סימן קסא – דיני חציצה בנטילה
א צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵחֲצִיצָה, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילָה, כְּגוֹן: צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד א הַבָּשָׂר, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, וּרְטִיָּה שֶׁעַל ב בְּשָׂרוֹ, וְטִיט הַיּוֹן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים; אֲבָל בְּמִעוּטוֹ, שֶׁאֵינוֹ ג מַקְפִּיד, אֵין ד לָחוּשׁ. { הַגָּה: וּמ"ה לֹא נָהֲגוּ לְנַקֵּר הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרְנַיִם, } ה { לִנְטִילָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמִעוּטוּ שֶׁאֵין מַקְפִּיד, כִּי אֵין מַקְפִּידִים עַל זֶה לִנְטִילָה } (הַגָּהוֹת סְמַ"ק וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' הָיָה קוֹרֵא) { אֲבָל אִם הָיָה מַקְפִּיד, } ו { הוּא צָרִיךְ לְנַקְּרָן, וְכֵן עִקָּר. וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲצִיצָה לְעִנְיַן נְטִילָה, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין שַׁיָּךְ חֲצִיצָה לִנְטִילָה, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. } ב כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אֵינוֹ חוֹצֵץ; הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה לְהַקְפִּיד וְזֶה אֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, לְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, חוֹצֵץ. לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. כֵּיצַד הָיָה אֶחָד צַבָּע וְהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת, אֵין הַצַּבָּע חוֹצֵץ עַל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עַל יָדָיו מַמָּשׁוּת שֶׁל צִבְעוֹנִים; לֹא הָיָה צַבָּע, אִם הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת וְיֵשׁ מַמָּשׁ הַצֶּבַע עַל יָדָיו, הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ, שֶׁהַדְּיוֹ ז הַיָּבֵשׁ חוֹצֵץ, וְהַלַּח אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן הַנָּשִׁים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ יְדֵיהֶם לְנוֹי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין אוֹתוֹ צֶבַע חוֹצֵץ { גִּלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל יָדָיו, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו אֵינָן חוֹצְצִין } (ס' הַתְּרוּמָה). ג צָרִיךְ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת מֵעַל יָדוֹ בִּשְׁעַת נְטִילַת יָדַיִם { וַאֲפִלּוּ הוּא } ח { רָפוּי } (בֵּית יוֹסֵף) { וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה, הוֹאִיל וּמַקְפִּיד עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשָׂה מְלָאכָה, שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ } (הָרֹא"שׁ פ' תִּינֹקֶת) { וְנָהֲגוּ קְצָת לְהָקֵל אִם הוּא רָפוּי, אֲבָל יֵשׁ לְהַחְמִיר, כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִים אֵיזֶה מִקְרֵי רָפוּי. } ד שִׁעוּר נְטִילַת יָדַיִם, כָּל הַיָּד עַד קָנֶה שֶׁל ט זְרוֹעַ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד מְקוֹם חִבּוּר הָאֶצְבָּעוֹת לְכַף הַיָּד, וְרָאוּי לִנְהֹג כְּדַעַת י הָרִאשׁוֹן.
באר היטב – סימן קסא – דיני חציצה בנטילה
א א הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר: ב בשרו. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויכול להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול מקום הרטיה כמ"ש ס"ס קס"ב ט"ז ועיין מ"א קס"ב ס"ק י"ח. ועיין הלק"ט ח"ב סי' קל"ג שכתב שאם היתה מכה על גב ידו וכרך עליו סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט שאין צריך עוד נטילה: ג מקפיד. ואם רוב היד מכוסה אעפ"י שאינו מקפיד חוצץ. ב"י מ"א: ד לחוש. וא"ת הא בסי' קס"ב ס"ט כתב דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דהכא מיירי כשנטל מרביעית: ה לנטילה. כתב המ"א אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד. בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים. תשב"ץ מ"א וע"ל סי' ש"ב: ו הוא. ובספר בני יצחק מיקל. מ"א: ב ז היבש. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ ל"ח מ"א. אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ בנט"י. מוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ סלק"ט ח"א סי' כ' ועיין יד אהרן: ג ח רפוי. ורש"ל כתב דאין להחמיר כלל בנט"י באנשים אם לא שיש בו אבן טוב מ"א ט"ז וכ"כ בס' גן המלך סי' (קכ"ב) [קכ"ג] ועיין בס' מעיל שמואל סי' י"ח: ד ט זרוע. פי' תיכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע: י הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם אחד לא יהא לו מים כ"כ וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו ב"י ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך כל היד נטילה ועיין ט"ז:
מגן אברהם קס״א – סימן קסא – דיני חציצה בנטילה
א׳ שלא כנגד הבשר. כגון שהצפורן גדול ועולה למעלה מבשר האצבע וצואה שם דמאיס: ב׳ וטיט היון. פי' טיט הבורות וטיט היוצרים שדבוקים מאד: ג׳ במיעוטו. אבל אם רוב היד מכוסה אף על פי שאינו מקפיד חוצץ (ב"י סמ"ק): ד׳ אין לחוש. וא"ת הא כ' בסי' קס"ב ס"ט דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דשאני הכא כיון שהוא דבוק ביד בטל לגבי יד א"נ דמיירי הכא כשנטל מרביעית: ה׳ הטיט שתחת. פי' אף ע"פ שטיט חוצץ אפי' כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפי' בצואה וחוצץ אף על פי שהוא אינו מקפיד וכמ"ש בי"ד סי' קצ"ח: בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים (תשב"ץ סי' קכ"ב) עסי' ש"ב ס"ז: ו׳ מקפיד הוא. משמע אף על פי שהרוב אין מקפידין ובס' פני יצחק כת' דמאחר שהרשב"א מסופק אזלי' לקולא ואינו חוצץ: ז׳ היה אחד צבע. ואם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו מבעיא ספ"א דזבחים ולא איפשטא ונ"ל דבטבילת נדה אזלי' לחומרא ובנט"י לקולא עיין ברמב"ם פ"ג ממקואות ונ"ל דה"ה בכל הדברים החוצצין: ח׳ שהדיו. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ: ט׳ גלדי מכה. ואם מצטער בנטילתו אינו חוצץ (ב"י סמ"ג וסמ"ק יש"ש): י׳ ואפילו הוא רפוי. ובדיעבד עלת' לו נטיל' ברפוי כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סכ"ג ובלבד שנטל מרביעי' כמ"ש ס"א: י״א בשעת מלאכה. היינו בשעת לישה ולכן כ' ביש"ש פכ"ה סי' כ"א דבאיש אינו חוצץ שאין מסיר אותו בשעת מלאכתו אא"כ יש בו אבן טוב: י״ב לכף היד. וכ"כ הזוהר פ' עקב ע' תקכ"א וברקנ"ט שם: י״ג כדעת הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם א' לא יהא לו מים כ"כ עבי"ד סי' רי"ד ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך נטיל':
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קס״א
