סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת

א מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת א בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ ב בֵּית הַכְּנֶסֶת. ב בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת, יְכוֹלִים לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה, דְּהַיְנוּ הֵיכָל שֶׁמְּנִיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ לוּחַ שֶׁמַּעֲמִידִין עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה; מָכְרוּ תֵּבָה, יְכוֹלִים לִקַּח בְּדָמָיו מִטְפַּחַת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה; מָכְרוּ מִטְפַּחַת, לוֹקְחִין בְּדָמֶיהָ סְפָרִים, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב כָּל חֻמָּשׁ לְבַדּוֹ, וְכֵן נְבִיאִים ג וּכְתוּבִים; מָכְרוּ סְפָרִים, לוֹקְחִין בִּדְמֵיהֶן סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל אִיפְּכָא לְהוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ אִם קָנוּ בִּקְצָת הַמָּעוֹת דָּבָר שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה, אֵין יְכוֹלִין לְשַׁנּוֹת הַמּוֹתָר לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. ג סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ ד טָעוּת, דִּינוֹ כְּחֻמָּשִׁים { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"ג. } ד אִם מֻתָּר לִקְנוֹת בִּדְמֵי קְדֻשָּׁה אַחַת קְדֻשָּׁה אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּהּ, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ ה מַתִּירִים. ה אִם גָּבוּ מָעוֹת לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אוֹ לִקְנוֹת תֵּבָה אוֹ מִטְפַּחַת אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְרָצוּ לְשַׁנּוֹתָן מִלְּצֹרֶךְ מַה שֶּׁגָּבוּ אוֹתָם, אֵין ו מְשַׁנִּין אֶלָּא מִקְּדֻשָּׁה קַלָּה לַחֲמוּרָה; אֲבָל אִם עָשׂוּ בָּהֶם הַדָּבָר שֶׁגָּבוּ אוֹתָם בִּשְׁבִילוֹ, מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה ז שֶּׁיִּרְצוּ; וְאִם כְּשֶׁגָּבוּ הַמָּעוֹת הִתְנוּ לַעֲשׂוֹת חֶפְצָם מִמּוֹתַר הַדָּמִים, אֲפִלּוּ קָנוּ וּמָכְרוּ וְחָזְרוּ וְקָנוּ קְדֻשָּׁה בְּמִקְצָת הַדָּמִים, מֻתָּר לְהוֹרִיד הַמּוֹתָר; אֲבָל אִם לֹא הִתְנוּ כְּשֶׁגָּבוּ, אֶלָּא כְּשֶׁמָּכְרוּ הִתְנוּ, אָסוּר לְהוֹרִידָם. { הַגָּה: וְאִם קָנוּ בְּדָמִים אֵלּוּ שֶׁגָּבוּ } ח { עֵצִים וַאֲבָנִים, חָלָה קְדֻשַּׁת הַדָּמִים עַל הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹתָן רַק לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה; וְאִם הֵבִיאוּ עֵצִים וַאֲבָנִים לְצֹרֶךְ בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם בָּאוּ לְיַד גַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתָן רַק לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה, וְקֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי גַּבַּאי, מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָן; אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ. } (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי רֵישׁ פ' בְּנֵי הָעִיר). ו מוֹכְרִים בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה וַאֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה, לְהַסְפָּקַת ט תַּלְמִידִים אוֹ לְהַשִּׂיא י יְתוֹמִים בְּדָמָיו. ז וְהָא דְּבֵית הַכְּנֶסֶת נִמְכַּר, הָנֵי מִלֵּי שֶׁל כְּפָרִים שֶׁאֵין בָּאִים אֲנָשִׁים מִמְּקוֹמוֹת יא אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית אֶלָּא לִבְנֵי הַכְּפָרִים לְבַדָּם. { וַאֲפִלּוּ בָּנוּ אוֹתָהּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים } (מָרְדְּכַי יָשָׁן בְּשֵׁם ראבי"ה), וְלָכֵן יְכוֹלִים לְמָכְרוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם הַמָּעוֹת נִשְׁאָרִים יב בִּקְדֻשָּׁתָן, וְאֵינָם רַשָּׁאִים לְהוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, וְהַיְנוּ כְּשֶׁמָּכְרוּ בְּנֵי הָעִיר שֶׁלֹּא מִדַּעַת פַּרְנָסֵיהֶם, וְהוּא הַדִּין אִם מָכְרוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל אִם הִסְכִּימוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר בְּאוֹתוֹ מֶכֶר, וְהָיוּ בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, רַשָּׁאִים לְהוֹצִיא הַמָּעוֹת לְכָל מַה יג שֶּׁיִּרְצוּ, וְאִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר בְּפֵרוּשׁ בְּמֶכֶר זֶה כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ יָחִיד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשָׂה. { הַגָּה: וְכָל שֶׁזּ' טוֹבֵי הָעִיר מוֹכְרִים בְּפִרְסוּם, מִקְרֵי בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר וְאֵינָן צְרִיכִין לוֹמַר הֵן אוֹ לָאו. } (מָרְדְּכַי) אֲבָל שֶׁל כְּרַכִּים, שֶׁבָּאִים שָׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בָּנוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁלָּהֶם, אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן תָּלוּ אוֹתוֹ בְּדַעַת יד הַיָּחִיד, שֶׁאָז יַעֲשֶׂה בּוֹ הַיָּחִיד מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּהַסְכָּמַת הַצִּבּוּר; וְהוּא הַדִּין לְכָל דִּבְרֵי טו קְדֻשָּׁה שֶׁנִּזְכְּרוּ כָּאן, דְּכֻלְּהוּ גְּרִירֵי בָּתַר בֵּית הַכְּנֶסֶת. { הַגָּה: יָחִיד שֶׁבָּנָה בֵּית הַכְּנֶסֶת וּנְתָנָהּ לַקָּהָל, דִּינָהּ כְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל קָהָל; אֲבָל אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ בָּהּ שׁוּם כֹּחַ, אֵין לָהּ מֶכֶר כִּי אִם עַל פִּי הַקָּהָל וְעַל פִּיו אוֹ יוֹרְשָׁיו } (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר). { וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֶרֶת, אֲבָל אִם אֵין לָהֶם רַק בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחַת, אָסוּר לְמָכְרוֹ דְּהָא אֲפִלּוּ לְסָתְרוֹ אָסוּר עַד שֶׁיִּבְנוּ אַחֶרֶת } (רַבִּי' יְרוּחָם נ"ג ח"ה וב"י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). { כָּל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּמְכַּר וּמֻתָּר לְשַׁנּוֹתוֹ, נִמְכָּר בְּלֹא הַכְרָזָה וְאֵין בּוֹ אוֹנָאָה, אֲבָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ } טז { לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, צָרִיךְ הַכְרָזָה. } (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' תרי"ז). ח בָּנוּ בַּיִת סְתָם, וְהִקְדִּישׁוּהוּ אַחַר כָּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, דִּינוֹ כְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲבָל אֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד יז שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אִם בְּנָאוּהוּ לְשֵׁם בֵּית הַכְּנֶסֶת; וְכֵיוָן שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אוֹרְחִים לְפִי שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְיֻחָד לִתְפִלָּה, קָדוֹשׁ; וְאִם לְפִי שָׁעָה הִקְדִּישׁוֹ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁאָמְרוּ. ט כְּשֶׁמּוֹכְרִים אַנְשֵׁי הַכְּפָר בֵּית הַכְּנֶסֶת יְכוֹלִים לְמָכְרוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, וְהַלּוֹקֵחַ יַעֲשֶׂה בּוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה, חוּץ מִמֶּרְחָץ וּבֻרְסְקִי וּבֵית הַטְבִילָה וּבֵית הַכִּסֵא; וְאִם מְכָרוּהוּ יח ז' טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, יַעֲשֶׂה הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ אֵלּוּ הַאַרְבָּעָה דְּבָרִים. י יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָחִיד בְּשֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה מֻתָּר לְמָכְרוֹ וְלַעֲשׂוֹת בְּדָמָיו כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה כָּל שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁוֹ לִקְרוֹת בָּרַבִּים; וְיֵשׁ מִי יט שֶׁאוֹסֵר אֶלָּא אִם כֵּן לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה. יא בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵנִים וְעֵצִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת יָשָׁן שֶׁסָתְרוּ, יְכוֹלִים לִתֵּן כ בְּמַתָּנָה, דְּאִי לָאו דַּהֲוָה לְהוּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ לָא הָווּ יַהֲבֵי לֵיהּ הָדָר הֲוָה לֵיהּ כא כְּמֶכֶר, וְכֵן יְכוֹלִים לְהַחְלִיפָן בַּאֲחֵרִים וְהֵם יוֹצְאִים לְחֻלִּין; אֲבָל אָסוּר לְמַשְׁכְּנָן אוֹ לְהַשְׂכִּירָן אוֹ לְהַשְׁאִילָן, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי ז' טוֹבֵי הָעִיר, שֶׁעֲדַיִן נִשְׁאָרִים בִּקְדֻשָּׁתָן שֶׁאֵין כָּאן דָּבָר אַחֵר שֶׁתָּחוּל קְדֻשָּׁתָן עָלָיו. { הַגָּה: וְדַוְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׁאִיל אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בָּהּ, אֲפִלּוּ מִשֶּׁל רַבִּים לְיָחִיד. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). יב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי עִם הַקָּהָל שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת כִּי אִם הוּא וְזַרְעוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר כב זְכוּתוֹ לְאַחֵר. יג גָּבוּ מָעוֹת לְבִנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבָא לָהֶם דְּבַר מִצְוָה, מוֹצִיאִין בָּהּ הַמָּעוֹת; קָנוּ אֲבָנִים וְקוֹרוֹת, לֹא יִמְכְּרוּם לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים; אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיאוּ הָאֲבָנִים וּגְרָרוּם וְאֶת הַקּוֹרוֹת וּפְסָלוּם וְהִתְקִינוּ הַכָּל לְבִנְיָן, (בֵּית הַכְּנֶסֶת) מוֹכְרִים הַכֹּל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם בִּלְבַד, אֲבָל אִם בָּנוּ כג וְגָמְרוּ, לֹא יִמְכְּרוּ כד בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא יִגְבּוּ לְפִדְיוֹן מִן הַצִּבּוּר. יד רְאוּבֵן שֶׁאָמַר: קַרְקַע זוֹ אֲנִי נוֹתֵן לִבְנוֹת עָלֶיהָ בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא רָצוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַנִּיחָן לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים לִבְנוֹת עָלָיו בַּיִת לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר: אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי לֹא נָדַרְתִּי, לָא מָצֵי רְאוּבֵן הָדָר בֵּיהּ; וְאִם רְאוּבֵן לֹא הָיָה דָּר שָׁם הָיוּ יְכוֹלִים כה לְשַׁנּוֹתָה, וְאִם הוּא מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, אֵינָם רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹתָה אִם הוּא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ (פֵּרוּשׁ וְצוֹעֵק), אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר, דְּכָל מָאן דְּאָתֵי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ אָתֵי. { וְז' טוֹבֵי הָעִיר דִּינָם כְּחֶבֶר עִיר } (מָרְדְּכַי רֵישׁ בְּנֵי הָעִיר). טו אֵין אָדָם יָכוֹל לֶאֱסֹר חֶלְקוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מֵהַסְפָרִים; וְאִם אָסַר, אֵינוֹ כו כְּלוּם. טז מִי שֶׁהִשְׁאִיל בֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיֵשׁ לוֹ מְרִיבָה עִם אֶחָד מֵהַקָּהָל, אֵינוֹ יָכוֹל לְאָסְרָהּ אֶלָּא אִם כֵּן יַאַסְרֶנָּה לְכָל הַקָּהָל כְּאֶחָד. { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהִשְׁאִיל תְּחִלָּה סְתָם, אֲבָל אִם הִתְנָה מִתְּחִלָּה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה לִמְחוֹת יְהֵא בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, אוֹ שֶׁלֹּא הִשְׁאִיל לָהֶם