סימן קסד – שיכול להתנות על הנטילה
א נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת א הַדַּחַק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם { וְלֹא } ב { יְטַנְּפֵם } (טוּר); וְאִם מַיִם מְצוּיִים לוֹ, טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ. { הַגָּה: וְהָא דִּמְהָנֵי תְּנַאי, דַּוְקָא בִּנְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ } ג { אֲכִילָה, דּוּמְיָא דִּנְטִילַת שַׁחֲרִית, אֲבָל אִם נוֹטֵל לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לֹא מְהָנֵי } ד { תְּנַאי בְּאוֹתָהּ נְטִילָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"י). ב מִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעֻדָּה וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּשׁוֹק ה וְיָרֵךְ וּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, אוֹ שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, { וּבִמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה } צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו, וִיבָרֵךְ: ו עַל נְטִילַת יָדָיִם.
באר היטב – סימן קסד – שיכול להתנות על הנטילה
א א הדחק. ורש"ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק: ב יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה"ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע"ש: ג אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה. מ"א: ד תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ"א: ב ה וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ"א: ו ענט"י. ורש"ל כתב שלא לברך וכ"ד הט"ז. וע"ל ס"ס קע"ח ברמ"א ועי' מ"ש המחבר יד אהרן ומ"א סי' קס"ה ס"ק א' ועיין סי' ק"ע ס"א:
מגן אברהם קס״ד – סימן קסד – שיכול להתנות על הנטילה
א׳ אפילו שלא בשעת הדחק. ורש"ל החמיר דדוקא בשעת הדחק מהני תנאי ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק: ב׳ שלא יסיח. וקשה דא"כ ל"ל להתנות וצ"ל דבעינן כונה לנטילה ולכן צריך להתנות עסי' קנ"ט סי"ג (הרשב"א): ג׳ ולא יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים: ד׳ מצוים לו. פי' שהם מוכנים לפניו ואין צריך לטרוח אחריהם: ה׳ שאינה צורך אכילה. כגון שיצא מב"ה או לטבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליות' ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה ע"ש: ו׳ לא מהני תנאי. דהא בעי' תכף לנטילה סעודה ע' סימן קס"ז אבל כשנטל כבר לד"א אינו מחיוב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותו מקודם והתנה עליהם כנ"ל פשוט דעת הר"י ע"ש במה שמקש' מקידוש דלא כב"ח ובל"ח נדחק להחמיר דאם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת לא מהני משום גזירה ע"ש, ול"נ פשוט דמהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו, ועמ"ש סי' קע"ט סס"א ע"ש: ז׳ ונזכר שנגע. וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סי' ק"ע ס"א ור"ס תע"ה וכ"כ הרשב"א בת"ה ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו נ"ל דאסור לבלוע עד שיטול ידיו עסי' קס"ג ס"ב: ח׳ ויברך ענ"י. ורש"ל בחולין פ"ח סמ"א כ' שלא לברך אא"כ הלך והפליג ע"ש (עסי' ק"ע):
