סימן קסט – דין שמש הסעדה
א כָּל דָּבָר שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ לַשַּׁמָּשׁ א מִיָּד; וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא לִתֵּן לוֹ מִיָּד מִכָּל מִין ב וָמִין, וְלֹא יִתֵּן לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ אוֹ בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת { וְדַוְקָא לַשַּׁמָּשׁ, אֲבָל לְאַחֵר שֶׁבַּסְּעֻדָּה מֻתָּר לִתֵּן } ג { בְּכִי הַאי גַּוְנָא } (הר"י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים); וְאָסוּר לִתֵּן לוֹ פְּרוּסַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו. ב לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ, { וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת } ד { צְדָקָה } (הר"י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים). ג הַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ, לְפִי שֶׁהוּא ה כְּנִמְלָךְ, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא לְבַסוֹף; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה אִם יֵשׁ אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ מִפַּת; וְאִם אֵין אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כְּמוֹ עַל הַיַּיִן. { הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּיַחַד, הַשַּׁמָּשׁ אוֹכֵל עִמָּהֶם בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְזִמּוּן וְע"ל סי' ק"ע. } (סכ"א)
באר היטב – סימן קסט – דין שמש הסעדה
א א מיד. פי' דבר מועט: ב ומין. ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית א"צ ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה"ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין וגם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנה בכך של"ה. וכתב המ"א ונ"ל דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון שהטעם משום צערא. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ"ש רש"י. אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה ע"כ ע"ש. (ובסי' ק"ע ס"ק ח' כתב אפי' אינו משמש בסעודה רק מבשל האוכל אפי' אין מזונתו עליו): ג בכה"ג. דאין בע"ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחברו מאחר שזימן כולם ולאחר שלא זימן אסור ליתן. מ"א: ב ד צדקה. ואם יודע בודאי שלא יטול ידיו ושלא יברך אסור והב"ח כתב דוקא בנט"י אסור דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אח"כ לא יברך מה עלינו לעשות: ג ה כנמלך. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א"צ לברך עיין סי' קע"ט. (אבל הט"ז בסי' קע"ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצ"ע לדינא):
מגן אברהם קס״ט – סימן קסט – דין שמש הסעדה
א׳ לשמש מיד. פי' דבר מועט וכ"מ ס"ג וסי' ק"ע ס"ג ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית אין צריך ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה"ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין גם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנו על כך (של"ה) אבל בספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך עכ"ל ועבדי' שלנו כב"ח דמי ויכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד ונ"ל דבענין המאכל ל"מ תנאי