בְּפֵרוּשׁ אֶלָּא הִנִּיחָם לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּמִי שֶׁיִּרְצֶה. } (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָאָה סִימָן פ"ה). יז מִי שֶׁהָיָה בְּבֵיתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת יָמִים רַבִּים, אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹתוֹ בְּבַיִת כז אַחֵר. יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל כֶּסֶף שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא תָּמִיד לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּחַגִּים, אֵין יְכוֹלִים לְהוֹצִיאָם כח לְחֻלִּין וּלְמָכְרָם, וְהַקָּהָל יְכוֹלִים לְתָפְשָׂם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בְּחֶזְקַת הֶקְדֵּשׁ אַחַר מִיתַת הַמַּקְדִּישׁ. יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם יִמָּצֵא אַחַר מִיתַת אָדָם כְּתָב כָּתוּב שֶׁהִקְדִּישׁ כֵּלִים, וְאֵין עָלָיו עֵדִים וְלֹא מְסָרוֹ לַקָּהָל, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי הֶקְדֵּשׁ. כ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהֻחְזַק שֶׁהָיָה שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק כט בּוֹ. כא אֵין לִקְנוֹת מְעִילִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם ל הֶדְיוֹט, לְתַשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה. { הַגָּה: אָסוּר לַעֲשׂוֹת } לא { מֵאֶתְנַן זוֹנָה אוֹ מְחִיר כֶּלֶב } (דְּבָרִים כג, יט) { דָּבָר שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה; וְדַוְקָא מֵהָאֶתְנָן עַצְמָהּ, אֲבָל אִם נָתְנוּ לָהּ מָעוֹת בָּאֶתְנָן, מֻתָּר לִקְנוֹת בָּהֶן דְּבַר מִצְוָה; וְלֹא מִקְרֵי זוֹנָה, אֶלָּא אִסּוּר עֶרְוָה, אֲבָל אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת הַקְּדֵשׁוֹת שֶׁמַּקְדִּישׁוֹת דָּבָר, מֻתָּר לְקַבֵּל מֵהֶן. } (ר' יְרוּחָם נכ"ג ח"א). כב אָדָם שֶׁהוּא רָגִיל בְּשׁוּם מִצְוָה, כְּגוֹן גְּלִילָה, וְאֵרְעוֹ לב אֹנֶס אוֹ עֹנִי, וְנָתְנוּ הַקָּהָל הַמִּצְוָה לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ הֶעֱשִׁיר וְרָצָה שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ הַמִּצְוָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁנָּתְנוּ הַקָּהָל הַמִּצְוָה לַשֵּׁנִי הָיָה סִפּוּק בְּיַד הָרִאשׁוֹן לָתֵת מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן בְּכָל שָׁנָה וְלֹא חָפַץ בָּהּ, וְנִתְרַצָּה הוּא עִם שְׁאָר הַקָּהָל לָתֵת לְאַחֵר, אִבֵּד זְכוּתוֹ; אֲבָל אִם כְּשֶׁנְּתָנוּהָ לַשֵּׁנִי לֹא הָיָה בְּיַד הָרִאשׁוֹן סִפֵּק לָתֵת מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן, וְעַתָּה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ רוֹצֶה לִזְכּוֹת בְּמִצְוָתוֹ וְלַחֲזֹר וְלִתֵּן מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן תְּחִלָּה, חוֹזֵר לְמִצְוָתוֹ.

באר היטב – סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת

א א בה"מ. בסי' צ' סעיף י"ח משמע דמותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו. מ"א: ב בה"כ. דוקא בה"כ שאין קובעין מדרש ללמוד אבל בה"כ דידן שקובעין שם מדרש בלמוד שעה אחד דינו כבית המדרש ומותר לעשותו מדרש תשובת דבר שמואל סי' שמ"ו: ב ג וכתובים. משמע דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו. וצ"ע דבי"ד סי' רפ"ב סי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו עיין מ"א: ג ד טעות. כיון שפסול לקרות בו אע"פ שאפשר לתקנו. ב"י: ד ה מתירים. הדיעות אלו איירי בשאר קדושות אבל בס"ת פסק בי"ד ריש הלכות ס"ת דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת ע"ש עיין מ"א והמחבר יד אהרן הקשה עליו. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקנו היה בדעתם לכך ואף שלא פרשו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה מה שהשיג על האחרונים בזה): ה ו משנין. הקשה הכ"מ הא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא ע"ש ותירץ המ"א הא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותו שלא מדעתן ומ"ש סעיף ח' דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם. וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כנה"ג. ופשוט דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות עכ"ל המ"א. וט"ז כ' דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנות דהזמנה לאו מילתא היא וקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מש"ה בההיא דבנה בית סתם שכתב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מכל מקום לא יצא נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכ"ז שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה אבל הנודר חייב לקיים נדרו ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה במעות עצמן דודאי הזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לבה"כ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה חיוב שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבה"כ. ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סעיף י"ג דבגבו מעות יכול להוציא לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלם המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד. אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה או שיש בגוף הדבר קדושה אסור אפי' לדבר מצוה מש"ה בלבנים ישנים שהיו כבר בבה"כ אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם עד כאן לשון ט"ז ע"ש. והרא"ם ח"א סי' נ"ג כתב דגביית המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח ע"ש ועיין בש"ך י"ד סי' רנ"ט. והמ"א הקשה עליו ע"ש והיד אהרן מיישבו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה ס"ק י"ח מה שמתרץ על תמיהת מ"א על מהר"מ לובלין ועל ס' מ"ב): ז שירצו. אפי' לדבר הרשות והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א ט"ז ב"ח. וט"ז כתב דדוקא לדבר מצוה וצרכי רבים נמי מקרי דבר מצוה ע"ש (ועיין נאמן שמואל סי' ק"ח): ח עצים ואבנים. כ' ט"ז דברי רמ"א צ"ע דכיון דכתב בש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעה הקדושה על ידי קניית העצים. גם מ"ש כאן בהביאו עצים מביתם לצורך בנין בה"כ דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא. וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא. ולענין עיקר הענין כבר בארנו דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו אם כן אפי' לא בא ליד גבאי עכ"ל ע"ש ועיין במ"א: ו ט תלמידים. היינו אם יש להם בה"כ אחר. ט"ז: י יתומים. וה"ה יתומות. מ"א עיין בש"ע א"ע סי א' ס"ק ב' מש"ש. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים. ב"י בי"ד סי' (רפ"ב) [רנ"ב] מ"א: ז יא אחרים. דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו: יב בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה: יג שירצו. אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט"ה יצא המעות לחולין. ט"ז. וע"ל ס"ק ז': יד היחיד. זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה"כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי"ט ח"ג קמ"ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ"מ סי ס"ז כתב דכל דבר השייך לבה"כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע"כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ"א: טו קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ"א: טז לקדושה קלה. מ"א מוחק תיבות אלו וצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע"ש: ח יז שיתפללו בו. ע"ל ס"ק ו'. מש"ש יחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעיף י"ד אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א: ט יח זט"ה במא"ה. ל"ד כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מיקרי ואזלינן בתר רובא. עיין פני יהושע סי' ד' ומהרשד"ם חי"ד סי' קע"ה. זט"ה אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג: י יט שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן להשתמש בדמיו אא"כ ללמוד תורה וכו'. ומ"מ נ"ל דבתשמישיה לכ"ע מותר היחיד למוכרן להשתמש בדמיהן. ובי"ד סי' רפ"ב כתוב שם בש"ע הפלוגתא גם בתשמישיה וצ"ע. ואפשר דמ"ש שם ויש מי שאוסר קאי רק אס"ת וכתב המ"א וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנו בתחלה וכמ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה. ואם קנאה מתחלה כדי למוכרה וכ"ש אם קבלה בחוב מותר למוכרה. ט"ז. עי' בתשובת גינת ורדים כלל ב' סי' ל"א שכתב דבזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס"ת בשופי ע"ש. ועיין בחוות יאיר סי' נ"ט ועיין בי"ד סי' ר"ע: יא כ במתנה. היינו זט"ה במא"ה ובכרכים אסור. מ"א: כא כמכר. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור. כתב במ"ב דאם בנו בה"כ חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן. עיין מ"א: יב כב זכותו. דוקא אם כבדו הקהל א' בדבר זה אבל אם קנה א' זכות זה יכול למכור לאיש הגון כמוהו. ט"ז: יג כג וגמרו לא. המ"א הגיה בנו יגמרו ולא וכו'. כד בה"כ. ומן הדין שרי. מ"א ט"ז וש"ך י"ד סי' רנ"ב: יד כה לשנותה. אפי' לדבר הרשות. מרדכי מ"א: טו כו כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש בי"ד סי' רכ"ד: יז כז אחר. וה"ה מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער. ול"ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי וכן כתב הראנ"ח ח"ב סי' ע' ועיין בהר"י הלוי סי' מ"ד ובהר"ש הלוי חא"ח סי' ט' ואפי' בא ת"ח לזכות באיזה מצוה אין מעבירין מהמוחזק אפי' הוא ע"ה ואם מכר זה ביתו לראובן אין בידנו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותו חזקה הראנ"ח ח"ב סי' ע' וכל זה לא מיירי אלא כשרוצים להעביר המצות והכבוד לגמרי מהמוחזק אבל אם בא אחר לזכות במצות וגם הראשון יעמוד במצותו אינו יכול לעכב ע"י אע"פ דקצת שהיו מתפללין בבה"כ הראשון מתפללין בבית השני אפ"ה אינו יכול לעכב הראנ"ח ח"ב סי' (ע"ח) [ע']. חברה שהיו לומדין בבית עשיר כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות באר עשק סי' ה' עח"מ ס"ס קמ"ט: יח כח לחולין. עכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם דהוי כאלו התנה עליהם מ"א. וט"ז כתב שמעתי וראיתי שבני אדם המתנדבים ס"ת לבה"כ הם מתנין ברבים שאינו לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה: כ כט בו. אפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בספר תורה של יחיד ואח"כ קנאו הציבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהוחזק שיקרא דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמה טענה ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו כל שבת בס"ת אחרת. ב"ז סי' קפ"ב: כא ל הדיוט. עיין בחות יאיר סי' קס"א. והיד אהרן הרבה להקשות עליו עיין שם וע"ל סי' קמ"ז ס"ק ד' מש"ש: לא מאתנן זונה. אם בא עליה ואח"כ נתן לה מותר. נתנה היא לו אתנן מותר. נתן לה ואמר יהי אצלך עד שאבוא עליך כשיבא עליה אסור. ואם קדמה והקדישתו לבה"כ מותר. נתן אתנן לזכר אסור. אמר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור. ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאתן סולת וכן ולדותיהן מותר. ואם פסק טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים עיין מ"א ועיין יד אהרן: כב לב אונס. וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע"ל ס"ק כ"ז:

מגן אברהם קנ״ג – סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת

א׳ מותר לעשות כו'. צ"ע אי מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו ועסי' קנ"ג ס"ב ובסי' צ' סי"ח משמע דשרי ע"ש: ב׳ וכן נביאים וכתובים. משמע דס"ל דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דבי"ד סי' רפ"ב סי"ט אי' דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"ה בהדיא בגמ' דף כ"ז, והע"ת לא ע"ש לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו כמ"ש בי"ד שם בהג"ה בשם התו' והר"ן וצ"ע דהר"ן גופא כתב דקדושת נביאים חמורה מקדושת כתובים הביאו הב"י סי' תקצ"א ע"ש ואפשר דמ"מ אינו חמור כ"כ שיהיה אסור להניח א' ע"ג חבירו או ליקח א' בדמי חבירו וצ"ע דהא אפי' בדבר שקדושתו שוה בעי למימר בגמ' דאסור להניח א' ע"ג חבירו אלא דשרי משום דלא אפשר א"כ בדבר שיש בו צד חומר למה יהיה מותר עמ"ש סק"ח, ומשמע דר"ן במגילה הדר ביה ממ"ש במס' ר"ה וס"ל דכי הדדי נינהו רק דמקדמי כתובים משום שדוד הי' קודם לנביאים: ג׳ בו טעות. כיון שפסול לקרות בו אף על פי שאפשר לתקנו (ב"י בשם ריב"ש): ד׳ יש אוסרין. והב"ח כתב דליכ' פלוגתא דלכתחלה ודאי אסור למכור כמ"ש הר"ן מדאיבעי' לן אי שרי למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש כיון דליכא לעלויי משמע דבשאר מילי ודאי אסור והא דכתב הטור להורידן מקדושתן אסור משמע אבל לקדוש' כיוצ' בה שרי היינו בדיעבד אם מכרם כבר וכ"ד מהרי"א אך בס"ת נקטי' לחומר' דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת אפילו כי ליכא פשיעות' וכ"ד הרי"ף והרא"ש והטי"ד והש"כ שם בסי' ע"ר אבל לשון הרמב"ם משמע דאף לכתחילה מותר למכור בה"כ לקנות בדמיה אחרת שכתב פי"א מה"ת וז"ל בני הכפר שרצו למכור בה"כ שלהן או לבנות בדמיה בה"כ אחרת וכו' ע"ש ולהכ' כתב הרב"י כאן ויש מתירין ונ"ל דעתו דדוקא ס"ת שהמכירה בעצמו אסור דהא אין יכולין להפקיעה מקדושתה אבל בה"כ יכולין להפקיע קדושתן כמ"ש ס"ט א"כ אף על גב שלא מכרו זט"ה במא"ה דאין יכולין להפקיע קדושתן שמא יש איש א' שאינו מסכים בזה מ"מ רשאין למכרו כדי לבנות בדמיה אחרת דבהא לא מפקע קדושתה ועמ"ש סי' קנ"ב ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם לכתחלה אין מוכרין בה"כ אפי' ליקח בדמיו קדושה חמורה היינו כשאין להם בה"כ אחר והיינו מ"ש סי"ג: ה׳ אין משנין. הקשה הכ"מ בשם הרמ"ך הא קי"ל דהזמנה לאו מלתא' היא וכמ"ש ס"ח וכ"ש מעות דכטווי לאריג דמי והניחו בצ"ע ול"נ דבאמת במעו' אין בו קדושה דאפילו בבה"כ עצמה אין בה קדושה דהוי כתשמישי מצוה כמ"ש הרב"י והר"ן בשם הרמב"ם וע"ש אלא דאיכא משום אכחושי מצוה ולכן אסור לשנות המעות אבל במעות פשיטא דליכא קדושה וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי"ד והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותה שלא מדעתן וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ב ובי"ד סי' רנ"ו אלא שהצבור רשאי לשנותן דניתן על דעתם והש"כ בי"ד סי' רנ"ט כתב בשם הרא"ם ח"א סי' נ"ג הטעם כיון שגבו המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח וקשה הלא אין לך מעשה גדול מבנין בה"כ ואפ"ה אינה קדושה כמ"ש ס"ח וע"ק דבסנהדרין דף מ"ח אי' דבשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה לכן נ"ל דהטעם ג"כ כאן כמו במת כמ"ש דכיון שגבו לצרכו ה"ל בזיון כשמשנה אותן משא"כ ביחיד המנדב או שקנו ממעות צבור שגבו כבר ועבי"ד סי' שנ"ו, ומ"ש ס"ח דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנאוה הקהל ממעות חולין שגבו סתם וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כה"ג ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז': ו׳ לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמ' והטעם כמו שכתבתי כיון שנעש' דעת אנשי העיר בהמעות: ז׳ גבאי אסור לשנותן. אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש ס"ז ועבי"ד סי' רנ"ו ורנ"ט: ח׳ מותר לשנותן. פי' ללוותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה במעות נמי דינא הכי וכ"כ בי"ד סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן כמש"ל: ט׳ להשיא יתומים בדמיו. וה"ה יתומות (ר"מ אלשקר סי' מ"ב כ"ה) וכן נ"ל מוכח מדקאמר הגמ' הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה משא"כ לשבת יצרה וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב כנ"ל דלא כמ"ש בחמ"ח סימן א' והארכתי בזה בתשו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים (ב"י בי"ד סימן רנ"ב וש"כ דלא כדרישה): י׳ ואפי' בנו. דהאחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו: י״א נשארים בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה: י״ב אא"כ תלו אותה. נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה, דבשלמא מר בר רב אשי מסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים וכ"מ בטור ובר"ן ובב"י ובב"ח וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם המרדכי ישן גבי במעמד אנשי העיר ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כיון דהתנו מעיקר' דלא כהרב"י ובהכי מתישבת קושי' ר"י חביב: ואם אינם מתפללים בב"הכ של כרכים יכולים למכרה (מבי"ט ח"ג קמ"ג) ובית החיים יכולים למכור (שם ח"ב נ"ח וע' במ"ש סימן י"ד וק"י ורלב"ח ד' ור"י אדרבי כ"ג ורש"ך ח"א ט') וברמ"ט סי' ס"ו כתב דבכל דבר השייך לב"ה כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמ' רבים נתנו לזה ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים עכ"ל ומ"מ לא חמיר מבית הכנסת: י״ג בהסכמת הצבור. דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו עססי"ד: י״ד דברי קדושה. פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד ס"ג ועמ"ש ס"י אבל ב"ה ותשמישי מצו' מותר להשתמש בהן כמ"ש ס"ט (ר"ן בשם הרמב"ן): ט״ו דברי קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות (ר"ן בשם הירושלמי) ויריעות שפורסין על הארון הם כארון (ש"ג): ט״ז וכל זה. פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל בשיש להם שני בתי הכנס' מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב: ומשמע הכי בהדיא דשל כרכים אפי' בנאו אחרת אסורים למכור הראשונ' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידן ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהם וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן, וכ"מ ברי"ו נ"ג ח"ה וז"ל לבנים או סיד של ב"ה מוכרין אותם כמו שמוכרים בית הכנסת ודינן ממש לצאת לחולין כמו דין בה"כ כמש"ל