סימן קנח – דיני נטילת ידים לסעודה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קנח – דיני נטילת ידים לסעודה

א כְּשֶׁיָּבֹא לֶאֱכֹל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו: הַמּוֹצִיא, יִטֹּל א יָדָיו אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה, וִיבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל לְפַת שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא, כְּגוֹן לַחְמָנִיּוֹת (פִּי' סטורט"י בְּלַעַ"ז) דַּקּוֹת, אוֹ פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין (פי' פַּת עֲשׂוּיָה עִם צוקארו וּשְׁקֵדִים וֶאֱגוֹזִים), וְאֵינוֹ ב קוֹבֵעַ סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם, אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, יִטֹּל יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ. ג אִם אוֹכֵל פָּחוֹת ג מִכַּזַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ נְטִילָה. ד אִם אוֹכֵל דָּבָר ד שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה ה מַשְׁקִין שֶׁסִימָנָם: יָ"ד שָׁחַ "ט דָּ"ם { דְּהַיְנוּ: } ו { יַיִן, } ז { דְּבַשׁ, } ח { שֶׁמֶן, } ט { חָלָב, טַל, } י { דָּם, מַיִם } וְלֹא נִתְנַגֵּב, וַאֲפִלּוּ אֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, צָרִיךְ נְטִילָה בְּלֹא יא בְּרָכָה. { וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְטַבֵּל רַק רֹאשׁ } יב { הַיֶּרֶק אוֹ הַפְּרִי, אֲפִלּוּ הָכֵי יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה } (בֵּית יוֹסֵף). ה הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנּוֹטְלָן בְּתוֹרַת חִיּוּב, אֲבָל אִם נוֹטְלָן מִשּׁוּם נְקִיּוּת, שֶׁלֹּא הָיוּ יָדָיו נְקִיּוֹת, מֻתָּר } (הַגָּהַת סְמַ"ק). וּבְשַׂר צְלִי, יֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹהַל טוֹפֵחַ עָלָיו, דִּינוֹ כְּפֵרוֹת; וְתַבְשִׁיל יג מְחָטִים, וְהֵם נְגוּבִים, דִּינוֹ כְּפֵרוֹת. ו יד הַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֲפִלּוּ יָדוֹ אַחַת. { וְע"ל סי' ק"ע. } ז נָטַל יָדָיו לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֶאֱכֹל לֶחֶם, יֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁאֵין אוֹתָהּ נְטִילָה עוֹלָה לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָטַל יָדָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ, וְאָכַל. { הַגָּה: וְאִם לֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ, יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) { אִם נָגַע בַּאֲכִילָתוֹ בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפוֹת בְּגוּפוֹ, יַחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו. } (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן קצ"ב וְקצ"ג), { וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן קס"ד } (כָּפוּל לְקַמָּן, וְשָׁם נִתְבָּאֵר דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ). ח מִי שֶׁהָיָה בַּמִּדְבָּר אוֹ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְאֵין לוֹ מַיִם, פָּטוּר טו מִנְּטִילַת יָדַיִם. ט צָרִיךְ לִזָּהֵר טז בִּנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם חַיָּב נִדּוּי, וּבָא לִידֵי עֲנִיּוּת, וְנֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. י אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרָם בִּרְבִיעִית, (פֵּרוּשׁ רְבִיעִית הַלֹּג, דְּהַיְנוּ שִׁעוּר בֵּיצָה וָחֵצִי), יוֹסִיף לִטֹּל בְּשֶׁפַע, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מְשַׁאי מְלֹא חָפְנַי מַיָּא, וְיַהֲבֵי לִי מְלֹא חָפְנַי יז טִיבוּתָא. יא מְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן; וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עַד אַחַר נְטִילָה, מִשּׁוּם דִּפְעָמִים שֶׁאֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, וּמִפְּנֵי כָּךְ מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם אַחַר שֶׁשִּׁפְשֵׁף יָדָיו, שֶׁכְּבָר יָדָיו נְקִיּוֹת קֹדֶם שֶׁיָּטִיל עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים. { הַגָּה: גַּם יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם נִגּוּב, שֶׁגַּם הַנִּגּוּב מִן הַמִּצְוָה, וּמִקְרֵי עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן } (טוּר וְתוס' וְרֹא"שׁ פֶּרֶק קַמָּא דִּפְסָחִים הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק); { וְאִם שָׁכַח לְבָרֵךְ עַד אַחַר נִגּוּב, מְבָרֵךְ } יח { אַחַר כָּךְ. } יב וִינַגְּבֵם הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, שֶׁהָאוֹכֵל בְּלִי נִגּוּב יָדַיִם כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. יג הַמַּטְבִּיל יָדָיו, יָכוֹל לֶאֱכֹל בְּלֹא יט נִגּוּב, וְהוּא הַדִּין לְנוֹטֵל יָדָיו בְּבַת אַחַת וְשׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם כ רְבִיעִית מַיִם בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁנָּטַל יָדוֹ אַחַת וְשָׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית וְכֵן שָׁפַךְ עַל חֲבֶרְתָּהּ.

