סימן קס – איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קס – איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה

א מַיִם א שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן בֵּין מֵחֲמַת ב עַצְמָן, בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן, בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָם, ג פְּסוּלִים. ב עָשָׂה בַּמַּיִם מְלָאכָה אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶם ד פִּתּוֹ, אֲפִלּוּ ה נִתְכַּוֵּן לִשְׁרוֹת בִּכְלִי זֶה וְנָפַל לַשֵּׁנִי, פְּסוּלִים; וְאִם צִנֵּן יַיִן ו בַּמַּיִם, ז פְּסוּלִים; וְאִם הֵדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים, פְּסוּלִים; וְאִם הָיוּ כֵּלִים מוּדָחִים אוֹ חֲדָשִׁים, כְּשֵׁרִים. וְאִם הִטְבִּיל בָּהֶם הַנַּחְתּוֹם הַגְּלוּסְקִין (פי' כִּכְּרוֹת לֶחֶם), פְּסוּלִים, אֲבָל אִם טָבַל יָדָיו בְּמַיִם וְטָח פְּנֵי הַגְּלוּסְקִין, אוֹ שֶׁחָפַן מֵהֶם בְּחָפְנָיו, הַמַּיִם הַנִּשְׁאָרִים לֹא נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, לְפִיכָךְ כְּשֵׁרִים אִם לֹא נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵיהֶן. { וְהוּא הַדִּין מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מֵדִיחַ יָדָיו בָּהֶם מִן הַבָּצֵק הַדָּבוּק בְּיָדָיו } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם). ג מַיִם שֶׁלִּפְנֵי הַנַּפָּח, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, דְּהַיְנוּ שֶׁכִּבָּה בָּהֶם הַבַּרְזֶל; וְשֶׁלִּפְנֵי הַסַפָּר, אִם נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם, פְּסוּלִים; וְאִם לָאו, כְּשֵׁרִים. ד מַיִם שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם הַתַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁלִּקֵּק (פי' שְׁתִיַּת הַכֶּלֶב נִקְרָא לְקִיקָה) מֵהֶם הַכֶּלֶב, יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל וְאֵין דְּבָרָיו נִרְאִין, אֶלָּא בֵּין בְּאֵלּוּ בֵּין בְּכָל שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, יֵשׁ ח לְהַכְשִׁיר. ה אֵין הַמְלָאכָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִים, בֵּין שֶׁהֵם בִּכְלִי בֵּין שֶׁהֵם בַּקַּרְקַע, אֲבָל לֹא בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ מַעְיָן בְּעוֹדָם מְחֻבָּרִים. ו חַמֵּי הָאוּר, נוֹטְלִים מֵהֶם לַיָּדַיִם אֲפִלּוּ הֵן חַמִּין ט שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת (פי' כָּל שֶׁכְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֶה הֵימֶנּוּ) בָּהֶם. ז חַמֵּי טְבֶרְיָא יָכוֹל לְהַטְבִּיל בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, אֲבָל לִטֹּל מֵהֶם בִּכְלִי, לֹא; וְאִם הִמְשִׁיךְ אוֹתָן בָּאָרֶץ דֶּרֶךְ חָרִיץ חוּץ לִמְקוֹמָם וְהִפְסִיקָן מֵהַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם, וְאִם אֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה לֹא; וְאִם חָרִיץ זֶה מֵימָיו מְחֻבָּרִים לְמֵי הַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ חַם, לְרַשִׁ"י וְהָרַשְׁבָּ" א אֵין מַטְבִּילִין בּוֹ הַיָּדַיִם, וּלְהר"ר יוֹנָה מַטְבִּילִין בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם. ח טַעַם פִּסוּל חַמֵּי טְבֶרְיָא לִנְטִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מָרִים וְאֵינָם רְאוּיִן לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶב, אֲבָל אִם יִמָּצְאוּ מַיִם חַמִּין נוֹבְעִין שֶׁהֵן רְאוּיִן לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶב, נוֹטְלִים מֵהֶם לַיָּדַיִם. ט מַיִם מְלוּחִים אוֹ סְרוּחִים אוֹ מָרִים שֶׁאֵין י הַכֶּלֶב יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, פְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים לְמֵי מִקְוֶה לִטְבִילָה; וְאִם הֵם עֲכוּרִים מֵחֲמַת טִיט שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם, אִם הַכֶּלֶב יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, כְּשֵׁרִים בֵּין לִנְטִילַת יָדַיִם בֵּין לְמִקְוֶה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, פְּסוּלִים לִשְׁנֵיהֶם. י נוֹטְלִים לַיָּדַיִם בְּכָל דָּבָר שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן יַבְחוּשִׁים (פי' תּוֹלָעִים) אֲדֻמִּים אוֹ שֻׁמַּן דָּג. { וְנִרְאֶה דַּוְקָא אִם רִסְּקָן, דְּלֹא עָדִיף מִשֶּׁלֶג וְכו'. } יא מַיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק אִם נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה אוֹ לָאו, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר אִם לָאו, אוֹ אִם הֵם טְמֵאִים אוֹ טְהוֹרִים אוֹ סָפֵק אִם נָטַל יָדָיו אוֹ לָאו, יא טָהוֹר. { וְכָל סָפֵק טָהֳרָה בַּיָּדַיִם, טָהוֹר } (טוּר) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל כָּל זֹאת אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם אֲחֵרִים, יִּטֹּל