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קס״ד
א׳ אפילו שלא בשעת הדחק. בגמ' איכא תרי לישני דחד לישנא ס"ל דוקא בשעת הדחק. וכ' הטור דמדברי סה"ת משמע כמ"ד דוקא בדחק וכתב ב"י דלמדו מדהוצרך ליתן להולכי דרכים טעם מכח דהוי כמו דחק. ונראה שלמד עוד כן מדכתב נזדמן לו מים לא יברך משמע דעכ"פ בעי נטילה ואי ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק קשה ל"ל כאן נטילה כלל בשלמא אי ס"ל דוקא בדחק י"ל כיון דיש חילוק אם צריך נטילה דהיינו שלא במקום דחק וכאן הוה ג"כ דחק שאין רגיל להיות שם מים לפי דעתו אלא שנזדמן לו מים איכא לספוקי אם נחשב זה לדחק כיון שאינו רגיל שם מים אלא עכשיו נזדמן לו ממה שלא היה בדעתו. או נימא מ"מ יש לפניו מים ע"כ יטול בלא ברכה. ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח ז"ל על גירסא זו ומגיה גירסא אחרת נוטל ומברך וכ"ה בקצת ספרי סמ"ג וכ' בגליון סמ"ג שברוב ספרים אינו וגם רבינו הטור ל"ג: ב׳ ולא יטנפם. בטור כתוב וכ"כ הר"פ דוקא שחרית ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקח שלא יטנפו אבל א"א הרא"ש מתיר אפילו שלא על ידי הדחק. ומיהו פרש"י שיזהר מלטמא' ומלטנפם כו' האי ודוקא כו' הוא ל' הר"פ ומזה למד הטור דהר"פ פסק לחומרא מדהחמיר דוקא בג' תנאים אלו דאלו ללישנא דאפי' שלא בשעת הדחק מותר בכל גווני וזה דעת הרא"ש שמביא אח"כ. ואע"ג דהתו' בשם ר"ת הביאן ב"י כתבו דאפילו ללשון דאפי' שלא בשעת הדחק צ"ל דוקא שחרית כתי' שני דדוקא אם אין מים בסמוך כו' דאל"כ קשה מההיא דפ' אלו דברים י"ל דהרא"ש ס"ל כר"י שמביא ב"י שמתרץ בתי' אחר ובזה מיושב מ"ש הטור מיהו פירש"י כו' דקשה הא גם הסמ"ק כ"כ וי"ל דה"ק אף שהרא"ש ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק ממילא א"צ לחלק ולומר דוקא שחרית ולא שכיחי מיא מ"מ חילוק הג' דהיינו שלא יטנפם הוא לכ"ע אע"פ שאין הכרח לזה מצד קושיא אלא דסברא הוא: ג׳ ואם מים מצויים לו. פי' דאע"ג דפסקי' כהרא"ש דמהני תנאי אפילו שלא בשעת הדחק וממילא מותר בכל גווני כמ"ש בסמוך מ"מ הש"ע מסופק דשמא קי"ל כתירוץ של ר"ת בתי' השני דאפילו ללישנא דמיקל צריך דוקא לא שכיחי קצת מיא בסמוך. ואין להקל במים מצוי' ע"כ כתב שיש ליטול בלא ברכה: ד׳ שאינה צורך אכילה כו'. ב"י הביא תי' ר"י וז"ל דהא דתנן מוזגין ואח"כ נוטלין התם שלא התנה בנטילת שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תיכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד אבל בזה שאינו חייב ליטול משעת אכילה שהרי שמר אותם מהבוקר והתנה עליהם בזה לא אמרו תיכף לנטילה סעודה. וכתב ב"י ע"ז ואפשר שזה דעת ר"ת שכ' דוקא כשמתנה שחרית דכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה דאל"כ אין טעם לחלק