באר היטב – סימן קנח – דיני נטילת ידים לסעודה

א א ידיו. צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שישתמש השמאל לימין רקנט"י פרשת עקב מ"א. והבאר היטב אשר לפני כתב על המ"א שטעה בזה ע"ש. והוא טעה ולא ראה ברקנט"י עצמו ע"ש: ב קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יטול בלא ברכה או יאכל פת אחר תחלה של"ה ולבוש. אבל הט"ז ומ"א פסקו שיטול ויברך ענט"י ע"ש ועיין בספר דמשק אליעזר דף שי"ח ע"ב ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' ח"י: ג ג מכזית. הל"ח והמ"א כתבו דכל הסעיף זה הוא בטעות ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה עיין שם ועיין ב"ח ובשכנה"ג וביד אהרן ובמטה יוסף ח"ב סי' ח"י: ד ד שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה רדב"ז ח"א סי' ע"ח. ועולת תמיד עיין שם. ועיין במטה יוסף ח"ב סי' י"ח: ה משקים. שהידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה ומשוי להאוכל שני: ו יין. וחומץ בכלל יין. מטה יוסף שם: ז דבש. היינו של דבורים ולא דבש תמרים עירב אחד מז' משקים הללו עם שאר משקים כגון דבש של דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. דבש המרקחת וכן לכל המשקה שנתבשל רבו הדיעות אי הוי משקה או לא. עיין מ"א וט"ז וברכת הזבח ובהרדב"ז ומהרי"ט וביד אהרן. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"ח העלה להלכה דאם הוא מרק צלול בין שנתבשל לבדו בין שנתבשל עם מין אחר צריך נטילה ואם אין כאן מרק אלא שהוא קרוש ויבש הרי הוא אוכל וא"צ נטילה. ואם הוא קרוש אלא שאינו יבש שעדיין הוא ניכר אם חשב עליהם למשקים צריך נט"י ואם לאו א"צ נטילה ובטל ובמים אפילו הם קרושים ויבשים כאבן אם חשב עליהם למשקה צריך נטילה ואם הם מבושלים עם מין אחר ואין שם מרק אלא משקה מובלע בתוך האוכל ונעשה הכל גוף א' אע"פ שיש לחלוחית טופח ע"מ להטפיח א"צ נטילה ומי כבשים פשיטא דהוי משקה וצריכין נטילה ע"כ: ח שמן. שמן זית ולא שמן שומשמין גינת ורדים חא"ח כלל (י"א) [א'] סי' כ"ט ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י: ט חלב. ומי חלב הרי הם כחלב והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב מטה יוסף שם. חלב חמוץ הנקרא יגור"ט צריך נט"י מטה יוסף שם. ועיין יד אהרן: י דם. כדי נסבה דאסור לאכול דם ודם וחגבים לא מיקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. מ"א: יא ברכה. שאינו אלא משום נקיות. ובל"ח כתב דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן מ"א ועיין עטרת זקנים. ובמטה יוסף סי' ח"י כתב דהמקיל הוא מכלל המזלזל בנט"י הנעקר מן העולם וחייב נידוי ע"כ ירא שמים יזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע ע"ש: יב הירק. וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה מיהו אם הטיבול הוא במשקה שהוא מבושל גם למאן דמחמיר ליטול ידיו גם במבושל אם אוכל בכף אין להחמיר דתרי חומרות לא עבדינן. כנה"ג ומטה יוסף שם ע"ת: ה יג מחטים. רש"ל כתב דבכל הני אפי' משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו. וט"ז חולק וכתב דאף מצד לחלוחית עצמו צריך נט"י והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. ועפ"ז נ"ל גם בחטים מבושלים מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צלייה נ"ל דאפי' הודח הבשר במים קודם הצלייה מ"מ בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה. וכתב עוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בלשתות א"צ נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה. אבל אם היא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה דחמאה בכלל חלב והוא מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא עכ"ל. וע"ל ס"ק י"ב: ו יד השותה. הטעם כיון דאינו נוגע במשקה לעולם. לפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נטילה ולא ראינו נוהגין כן כנה"ג. רדב"ז. וכתב המ"א ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י לעולם ע"ש וכתב ט"ז והאוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ע"ח והלק"ט ח"ב סי' קכ"ח ובתשו' פנים מאירות סי' ס"ח ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י: ח טו מנט"י. וצריך לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' קס"ג מטה יוסף ח"ב סי' ס"ו ס"ק ל"ב דלא כמהר"א סמיגו ז"ל ע"ש. וכתב המ"א דאף דיש מים תוך ד' מלין א"צ לחפש אחריהן כיון דהוא במקום סכנה ע"ש: ט טז בנט"י. אפילו בפעם א'. ועיין ברש"י בסוטה שכתב שאוכל תמיד בלי נט"י ועיין במטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ד: י יז טיבותא. ומ"מ לא יעשה ע"מ להתעשר דה"ל ע"מ לקבל פרס. של"ה: יא יח אח"כ. אבל לא אחר ברכת המוציא. רש"ל מ"א ע"ש וט"ז כתב דאפילו אחר הניגוב לא יברך ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' מ"ו נראה דס"ל דאחר ברכת המוציא יכול לברך על נטילת ידים ע"ש ועיין מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ז: יג יט ניגוב. משום שהמים שעל ידו לא נטמאו: כ רביעית. רש"ל וב"ח וט"ז כתבו דדוקא בטבילה אין צריך ניגוב אבל בנטילה אפילו ברביעית לא מהני מידי ועיין בשכנה"ג. לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה. תשב"ץ מ"א:

