"ל הרא"ש וא"כ אפי' פת אם אכל פחות מכשיעור שצ"ל בהמ"ז ל"ל לקבע' הדר וכשאוכל במקום אחר צריך לברך והת' בקידוש ע"כ מיירי שהשומעי' שהולכים לביתם ניהו שטעמו מן היין של קידוש כנ"ל וכמ"ש התוס' שם דאל"כ ודאי אפי' למאן דפליג על שמואל וס"ל דשינוי מקום לא הוי הפסק מ"מ כיון שלא טעמו מן היין בשעת ברכה ודאי הוי הפסק בין ברכה לטעימה הובא במ"א לעיל סי' קס"ז ס"ק י"ט ע"ש א"ו דמיירי שטעמו מן היין בבה"כ מ"מ ע"כ מיירי שלא שתו כשיעור ברכ' אחרונ' דהא קיימי' השתא למ"ד דיין טעון ברכ' לאחריו במקומו וא"כ היו צריכים לברך ברכ' אחרונה קודם שיצאו מבה"כ וא"כ פשיטא דצריכים שוב לברך על היין שישתו אפי' בלי שינוי מקום אע"כ מיירי שלא שתו כשיעור וכה"ג אפי' בפת צריך לברך דל"ל לקבע' קמא הדר כנ"ל וא"ש משא"כ אי הוי מניח מקצת חברים אפי' לא שתו כשיעור לא היה צריכין לברך: קע״ח:א׳תקע״ב א׳ (סק"ח) דחיישי' כו' דלא שייך ה"ט דהא ודאי יאכל בסעודה שהזמינוהו: וכ"מ בר"ן בהדי': ב׳ וכ"כ רמ"א כו' והרמ"א מייתי ראיה מדברי הר"ן והיינו צ"ל דראייתו מדסת' הר"ן וכ' אע"ג דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך ה"מ בשכח. אבל לכתחלה צריך לברך קודם שיעקור רגליו עכ"ל. וסתם דבריו משמע דכן הוא מצד הדין ולא מטעם שמא ישכח שכ' הרב"י: ג׳ מיהו מהני דעת כמ"ש סס"א אע"ג דבס"ס א' לא מהני רק מחדר לחדר אבל לא מבית לבי' והכ' מתיר אפי' מבית לבית היינו משום דבסעיף א' כ' רמ"א הגהתו ע"ד הרב"י דס"ל כהפוסקים כר"ש דאפי' בדברי' הטעוני' ב"ל במקומן צ"ל ולכן אפי' היה דעתו לבית אחר לא מהני ודי דמהני מחדר לחדר אבל דברי מ"א פה לדעת י"א שהבי' רמ"א דפוסק כר"ח דבדברים הטב"ל במקומן א"צ לברך א"כ מעלינין דרג' דאפי' לכתחלה מותר לעקור אפי' מבית לבית אם הי' דעתו מתחל' על הבית ההוא וכ"כ הב"ח וט"ז: קע״ח:א׳תקע״ד א׳ (סק"י) וחזר ואכל. פי' דלכתחל' אסור אף דהיה דעתו מ"מ מבית לבית לא מהני להרב"י דפוסק כר"ש שהי' דעתו מתחל' כנ"ל: קע״ח:א׳תקע״ה א׳ (סקי"א) כמו שנהגו כו' כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' ברכות דין א' וכ' הכ"מ שהוא מדברי הש"ס דברכות סוף פ"ג שאכלו דף נ"א ע"א: קע״ח:א׳תקע״ו א׳ (סקי"ב) י"א כו' וכן כו' אצ"ל כו' דשמא קיי"ל כמ"ד דז' מינים טב"ל במקומן וא"כ אי שינ' ממקומו א"צ לברך וספק ברכות להקל ואין מברכי': קע״ח:א׳תקע״ז א׳ (סקי"ג) לא כו' וכ"מ בגמ' פ' ע"פ דף קט"ו ע"ב ומכל מקום אם יברך על הנטיל' ע"ל ס"ס קס"ד ובסי' ק"ע במ"א ס"ק ב' וכ' הט"ז דוקא כשהתפללו באותו חדר שאכלו ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א