עכ"ל, וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש ע"ש ובמ"ב התיר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בה"כ אחרת להתפלל בתוכה וכ"כ בס' מ"ש סי"ז ול"נ כמ"ש דמ"מ א"א למכור של אחרים בלא דעתן כמ"ש בח"מ סימן שנ"ט ס"ב, ומכ"ש בדבר שבקדושה א"א ליפקע קדושתן דאל"כ ל"ל במעמד אנשי העיר לימא מאי איכפת להו בלבני' אלא ע"כ כמ"ש ועמ"ש סי"א וסי"ד בשם ר"ם לובלין דמשמע כמ"ש: י״ז אסור למוכרה. אם לא שירצו לקנות בדמיה אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה (כ"מ בר"ן בשם הרמב"ן) ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם וכ"מ סי"ג ע"ש ובגמ' שם, ואיירי כשאין להם בה"כ אחר ועבי"ד סי' רנ"ב ס"א: כתב המ"ב סימן ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אף על גב דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי נקרא כפר, אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו אבל אי ברור לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן וגם לא סייעו להם אחרים מקרי כפר ואף על גב שמלשון הרא"ש ורי"ו משמע דכל שרבים באים להתפלל שם מסתמא בני העיר הקדישו לדעתם ולא בעינן שיהא דעת בני העיר בשעת בנין אדעתא דרבים מ"מ מלשון התוספות והרמב"ן והר"ן משמע בהדיא דבשעת בנין תליא מילתא, ואפשר דגם הרא"ש ורי"ו סבירא להו הכי אלא שקצרו בלשונם עכ"ל, ולא הבינותי דלכולי עלמא אפי' בנו סתם אמרינן אדעתא דכולי עלמא בנאוהו: י״ח בלא הכרזה. דהא אפי' ליתן במתנה מותר כמ"ש סי"א (הרשב"א) ועוד דאין צריך הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרים בדבר שלנו לא בעי הכרזה (ר"ן פרק ב"ה): י״ט ואין בו אונאה. היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל (שם) משמע דבמטלטלין הוי אונאה: כ׳ לקדושה קלה. ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשובת הרשב"א כגון אחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות וצוה שהקהל לא יעשו ממנה הברחה וא"כ אין הציבור יכולין ליתנו במתנה לאחר וה"ה דאין מוכרין בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואין כאלו מוזלי במקצתם ואין רשאים, ועוד דכל הקדש כגון זה אין הציבור רשאין לשנותו משום גזל עניים דדוקא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה רשאים שאם יצטרכו יגבו עוד לכדי סיפוקן והוא הדין לנר של בית הכנסת כשיש סיפוק לבית הכנסת חוץ מזה רשאים לשנותו אבל בזמן שאין הצבור נותנין עוד לעניים כי אם קצבתם ועמד אחד והקדיש קרקע לפירותיה ולהוסיף על קצבת' פשוט שאין הצבור רשאי לשנות וא"כ כל שלא הכריזו הוי טועה בדבר משנה עכ"ל עיין בי"ד סימן רנ"ו ס"ד: כ״א בנו בית סתם. היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש ס"ד ומיהו נ"ל אף על פי שבנאוהו ממעות בה"כ מ"מ אין לו קדושת בה"כ לכל מילי רק שאסור לשנותה כמו שהדין במעות, ויחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סי"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סימן מ"ב ובי"ד סימן רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא: כ״ב מותר למכרו. וצ"ע דבח"מ סי' רמ"ח סי"א כתב האומר נכסי לפלוני ס"ת אי הוי בכלל נכסי או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי כ"ה בגמ' והתם בשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב ליה במתנה וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לב"ה לקרות בו ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי נמי בח"מ ומ"מ צ"ע דה"ל לפ' וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ב בהגה: כ״ג ויש מי שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן ולהשתמש בדמיו אלא אם כן ללמוד תורה וכו' ומכל מקום נ"ל דבתשמישי' לכ"ע מותר היחיד למוכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכח' הריב"ש מדאמרי' אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה וכו', אבל תשמישיה שרי למכרן וגם הרמב"ם לא הזהיר לאסור אלא ס"ת וכ"מ בכ"מ ובב"י בי"ד סימן רפ"ב אלא שכתב שם בש"ע הפלוגת' גם בתשמישי' וצ"ע ואפשר דמ"ש שם יש מי שאוסר קאי רק אס"ת, וכבי"ד ססי' ע"ר דשאר ספרים דינן כס"ת ואסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה וכ"כ הטור שם, וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד בשלו ואפשר דמיירי התם כשהקדישן לבית המדרש לקרות בהן רבים וע"ש בי"ד סימן רפ"ב ס"ח: כ״ד ללמוד תורה. להתפרנס בדמיו רש"י: כ״ה בה"כ או לבנים. כ"ה הגירסא הנכונה וכ"ה ברמזים ובגמר' וכ"מ בתוס' ולא ידעתי למה הגיה הב"ח בטורים שלו: כ״ו יכולים ליתן. היינו זט"ה במא"ה וכמ"ש ס"ו וס"ט (רי"ף ורא"ש ור"ן) ובכרכים אסור: כ״ז דאי לאו וכו'. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור וכ"ש למי שאוסר למכור ס"ת שאסור לעשות ערמה שיתנו להם הספר תורה במתנה והם יתנו להם מעות במתנה דאסור [ב"י ריב"ש] ומ"מ דבריו צ"ע במה שאסור ליתן ס"ת במתנה דהא אין מורידין אותה מקדושתה בכך וכמ"ש בהגה' וכ"כ התוס' וכ"כ רש"י דדוקא כשרוצים להפקיע קדושת בית הכנסת אז צריך ד"א שתחול קדושתה עליו אבל כשנותנין אותה לרבים שיתפללו בתוכה אז עדיין קדושתה עליה וא"צ ד"א שתחול קדושה עליה וכ"כ כ"ה בשם מבי"ט ח"ב כ"ח דאפי' דכרכים נמכר בכה"ג ומשל רבים ליחיד נמי אסור אא"כ יש ד"א שתחול קדושתה עליה אז שרי דקי"ל כרבנן, והב"ח שגג בזה וכתב על התוספות דברים אשר לא כדת, ומיהו דעת הפוסקים משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהג"ה וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים: כתב במ"ב דאם בנו בית הכנסת חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן ד"א שתחול קדושתה עליהן וכ"מ בתוספתא פ"ב וז"ל אבני היכל שנפגמו טעונין גניזה ומעשה באחד שלקח בה"כ של אלכסנדריא ועשה בה כל צרכיו לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו עכ"ל. ומשמע דבעוד שלא נמכרה אסור להשתמש בה חול, וצ"ע מ"ש ממנורה דכתב בי"ד סי' רנ"ט ס"ג דשרי לשנותה לדבר הרשות וצ"ל דשאני בה"כ כיון שעיקר העשוי לומר בה דבר שבקדוש' א"א שתפקע קדושתה