מגן אברהם קנ״ח – סימן קנח – דיני נטילת ידים לסעודה

א׳ צריך ליטול יד ימין תחילה כדי שתשמש השמאל לימין (רקנ"ט פ' עקב) ועסי' ד' ס"י וב"י שם: יטול ידיו. אף על גב דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין מ"מ גזרו ליטול אטו סרך תרומה: ב׳ ואינו קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יש מחלוקת אם יטול ולכן יטול בלא ברכה (של"ה) ולבוש כ' שיאכל פת אחר תחלה עכ"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשוט ליה בתר דאיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו ע"ש ולכן יברך ענ"י: ג׳ פחות מכביצה. כיון דאינו מקבל טומאת אוכלין וע' בתו' ור"ן פ"ב דסוכה שחולקים ע"ז ובתוס' פסחים דף קט"ז וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות ע"ש: ד׳ פחות מכזית. נוסחא מוטעת נזדמנה להרב"י ברוקח ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרי' בסוכה ובברכות וכ"מ מתוכו דהא מצה נמי בעי כזית וא"כ כל הסעיף זה ט"ס הוא וכ"כ בל"ח: ה׳ דבר שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח): ו׳ משקין. שאף שנוגעים בשני נעשו ראשונים ומשויה להאוכל שני עס"ז: ז׳ דבש דבורים. ולא דבש תמרים כתב בבה"ז פ"ג דמנחות דף ל"א דקי"ל דדבש קרוש אינו משקה ולכן א"צ ליטול למרקחת עכ"ל וכ"כ הרדב"ז סי' ק"א בין שנקרשו ע"י בישול בין ע"י צינה אבל אם נתעבד מעט ועדיין הם ניגרי' צריך נטילה וברפ"ג דטהרות פי' הר"ש דדוקא כשהוא טופח להטפיח מקרי משקה, ואם נקרש כ"כ שאינו טופח להטפיח מקרי אוכל, עוד מייתי התם תוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין עכ"ל ואם כן אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה (וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין) וכ"ה בשבת דף י"ט דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכל' וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד: ח׳ דם. כדי נסבה דאסור לאכול הדם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפוא' ופקוח נפש, כ' הל"ח סמ"א בפכ"ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מי שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ופוק חזי מאי עמא דבר ועסי' תע"ג: ט׳ לפירות. דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין ואף על גב שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אלא א"כ יודע שנגע במקום מטונף כמ"ש ססי' ד' (רשב"א קנ"ג) ועסי' צ"ב ס"ה: י׳ שהמוהל טופח. נ"ל דכ"ע מודים בזה דהתוספות שכתבו בחולין דף ל"ג ונאכלין בידים מסואבות לצלי מיירי דלא בעי הדחה עכ"ל, משמע דס"ל דהמוהל אינו מכשיר דלא נקרא משקה ועוד פשוט בגמרא דוקא דם שחיטה מכשיר ואם משקה טופח ממים עליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים, ורש"ל כתב דאפילו משקים טופחים על תבשיל א"צ נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו עכ"ל, וכ"כ רי"ט ח"ב סי"ד בשם רבו, שכיון שנתבשל מקרי אוכל והוא מפקפק בדבר עכ"ל כ"ה וברש"י בברכות דף נ"ב סוף ע"א כתב דמשקה תבשיל תורת אוכל עליו ונ"ל דוקא משקה טופח של עצמו אבל רוטב גמור מקרי משקה וכ"מ במשנה רפ"ג דטהרות עמ"ש ר"ש ר"י, והרשב"א כתב בת"ה וז"ל דוקא פירות נגובין ובשר ודגים וכיוצא בהן אין צריך נטילה, אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותן במשקה צריך כו' עכ"ל וכ"כ בקצרה וז"ל או שנשרו במים ועדיין לחים: י״א א"צ ליטול. כיון דאינו נוגע במשקה לעולם, ולפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נט"י ולא ראינו נוהגין כן (כ"ה רדב"ז) ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י עמ"ש ס"ד: י״ב יש מי שנראה. זהו דעת התוספות בפסחי' ד' קט"ו בד"ה כל שטבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג דאמרינן אף על גב שנטל ידו אחד לשתיה צריך לחזור וליטול שתי ידיו כיון שמתחל' לא נטל לשם קדושה והנ"צ לא הבין דברי הרב"י וכתב עליו דברים אשר לא כדת ול' הד"מ אטעיתיה ע"ש ועמ"ש סי' קנ"ט סי"ג: י״ג שלא לאכול. כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בנתיים אין נטילה ראשונ' עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל פסק רמ"א דיטול בלא ברכה משום דלהאומרים דא"צ כונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כוון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך ואפילו נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התוס' א"צ נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדלמ' עלתה לו נטילה ראשונה הוצרכתי להאריך בזה שהב"ח פי' פירוש זר בעיני ולא ידעתי מי דחקו לכך שהדבר פשוט כמ"ש: י״ד במדבר וכו'. דדמי להולכים במלחמה (ב"י א"ח) וא"כ משמע דאף דיש מים תוך ד' מילין וכמ"ש הר"ר יונתן בעירובין ספ"ק, וצ"ל הטעם דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים עסי' קס"ג: ט״ו דפעמים שאין כו'. כגון היוצ' מב"ה ומפני כך נהגו בכל הנטילו' לברך אח"כ ואף על גב דכששופך רביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור: ט״ז מברך אח"כ. ולא דמי לשאר ברכו' שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נרא' ונדח' אינו חוזר ונרא' כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ ועמ"ש סי' תל"ב ס"א, ביש"ש בחולין שאם בירך המוצי' שוב אינו מברך ענ"י, וז"ל התניא נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך ומצאתי בשם רב נטרונאי ר"מ שאם טעה ולא בירך ענ"י ואכל פת לא יברך עכ"ל: י״ז וינגבם. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה (תשב"ץ סי' קנ"א): י״ח בלא ניגוב. נ"ל דעכ"פ יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו, ועיין בלבוש וב"ח כ' בסי' קס"ה דוקא במטביל א"צ ניגוב אבל בשופך רביעית צריך ניגוב:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קנ״ח

א׳ יטול ידיו. משום סרך תרומה פרש"י שהידים שניות פוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגות בחולין: ב׳ א"צ נט"י. אבל אם קבע עלייהו כתב ב"י סברות לכאן ולכאן אם צריך נטילה הנהוג' בחולין. ומסיק דמשמע מדברי רשב"א דצריך נט"י וא"כ ודאי צריך לברך ובלבוש כתוב דיטול ולא יברך ול"נ דיברך ויש ראי' ממ"ש ב"י קס"ח קרוב לסופו בשם ר"ש בעיסה שסופה סופגנין ותחילתה עיסה וז"ל ומברך עליה המוציא וטעון נט"י ובהמ"ז עכ"ל. וכאן אין מי שחולק רק שב"י מפלפל בזה ותימ' על שלא הביא זה כאן: ג׳ יטול ידיו ולא יברך. הטעם בב"י לפי שאין אוכל פחות מכביצ' מקבל טומאת אוכלין ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא פלוג ע"כ לא יברך מספק אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' בסוכה שא"צ נטילה: ד׳ בא' מז' משקין כו'. פירש"י שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה: ה׳ י"ד שח"ט ד"ם. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבוא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משק' אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ודבש דבורים לא מקרי שם לוויי דדבש סתם מקרי והלויי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה ואלו ז' משקין מתטמאים ומכשירים אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה ולא כלבוש שהם גזירה משום תירוש: ו׳ נטילה בלא ברכה. שאינו אלא משום נקיות שלא תקנו נטילה אלא בפת (ב"י בשם רי"ו) ובנוסח הסידור ההגד' כתוב קודם חרוסת צריך לברך על נטילת ידים וכתבו התוספות שהוא טעות הביאם בית יוסף: ז׳ רק ראש הירק כו'. זה תלמוד ערוך בפ' ע"פ לפי המסקנא דלמא משקעי ליה פי' דקודם אכילת מרור צריך נטילה לפי שמטבל בחרוסת שהם משקה ואף שאין מטבל רק ראש המרור מ"מ חיישינן שמא ישקע אותו כולו שם. וב"י כתב שיש ללמוד מכאן דין ראש ירק ואיני יודע מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש: שמעתי מי שרוצה להקל לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה ואומרים שאין כאן משקה דאיתא בתוספתא הביאם הר"ש פ"ב דטהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלים ואם כן הך דבש של מרקחת ודאי חשיב עליה לאוכלין שהרי מטגנן לאכילה אבל הבל יפצה פיהם דאי' בסוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בס"א משירסק פי' שירסק החלות להוציא הדבש ובזה ודאי דכל הדבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם שעוה. ובזה הוה משקה אפי' חישב אח"כ עליו לאכילה כיון דעביד בהם מעשה למשקין וכ"מ להדיא מדברי רמב"ם פי"א דטומאת אוכלין וז"ל דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה פי' אפי' לא חישב עליו לאוכלין רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין הרי שלגבי רדה הדבש לא כתב חילוק דחשב לאוכלין כמ"ש גבי זב אלא ודאי כדפי' בדבש שרדה אותו נעשה במעשה משקה לא יועיל לו אח"כ מחשבה לאוכלין דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כדאיתא בדוכתי טובא לענין טומאה משא"כ בזב מאליו יכולה מחשבה להוציא אח"כ ממה שהיה תחלה סתמו למשקה וא"ל כאן כיון שטגנו לדבש הוה עשה בו מעשה זה אינו דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשאה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותו כלי לבטלו מכלי מהני