יָדָיו וְיוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַסָפֵק. { הַגָּה: מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, וְנָגַע בַּמַּיִם, לֹא נִפְסְלוּ אוֹתָן מַיִם לִנְטִילָה, וְלֹא מִקְרֵי מַיִם } יב { טְמֵאִים, אֲבָל אָסוּר לִרְחֹץ יָדָיו מִמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶם חֲבֵרוֹ כְּבַר } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' רנ"ט). יב הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד (פי' הַמַּיִם הַנִּקְפִּים מֵרֹב הַקֹר), וְהַמֶּלַח אִם רִסְקָן עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ מַיִם, נוֹטְלִין מֵהֶם וְטוֹבְלִין בָּהֶם, אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר { עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' } יג { ר"א } (ס"ל). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין נְטִילַת מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֶלָּא בְּמַיִם יד בִּלְבַד; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיַּיִן כָּשֵׁר לִנְטִילַת יָדַיִם, בֵּין נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם בֵּין לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כִּמְזַלְזֵל בְּדָבָר חָשׁוּב שֶׁנִּשְׁתַּנָּה לְעִלּוּי (פי' לְשֶׁבַח) עַד שֶׁקּוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ. { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא יַיִן לָבָן, אֲבָל אָדֹם לֹא } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מֵי פֵּרוֹת רְאוּיִם לִנְטִילַת יָדַיִם בִּשְׁעַת הַדַּחַק { וְכָל שֶׁכֵּן דְּמֻתָּר לִטֹּל יָדַיִם בִּשְׁעַת הַדַּחַק בְּשֵׁכָר אוֹ בְּמֵי דְּבַשׁ הַמְבֻשָּׁלִין, דְּעִקָּרָן מַיִם } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי). יג צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּמַּיִם רְבִיעִית, וְהָנֵי מִילֵי לְאֶחָד; אֲבָל לְב' שֶׁבָּאוּ לִטֹּל כְּאֶחָד, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ; וַאֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַקִּלּוּחַ. כֵּיצַד, הָיָה רְבִיעִית מַיִם בַּכְּלִי וּפָשַׁט אֶחָד יָדָיו וְאַחֵר יוֹצֵק עַל יָדָיו, וּבָא שֵׁנִי וּפָשַׁט יָדָיו לְמַטָּה מִמֶּנּוּ סָמוּךְ לְיַד הָרִאשׁוֹן, וְקִלּוּחַ יוֹרֵד עַל יָדוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וּלְיָדוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, יְדֵי שְׁנֵיהֶם טְהוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפִּחֵת שִׁעוּר הָרְבִיעִית כְּשֶׁהֵם מַגִּיעִים לְיָדָיו שֶׁל שֵׁנִי, יָדָיו טְהוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים מִשִּׁיּוּרֵי טָהֳרָה; וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁנּוֹטְלִים זֶה אַחַר זֶה, הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל הָאֶחָד לִטֹּל מֵהֶם הָיָה בָּהֶם רְבִיעִית, גַּם לַשֵּׁנִי זֶה עוֹלִים, מִפְּנֵי שֶׁבָּאוּ מִשִּׁיּוּרֵי טָהֳרָה; וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נוֹטְלִים מֵחֲצִי לְג' וּלְד', וּמִלֹּג לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם כָּל זְמַן שֶׁמַּסְפִּיקִים הַמַּיִם לִשְׁפֹּךְ כָּל אֶחָד עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים { וְה"ה } שֶׁיְּכוֹלִים לְהַנִּיחַ ד' וְה' יְדֵיהֶם זֶה בְּצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, וְלִטֹּל כְּאֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶם בְּעִנְיָן שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם לְכָל אֶחָד. יד צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רְבִיעִית מְכֻנָּס בְּמָקוֹם א', שֶׁאִם נָטַל מִשְּׁמִינִית וְחָזַר וְנָטַל מִשְּׁמִינִית, יָדָיו טְמֵאוֹת כְּשֶׁהָיוּ. טו רְבִיעִית שֶׁאָמְרוּ, בֵּין לְיָדָיו שֶׁל גָּדוֹל בֵּין לְיָדָיו שֶׁל קָטָן. נָטְלוּ ב' בְּנֵי אָדָם זֶה יָדוֹ אַחַת וְזֶה יָדוֹ אַחַת, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַשֵּׁנִי וְנָטַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, הֲרֵי אֵלּוּ כְּג' בְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ אִם הָיָה בַּכְּלִי חֵצִי, יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְאִם לָאו, אֵין יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרָה, שֶׁאֵין נוֹטְלִין בְּפָחוֹת מֵחֲצִי יוֹתֵר מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

באר היטב – סימן קס – איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה

א א שנשתנו. ואם חזרו לברייתן כשרים. מ"א: ב עצמן. ברמב"ם ליתא הך גירסא דבין מחמת עצמן ולכן יש להקל כשנשתנו מחמת עצמן. ט"ז מ"א: ג פסולים. כתב הב"ח דוקא בנטילה פוסל שינוי המראה אבל בטבילת ארבעים סאה לא נפסל משום שינוי מראה דהשתא לטבילת כל הגוף כשרים ק"ו לנט"י: ב ד פתו. אם נתן במים דבר להריח כגון נרד הוי כשרה בהן פתו של"ה. ומ"א כתב אנן לא קי"ל הכי ע"ש: ה נתכוין. ואם נפל פת מעצמו למים דעת הב"ח להתיר. וט"ז אוסר: ו במים. דוקא צינן אבל אם עמד שם היין כדי שלא יתחמם והיין היה כבר צונן אין לפסול המים לנט"י. וה"ה אם נתן דגים חיין לתוך המים שלא ימותו לא נפסלו דלא מיקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה. מ"א וע"ת וכנה"ג בשם דמש"א: ז פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים רי"ו. ומשמע דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מיקרי מלאכה. ומ"מ אם שרה בהן ירקות שלא יוכמשו מיקרי מלאכה ופסולים דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן כלי במים בימות החמה שנתבקעו כדי שיתכוצו פסולים. מ"א ע"ש: ד ח להכשיר. וב"ח כ' דיש להחמיר כששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין והו"ל כשופכין וכן דעת רוב האחרונים: ו ט שהיד סולדת בהם. ורש"ל אוסר ביס"ב ובדיעבד יש לסמוך על הב"י: ט י הכלב. מי הים ראוין לשתית הכלב אם מרתיחין אותן רדב"ז ח"א סי' רצ"ד מ"א. ועיין בהרשד"ם סי' קצ"ח: יא יא טהור. אפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא. ת"ה ב"י עיין מ"א ובהלק"ט ח"ב סימן ק"ל: יב טמאים. ולכן היוצא מבהכ"ס יכול לשאוב מים בחפניו מן החביות ליטול ידיו. רש"ל ט"ז מ"א: יב יג ר"א. דשם מבואר אפי' לא רסקן כשרים למקוה ומכ"ש לנט"י. ומזה נראה להתיר להולכי דרכים שאין להם מים שילך למקום עמוק משלג ויתחוב ידיו בהם מיהו ידקדק דיהא שם שלג כשיעור מקוה ע"ת וכ"כ ט"ז בסי' קנ"ט ס"ק כ' אם השלג מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בנטילת ידים אפי' לכתחלה ע"ש. ומ"א מתיר אפי' המונח על פני כל הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד ע"ש. וכתב ל"ח אבל ליקח שלג בידו אחת לשפשף בידו הב' לד"ה אסור עיין בס' גן המלך סי' צ"ה: יד בלבד. עיין בתשובת פנים מאירות סי' ל"א וביד אהרן ובשכנה"ג:

מגן אברהם ק״ס – סימן קס – איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה

א׳ שנשתנו. נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרים ע' בסוטה דף ט"ו: ב׳ בין מחמת עצמן. צ"ע דהר"ש פ"ט דפרה כתב תוספתא מי חטאת שנשתנו מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים וגם הרמב"ם פסק כן פ"ו ופ"ט מה' פרה וכ"ה במשנה ספ"ח דפרה וכיון דכשרים למי חטאת ק"ו לנט"י וגם כאן דקדק הרמב"ם וכתב בין מחמת מקומן בין מחמת ד"א פסולין משמע דמחמת עצמן כשרים וכ"מ במשנה ששנינו נפל לתוכן דיו קומוס ושינו מראיהן פסולים ולא נקט סתם שינו מראיהן פסולים אלא משמע דוקא מחמת ד"א פסולים ועבי"ד סי' רכ"א סכ"ה וסכ"ו וכ"מ ברא"ש דמקשה מאי פריך תלמודא אחזותא מתני' היא ולא קא מתרץ דמשקה איפסול בנשתנה מחמת עצמו אלא ע"כ מחמת עצמו כשר והא דהקשו הפוסקים דיין ליפסול משום שינוי מראה אף על גב דהוי מחמת עצמו י"ל דהכי קא קשיא להו מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מרא' כ"ש שיפסול הוא עצמו כמו דיו דפסול עסי"ב וצ"ע ולכן נ"ל להקל בנשתנו מחמת עצמן וכ"כ הב"ח: ג׳ עשה במים מלאכה. דנשתנו מתורת מים וז"ל ר"ל חביב סי' ק"ג דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם: ד׳ נתכוין לשרות. אבל לא נתכוין רק שנפל פת במים כשר דלא שוינהו כשופכין וכ"מ מל' הטור והפוסקים (ב"ח): ה׳ כלים פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים (רי"ו) ומשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו מקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן בו כלי בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה וגם לא מקרי שופכין: איתא בגיטין דף נ"ג אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים על השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה, כתב המרדכי או שמדד בהן המדות פסולים ובגי' שלנו איתא במשנה או שמיחה בהן המדות וכו' והוא ל' הדחה, והרמב"ם פי' ששכשך המדות עד שלא ישאר בהם ריח דבר המדוד פסולים מפני שעשה בהם מלאכה משמע דאם נתן לתוכן דבר המריח לא מפסלי ובשל"ה כ' שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפיקנרדיא שיריחו פסולים דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל וצ"ע דא"כ למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה ועוד דבשלמא כששרה פתו עשאן כשופכין כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן וגדולה מזו כ' בסי"ב דנוטלין משכר ומי דבש בשעת הדחק ואפי' למאן דפסיל היינו משום שהם משקין אבל במים כשר לכ"ע ואפשר דרבותיו ס"ל כדעת רש"י ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד ע"ש: ו׳ שהנחתום מדיח. דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך וה"ל ככלים מודחים (ב"י) ועסס"יא: ז׳ שלקק מהם הכלב. והב"ח כ' דיש להחמיר בששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין וה"ל כשופכין וכ"כ הת"ה בשם א"ז ור"ח וכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואלו ראה הרב"י לא חלק עליה: כתב הרמב"ם סוף מקואות מים כשרים שנתן לתוכו מעט מים הפסולים לנט"י הרי אלו כשרות נטל מן הכלים השיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה ה"ז פסול מפני שהמים הפסולים השלימו השיעור וטעמו מדאמרי' פ"ב דזבחים דף כ"ב כל המשלים וכו' למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' (בד"ה) משמע ברש"י דוקא כשהיה בו רביעית בצימצום דלא חשיב שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו וכ"מ ברמב"ם ומדכתבו הרב"י בב"ה פה משמע דס"ל דלענין חולין אתמר אבל ל"נ מדהשמיטוהו הפוסקים משמע דס"ל דלענין תרומה דוקא אתמר וכ"ד הרמב"ם דלא כתבם בה' ברכות וכ"ה בת"ה שבטלים במיעוטן: ח׳ שיס"ב. ורש"ל אוסר ביס"ב: ט׳ חריץ. היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם עסי' קנ"ט ס"ז: י׳ אין בהם שיעור. ואפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סי"ד הכא פסול דגזרי' חריץ אטו מנא וכ"כ בלבוש ובגמ' דלא כע"ת: י״א אין מטבילין. דגזרינן אטו מנא והרר"י סבר דדוק' כשאין מחוברין דפסולים לטבילת הגוף גזרי' אם יטבול בו הידים יטול בו ג"כ הידים אבל מחוברים דטובל בהם כל גופו כ"ש ידיו ליכא למיגזר: י״ב שאין הכלב. מי הים ראוין לשתות הכלב אם מרתיחין אותן (רדב"ז ח"א רצ"ד): י״ג או שיש לו ספק. פירוש שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כנ"ל דלא כע"ת, והר"ש כתב דאפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא (ת"ה ב"י), כ' ביש"ש סי' ע"ז אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפי' לצאת ידי ספק ע"כ וצ"ע דהא היסח הדעת פוסל כמ"ש ססי' קע"ג ועסי' קס"ד ס"ב: י״ד מי שלא נטל ידיו. ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית ליטול ידיו (יש"ש וע' בתוס' סוטה דף ט"ו): ט״ו לא נפסלו. דהא בס"ב בנחתום לא איירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים ואף על גב דנטל ידו אחד ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו (ת"ה): ט״ז השלג. וב"י בי"ד סימן ר"א ס"ו כתב דיש להחמיר שלא לטבול גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפי' אינו מפושר כיון דנט"י דרבנן עכ"ל בב"י ובש"ע שם ס"ל כתב סתם דמטבילין בשלג משמע אפילו אינו מפושר והכא גבי נט"י פסק דוקא שרסקן ואיפכא מבעי ליה ולכן יש לסמוך לטבול ידיו בשלג אפי' לא רסקן אם יש בהם מ' סאה וי"ל דמ"ש אם רסקן כו' קאי רק אנוטלים מהם כלו' כשנוטל בכלי ושופך על ידו צריך ריסוק דאין נט"י אלא במים וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפילו לא ריסק' וכמ"ש בי"ד שם ומ"ש הרמב"ם וריסקן היינו למעך חללו כמ"ש הב"י והכ"מ ונ"ל דשלג המונח על פני הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד מותר וע' בנדה דף י' ע"ב דלענין טהרה הוי חיבור, ומיהו הש"כ בי"ד פסק דוקא אם רסקו ע"ש: י״ז במים לבד. לאפוקי מי פירות: י״ח אדום לא. דנשתנו מראיו וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה וכ"פ הב"ח עס"א מ"ש: י״ט שכל מי פירות. צ"ע דלע"ד מאן דמכשירין ביין מכשירין נמי בשאר מי פירות ולמה עשה ג' מחלוקת, ואפשר דכוונתו על דבש כמ"ש בב"י אבל באמת פירושו מי דבש כמ"ש רמ"א ודכוותי' בי"ד סי' ק"ג ס"ד, ומ"ש דעיקרן מים וכ"מ בעירובין דף כ"ט ע"ב בתוס' דיש להם דין מים לפסול המקוה בג' לוגין ואין להם דין מי פירות ע"ש ואף על גב דנשתנו מראיהן צ"ל כיון דאשתני לעילויי' לא מפסלו בהכי: כ׳ שבאו ליטול כא'. משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם וכיוצא בזה כתב ת"ה בשם התו' ועסי' קס"ב סדה"ו: כ״א מחצי לוג לג'. וא"ת כיון דברביעית סגי לב' א"כ רביעית ומחצה סגי לג' י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל א' יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה ודוקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל הא' מחצי רביעית פשוט דב' האחרונים נוטלין מרביעית הנשאר (הר"ש): כ״ב חצי לוג. לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי כמ"ש סי"ג וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ק״ס

א׳ בין מחמת עצמן כו'. בטור כ"כ ומביא ע"ז ראיה כדתנן נתן לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים והוא תמוה דבמשנה לא הוזכר מחמת עצמן וכ"ת דחד דינא אית להו דהא גבי מקוה איתא בי"ד בסי' ר"א דשינוי מראה מחמת דבר שנפל בו פסול ואלו נשתנה מחמת עצמן כשר כמ"ש סכ"ז כ"ח שם א"כ ק"ו כאן לנט"י דמדרבנן דלא יפסל מחמת עצמן ולכל הפחות ה"ל לתנא לכתוב רבותא כאן. וברמב"ם ליתא באמת להך מלתא דבין מחמת עצמן. וכתב מו"ח ז"ל דגם בקצת ספרי הטור ליתא וצ"ע דלפי הנראה אין מקום לקיים זה: ב׳ או ששרה בהם פתו. במתני' תנא כן בלשון הת"ק ואמר אח"כ שמעון התימני אומר אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרים. וכתבו הר"ש והרא"ש מביאו ב"י דהאי אפי' הוא טעות וצ"ל אם נתכוין כו'. וטעם שמעון התימני שבעי' דוקא נתכוין למלאכה. ופסק הרמב"ם הלכה כת"ק וכתב ב"י וכן נראה דעת כל הפוסקים שכתבו דמים שנעשה בהן מלאכה פסולין ולא חילקו בין מתכוין ובין לא מתכוין עכ"ל ואם כן מ"ש כאן אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לכלי אחר פסולים לא נתכוין בעל הש"ע דדוקא בעינן עכ"פ כונה ואז פוסל אם נפל לכלי אחר אלא אפי' אם לא נתכוין