א׳ שלא כנגד הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר: ב׳ ורטיה שעל הבשר. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויוכל להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול במקום הרטייה כמ"ש ס"ס קס"ב. א"נ דגם הכא מיירי ביש לו מכה אלא דהוא אינו נזהר שלא יחזרו המים דעל הרטיה על היד כמ"ש שם וע"כ הוה חציצה מש"ה כ' כאן דאם אינו מקפיד לא הוה חציצה: ג׳ ומש"ה לא נהגו לנקר כו'. בי"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ט כתבתי טעם אחר למה נהגו להקל בנט"י: ד׳ אבל יש להחמיר כו'. רש"ל כ' להקל כי אין דרכו של איש להקפיד אכן בטבעת שיש בו אבן ודאי מקפיד עליו וחוצץ אם אינו רפוי עכ"ל: ה׳ הקנה של זרוע. פי' תכף אח' השלמת היד מקרי קנה של זרוע וצריך נטילה עד התחלת אותו הקנה דהיינו עד השלמת היד כן הוא לרי"ף: ו׳ וראוי לנהוג כו'. כתב ב"י ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה דשמא לא יזדמן לו פעם א' כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו עכ"ל ונראה דיש חשש בחומרא זאת מפני הרואים שיסברו שעיקר הדין כן הוא ולפעמים יראו אחרים שאין נוטלין אלא כפי הדין ויאמרו עליהם שאוכלין בלא נטילה כראוי ויהיה כב' תורות ח"ו בעיניהם ותו דיוציאו לעז עליהם כדאיתא פ"ק דגיטין לענין שאין לעשות חומרא בגט וכן איתא באשר"י פ"ק דפסחים בענין ברכה דעל ביעור חמץ שי"ל כן אע"ג דטפי עדיף לומר לבער לפי שצריך להודיע שג"ז שפיר ולא יטעו לומר אם בירך כך לא יצא הבאתיו לקמן סי' קס"ז ס"ב. ע"כ נ"ל שגם הש"ע לא כתב כן אלא אם הוא בפ"ע לא בפני רבים ולעד"נ דהמיקל בכ"מ בזה לא הפסיד כיון שקי"ל הלכה כדברי המיקל בנט"י כדאיתא סימן ק"ס סי"א ואין זה בכלל אנא משאי מלא חפני מיא כו' דשם מיירי במקום נטילה משא"כ שלא במקום נטילה כנלע"ד:
ספר מחצית השקל על אורח חיים קס״א
קס״א:א׳שס״ד א׳ ס"ק ד אין לחוש כו' דבר על היד דטמא אפי' דבר שהוא רפוי ואינו חוצץ מ"מ טמא דמים שנים הבאים לטהר מים הראשונים כמו שכ' שם סעיף ב' אין מטהרים כי אם המים שעל היד ולא המים של דבר אחר ונשארו המים שעל אותו דבר בטומאתו וא"כ הוא הדין הכא ניהו דאינו מקפיד ואינו חוצץ מ"מ אין המים מטהרים את המים שע"ג דבר הדבוק ליד: ב׳ בטל לגבי יד והוי כיד והמים שנים מטהרים אותו: ג׳ כשנטל מרביעית דאין בהם טומאה וא"צ טהרה כמ"ש שם סעיף ט': קס״א:א׳שס״ה א׳ (ס"ק ה) הטיט כו' וכמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סעיף י"ח כ' הרב"י צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר חוצץ כו' ובצק כו' אפי' כנגד הבשר חוצץ כו' ולפי שאין יכולת לכוון מה נקרא נגד הבשר או שלא כנגדו. נהגו הנשים ליטול צפרניהם כו' עכ"ל והאי טעמא שכ' לפי שא"י לכוון מה נקרא כו' ע"כ לא מחשש בצק הוא דהא בבצק אפי' נגד הבשר חוצץ ובלאו האי טעמא היו צריכים לנקר הכל או ליטול צפרניהם אע"כ דבצק לא שכיח שימצא תחת הצפורן ומש"ה לא היו נוהגים ליטול הצפרנים אלא מחשש צואה וא"כ לפי מ"ש רמ"א פה דהוי כמיעוט שאינו מקפיד א"כ למה נהגו ליטול הצפרנים אע"כ שלא כנגד הבשר אפי' צואה מקפידים וחוצץ וא"ש: ב׳ (דל"ל דוקא בטיט ובצק מקפידים שלא כנגד הבשר אבל לא בצואה ומשום בצק כ' הרב"י לפי שאין יכולת לכוין כו') ז"א דהא הרב ב"י שם לא הזכיר כלל מזה שאין מקפידים כו' ולחלק בין נטילה לטבילה הי' נראה למ"א דוחק וע"ש בש"ך: ג׳ בשבת כו' עסי' ש"ב סעיף ז' ר"ל דודאי אין האיסור משום טוחן דדוקא ביבש י"א שם בסי' ש"ב דאסור משום טוחן אבל לא בלח וטיט שתחת הציפורן סתמא לח הוא אלא איסורו משום ממחק דממחק הציפורן