כמבואר דבר זה סוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלים ומשקים לא שייך לו' דאין יוצא מידי טומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י מעשה האוכל למשקה או איפכא זה לא נשמע ולא נראה אלא בזה תליא מילתא דאם נעשה מעשה שהוא משקה אין לו ביטול ע"י שום מעשה להחשב אוכל אלא במידי דהוא סתמו למשק' מהני מחשבה לעשותו אוכל מ"ה במיני מרקחת שלנו הנעשים מדבש שרדוה מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה וזה מוכח עוד דאם לא כן לא תמצא דבש שיהיה נקרא טיבולו במשקה דנימא כיון שחשיב עליו לאכלו ע"י טיבול הוה אוכל ולמה חשבו התנא בין ז' משקים אלא ודאי כדפרישית כנ"ל ברור: ח׳ ובשר צלי כו'. יליף לה מדפירש רשב"א על ההיא דכל הבשר דרב המנונא היה לו צלי והוצרך לנטילה וכתב הרשב"א דפת אכל עמו דאלו צלי לבדו לא היה צריך לנטילת ידים ואדרבא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח עכ"ל וסיים ב"י וצ"ל שהוא סובר דמוהל היוצא מהצלי אין שם משקה עליו כו' דא"ל דמיירי בצלי יבש דא"כ קשה מנ"ל לרשב"א למוקי בפת לוקי בצלי לח ותמהני מהי תיתי לו' דמוהל צלי יהיה משקה דהא דוקא דם נקרא משקה ואלו היה שם דם על המוהל היה אסור ואע"ג דגבי מוהל שמן יש חילוק איזה נקרא משקה כדאיתא פרק חבית דף קנ"ח התם מטעם דאף הוא קרוי שמן משא"כ במוהל בשר דודאי לא שייך לכללו בשם דם: ט׳ ותבשיל מחטים כו'. במרדכי כתוב לאו דוקא פירות אלא אפילו כל תבשיל אפילו חטים המבושלים מאחר שאינם פת ואין צריך נטילה הנוטל ה"ז מגסי הרוח ופי' ב"י דהיינו דוקא נגובים דאלו יש משקה טופח צריך נטילה. ורש"ל פ' כ"ה חילק ע"ז וז"ל ול"נ שאפילו משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו ומ"ה אין צריך נטילה לצלי ומ"ה הוצרך הרשב"א ההיא דבליס ליה אומצא עם הפת ולא פי' בטעם טופח המים ולחלוחית המים שהיו עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא טיבולו במשקה עכ"ל. ונעלם מעיני הרב דברי הרשב"א בת"ה דף קנ"ט וז"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהם אבל כל שיש בהם משקה או שמטבל אותם במשקה צריכים נטילה כו' עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל אף מצד לחלוחית עצמו צריך נטילה והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' דלעיל שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. וע"פ זה נ"ל גם בחטים מבושלים שזכר המרדכי מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צליה נ"ל דאפילו הודח הבשר במים קודם הצלייה מכל מקום בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה ומש"ה הוכרח הרשב"א לפרש ההיא דכל הבשר משום פת שעמו. ועוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עבד דנגע במשקין שבתוך הכוס כו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף בתוך הקערה. אבל אם הוא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא א' מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא כ"ז נ"ל ברור: י׳ השותה כו'. כ"כ הטעם בסמוך וע"כ האוכל דבש צריך נטיל' דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול: י״א ואם לא הסיח וכו'. נ"ל דהוקשה לו דהא קי"ל בסי' קנ"ט ס"ג דלא בעינן כונה אלא לכתחלה וכאן הוה נטילה ראשונה דלא גרע משלא בכונה ע"כ כ' דה"נ כן הוא דיחזור ויטול בלא ברכה כל שלא הסיח דעתו דשפיר מועיל נטילה הראשונ' לענין שלא יברך שנית: י״ב שגם הנגוב וכו'. לפי טעם זה קשה הא יש הרבה נטילות שא"צ ניגוב כמ"ש בסעיף שאחר זה אבל לטעם הא' שכתב הטור משום דאין ידיו נקיות ניחא. ומ"ש רמ"א דאם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ משמע אבל לא אחר ברכת המוציא. וז"ל רש"ל פ' כ"ה דאם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחי' סי' ב' שיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ עכ"ל. הנה ראייתו נעלמה ממני אבל לפי הנראה הרבה יותר לע"ד דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הניגוב לא יברך דהא כל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ודאי במצוה שיש משך זמן לקיימ' אז אף אם שכח לברך קודם העשייה יש עוד זמן שהוא עוסק בה משא"כ באם כלה משך קיומה לא יברך ומ"ה כת' הטור שיברך קודם ניגוב ולא כתב אפי' אחריו וראייה ממ"ש בסי' קס"ז ס"ח דאם לא נזכר עד אחר שגמר סעודתו אינו מברך המוציא וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל זה אינו דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נגיעה כמ"ש ב"י בסי' קס"ד בשם כל בו דאם הניח ידיו בבתי ידים א"צ אח"כ נטילה ותו דא"כ היה לו לברך וציונו לאכול בידים טהורות דמצות נטילה כבר אזלה לה. וא"ל ממ"ש רמ"א סי' קע"ב דפולט המשקין ומברך שאני התם שנזכר בעוד שהמשקין בפיו כמ"ש שם הרא"ש הביאו ב"י ומשם יש ראיה דהא אמרי' שם