בין תנאי דשחרית לתנאי דשאר היום עכ"ל. ועפ"ז פסק רמ"א כאן דכל שלא בשעת אכילה מהני. והקשה מו"ח ז"ל דהא קי"ל בנוטל שלא לאכילה ונמלך לאכול צריך לחזור וליטול כמ"ש בש"ע סי' קנ"ח ס"ז וע"כ חלק על הוראה זאת ואמר דדוקא שחרית שתקנו ענ"י משום שמברך כן בשעת אכילה כמ"ש ב"י לעיל סימן ד' בשם הרשב"א ע"כ מועיל תנאי כו' ותמוה הוא דודאי גם בנטילת שחרית לא מהני אם נמלך ובא לאכול אח"כ אלא ע"כ דמשום תנאי מהני ה"נ בשאר היום ואין כאן קושיא דאם בא ליטול כדי לאכול ולא משום ד"א אז צריך שיאכל מיד ולא מהני בזה תנאי דבזה אמרו תיכף לנטילה סעודה אלא דאם נוטל משום ד"א כגון בשחרית או בשאר היום שיוצא מב"ה אז מהני תנאי אם ירצה לאכול אח"כ ואע"ג דביוצא מב"ה לא יברך ענ"י ובשעת אכילה ג"כ לא יברך ענ"י על מה שנטל כבר אין בכך כלום דהא פטור הוא מנטילה כיון שידיו שמורות ע"כ הורא' זו נכונה היא דתנאי מהני באם נוטל שלא לצורך אכיל' אלא משום ד"א שצריך נטילה ומתנה שתעלה לו כשיבא לאכול אח"כ כיון דלא שייך כאן תיכף לנטילה סעודה והך תיכף לנ"י סעודה אית' ר"פ אלו דברים: ה׳ ויברך ענ"י. בב"י מביא כן בשם תשובת הרמב"ן וכתב שמטעם זה אנו נוטלים ומברכים בליל פסח על טיבול ראשון וחוזרים ונוטלים ומברכין על טיבול שני כו' וע"כ תמוה לי כיון דאנן לא מברכין בליל פסח על הנטילה כדלקמן סי' תע"ג למה פסק כאן בש"ע לברך ועוד קשה דאי תימא דצריך ברכה משום נגיעה במקומות המכוסים כ"ש שצריך אם יוצא לצרכיו בשעת אכילה וזה אינו דהא פסק בסי' ז' דאין מברכין ענ"י אפי' אם רוצה להתפלל. שוב ראיתי ברש"ל שכ' פכ"ה שאין לברך על נטילה זו דלא מצינו שתקנו ברכ' באמצע' סעוד' כו'. ע"ש שהאריך וכנ"ל עיקר וכ"מ מדברי רמ"א ס"ס קע"ח שכתב שעשיי' צרכיו לא הוי הפסק בסעוד' ולא זכר שיברך על נטיל' ידים:
ספר מחצית השקל על אורח חיים קס״ד
קס״ד:א׳שצ״ג א׳ (סק"א) אפי' כו' ורש"ל החמיר כו' משום דאיכא תרתי לישנא בש"ס אי מותר דוקא בשעת הדחק או אפי' שלא בשעת הדחק ואנן קי"ל כלישנא דמתיר אפי' שלא בשעת הדחק והטעם מבואר ברא"ש וב"י ומהרש"ל החמיר לפסוק כהאי לישנא דבעי שעת הדחק: קס״ד:א׳שצ״ד א׳ (סק"ב) שלא כו' עסי' קנ"ט סעיף י"ג במ"א שם ס"ק ך"ה שפסק כהרשב"א דלאכילת חולין בעי כוונה וכ' שהרשב"א הביא ראיות חזקות ומכאן הוא א' מראיותיו: קס״ד:א׳שצ״ה א׳ (סק"ג) ולא יטנפם כו' בבתי ידים. וכ' בספר א"ר בשם שכ"ג וז"ל האידנ' נהגו עלמא שלא להתנות ואין ספק שסמכו על הפוסקים דל"מ תנאי אלא בשעת הדחק ואפי' בשעת הדחק אין יכולי' לזהר שלא יטנפם ולכן מנעו התנאי מכל וכל וכן הביא בשם האגור נהגו שלא להתנות עכ"ל ס' א"ר אולם במניח ידיו בבתי ידים לא ידעתי מאי אין יכולים לזהר שלא יטנפם איכא ואפשר יש לחוש שיוציא ידיו מתוך בתי ידים ע"י היסח הדעת ויטנפם: קס״ד:א׳שצ״ו א׳ (סק"ד) מצוי' לו. פי' שהם מוכנים כו' דהתו' הקשו אהא דמהני תנאי מהא דתנן בברכות בה"א מוזגי' את הכוס ואח"כ נוטלים הידים אבל איפכא לא משום דתיכף לנט"י סעודה והשתא יהי' המזיגה הפסק והא יכול לאכול כל היום על סמך נטילת שחרית