כיון שהטעם משום צערא ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ"ש רש"י אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה כנ"ל: ב׳ בידו. פי' ביד השמש דמתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפך הכוס וי"מ בזמן שהכוס ביד האורח שמא יעיין בע"ה באורח שלא יחסר לאורחים וישפך הכוס: ג׳ ביד בע"ה. שמא יסתכל בע"ה וישפך הכוס: ד׳ מותר ליתן. דאין בע"ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחבירו מאחר שזימן כולם עכ"ל משמע דלאחר שלא זימן אסור ליתן: ה׳ שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ"מ ברש"י אך בתר"י משמע שאפילו באחר חיישינן עיין ס"ב: ו׳ ויש מקילין. ונ"ל דאם יודע בודאי שלא יברך אסור, ועיין ב"י והב"ח כ' וז"ל דוקא בנטילת ידים אסור דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות: ז׳ שהוא כנמלך. נ"ל דאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אין צריך לברך וכמו שכתב סוף סי' קע"ז וכ"מ סימן קע"ט ס"ה וכן כתב הרב"י סי' קע"ד גבי שתיית מים:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קס״ט
א׳ כל זמן שהכוס בידו. שמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס בין שהוא ביד בעל הבית דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס והאי לא יתן קאי אאחד מהאורחים: ב׳ אבל לאחר כו'. דמאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו: ג׳ בתור' צדקה. זה דעת הרר"י ונראה טעמו דמצות צדקם היא ודאי וספק אם יטול ידיו ואין ספק מוצי' מידי ודאי צדקה והקשה ב"י הא ליתן לשמש נמי מצוה היא ואפ"ה אין ליתן לו אא"כ יודע שנטל ידיו ונ"ל דהשמש נכנע תחתיו ולא ירע לבבו אם יזהירנו תחלה על הנטילה משא"כ באחר שמתוך כך יקצוף ולא ירצה לקבל ויתבטל מצות צדקה: ד׳ כל צרכו מפת. בטור לא כ' מפת ונראה דיפה דקדק בש"ע דדוקא בפת יזהיר הת"ח את המסובין שיתנו להשמש ולאו דוקא פת אלא כל דבר שהוא חייב ליתן כנזכר תחילת סי' זה אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו דשמא לא יתנהג עמו בחסידות ואין הת"ח מזהירו על כך כיון שאינו הכרח:
ספר מחצית השקל על אורח חיים קס״ט
קס״ט:א׳תצ״ד א׳ (סק"א) לשמש מיד. פי' דבר מועט וכ"מ ס"ג שכ' דאם יש אדם חשוב שם אצל השמש א"צ לברך על כל פרוסה שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת וכ' הט"ז דמה"ט דקדק הש"ע לכתוב מפת דדוק' פת שעכ"פ צריכים ליתן לו ע"ז ודאי יזהיר אדם חשיב משא"כ שאר מינים דאין בהם אלא מדת חסידות ע"ז אין ת"ח מזהיר ע"ש ועדיין למה נקט פת דוקא הא גם דבר אחר שיש לו ריח מצד הדין צריך ליתן לו וא"כ גם ע"ז ת"ח מזהיר והוי ליה למימר דגם בזה א"צ לברך כל פעם שנותנים לו אע"כ דדבר שיש לו ריח סגי בדבר מועט שנותנים לו א"כ אפי' ת"ח מזהיר והם שומעים לו ונותנים לו א"כ די במה שנותנים לו מיד דבר מועט ולכן אם שוב נותנים לו עוד ה"ל נמלך וזה ודאי ל"ל דצריך ליתן לו הרבה וגם אותו חלק הרב צריך ליתן לו מיד דהא להשקיט לו תאותו סגי בדבר מועט ואם אעפ"כ צריך ליתן לו הרבה ודאי א"צ ליתן מיד דלא עדיף מפת דמשמע בסעיף ג' דאין נותנים לו כל צורכו מפת בפעם א': ב׳ וסי' ק"ע סעיף ג' גם משם יש קצת ראי' דאמר משיירים פאה בקערה כ"א מהאוכלים וניהו דמדת חסידות צריך ליתן לו מיד מכל מין י"ל דהתם דינא קאמר ולא מיידי ממדות חסידות אבל איך סתם משמע מכל הדברים סגי אם משייר לו פאה בקערה הא דבר