בגמ' כיון דאידחי אידחי וה"נ כן הוא דאידחי מן קודם ניגוב אידחי' לגמרי: י״ג בלי ניגוב. במרדכי הביאו ב"י כתב המטביל ידיו לחוד ונתן בו הב"י טעם משום שהמים שעל ידו לא נטמאו ומ"ה כתב אם שופך רביעית בבת אחת שאין המים מטמאין שאין צריך ניגוב וכמו שסיים כאן וה"ה לנוטל ידיו כו' ורש"ל כ' ע"ז ולא דיבר נכונה כי הניגוב הוא תיקון חכמים ומשום מיאוס כמ"ש רש"י על לחמם טמא דדבר מיאוס קרוי טמא ולא תקנו אלא בנט"י כמו שתקנו מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהיא דאורייתא לא תקנו מידי עכ"ל. ודבריו נראים עיקר דהא אמרי' בגמרא בשם רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא ופירש"י דיליף מקרא דמיאוס נקרא טמא דקרא קאי התם על דבר מיאוס ואם כן מאי מהני נטילה רביעית בבת אחת וא"ל א"כ המטביל ידיו אמאי אין צריך ניגוב דשאני מטביל דיש לו דין טבילת כל גופו וזה פשוט דהטובל כל גופו דנעשה טהור אפי' בעודו לח והפסוק לא מיירי אלא בדבר ששייך לאכילה דהא אמר יאכלו דהיינו נטילת ידים בזה הקפיד על מיאוס. ובלבוש כתוב שיש כאן ב' דיעות אם צריך ניגוב למטביל כיון דגם במטביל שייך מיאוס כיון שהם לחים וזה אינו דא"כ כל ידים לחות אפי' הם טהורים יהא אסור לאכול בהם אלא פשוט דבמקום שתקנו נט"י משום טומאה הקפידו ג"כ שבאותו פעם לא יהיה מיאוס ואסמכו' אקרא דככה יאכלו שמצינו גם כן שהקפידו על מיאוס ואין כאן אלא דיעה אחת דכ"ע מודים דמטביל דברייתא היא כמ"ש ב"י וכ"כ הוא עצמו אלא שכתב שר"א חולק על הברייתא וזה לא ניתן להיכתב שהיאך יחלוק ר"א שהוא אמורא על הברייתא כנ"ל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קנ״ח

קנ״ח:א׳ר״צ א׳ צריך כו' ועסי' ד' וב"י שם דאין לחלק בין נטילת שחרית לנטילה לסעוד' ומבואר שם שנוטל תחל' הכלי עם המים ביד ימין ונותנו לשמאל ויריק משמאלו על ימינו ואח"כ על שמאלו: ב׳ (סק"א) יטול כו' אטו סרך תרומ' כו' דבתרומה שני עושה שלישי וכיון דגזרו על הידים שהן עסקניות שיהיו להם דין שני לטומאה ואם יגעו בתרומה יפסלו התרומ' שתעשה שלישי ולכן הצריכו אפי' לחולין לנטילה לטהר הידים ועי"ז יהיו נזהרים גם אוכלי תרומ': קנ״ח:א׳רצ״א א׳ (סק"ב) ואינו כו' דצ"ל המוציא כדלקמן סי' קס"ח ס"ו והרב"י מסתפק בדבר שכ' תחלה מדכ' הרמב"ם כל' הש"ע כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י א"כ גם בפת הבא בכסני' אם קבע סעודתו עליו דצ"ל המוציא צריך ג"כ נט"י וסיים ומיהו קשה בעיני שעל לחם א' בעצמו פעמים יצטרך לו נט"י ופעמים לא יצטרך ואפשר דלא מקרי פת שמברכי' עליו המוצי' אלא פת שמברכי' עליו לעולם המוציא אפי' כשאינו קובע עליו כו' אלא שמצאתי לרשב"א כו' ומשמע מדבריו שאם קובע סעודתו עליהם צריך נט"י עכ"ל הרב"י: ב׳ וכ"כ הרמב"ם כו' ר"ל מאי דמבע"ל להרב"י בל' הרמב"ם פשיטא לי' למ"א דהלשון מורה דאפי' בפת הב"ב אם קבע עליהם דצ"ל המוציא צריך נט"י: קנ״ח:א׳רצ״ב א׳ (סק"ג) פחו' כיון דאינו מקבל טומאת אוכלי' ר"ל מן התור' אע"ג דמדרבנן מקבל טומא' מ"מ הקילו בו לענין נט"י דכיון דאין דין נטילת ידים כ"א מדרבנן כ"כ בס' תוס' יה"כ במס' יומא שחולקי' ע"ז וסבירא דגם פחות מכביצ' ניהו שאינו מטמא אחרי' אבל הוא עצמו מקבל טומא' מן התור' וא"כ בעי נטיל'. ולפי דתליא באשלי רברבי כ' הרב"י דיטול ידיו ולא יברך: קנ״ח:א׳רצ״ג א׳ (סק"ד) פחות מכזית נוסחא מוטעת כו' דסעיף זה מקורו מרוקח שהביא הרב"י וזה לשונו ונוטלין ידיהם(בליל פסח אחר סדר ההגדה קודם אכילה) ומברכים ענט"י מפני שצריך לטבל טיבול שני במרור (דס"ל כדעת רש"י דלקמן דצריך לברך ענ"י לצורך דבר שטיבולו במשק') אבל על אכילת מצה שהי' יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכזית א"צ נטיל' כדאמרי' בסוכה ובברכות עכ"ל. כך הי' הגירסא לפני הרב"י עפ"ז כ' בש"ע דעל פחות מכזית אינו צריך נטיל' אע"ג דבסעיף שלפני זה כ' דעל פחות מכביצ' יטול ידיו ולא יברך משמע דפחות מכזי' קיל מפחות מכביצ' וכ' מ"א דט"ס הוא ברוקח וצ"ל דעל פחות מכביצ א"צ נטיל' דהכי אי' בסוכה דף כ"ו ע"ב במשנ' וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות כביצ' נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה כו' ופרש"י נטלו במפה לא נטל ידיו אלא כרך במפה ידיו משום נקיות עכ"ל דרש"י מן הסוברי' דפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה מן התור' ולכך א"צ נטיל' כמ"ש בסעיף שלפני זה והתוס' חולקים וס"ל פחות מכביצה מקבל טומאה ובעי נטילה אלא דר' צדוק כהן הוי והותרה לו לאכול בלי נט"י ע"י כריכת מפה דלא נגע במאכל כדאמרי' בחולין דף ק"ז ע"ב משום דזריזי' הם אע"ג דלישראל לא הותר לאכול ע"י מפה וכדלקמן סי' קס"ג והרוקח ס"ל כרש"י ומוכח שם דפחות מכביצ' א"צ נטילה אבל פחות מכזית דא"צ נטיל' לזה אין ראיה מסוכה דיש לחלק בין פחות מכביצ' לפחות מכזית: ב׳ וכ"מ מתוכו כו'. ר"ל מדברי רוקח מוכח שצ"ל פחות מכביצ' דאי