כשגורר הטיט מתחתיו והוא דומיא דמ"ש שם סעיף ח' אין מגררין בסכין או בהוי ממחק: קס״א:א׳שס״ו א׳ (ס"ק ו) מקפיד הוא כו' ובס' פ"י כו' דמאחר דהרב"י מסתפק והרשב"א מקיל אזלי' לקולא כצ"ל ור"ל דהרב"י נסתפק פה בסי' זה וגם בי"ד סי' קצ"ח ובי"ד בחבורו הארוך ר"ס קצ"ח כתב הרב"י דמשמע מדברי הרשב"א להקל דגם לקולא אמרינן דבטלה דעתו אף שכ' שם הרב"י שמדברי הרמב"ם משמע קצת לאיסור מ"מ כיון שאין מבורר להדיא מדברי הרמב"ם מ"ה נקט הפ"י להקל: קס״א:א׳שס״ז א׳ (ס"ק ז) הי' כו' ואם הוא טבח ומכ"ש כו' ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ס"ט חלק על רמ"א בי"ד סי' קצ"ח סעיף י"ז וכן על מ"א סי' קס"א ס"ק ז' שכ' ואם הוא טבח ומ"ש ויש דם ושומן על ידיו כו' וכ' וז"ל ולא עיין בש"ע גופא דהתם לא קאמר אלא נמצא בבגדו ואף את"ל דדעתייהו דגופו ובגדו שוין כו' מ"מ סוגיא דפסחים דף ס"ה וזבחים דף ל"ה בהא דשבח הוא לבני אהרן לא משמע כן ושם בתחלת התשובה הביא סוגי' הנ"ל דאמרי' שבח הוא לב"א שילכו עד ארכובתיהן בדם ומשני לח הוא ואינו חוצץ משמע דיבש חוצץ וכ' דצ"ל דוקא על צביעה אין צובע מקפיד אבל דם וכיוצא בו שנפשו ש"א קצה בו מקפיד וכ' ודוחק לו' כיון דצריך הכהן לעמוד רגלו על הרצפה בלי חציצה כו' הוי כרובו שאינו מקפיד וגזרו אטו רובו המקפיד דזה לא הוי רובו ממש וגם אפשר דל"ג שבות במקדש כה"ג עכ"ל ותמוה בעיני לחלוק על רמ"א ומ"א ולהגיה בראש פכ"ה ע"ש ולענ"ד הוא נגד החוש וסברא דבר שהוא שבח לאדם יקפיד עליו א"ו דמ"ש ודוחק לו' כו' ואף שנראה דוחק בעיניו לענ"ד היא דרך כבושה ומה לי עומד ע"ג דם או מה דתנן בזבחים עומד ע"ג כלי כו' פסול דלא בעינן רוב הגוף כ"א רוב תחתית הרגל כמו בנט"י דסגי ברוב היד ולא בעינן רוב הגוף וגם מ"ש דל"ג ע"ש במקדש מנ"ל הא והרבה שבותים גזרו שם ועוד בלא"ה עיין במהרש"א שבת דף מ"ב בתוס' ד"ה גחלת כו' וק"ל: ב׳ ספי"א דזבחים דף צ"ח ע"ב כצ"ל: ג׳ עיין ברמב"ם שכ' ג"כ דהוי ספק: ד׳ דה"ה בכל הדברים החוצצים. ר"ל אי איכא תרתי כגון אם הוא צובע וטבח ונמצא דם על ידיו וגם צבע: קס״א:א׳שס״ח א׳ (ס"ק ח) שהדיו. ומי שכותב תדיר דהוי הדיו לגבי' כמו ידיו צבועים לגבי צובע ועיין בש"ך וט"ז י"ד סי' קצ"ח דאפי' במי שאינו צובע אין הצביעה חוצצת אא"כ יש ממש מהצבע על ידיו אבל מראה גרידא אינו מזיק וה"ה שחרורית שאין בה ממש אינה חוצצת וכן משמע מלשון הש"ע פה שכ' ויש מממש הצבע על ידיו כו': קס״א:א׳שס״ט א׳ (ס"ק ט) גלדי כו' ואם מצטער כו'. דאז ודאי אינו מקפיד: קס״א:א׳ש״ע א׳ (ס"ק י) ואפילו כו' ובלבד שנטל מרביעית כמ"ש ס"א במ"א ס"ק ד'. דהא מים שניים אין מטהרים מים שע"ג הטבעת ותי' א' של מ"א שם כיון שהוא דבוק ליד בטל לגבי יד הא אדרבא מיירי ברפוי ואינו דבוק וע"כ צ"ל דמיירי שנטל מרביעית כתי' השני שכ' בס"ק ד': קס״א:א׳שע״א א׳ (ס"ק יא) בשעת כו' אא"כ יש בו אבן טוב. דאז מקפיד אפי' בשעת נטילה ואפי' הוא אינו מקפיד בטלה דעתו: קס״א:א׳שע״ג א׳ (ס"ק יג) כדעת כו'. עבי"ד סי' רי"ד דבכל דבר אם בשעה שהתחיל לנהוג הי' דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פעם א' צריך התרה כו' לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרי' לסייג ולפרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם עכ"ל שם: ב׳ מלוכלך כו' כ"כ היש"ש שם. ודע שכ' בס"ח סי' נ"ח וז"ל ואל יגדל אדם צפורניו פן יכנס הטיט בהן ואמרו חכמים הטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו נגד הבשר חוצץ ועוד שמא יכנס לתוכן חלב או דבר איסור ויהיה נכשל ומביא ע"ז מעשה רב:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א