אע"ג דמפסיק ותי' לחלק דוקא בנטילת שחרית מותר ע"י תנאי וכמ"ש פה בש"ע עוד תי' ניהו דלחד לישנא מותר אפי' שלא בשעת הדחק מ"מ לא הוחר כ"א באין מים בסמוך לו או יש לו והוא צריך המים לדברים אחרים. אבל בלא"ה לכ"ע לא הותר ע"י תנאי וניהו דקי"ל כתי' קמא מ"מ כ' הרב"י ואם מים מצוים טוב כו' כי במקום דאפשר יש לחוש גם לתי' השני דהתוס': קס״ד:א׳שצ״ז א׳ (סק"ה) שאינה כו' ומ"ש בסי' קנ"ח דאם נטל לדבר שטבולו במשקה ונמלך לאכול לחם אין נטילה ראשונה עולה לו וצריך ליטול ידיו: קס״ד:א׳שצ״ח א׳ (סק"ו) ל"מ כו' כן נ"ל פשוט דעת הר"י דלא כהב"ח וע"ש במה שמקשה מקידוש: ב׳ ובל"ח נדחק להחמיר כו' כצ"ל ור"ל דכבר כתבתי בס"ק ד' קושית התוס' מהא דמוזגים את הכוס כו' ותי' התוס' דל"מ תנאי רק בנטילת שחרית וכעין זה תי' גם הרר"י וכ' הרב"י דשניהם היינו התוס' והרר"י בחדא שיטה קיימה ולאו דוקא נטילת שחרית אלא כל נטילה שאין לצורך אכילת פת כגון היוצא מבה"כ מהני תנאי דאי תימא דשחרית דוקא אין סבר' לחלק והב"ח כ' להיפוך דאין סבר' לו' אם נוטל לצורך אכילה והיינו לאכול אחר שעה ושתים ל"מ תנאי אלא צריך לאכול וכשנוטל שלא לצורך אכיל' כל מהני תנאי אדרבה כ"ש דכהאי גוונא ל"מ תנאי לכן כ' דוקא בנטילת שחרית מהני תנאי כיון דמברך אז על הנטילה ומצד הדין הי' ראוי לברך שחרית על נקיות ידים אלא כיון דכבר תקנו לברך לנט"י לסעודה על נט"י אמרו שגם שחרית יברך כן ולכך מהני אז תנאי כיון דמברך אז על נט"י וגם יש שייכות לאותה ברכה ונטילה לסעודה כנ"ל משא"כ כשנוטל באמצע יום שלא לצורך סעודה דאי יברך אז הוי ברכה לבטלה דלא ניתקן ברכה כה"ג ואח"כ כשאוכל ג"כ אין לו לברך דהא אינו נוטל אז וגם אין לו שייכות לנטילה ראשונה לסעודה לכך ל"מ תנאי וחולק על הש"ע ומ"א הסכים עם הש"ע דכל נטילה שאינה לצורך אכילה מהני תנאי ולאו דוקא נטילת שחרית והטעם לחלק דבנוטל לצורך אכיל' דל"מ תנאי דתקנות חכמים כך הי' כשנוטל לאכילה צריך להסמיך הנטילה לאכילה דתיכף לנט"י סעודה וצריך לקיים תקנות חכמים לכך ל"מ תנאי משא"כ כשנטל שלא לצורך אכילה דאז בשעת נטילה ל"ש לו' בעי' תיכף לנטילה סעודה דהא לא הי' דעתו כלל בנטילתו לצורך אכיל' אלא לצורך ד"א ותקנו' חכמים לא הי' כ"א כשנוטל כדי לאכול ואח"כ כשבא לאכול ליכא משום תיכף לנט"י סעודה דתקנות חכמי' לא היתה אלא כשנוטל לאכיל' צריך להסמיך האכיל' אבל כה"ג א"צ לנטיל' כלל דהא התנה ושמר ידיו ולא הסיח דעתו: ג׳ וע"ש במ"ש מקידוש. ובל"ח נדחק כו' תחלה צריך לבאר כוונת הרר"י גופי' דהתוס' דף ק"ו ע"ב ד"ה נוטל כו' כ' וז"ל תימא דאמרי' בער"פ הנוטל ידיו לח יקדש משום דקידוש מפסיק בין נט"י לסעודה ואמרי' בפ' א"ד בה"א מוזגים את הכוס כו' ואור"ת דה"מ כשמתנה שחרית עכ"ל הרי דלר"ת נראה דתי' זה דדוקא שחרית מהני תנאי מספיק לתרץ שני הקושיות בין האי דמוזגים ובין האי דנטל ידיו לא יקדש והרר"י כ' בפ' א"ד וז"ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה כו' והא תנן בה"א מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלים כו' וי"ל דהתם שלא