גרסי' פחות מכזית אבל כזית ס"ל דבעי נטילה א"כ איך כ' הרוקח אבל על אכילת מצה שהיא בכזית א"צ נטילה וא"כ אין חילוק בין פחות מכזית ובין פחות מכביצה ובתרווייהו בעי נטילה ולא יברך כמ"ש בסעיף ב': קנ״ח:א׳רצ״ה א׳ (סק"ו) משקים שאף כו' ר"ל אע"ג דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כמ"ש סעיף ה' כיון דמן התורה א"צ להפריש תרומה מפירות וכיון דתקנו נטילה משום סרך תרומה לכן בפירות דלא הוי התרומה כ"א מדרבנן לא תקנו נטילה ואעפ"כ עם הפירות (ואפי' הם פחותים מכזית) טבולים במשקה צריכים נטיל' דדוקא בפת לא הצריכו נטילה כ"א משום סרך תרומה אבל משום חולין לא הי' צריך כיון דידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ בדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה משום חולין גרידא דהא קי"ל כל הפוסל את התרומה דהיינו שני אם נוגע במשקין נעשו המשקין ראשונים לטומא' א"כ כשיגע בידיו שהן שניות במשקין נעשו המשקין ראשונים ויעשו המשקין להאוכל שני דראשון עוש' שני גם בחולין לכן צריך נטיל': קנ״ח:א׳רצ״ו א׳ (סק"ז) דבש כו' ולא דבש תמרי' דהוי מי פירות ולא מז' משקין: ב׳ למרקחת המטוגן בדבש דבורי': ג׳ וכ"ה בשבת דף י"ט דאי' התם מאן האי תנא דכל מילי דאתי ממילא ש"ד ר"ל אע"ג דאסרי' בשבת משקין שזבו בשבת משום גזירה שמא יסחוט מ"מ אם הטעין הקורות והעגולי' ע"ג הענבים ונתרסקו מע"ש ועי"ז המשקין יוצאין ממילא בשבת מותרים בשבת דל"ל שמא יסחוט דאפי' סוחטי' בידים ליכא חיוב חטאת דהא נתרסקו מע"ש ויוצאי' בלא"ה ממילא ואר"א ר' אליעזר היא דתנן חלו' דבש שריסקן מע"ש ויצאו בשבת מעצמן ר"א מתיר וריב"א דחי התם גבי דבש מעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא מעיקרא אוכל והשתא משקה ר"ל דגבי דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכל ול"ל שמא יסחוט דלא שייכא בי' סחיטה אבל גבי זיתים וענבי' דהשתא משקה א"ל שמא יסחוט עכ"ל רש"י הרי דקראו אוכל: ד׳ וע' בב"ב דף פ' ע"א ובתוס' שם כצ"ל דאי' התם א"ר כהנא דבש בכוורת אינו יוצא ידי מאכל לעולם וכתבו התו' תימא לר"י דבמס' מכשירין חשוב דבש בהדי שבע משקין המכשירין ואור"י דהיינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורתו שהוא עם השעוה יש עליו תורת אוכל עכ"ל וס"ל למ"א דה"ט דעם השעוה מקרי אוכל דשם הוא קרוש: ה׳ וגם שמן ודבש כו' כצ"ל: ו׳ ע"ש בשם תוס' פסחי' שהקשו התוס' דבכמ' דוכתי משמע דשמן מקרי משק'. ובטהרות תנן דר"ש שזורי פליג עם ר"מ ורבנן וס"ל דדבש ושמן לא מקרי משקה אלא יין מקרי משקה ובמנחות פסק הש"ם הלכה כר"ש שזורי ותי' דהא דדבש ושמן לא מקרי משקה היינו אם קרשו אע"פ שחזרו ונימוחו אבל יין אפי' קרוש אם נימח אח"כ הוי משקה ולפ"ז יש לנו שתי היתירים למרקחת חדא מאחר שעומד לאכילה והשני אם היה קרוש פעם א' אע"פ שעתה הוא נימח אבל הט"ז ס"ק ז' חלק על היתר הראשון ע"כ לא קתני בתוס' דמהני אם חישב לאכיל' אלא בזב ממילא אבל אם רדוהו בידו כיון שעשה מעשה רדי' לשם משקה אין המחשב' שאח"ז שחושב עליו לאכילה מוציאים מידי מעש' ראשון ועל דין השני נראה ג"כ שחולק שכ' עיסה המטוגן בשומן אווז אין צריך נטילה דלאו מז' משקין הוא אבל המטוגן בחמאה כיון דהחמאה הוא בכלל חלב צריך נטילה. והא החמאה קודם שטיגן בה העיסה היתה נקרשת ואפי' הכי מצריך נטילה אולם מ"א הביא לדין אחרון ראיה מתו' פסחים דלא כט"ז: קנ״ח:א׳רצ״ז א׳ (סק"ח) דם כו' כ' הל"ח כו' שהתוס' סוברין כן. והוא דאמרי' בפסחים דף קט"ו אר"א אר"ח כל דבר שטבולו במשקה צריך נט"י ופירש"י הטעם כמו שכ' מ"א ס"ק ו' ולדבריו היו צריכים ברכה כמו לפת ואמרי' בתר הכי אמר ר"פ ש"מ דצריך לטבול כל המרור בחרוסת דאלת"ה למה צריכי' ליטול ידיהם קודם אכילת המרור הא לא נגע במשקין. ודחי דחיישי' דלמא נגעו והקשו התוס' לפי' רש"י דדין דבר שטבולו במשקה י"ל דין פת א"כ מאי ס"ד דר"פ לא אסיק דגזרי' דלמא נגע דהא בפת קי"ל לקמן סי' קס"ג ס"ב דאם חברו מאכילו והאוכל אינו נוגע במאכל אפ"ה צריך האוכל נטילה דלמ' נגע. ולכן פי' דודאי הנטילה לצורך דבר שטבולו במשקה אינו משום קדושה כמו בפת דהתם איכא משום סרך תרומה משא"כ בדבר שט"ב ומה בכך שיטמאו המשקין והאוכל אלא הטעם כיון שהמשקין באוכל טמא והוא יאכל אותן יטמא גופו דהוא מח"י דברים האוכל אוכלים טמאים או שתה משקין טמאים נטמא גופו והם היו נזהרים בטהרה. ולפ"ז אין לברך על הנטילה וגם א"ש דר"פ ס"ד דלא גזרי' בהו שמא יגע כיון דאין הנטילה משום קדושה וסיימו וז"ל וכ"ש אנן שאין אנו נזהרי' מלטמא עצמינו ומלאכול אוכלי' טמאים ואין אנו צריכי' לאותה נטיל' שאין לברך הנוטל עכ"ל הרי כתבו להדיא שאנחנו א"צ לאות' נטיל': ב׳ ועסי' תע"ג לענין נטילה בליל פסח: קנ״ח:א׳רח״צ א׳ (ס"ק ט) לפירו' כו' ועסי' צ"ב. דהיסח הדעת אינו פוסל לענין ברכה: קנ״ח:א׳רצ״ט א׳ (ס"ק י') שהמוהל כו' נ"ל דכ"ע מודים כו' ר"ל דבש"ע כ' יש מי שנראה מדבריו