שיש לו ריח צ"ל לו מיד אע"כ דסגי בדבר מועט ובזה לא מיירי כ"א במה שצריך לשייר כדי צורכו: ג׳ ואם התנה כו' א"צ ליתן כו' ר"ל אפי' המתנהג בחסידות: ד׳ ומה"ט אין אנו נוהגים כו' דלפי המנהג ידע הפועל וה"ל כאלו התנ': ה׳ גם אנו מניחים לעבדים להוליך כו' וזה אסור משום דכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ודרשו בת"כ שלא להעבידו בעבוד' שהיא מיוחדת לעבדים וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' עבדים: ו׳ אבל בספרי דרש כו' ר"ל לענין היתר הולכת כלינו אחרינו לב"ה א"צ לתי' של"ה דה"ל כאלו התנ' דבלא"ה מותר: ז׳ א"א רודה בפרך שלא יאמר עדור לי תחת הגפן והוא א"צ לזה ואין כוונתו אלא לצערו וכמ"ש גם הרמב"ם שם פ"א מהל' עבדים וע"ש במחלוקת רמב"ם וראב"ד בזה: ח׳ אבל אתה רודה בב"ח ומשמע למ"א דה"ה דדרשי' כן גם בקרא דלא תעבוד בו עבודת עבד. בו א"א עובד אבל אתה עובד בב"ח אבל באמ' עיינתי בילקוט פ' בהר ולא ראיתי שם האי דרשא אבל אתה רודה בב"ח ע"פ לא תרדה בו בפרך כ"א ע"פ לא תעבוד בו כו' דרש הכי אבל אתה עובר בב"ח ע"ש: ט׳ ועבדים שלנו כב"ח דמי ויכולים לחזור כדין פועל וכן כתב הרמב"ם שם וז"ל על הא דאסור לעבוד עבודת עבד בד"א בעבר עברי מפני שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכתו אלא ברצונו ומדעת עצמו עכ"ל וס"ל למ"א דה"ה בשכיר והובאו דברי הרמב"ם בסמ"ע סי' שס"ט ס"ק י"ח: י׳ ונ"ל דבענין המאכל כו' ר"ל דעל המתנהג בחסידות לא יספיק תי' של"ה כיון דעכ"פ גם בשאר מינים שאין להם ריח מ"מ קצת צער י"ל דמה"ט מדרך חסידות ליתן מכל מין (אלא דדבר שי"ל ריח איכא צער מרובה ויש לחוש שיוזק אם לא יאכל כמ"ש רש"י לכן צ"ל לו מן הדין. ודוקא כו' הוא ענן בפ"ע וקאי ע"ד ש"ע: קס״ט:א׳תצ״ה א׳ (ס"ק ב) בידו כו' וי"מ ביד האורח שמא יעיין בע"ה באורח כו' ועי"ז יתבייש האורח וע"י הבהלה ישפוך: קס״ט:א׳תצ״ז א׳ (סק"ד) מותר כו' דאין בע"ה מקפיד כו' ולפ"ז לא הותר כ"א כשהכוס ביד בע"ה או ביד הנותן דהתם טעמא משום הקפדה וזה לא שייך פה אבל אם הכוס ביד המקבל דהטעם משום שטרוד בפרוסה האי טעמא שייך גם כאן ואסור ליתן אורח א' לחבירו אורח אם יש ביד המקבל כוס: קס״ט:א׳תצ״ח א׳ (ס"ק ה) שנטל כו' וכ"מ ברש"י הנדפס בברכות אצל הרי"ף ס"פ אלו דברים: ב׳ אך בתר"י כו' ע"ס ב' והוא דעת יש מקילין שהביא רמ"א שם: קס״ט:א׳תצ״ט א׳ (ס"ק ו) ויש מקילים כו' אסור ועיין ב"ח כצ"ל דהב"ח כ' אפי' הוא ע"ה גמור ואינו יודע לברך מ"מ לא יבטל עי"ז מצות צדקה אבל של"ה כ' כמ"ש מ"א דאם יודע שלא יברך לא יתן לו. ובס' א"ר כ' דלא פליגי דע"כ לא כ' של"ה שלא יתנו לו אלא למי שיודע לברך ואינו רוצה לברך מצד רשעותו אבל אם אינו יודע גם לשל"ה מותר: ב׳ והב"ח כ' וז"ל דוקא כו' דהוי קשי' ליה על תר"י שכ' על הא דאמרי' בש"ס אסור ליתן פרוסה למשמש אא"כ יודע לו שנטל ידיו וז"ל יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנתן בתורת צדקה מותר עכ"ל וכיון דהש"ס מיירי מדין נט"י למה נקטי תר"י הדין לענין בהמ"ז ה"ל ג"כ לומר יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודעים שנטל ידיו אע"כ דלענין נט"י מלתא דפשיטא ומודה תר"י דאפי' בתורת צדקה אסור ומשמע מדברי הט"ז ס"ק ג' דאם אמר לעני שיטול ידיו ויברך ויזהירנו ע"ז ודאי לכ"א שרי: קס״ט:א׳ת״ק א׳ (ס"ק ז) שהוא כנמלך כו' נ"ל דאם היה דעתו כו' עיין בט"ז ס"ס קע"ט:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א