התנה בנטילת שחרית כו' ויש עוד לשאול מדאמרי בפסחים נטל ידיו לא יקדש ור"ל לא יקדש ואם קידש צריך נט"י פעם שנית ולמה צריך ליטול ידיו שנית שמאחר שקידש ודאי יש לו לאכול דאין קידוש אלא במקום סעודה (וצ"ל אע"ג דמרא דהאי מימרא הוא רב ברונא אמר רב ורב ס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה מ"מ ס"ל דגם אנחנו קי"ל כהא דרב ואנן קי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה) ונמצא שאין תנאי גדול מזה ולמה לא יאמרו שיועיל הקידוש כמו (שיועיל) תנאי ונראה למורי הרב נ"י דמן הדין סגי בנטילה ראשונה אלא מאחר שחכמים תקנו לקדש תחלה כנ"ל והוא לא עשה כפי מה שתקנו קנסו אותו לחזור וליטול ידיו שנית עכ"ל וצ"ב כיון דתי' אהאי דמוזגי' כו' דל"מ תנאי אלא בנטילת שחרית א"כ מאי קשיא ליה תו מהאי דנטל ידיו לא יקדש וכמו שתי' ר"ת באמת האי דנטל ידיו לא יקדש בתי' זה דל"מ תנאי בנטילת שחרית וצ"ל דהרר"י הוסיף בהאי דנטל ידיו ל"י סיים וז"ל ר"ל לא יקדש ואם קידש צריך נט"י פעם שנית וא"כ הוקשה לו כיון דבנטילה שחרית מהני תנאי לכתחלה ניהו דבנטילה לאכילה בעי' תיכף לנטיל' סעודה ול"מ תנאי כדי לקיים תק"ח דתיכף לנטילה סעודה א"כ ניהו דלכתחלה נטל ידיו ל"י מ"מ דיעבד אם קידש למה צריך לחזור וליטול ידיו מי גרע דיעבד בנטל ידיו לאכיל' מלכתחלה נטילה דשחרית וכיון דליכא טעם אחר בנטילה לסעודה דל"מ תנאי אלא משום תיכף לנטילה סעודה עכ"פ דיעבד הי' ראוי דמהני תנאי וע"ז תי' בשם מורו דבאמת מן הדין לא הי' צריך לנטיל' שנית אלא משום קנס וא"ש והנה הל"ח כ' במסקנתו דאם נטל לאכילה זו ומתנה שיעלה לו הנטילה לאכילה אחרת שלאחר שעה ושתים דל"מ דגזרי' אי אמרי' דמהני תנאי לאכילה אחרת יבא להתנות גם על אכילה זו ועי"ז יתבטל תקנות חכמים תיכף לנט"י סעודה והוקשה לו לפ"ז מאי קשיא להרר"י מנטל ידיו כו' דהא מצד הדין ראוי שאפי' דיעבד ל"מ הקידוש שהוא כתנאי משום גזרה ההיא גופא והונח לו לבענ ל"ח דע"כ לא גזרי' אלא בהתנה בפירוש אבל בנדון דהרר"י דהיינו קידוש דלא התנ' בפי' אלא כיון דאין קידוש אלא במקו' סעוד' ה"ל כאלו התנה כה"ג לא גזרי' עכת"ד והטעם דהא לא גזרי' שיעש' כן בלי תנאי בזה ודאי לא יטעה אלא דיטעה להתנות על אותה סעודה כנ"ל וגזירה זו לא שייכה בקידוש דהוי ממילא כאלו התנה ע"כ צ"ל דגזרי' דאם יארע לו כה"ג יעשה כן גם לאותה סעודה דהא לא משכחת לה ממילא דיהי' כאלו התנה אלא כעין קידוש והא כה"ג באמת הוקשה להרר"י דיועיל ולא יצטרך ליטול שנית וזה נרא' למ"א דוחק ולכן כ' ובל"ח נדחק כו': קס״ד:א׳שצ״ט א׳ (סק"ז) ונזכר כו' ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו כו' עסי' קס"ג ס"ב ור"ל דזה לא עדיף מאוכל מחמת מאכיל דג"כ אינו נוגע באוכל אפ"ה קי"ל בסי' קס"ג דהאוכל צריך נטילה שמא יגע ה"ה הכא כיון דנגע במקום שצריך נטילה אע"ג שאינו נוגע במאכל שכבר הוא תוך פיו מ"מ צריך נטילה: קס״ד:א׳ת׳ א׳ (סק"ח) ויברך כו' אא"כ הלך והפליג. עסי' ק"ע שם מבואר דין הלך והפליג:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א