כלל כגון שנפל מעצמו ונשרה שם פסולים והש"ע נקט לישנא דמתני' דת"ק פוסל בזה דלא כשמעון התימני והטעם לפסול מים שנעשה בהם מלאכה כ' הרמב"ם דנעשו כמים שופכין ואינם ראוים לנט"י: ג׳ או שחפן מהם. זה דעת הרמב"ם ובמשנה איתא מים שהנחתום מטבל בהם את הגלוסקא פסולים וכשהדיח בהם את ידיו כשרים ופי' הרמב"ם סיפא זו שחפן מהם מים בחפניו והטעם שכשרים מפני שלא נעשה מלאכה רק במה שבחפניו וכמ"ש כאן. ולפ"ז נ"ל אם הנחתום מדיח בהם ידיו שהם מלוכלכות מחמת הבצק ודאי פסולים הם דהא עשה בכולם מלאכ' אלא שהב"י הביא בשם סה"ת בזה דהם כשרים. ונר' שהוא מפרש סיפא דמתני' בזה וטעמו דכל שנעשה בהם מלאכ' לצורך הדחת ידיו לא מקרי מלאכה לפסול לנט"י מחמת זה כיון דעכשיו רוצה בהם ג"כ ליטול ידיו וכ"מ דאיכא פלוגתא בזה דהא כתב הרשב"א כמו הרמב"ם כמ"ש ב"י ואח"כ במ"ש ב"י בשם סה"ת כתב בשם א"ח שהרשב"א פוסל אותו הדין דהיינו בהדיח ידיו וגם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם מדפסל מים שצינן בהם יין וזה ודאי דלא גרע מהך דהדיח בהם ידיו מלוכלכו' ע"כ שיש כאן מחלוקת וע"כ לא הביא הש"ע הך הוראה דהדחת ידיו להיתר ורמ"א שהביא דבריו הם תמוהים לפע"ד: שוב מצאתי לרש"ל פ' כ"ה שכתב ג"כ שסה"ת חולק עם הרמב"ם בזה ופסק להל' כהרמב"ם: ד׳ וה"ה מים שהנחתום כו'. ב"י כ' הטעם שסתם ידים העוסקים בבצק אין בהם לכלוך הלכך לא נעשו כשופכין דה"ל כהדיח כלי' מודחים דכשרים. וק"ל מ"ש ממים שלפני הנפח שכיב' בהם הברזל דפסולים בסעיף שאחר זה והוא תוספת' וא"א לחלוק עליה. ולפמ"ש בסמוך דהטעם דל"ש פסול מלאכה מחמת ידים ניחא אבל לא קיי"ל כן כמ"ש בסמוך לענ"ד: ה׳ יש מי שפוסל. מטעם דיליף ממי חטאת דכל ששתה כל עוף מהם חוץ מיונה פסול מפני שמגביהים פיהם לאח' שקלטו מן המים והמים נופלי' מפיהם הרי הם כמים שנעשה בהם מלאכה וזו היא דעת רש"י אבל התוס' סבירא להו דאין שייך מלאכה בשתיה. וכת' ת"ה דאפי' לרש"י לא פסל אלא למי חטאת אבל לנט"י בטלים במיעוטיו. והב"י הקש' עוד דשאני מי חטאת שהחמירו בו בכמ' דברים וע"כ כ' כאן שלא נראה לפסול וכ"פ רש"ל פ' כ"ה: ו׳ אין המלאכה כו'. אבל פסול דשינוי מראה או נפסלו משתית בהמה אין בזה חילוק בין שאובים למי מקוה ומעיין כ"מ מדברי רמב"ם והוא פשוט: ז׳ אפי' היס"ב. היינו כלישנא בתרא בגמ' שמביא ב"י והסמ"ג כ' כלישנא קמא דאסור ביד סולדת וטעמו מדאיתא בגמר' ור' יוחנן מתיר בחמי האור ואמר שכל גדולי גליל עושין כן וזה מסתמא בפושרין שבודאי לא היו תמיד מכוין ידיהם במים שיד סולדת וכתב רש"ל שכן עיקר אבל הב"י כתב כרוב הפוסקים שמותר אפי' בי"ס ומה שהקשה הסמ"ג מגדולי גליל נראה דה"ק שלא נהגו לדקדק אם המים הם רותחים שהי"ס בהם ממילא אם אירע לפעמים שהיה כך לא היו פוסלים בשביל זה: ח׳ בכלי לא. דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גרועי מחמי האור שלא היתה להם שעת הכושר (רש"י): ט׳ אבל אסור לרחוץ ידיו כו'. רש"ל כ' בפ' כ"ה דפשוט שאין הידים פוסלין בנגיעה את המים ומ"ה היוצא מבה"כ ובא ליטול ידיו דרך טהרה יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אח"כ לנטילה עכ"ל. ונראה דגם הוא מודה למ"ש רמ"א כאן דאותן המים עצמן שנשפכו מחמת הנטילה על ידיו ונתקבלו למטה בכלי שבאלו כ' רמ"א שלא יטול בהם אבל רש"ל מיירי שחפן מהם מקצת מים והשליכן לחוץ דמותר ליטול ידיו בהמותר שבדלי וטעם דמקילין בספק ידים הוא מפני שנט"י דרבנן וספיקא דרבנן להקל: י׳ אלא במים. פ"ג שאכלו אי' ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפ"ה ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. כ' הת"ה וז"ל ומסתברא בין למר ובין למר לא אמרו אין נוטלין ממנו לידי' אלא משום שאסו' להשתמש ביין ולזלזל בו אחר שהוא עומד בעילויו וראוי לברך עליו בפה"ג ודוק' לכתחלה אבל דיעבד בין כך ובין כך עלתה לו נטילה אבל רש"י פי' קודם שנתן לתוכו מים עדיין לא נשתנה לעילוי ומי פירות בעלמא מקרי ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים והראשון נרא' עיקר והראב"ד פי' דאין לנט"י המכשירין לאכילה קאמר דאין נט"י אלא במים כו' אלא לנקיות קאמר ובה' נט"י שחיבר פירשה לנט"י לאכילה קאמר וכן עיקר עכ"ל. ואיתא תו בגמ' כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א. והנה דיעה ראשונה שמביא כאן דאין נטילה אלא במים היא דעת רש"י והיינו כחכמי' אלא דתימא לי במ"ש אח"כ בדיעה השני' שהיא דעת הרשב"א וכ' שם דלכתחלה אסור ליטול כיון שחשוב לקבוע ברכה לעצמו והיינו אחר שנתן לתוכו מים וכמ"ש הרשב"א בפי' במשמרת הבית והיינו כר"א דאלו לחכמים בין כך ובין כך אין נוטלין וכמ"ש הרשב"א עצמו שם בדברי חכמים שסוברים כן וקשה למה פסק כר"א וא"ל שמש"ה פסק כר"א משום דס"ל לשמואל כותיה דעוש' צרכיו בפת זה אינו דהא במידי דממאיס לא קי"ל כותיה אלא כרבנן כמ"ש הטור לקמן סי' קע"א ותו דכ' הב"י שם שגם הרשב"א ס"ל כן וא"כ פסקיו סותרים זה את זה ונ"ל לתרץ דמ"ש הרשב"א לחלק בין דבר שקובע ברכה לעצמו לא כ' כן דרך פסק הלכה אלא לפ' דברי ר"א דהיינו דקמ"ל דאין לד"ה שום פסול לנטילה ביין אלא משום הפסד משקין וכדי שלא תקשה א"כ מה חילוק יש בין נתן לתוכה מים לר"א לזה תי' דאז ראוי לשתיה וקובע ברכה לעצמה. ע"כ אין נוטלין ממנו לידים ממילא לרבנן חיישינן להפסד משקין אפי' בלא נתן לתוכו מים והכי קי"ל אבל הש"ע שכתב זה להלכה אין בידי לישבו וצריך עיון רב: שוב ראיתי לרש"ל שהקשה ג"כ על הרשב"א למה לא פסק כרבנן. ותירץ דס"ל דרבנן ל"פ על ר"א אלא לענין איבוד אוכלין אבל להכשר נט"י מודים דכשר ואין זה מספיק דהא לענין איבוד אוכלין גופיה מחלק הרשב"א דאין איסור אלא בצריך ברכה בפ"ע דהיינו בנתן לתוכו מים. ואפשר דרש"ל לא פי' דברי הרשב"א במ"ש שקובע ברכ' לעצמו קאי על נתן מים אלא סתם אכל יין כי לא ראה הוא ספר משמר' הבית ואפי' הת"ה עצמו לא ראה. כי כ' בפ' כ"ה וז"ל אבל מהר"י קארו כ' שראה שכתב הרשב"א בסת"ה כו' ש"מ שהוא לא ראה אותו ומ"מ תמה אני למה לא יהי' חשש הפסד אוכלין קודם נתינת מים דהא אפשר בנתינת מים ואל יחסר המזג ולמה יוכל להפסיד אז אותו וכי דבר גדול הוא לשפוך בו מים: י״א וי"א דוק' יין לבן. דבעי' מראה מים: י״ב שכל מי פירות כו'. לא ידעתי למה כ' זה בשם י"א דגם י"א הראשון ס"ל כן שכ' שהיין כשר לנט"י ממילא מי פירות כשרים לנט"י: י״ג במי דבש המבושלים כו'. בזה מתרץ מה שהקש' ב"י על הג"א דמכשיר דבש דהא דבש אינו מנקה דקאי על מי דבש שהוא מנקה שפיר:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ק״ס

ק״ס:א׳של״ט א׳ ס"ק א שנשתנו כו' עיין בסוטה דף ט"ו ע"ב. דאמרי' דר' ישמעאל ס"ל דהכלי חרס שהיו משקין בו הסוטה מים מאררים היה צ"ל חדש ורבנן מכשירים אפי' בישן ואמר רבא ל"ש שלא נתאכמו (ר"ל הושחרו) פניו אבל נתאכמו פניו פסולים ופרש"י לרבנן קאי דמודו בנתאכמו דפסולים. דבעי' כלים דומיא דמים של סוטה מה מים שלא נשתנו אף כלים שלא נשתנו והדר בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרי' כיון דאדחי אדחי או דלמא כיון דהדר הדר ולא אפשט' וס"ל למ"א דע"כ גם במים שנשתנו וחזרו למראיתן מסתפק רבא דאי במים ודאי פסול א"כ מאי קמבע"ל לרבא בכלים הא בעי' דומיא דמים והא דהעמיד רבא אבעייתו על כלי ולא על מים משום דלא משכחת לה במים וכמ"ש התוס' ד"ה ומה מים שלא נשתנו תימא דמאחר דמי כיור הן כו' כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו כשר כו' דמי צבע אין פוסלין המקוה בשינוי מראה (אע"ג דדוקא מי צבע דליכא ממש בצבע אבל נפל לתוכו יין ושינוי מרא' המקו' פסול דיש בו ממש ס"ל דכלי' שנתאכמו דומה לשינוי מרא' דמי צבע דג"כ אין בו ממש) כו' ונרא' כו' אסמכתא בעלמא היא וליכא אלא פסולא דרבנן עכ"ל א"כ מים שנשתנו מראיהן כשר וליכא למיבעי בחזרו למראיתן ואע"ג דהמ"ל במים שנשתנו מ' יין דפסולים אי חזרו למראיתן מה דינם י"ל כיון דלא איירי בהאי סוגיא בנדון זה אלא בנתאכמו דדומה למי צבע כנ"ל לא רצה להעמיד איבעייתו עליו עכ"פ בנט"י דפוסל שינוי מרא' איכא לספוקי כמו בכלי סוטה שנתאכמו וכיון דהרמב"ם ספ"ג מהל' סוטה פסק איבעיא דרבא לקולא וכמ"ש במשנ' למלך שם דס"ל כהתו' הנ"ל דאין פסול הכלי כ"א מדרבנן ולכן אזלי' בספיקו לקול' דהוי ספיק' דרבנן וא"כ ה"ה במים של נט"י כיון דעיקר נט"י דרבנן יש לילך בספיקו לקולא מ"מ נלע"ד אם יזדמנו לו אחר זה מים כשרים יטול שנית בלא ברכה כדלעיל ס"ח: ק״ס:א׳ש״מ א׳ (סק"ב) בין כו' ולא נקט סתם כו' כדי לכלול גם נשתנו מחמת עצמן: ב׳ ועיין בי"ד כו' ר"ל דלענין מקוה יש חילוק בין נשתנה מחמת דבר אחר פסול ומחמת עצמן כשר ואין כוונת מ"א ללמוד דין נ"י ממקוה דודאי חלוקים הם נ"י ממקוה לכמה דינים ולפעמים נ"י אע"ג שהוא דרבנן החמיר יותר מבמקוה אלא כוונת מ"א דלא תימה דאין ראיה מל' הרמב"ם והמשנה מדלא קתני גם נשתנו מחמת עצמם דלמא דא ודא אחת היא ואין סברא לחלק בין מ' עצמן ובין מ' דבר אחר ולא הוצרכו לבאר לכן הביא ראיה ממקוה דיש חילוק וא"כ א"א דבנ"י אפי' מ' עצמן פסולים הל"ל רבותא אפי' מ' עצמן פסולים. וכ"מ ברא"ש בחולין דף ק"ז: ג׳ תלמודא קפדותו אחזותא. ר"ל ששאל שם ר"ש לאמימר אי מקפידי' בנ"י שלא ישתנ' מראה המים. והקשה הרא"ש במה נסתפק הא מתני' היא נפל לתוכו דיו כו' פסולים: ד׳ ולא קמשני כו' ר"ל דהרא"ש ה"ל לתרץ קושייתו: ה׳ דיין כו' עיין בסעיף י"ב: ו׳ מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו כו כ"ש כו' ובנשתנו מחמת עצמן. באמת ס"ל למ"א דאי נפלו אותן מים למים אחרים ועי"ז נשתנו גם מים האחרים ג"כ לא נפסלו כיון דלא גרם השינוי שום דבר כ"א מים בעצמן , וה"ל כהמים בתחלתן שכשרים משא"כ יין: ק״ס:א׳שמ״א א׳ (ס"ק ג) עשה כו' וז"ל ר"ל חביב כו' נעשו כשופכים כו' זה טעם אחר ממ"ש תחלה דנשתנו מתורת מים דטעם נשתנו כתב הר"ש עיין בהרב"י: ק״ס:א׳שמ״ב א׳ (ס"ק ד) נתכוין כו' וכ"מ מלשון הטור ופוסקים שהטור כ' וז"ל דתנן עשה בהם מלאכה או ששרה בהן פתו פסולים וכ' הרב"י דבסיפא סיים המשנה שמעון התמני אומר אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני'. ופי' דת"ק סתם דבריו משמע אפי' נתכוין לשרות בזה כו' פסולים. וע"ז תמה שמעון ואמר ולמה אלו כשרים ופסק הרמב"ם כת"ק וכ' הרב"י וז"ל ולכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שכתבו דמים שנעשו בהן מלאכה פסולים ולא חלקו בין נתכוין ללא נתכוין עכ"ל משמע מלשון הרב"י דאפי' ליכא כוונה כלל אלא נפל ממילא פסולים אבל דעת מ"א אינו כן דבנפל ממילא כשרים וכ"מ לשון הטור