משמע שאין ההיתר ברור. ולכן כ' מ"א דכ"ע מודים והתירו ברור דגם התוס' דחולין ס"ל כן והרב"י לא הוכיח כן כ"א מדיוק דברי רשב"י שכ' אהא דאמרי' בחולין דף ק"ז ע"ב דרב המנונא אכל בשר צלי והצריך נטילה שע"כ אכל עמו פת דלצלי א"צ נטילה אדרב' הא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וכ' הרב"י דע"כ צ"ל דס"ל דהמוהל שעל הצלי לא חשיב משקה דא"ל דמיירי בצלי יבש דאכתי קשה מנ"ל דמיירי שאכל עמו פת ה"ל לאוקמי בצלי לח עכת"ד הרב"י: ב׳ ונאכלין בידי' כו' אהא דתנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרי' ונאכלי' בידי' מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. והקשו התוס' הא בעי הדחה ומליח' והוכשר במים. ותי' התו' לצלי מיירי כו': ג׳ דם שחיט' מכשיר ואותו מוהל לא מקרי דם כלל. אלא שאין דרך צלי כו'. זה לא קאי על דעת התוס' הנ"ל דהא התוס' לענין הכשר מיירי ועל כרחך מעולם לא באו עליו מים דאל"כ כבר הוכשר אע"ג שמעכשיו הוא נגוב אלא ע"ד רשב"א הנ"ל קאי דאכתי מ"ל דרב המנונא אכל פת דלמ' מיירי בצלי לח מחמת מים ועז"כ דאין דרך צלי כו'. ורש"ל כ' דאפי' משקים טופחים כו'. ר"ל אפי' מים: ד׳ וברש"י בברכות כו'. דאי' התם ב"ה ס"ל מוזגים כוס ראשון שבתחלת הסעוד' קודם שנטל ידיו לאכילה דס"ל מותר להשתמש בכלי שאחורי הכלי טמא חיישי' אם יטול ידיו תחל' ואח"כ ימזוג שמא יהיו ידיו עדיין לחות מן הנטיל' כשיגע בידו באחורי הכוס יטמאו המשקין שבידיו מן האחורי' ויטמאו ידיו לכן ימזוג תחל' ואח"כ נוטל ידיו ובתוך הסעוד' אם לוקח כוס בידו לא חיישי' דהא קודם אכילה צריך לנגוב ידיו היטב וכמ"ש סוף סי' וכ' רש"י וז"ל וא"ת פעמי' שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל עכ"ל: קנ״ח:א׳ש׳ א׳ (ס"ק יא) א"צ ליטול כיון דאינו נוגע כו'. ומה"ט כ' הט"ז בס"ק ט' כשמבשלים עיס' במים אף שיש רוטב שם א"צ נטילה להעיסה כיון דדרך לאכול ע"י כף לא עביד דנגע: ב׳ ועמ"ש ס"ד סק"ה בדבר שאין דרכו כו': קנ״ח:א׳ש״א א׳ (ס"ק יב) יש מי כו' שנטל ידו א' לשתיה שדרכן היה כשהיו מביאים להם כום יין לשתות קודם אכילה היו נוטלים ידו אחת משום נקיות וכדאי' בברכות דף מ"ג וכששוב נוטל ידיו לאכילה צריך ליטול שתי ידיו: ב׳ והנ"ץ לא הבין כו' ולשון הד"מ אטעיתי' כו' דמשמע דראיית הרב"י דנטילה שלא לשם קדוש' אינו עולה הוא למקום אחר בתוס' שם והיינו דאמרי' התם אע"ג שנטל ידיו בליל פסח לטיבול ראשון צריך שוב ליטול ידיו לטיבול שני של מרור ופריך ל"ל כיון שכבר נטל ידיו לטיבול א' ומשני כיון דבעי למימר אגדתא והלל דלמא אסח דעתיה ונגע במקום המטונף וכתבו התוס' בד"ה אסוחי כו' וז"ל מה צריך לה"ט ת"ל דנטיל' א' לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא המשקין. (דאזלי לשיטתייהו בטעם הנטילה לדבר ש"ב דלא כרש"י וכמש"ל ס"ק ח' וגם אזלי לשיטתייהו דפחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה וצריך נטילה וכיון דצריך לאכול מצה קודם המרור צריך נטילה משום הפת דהוי משום קדושה ואין נטילה א' עולה ותי' וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לפת דחולין לא בעי כוונה לכך צריך להאי טעמא עכ"ל ולדעת הרב"י דאין נטילה א' עולה לפת תיקשי ניהו דהמקשן הוי ס"ד כיון דחולין לא בעי כוונה כו' מ"מ המתרץ ה"ל לתרץ דאין לטילה א' עולה וצ"ל דהתרצן מתרץ אפי' לפ"ד המקשן דחולין ל"ב כוונה אפ"ה צריך נטילה דלמא אסח אדעתי' וניהו דאין קשיא מזה על הרב"י דס"ל דאין נטילה א' עולה לפת מ"מ הכרח אין כאן אדרבא הפשוט משמע מדהוצרך לתרץ דלמא אסח דעתי' דנשאר סברת המקשן דחולין ל"ב כוונ' והי' ראוי דנטיל' א' עולה לולי חשש היסח הדעת ועז"כ מ"א דראיית הרב"י ממ"ש התוס' בד"ה כל שטיבולו כו' כמ"ש מ"א וממילא צ"ל דמאי דמשני דחיישי' ע"י הגדה והלל הסיח דעתו תי' כן לדברי המקשן וע' בתשו' צ"צ סי' פ"ה: קנ״ח:א׳ש״ב א׳ (ס"ק יג) שלא כו' משום דלהאומרים א"צ כוונה (ועסי' קנ"ט סעיף י"ב וי"ג כו') ול"ש לברך עלי' ר"ל נטילה ראשונה דהא כ' בסעיף י"א דאם שכח לברך עד אחר הניגוב אפ"ה מברך וה"נ כיון דעדיין הוא קודם ברכת המוציא: ב׳ ואפי' נטל כו' לדעת התוס' א"צ נטילה א"כ הוי כאלו לא כיון כלל לנטילה ואין שייך לברך עליהם: קנ״ח:א׳ש״ג א׳ (ס"ק יד) במדבר כו' וכמ"ש הרר"י גבי ההולכים למלחמה: קנ״ח:א׳ד״ש א׳ (ס"ק ט"ו) דפעמים כו' אינו צריך ניגוב וא"כ כשמברך אחר הנטילה לא הוי עובר לעשייתן: קנ״ח:א׳ש״ה א׳ (ס"ק ט"ז) מברך. דקי"ל סי' קט"ז ס"ט דאי שכח לברך ברכת המוציא עד אחר גמר סעודה שוב אינו מברך דהתם היה נראה תחלה: קנ״ח:א׳ש״ז א׳ (ס"ק י"ח) בלא כו' מיאוס ורש"י פי' על לחם טמא מאוס מקרי טמא: ב׳ אבל בשופך כו' דס"ל ג"כ משום מיאוס נקרא טמא וצריך ניגוב וכן היה תקנות חכמים משא"כ בטבילה אע"ג דהוי ג"כ מאוס מ"מ על טבילה לא היתה תקנה מעולם כ"א על נטילה ועיין בט"ז:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א