ופוסקים שכתבו ששרה פתו משמע דמיירי במתכוין ואף על גב די"ל דמודים דהלכה כת"ק דאפילו נתכוין לשרות בזה ונפל לשני פסולים י"ל דזה בכלל שרה פתו דהא ת"ק דשמעון נקט גם כן לשון שרה פתו ואפילו הכי הבין שמעון דמיירי אפילו נתכוין לשרות בזה כו' ולכן תמה עליו וחלק אבל לא נתכוין כלל אלא נפל ממילא ס"ל למ"א דאין לפרשו בלשון שרה פתו: ב׳ דל"ש כשופכים כו' וה"ה דליכא לפסלו מטעם א' דנשתנו כיון דהוי ממילא: ק״ס:א׳שמ״ג א׳ (ס"ק ה) כלים כו' ומכל מקום אם שרה בו ירקות שלא יכמשו כו' אבל אם נתן בהם דגים חיים כו' דאין המים פועלים בהם כלל כו'. ובס' א"ר חולק על דין ירקות שלא יכמשו דדמי לדגים חיים או ליין שהוא צונן שלא יחום דמשמע דמודה מ"א דמותר וכן הביא בשם פרישה דמתיר דיעבד אם נתן בהם ירקות שלא יכמשו: ב׳ ולענ"ד י"ל דהמ"א ס"ל לחלק בין דגים חיים לירקות שלא יכמשו שכ' בדגים אין המים פועלים בהם כלל אלא שמצילם ממיתה משא"כ בירקות שלא יכמשו דהמים פועלים בירקות דהא מה"ט כל זמן שהוא חוץ למים נכמשים דנתייבש לחלוחותן ועי"ז שהם במים המים מבליעין לחלוחית בירקות ואין נכמשים ומקרי קצת פועלים בהם: ג׳ והרמב"ם כו' דבר המדוד. ר"ל שמדד משקה מה במדה וקלט המדה הריח מאותה משקה. ועכשיו רוצה להעביד הריח מאותה מדה ע"י הדחת מים: ד׳ משמע אם נתן לתוכן דבר המריח ל"מ דאל"כ ל"ל טעם פסול המים משום מלאכה ת"ל שהמים קלטו ריח מהמדה: ה׳ וצ"ע למה כו' לפסול משום מלאכה. ובספר א"ר דחה דמה"ט אמר הטעם משום שינוי מראה לפסול אפי' נפל ממילא דאין מלאכה פוסלת וכמ"ש מ"א ס"ק ד' ולענ"ד א"ל חדא דאכתי לדעת הרב"י דס"ל אפי' לא נתכוין פוסל מלאכה כמ"ש בס"ק ד' א"כ לדידיה תקשי מדיו. וע"כ שהרב"י חולק על השל"ה וניהו דאנן לא קי"ל כהרב"י לענין כוונה מ"מ מה שחלק על של"ה לא מצינו מי שחולק על הרב"י. ועוד א"ל דס"ל אי בעינן דווקא כוונה א"כ בלא"ה אין לפסול בנתן לתוכה דבר המריח דזה לא מקרי כוונה ליתן לתוכו דהא אין כוונתו כי אם שיקלטו המים הריח ואם היה אפשר שיקלטו כריח בלי שיתן דבר לתוכן הויא ניחא ליה ודוחק. ועוד כו' עשאן כשופכים כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן. אע"ג דאיכא טעמא אחרינא הואיל ונשתנו כמ"ש ס"ק ג' י"ל דס"ל למ"א טעם שופכים עיקר וכנרא' מלשונו מ"ש גבי דגי' ועוד אפי' בשינוי מראה היכי דנשתנ' לעלוי ס"ל דלא פסלי כמ"ש בס"ק י"ט כ"ש הכא. דנוטלים משכר ומ"ד. אע"ג דבשכר ע"כ נתן במים שעורים ועי"ז נעשה שכר וכן במ"ד נתן לתוכו דבש: ו׳ ס"ל כדעת רש"י. דתנן במס' פרה הביאו רש"י בחולין דף ט' ע"ב כל העופות פוסלים מי חטאת כששתו מהן חוץ מן היונה שמוצצת. וכ' רש"י הטעם דטבע כל העופות שמקיאים מפיהם המשקה ששתו ואותו המשקה שהיה תוך פיהם מיקרי נעשה בהם מלאכה וכשמקיאים תוך המים נפסלו כל המים וכיון דשתיה מקרי מלאכה ה"ה כל דבר שעושה במים אפי' להשביח י"ל דמיקרי מלאכה: ז׳ ואנן לא קי"ל הכי. ר"ל כרש"י וא"כ ממילא ג"כ לא קי"ל כדעת דבותיו של של"ה: ק״ס:א׳שד״מ א׳ (ס"ק ו) שהנחתום כו' ועססי"א. ר"ל הא דלא מטמא הנחתום בידיו את המים דמסתמא איירי אפי' לא נטל הנחתום: ק״ס:א׳שמ״ה א׳ (ס"ק ז') שלקק כו' והב"ח כ' כו' דבא"ז כתב אם שתה מהן כלב או חזיר פסולים. והקשה הרב"י ממ"נ אי ס"ל כפירש"י דשתיית חיות ועופות פוסלי' מאי איריא כלב וחזיר ולזה תי' הב"ח דודאי ס"ל דשתיית חיה ועוף ל"מ מלאכה ואפ"ה בחזיר וכלב ס"ל דפוסלים משום דנמאסין ע"י שתייתן וא"כ אפי' לדידן דקי"ל דאין שתיית חיה ועוף פוסל מ"מ בכלב וחזיר יש להחמיר: ב׳ כתב הרמב"ם כו' מדאמרינן פ"ב דזבחים דף ך"ב כל המשלים למקוה משלים למי כיור אבל לא לרביעית ומסיק למיעוטי מאי ומסיק למעוטי נתן סאה כו' ר"ל במקוה שיש בו מ"ם סאה מים כשרים אם נפל לתוכן מים שאובין אין פוסלים לכן אם נפל תוך המ"ם סאה כשרים סאה א' שאובין נעשה מ"א סאה וחזר ונטל מאותן מ"א סאה סאה אחת ולא נשארו כי אם מ"ם סאה ובתוכן הלא יש סא' א' שאובין פחות מעט וכשרים ליכא כי אם ל"ט סאה ומעט יותר וראויים שיפסלו השאובים את הכשרים אפ"ה נשאר המקוה בכשרותו ואם שוב נפל תוך המ"ם סאה סאה אחת שאובין ולקח סאה א' מן המ"א סאים מ"מ נשאר בכשרותו עד רוב מ"ם סאה דהיינו שנפל לתוכו כ"א סאה שאובים ובכל פעם לקח כנגדן מהמקוה המקוה נשארה כשרה וכן הדין במי כיור אבל אם נפל מעט מים פסולים לתוך רביעית מים כשרים נשארו בכשרותן אבל אם שוב נטל מעט מים מן הרביעית ולא נשאר כ"א רביעית ה"ה פסול כיון דליכא רביעית שלם מים כשרים והן הן דברי הרמב"ם: ג׳ ומשמע ברש"י כו' שכתב וז"ל דלא חשוב שיעור זוטא מרביעית לבטלינהו. משמע דוקא משום קוטן שיעורו דאינו רק רביעית כשרים: ד׳ ומדכתבו הרב"י בבד"ה פה כצ"ל: ה׳ וכ"כ בת"ה שבטילי' במיעוטו. ר"ל על עופות ששתו מן המים דאפי' לדעת רש"י דהקאת שתייתן פוסל משום מלאכה מ"מ בנ"י מודה דדוקא בחטאת החמירו אבל לא בנט"י משום דבטילי' במיעוטן עכת"ד ולא חילק אם המים ששתו מהן היו רביעית מצומצ' או יותר או אם לקח מהן מים כשיעור שהקיאו לתוכן אע"כ בכל ענין כשרים לענין נט"י ובטילי' בכל ענין: ק״ס:א׳שמ״ח א׳ (ס"ק י) אין כו' ואפי' להמכשירי' לנט"י מקוה שאין בה מ' סאה לטבילת ידים: ק״ס:א׳שמ״ט א׳ (ס"ק יא) אין מטבילי' כו'. והרר"י סבר דדוקא כו' ר"ל דהגמרא דגזר מיירי דוקא כו': ב׳ גזרי' אם יטבול כו' דלא יסיק אדעתיה דהוכשרו מצד טבילת ידים דיטעה כמו שפסולי' לטבילת הגוף פסולי' גם לטבילת ידים אע"כ משום נטילה ויכשיר ג"כ ליטול ממנו בכלי ויטול בהן ידיו: ג׳ כ"ש ידיו. ויסיק אדעתיה דמשום טבילת ידים הוא ולא משו' נטילה: ק״ס:א׳שנ״א א׳ (ס"ק י"ג) או שי"ל ספק כו' דלא כע"ת שהבין דמיירי קודם נטילה אם י"ל ספק אם הן כשיעור מותר ליטול בהן משום דהוי ספק דרבנן וע"ז הקשה לו דאין זה ספק דהוי ספק חסרון ידיעה דלא מקרי ספק ולכן כ' מ"א דמיירי שכבר נטל ונסתפק אי היה בהן כשיעור דשפיר הוי ספק דרבנן: ב׳ א"צ ליטול אפי' לצאת י"ש. משום דמוקמי' ידים אחזקת כשרות: ג׳ וצ"ע דהא היסח הדעת כו' וכיון דמסופק אם נטמאו אין לך היסח הדעת גדול מזה: ק״ס:א׳שנ״ב א׳ (ס"ק י"ד) מי שלא כו' היוצא מב"ה כו'. ר"ל דא"צ לנטילה אז כלי כדלעיל: ב׳ ליטול ידיו. אבל מים שבידיו ודאי פסולים כ"כ הט"ז: ג׳ ועיין בתוס' סוטה. ר"ל התוס' כתבו שם דאי נטל בחפניו לא מקרי נעשה בהן מלאכה ואייתי ראיה מדין נחתום שבסעיף ב' ובמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז: ק״ס:א׳שנ״ג א׳ (ס"ק טו) לא כו' דהא בסעיף ב' כצ"ל: ב׳ דבקל נטמאו. כיון דבאים אז לטהר טומאת היד: ק״ס:א׳שנ״ד א׳ (ס"ק טז) השלג כו' דיש להחמיר שלא לטבול גופו כו ר"ל אע"פ שנראה להרב"י עיקר דטובל גופו אפי' אינו מפושר. דלדעתו רוב הפוסקים ס"ל כן מ"מ כיון דקצת חולקים וטבילת הגוף הוא איסור תורה יש להחמיר אבל טבילת ידים כיון דאינו אלא דרבנן אוקמיה אעיקר דינא ושריא. ובש"ע כו' אפי' אינו מפושר. וחזר בו ממ"ש בחבורו להחמיר: ב׳ ואיפכא מבע"ל. דניהו דחזר בו בש"ע בדין שכ' בחבורו להחמיר בטבילת הגוף אבל מסתמא מסברתו שכ' בחבורו לא חזר דס"ל דיותר יש להקל בטבילת ידים מטבילת הגוף לענין זה וכיון דהקיל בש"ע י"ד לענין טבילת הגוף כ"ש שיש להקל לענין טבילת ידים. וי"ל דגם הרב"י מודה דמותר לטבול ידיו כשאינו מרוסק. דמ"ש אם רסקן כו' קאי כו': ג׳ ומ"ש הרמב"ם ורסקן ר"ל לענין טבילת הגוף: ד׳ ועיין בנדה דף י"ז ע"א דלענין טהרה הוי חיבור דתניא השלג כו' נטמא מקצתו לא נטמא כולו דאין לו חיבור לענין טומאה אבל נטהר מקצתו נטהר כולו ופרש"י דמים ושלג יש להו טהרה במקוה ע"י השקה וזריע' ואמר' הברייתא אם נטהר מקצתו דהיינו שהשיק על פני הכלי למעלה נטהר כולו גם מה שתחתיו לפי שיש לו חיבור וכאלו משיק כלי מלא מים אע"ג שלא הושק רק מים העליונים מ"מ גם שבתחתית הכלי טהור וס"ל למ"א דכמו לענין טהרת עצמו י"ל חיבור ה"ה לטהר אחרים י"ל חבור: ה׳ ומיהו הש"ך בי"ד דשם חלק על הרב"י וס"ל דאדרב' רוב פוסקים וגם הרמב"ם ס"ל לענין טבילת הגוף בעי' שיהיה מפושר וא"כ מצד הדין לענין טבילת הגוף בעינן שיהיה מפושר ע"ש וא"כ משמע למ"א דלהש"ך אפי' טבילת ידים בעינן מפושר כיון דרוב הפוסקים ס"ל כן לענין טבילת הגוף וכן הוא עיקר הדין א"כ אף שבטבילת ידים יש להקל יותד מ"מ כיון דאין על מי לסמוך דמיקל בטבילת הגוף לכן גם בטבילת ידים אין להקל: ק״ס:א׳שנ״ז א׳ (ס"ק י"ט) שכל כו' מכשירי' נמי בשאר מ"פ דאין סברא לחלק ביניהם: ב׳ על דבש כמ"ש בב"י שכ' בשם הג"א דמכשיר ליטול ידיו בדבש והקש' הרב"י הא דבש אינו מנקה הידים י"ל דגם הב"י ס"ל מאן דמכשיר ביין ה"ה במי פירות אלא ממעט דבש שאינו מנקה ודעה ג' מ"ש וי"א שכל מ"פ ראוי לנטילה לא הוסיף כ"א הדבש והוא דעת הג"א: ג׳ מי דבש כו' ובזה למ"ד דמותר במי פירות ה"ה במי דבש וא"כ אכתי לא הוו אלא שתי מחלוקת ולא ג': ד׳ למ"ש רמ"א דעיקרן מים כו' וכ"מ כו' בתוס' די"ל דין מים כו' שכ' אהא דאמר שמואל שם שכר פוסל המקוה בג' לוגין שאובי' והקשו התוס' והאמר דיין מזוג אינו פוסל המקוה בג' לוגין דחמרא מזיגא מקרי א"כ אין לו דין מים לפסול בג' לוגין וא"כ הוא הדין שכרא דנקרא שכרא ותי' שאני שכר דעיקרן מים ולכן ס"ל דפוסל בג' לוגין כדין מים וא"כ ה"ה מי דבש עיקרו מים: ק״ס:א׳שנ״ח א׳ (ס"ק כ') שבאו כו' משמע דוקא כו' דכה"ג כיון שנתכוין מתחלה לכך נעשו ידי שני ב"א כא': ב׳ וכיוצא בזה כ' ת"ה בשם התוס' הביאו מ"א סי' קנ"ט ס"ק ז' שנוהגים שנוטלים ידו אחת ושופכים ממנה על חברתה כיון שתחלה נתכוין ליטול שניהם וניהו שהת"ה בעצמו חלק על התוס' והב"י בבד"ה כ' שם שהתלמיד טועה כ' כן היינו התם לא מקלינן משום סברא זו דנתכוין תחלה לכך להקל מה"ט אבל הכא דההיתר המבואר פה היכי דבא משיורי טהרה היא משנה שלמה במסכת ידים אמרי' סברא של ת"ה להחמיר דוקא כשנתכוין מתחלה לכך: ק״ס:א׳שנ״ט א׳ (ס"ק כא) מחצי כו' ודווקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית כצ"ל: ב׳ אבל אם נטל הא' מחצי רביעית. ר"ל שלא היה בתחלה כי אם רביעית ומחצה ונטל א' בחצי רביעית ואפי' אי נתכוון שיטלו גם שנים האחרים ועש' שלא כדין כי לכתחל' צ"ל לג' חצי לוג מ"מ דיעבד אי שייר רביעית יוצא הוא וגם לשנים האחרים רשאי ליטול לכתחלה ברביעית הנשאר: ק״ס:א׳ש״ס א׳ (ס"ק כ"ב) חצי לוג כו' לכאורה כו' כמ"ש סעיף י"ג ס"ק ך"א ור"ל ניהו דנתנו חז"ל לנדון כה"ג דין ג' בני אדם הא אפילו בג' בני אדם מצד הדין סגי ברביעית ומחצ' לולי כיון דנפישי גברא כו' והכא ליכא אלא תרי גברא לכאורה מה"ט סגי ברביעית ומחצ':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א