בכדי מפני כבוד הקדושה כמ"ש הר"ן, ומיהו הרא"ש כ' בתשובה ריש כלל ה' ומביאו בבד"ה שמותר לעשות מבה"כ בית דירה דזט"ה יכולין לשנות לדבר הרשות וכו' וכ"כ בב"ב פ"ק דמנורה יכולין לשנותה משום דצרכי בה"כ היא ובה"כ עצמו יכולין למוכרו וכו' ע"ש, משמע דס"ל דמותר לשנות בה"כ, וצ"ע דהאיך תפקע קדושתה בכדי ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת במקומה וחלה הקדושה עלי' וכמש"ל וכ"כ הנ"י דהא דמנורה שרי לשנותה מיירי שעשו אחרת: כ״ח אפילו ע"י זט"ה. אפילו במעמד אנשי העיר (רי"ף והרא"ש והר"ן) ואף על גב דהמעות מותר להוציאם כמ"ש ס"ז מכל מקום צריך שתחול קדושת בית הכנסת על המעות ואח"כ להוציא המעות, עיין בשקלים פ"ד ובשבועות דף י': כ״ט רבים ליחיד. ומיהו אף המיעוט יכולין למחות אא"כ יש שם ממונים שעל פיהם נעשה כל דבר וי"א שאין המיעוט יכולין למחות אפי' למכרו וכן עיקר (כ"ה): ל׳ מוציאין בה. היינו ז' טובי העיר כמו שכתב ס"ה: ל״א לא ימכרם. אף על פי שמן הדין מותרים לא יעשו כן: ל״ב בנו וגמרו. ברמב"ם הגיה בנו יגמרו ולא וכו' וכן עיקר: ל״ג לא ימכרו בית הכנסת. אבל מן הדין שרי דהא אפי' לקדוש' אחרת שרי כ"ש לפדיון שבוים וכ"כ הש"כ וט"ז בי"ד סי' רנ"ב ס"א: ל״ד לא מצי. דהוי כנודר צדק': ל״ה יכולי' לשנות'. אפי' לדבר הרשות [מרדכי] דאדעת' דידהו יהביה מעיקרא עבי"ד סי' רנ"ט: ל״ו עומד וצווח. כיון דאתיהב אדעתא דכולהו וצ"ע דמבה"כ לבה"מ אפי' הבעלים מעכבין שרי כמ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ב וכ"מ בר"ס זה ובס"ו דלקדושה חמורה לא בעי במא"ה וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד ומוחה אין רשאים לשנותה ובי"ד מיירי שאינו מבני העיר: ל״ז דינם כחבר עיר. ומדלא כ' רמ"א הג"ה זו לעיל בס"ז משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו אותן לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבה"כ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן וכיוצא בזה כ' ב"י בח"מ ססי' ק"ט בשם הריטב"א שאין לב"ד כת להתנות על עיר אחרת ומ"מ לקטני' יכולים כאן להתנות כמ"ש הר"ן, ומ"ב כתב שהאידנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן עכ"ל, וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם כמש"ש בב"י ועמ"ש ס"ז, וכ"מ בתשו' ר"מ לובלין סי' נ"ט ומ"מ התיר שם למכור קרקע של בה"כ בק"ק לוקאוי מטעם דכשבנאו הבה"כ כל מה שעשו עשו ברשות ובעצת מנהיגי מדינה וכ"ע בתר מנהיגי מדינה גרירי. ועוד דמסתמא ניחא לכל העולם למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בה"כ על אותו מקום מפני הכומרים שמעכבים וגם יש לחוש שאם ישאר פנוי שיבנו הכומרים עליו בית תיפלתם ולכן בודאי לכ"ע ניחא למכרם וזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ לרוחא דמלתא ישארו מקו' ארון קודש פנוי ויעשוהו גן ירק דאינו מכוער כ"כ כתשמישים אחרים וגם הוא בטהרה עכ"ל. וצ"ע דהא זריעה תשמיש מגונה היא כמ"ש סימן קנ"א סי"א וצ"ל דמיירי בירקות שא"צ חרישה דאינו מגונה כ"כ: ל״ח אינו כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש בי"ד סימן רכ"ד ע"ש, כתוב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה להם תיבה שהיו מניחין בו העישור ואסר אחד מהן חלקו והתיר להן עכ"ל, וקשה מ"ש מב"הכ ואפשר מה שמניחין בתיבה כבר אקצייה מדעתו ועומד להוציאה כפי רצון טובי הקהל והוי כאינו שלו לאסור עליהם מה שא"כ בבה"כ שעומד לעד וכל אחד מבקש לזכות לעולם בחלקו ומ"מ טוב לישאל על נדרו (יש"ש ב"ק פ"ה סל"ה) ול"נ דמעשר לאו דידיה כדאיתא במשנה פי"א דנדרים: ל״ט לכל הקהל. ודוקא כשהשאיל סתם אבל אם השאילה לזמן לא כמ"ש בי"ד סי' רכ"א סס"ז: מ׳ מי שהיה וכו'. דמוכח גבי עירוב דאפי' במקום שיש קצת טעם לשנותו אין משנין מפני חשדא וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינן מהוגנין גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לב"הכ אף ששכרו יותר (מהרי"ק): מ״א רשאין לשנותו. וי"א שאם מקצת רוצין להתפלל במקום אחר רשאין כיון שגם בביתו מתפללין קצת (ראב"ח סי' ע"ח), אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאו לקבור שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות (מ"ש נ"ו וע' ב"ז קפ"ב ורש"ך ח"א מ"ה) ובמדינתינו שיש חבורות ממונים לכך נ"ל דצריך ליתן להחברה כמנהגם: מ״ב לשנותו בבית. עבח"מ ס"ס קמ"ט ולקמן סי' שס"ו ס"ג וראב"ח ח"ב כתב דאפילו בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן דינא הכי וע' בר"י הלוי מ"ד ור"ש הלוי ט': מ״ג להביאם תמיד. ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפילו יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו וכו' ע"ש, ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם וא"כ הוו כאלו התנו עליהם עסי' קנ"ד ס"ח: מ״ד הוי הקדש. ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך דדוקא גבי ס"ת אמרי' כן דספרא אתרמי ליה אבל הכא לא שייך כך (ב"י מהרי"ק) וצ"ע דלמא כתב כן שלא להשביע את עצמו כמ"ש בח"מ סי' פ"א סי"ז וע"ש בש"כ שכ' חילוקים בזה ובסי' רנ"ה ס"ג: מ״ה להחזיק בו. ואפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז: ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנאו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמו טענה, ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד (ב"ז סימן קפ"ב): מ״ו מאתנן זונה. ופשוט פ"ה דע"א דאם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר שבשעת ביאה לא היה קנוי לה ומה שנתן לה אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לה אבל נתן לה ואח"כ בא עליה אסור ואם נתנה האשה לו אתנן מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן, ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר וכן ולדותיהן מותרים והאומר לזונה הילך טלה זה והבעלי לפלוני אסור וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כלם אסורים (כ"ז ברי"ו) ואם היה הטלה בחצירה בשעת ביאה אסור דקניא לה בשעת ביאה ואפי' שוויא לה אפותיקי שאמר אי מיתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואם לאו שקלית הטלה באתננך אסור כיון דקיימא בחצירה: כתב הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח נתן לה ולא בא עליה אלא א"ל יהיה אצלך עד שאבוא עליך (דאלו נתן לה סתם מעכשיו מתנה בעלמא הוא דיהיב לה תוספות) כשיבוא עליה אסור קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה, והוא שאמר לה בעת שנתן אימת שתרצי קני אותה מעכשיו אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה עכ"ל וכ"ה בגמ', ונ"ל דבבה"כ נקטי' לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ה' אלהיך וכ"מ בגמ' וגם כל הפוסקים לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכן נקטי' בספיקו לקולא ועוד דהרמב"ם פסק אם קרב נרצה וא"כ אנן בבית הכנסת אפי' לכתחלה מייתי' ודכותיה אי' בסי' ער"ב ביין קידוש ע"ש: מ״ז מחיר כלב. כגון שהחליף טלה בכלב, שני שותפין שחלקו אחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם העשרה אחד מהם שדמו כדמי הכלב או יתר על דמיו מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותים מדמי הכלב כלן אסורים (רמב"ם), עוד כתב אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הן משתנים אבל גופו של אתנן לא יעשה רקועים לבית עכ"ל וצ"ע מ"ש שהרי הן משתנים דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין וע' בע"א דף מ"ו ע"ב, וצ"ע מה שכתב בדמיהן שוין שיברור אחד מהן והשאר מותרים דהא בגמרא אמרינן כן אליבא דמ"ד יש ברירה וכ"ה בבכורות דף נ"ז אבל אליבא דמ"ד אין ברירה לא מהני מה שבורר א' וכיון שהוא פסק פ"ו מבכורות גבי מעשר כר"י וכר"ן האיך פסק דשרי כשבורר חד מנייהו וצ"ע ביש"ש בב"ק בדיני ברירה ועכ"פ נ"ל דלדידן שרי דקי"ל בדרבנן יש ברירה וכמ"ש ס"ס תי"ג: מ״ח איסור ערוה. זונה כותית או שפחה או חייבי לאוין [רמב"ם ורי"ו] ונ"ל מדנקט זונה כותית ולא נקט סתם כותית משמע דוקא היכא דכבר בא עליה א' נעשית זונה וא"כ כשבא עליה אח"כ א' ונתן לה אתנן הוי אתנן זונה וכ"כ רש"י דף ע"ו ע"א וכ"כ התוס' פ"ו דתמורה ריש ד"ה גי' ראשונה וכ"כ ביבמות דף ס"א סוף ע"א וז"ל דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית אבל לא זינתה מודה דלא מתסר' לכהן משום זונה מדאורייתא דלא שייך בה חלול אבל היכא דנתגיירה דשייך בה קיחה אסורה מדאורייתא אפי' לא זינתה עכ"ל וכן כתב בע"א דף ל"ו ע"ב ובב"ק דף ע' ע"ב בתוס' ובגמ' משמע דכהונה ואתנן שוין הן דהא בתמורה יליף להו רבא במה מצינו מהדדי והרמב"ם לשטתיה אזיל דס"ל דגם חייבי לאוין הוי זונה וכמ"ש בא"ע סי' ז' ולכן כתב כאן נמי דהוי אתנן אבל מופקרת מותרת לכהן כמו שכ' שם וכ"ה בגמרא ביבמות דף ס"א ולכן לא הוי אתנן כמו שכתב כאן בשם רי"ו אבל התוספות והרא"ש סבירא להו דדוקא מחייבי כריתות הוי זונה אבל מחייבי לאוין לא מקרי זונה אלא שאסורות לכהן מקרא אחר כמו שכתב התוספות בהחולץ דף מ"ד ע"ב עיין שם (ויתורץ קושיות הרב"י בע"א) ולכן כתבו בתמורה דאם בא על חייבי כריתות הוי אתנן אפי' בסתמא כיון דבאותה ביאה שוי' זונה אבל היכא שנעשה זונה כבר ובא אחר ובא עליה לא הוי אתנן אא"כ א"ל בהדיא הילך זה באתננך, והנה רמ"א כתב בד"מ וע' בע"א איזה מקרי זונה עכ"ל, כונתו דאף דהתוס' כתבו כאן דבמופקרת הוי אתנן לא קי"ל כוותיה אלא כרי"ו דמשמע בהדיא בגמרא דאתנן וכהונה שוין ודברי התוס' צ"ע לישבן, וכ' כאן איסור ערוה כלומר דוקא חייבי כריתות כיון שיש מחלוקת בחייבי לאוין נקטי' לקולא כאן דאיסור דרבנן הוא וכמש"ל ובכותית לא מיירי כאן דאין דרך כותי' להקדיש דבר כנ"ל ברור וע' בספר בה"ז ועיין בבכורות דף נ"ו ע"ב: מ״ט חוזר למצותו. ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח [ראב"ח ח"ב ע'] אם לא שיש טענה למערער ואפ"ה אם יש טענה שלא לשנותו אין משנין [שם] ואם יש שם ראיה ברורה שנתיאש ממנו אבד חזקתו (שם) וה"ה לפרנס שעבר מחמ' אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו [כ"כ התוס' ביומא דף י"ג] ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי איצטריך תלמודא למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר דבא לומר דלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע [אח"כ מצאתי שהקשה מהרש"א קושיא זו] ומשמע במרדכי פרק חזקת הבתים דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות רוצח:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קנ״ג

א׳ קדושה אחרת כיוצא בה. בס"ת פסק בי"ד ריש ה' ס"ת דאסור כיון דלא מעלי בה אע"ג דא"א בעולם לעלויי בה מ"מ אסור והוא בעיי' דלא אפשיט' בגמ'. וא"כ בשאר קדושות דאפשר לעלויי בה פשיטא דאסור למכור כדי לקנות כיוצא בהן כן כתב הר"ן אבל ב"י בשם מהרי"א כתב מדכתב הטור אבל איפכא להורידם מקדושתן לא משמע בכיוצא בהן שרי וזהו היש מתירין ולא אוכל להבין דעת מהרי"א ולא דעת הש"ע שמביאה דאי קאי מהרי"א על ס"ת ג"כ ומתיר לקנות ס"ת אחרת קשה הא בעיא דלא איפשט' היא וקי"ל לחומרא בישנה כדי לקנות חדשה ואת"ל דהוא ס"ל לקולא כמ"ש בי"ד ריש ה' ס"ת בשם הר"ר מנוח קשה דהא הטור כתב שם בפי' לאיסור והיאך מדקדק כאן בדבריו דבכיוצ' בהן שרי וגם על הש"ע קשה הא איהו פסק לאיסור בי"ד גבי ס"ת וכאן כתב מחלוקת ואם נאמר דמהרי"א קאי על שאר קדושות ובס"ת מודה לאיסור וגם הש"ע מיירי כאן דוקא בשאר קדושות לא ס"ת קשה הא כ"ש הוא דבשאר קדושות אסור כיון דמצי לעלויי וכמ"ש הר"ן ותו דלמה דקדק מהרי"א מדברי הטור טפי מן המשנה דהא במשנה אמרינן ג"כ ספרים לא יקחו מטפחת משמע הא כיוצא בהן מותר ובגמ' שם בעי למיפשט בעי' דס"ת ישן לקנות חדש מהא דתנן אבל ס"ת לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד ודחיה מתני' דיעבד שמכרוהו כבר מ"ה מותר ליקח בדמיו ס"ת שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעי' לן למכור לכתחלה מאי הרי לך דבס"ת יש חילוק בין דיעבד ובין לכתחלה בדיעבד פשיטא דמותר דאם ל"כ מה יעשה במעות אבל בשאר קדושות אין חילוק דבדיעבד נמי יכול לקנות דבר יותר קודש ובודאי יש לנו לדקדק מדלא אסור אלא כשמורידין ש"מ דבשוין מותר אלא דזה אפשר לומר דאין לדקדק כן מן המשנה דאפשר לומר כיון שאמר התנ' בס"ת דוק' להוריד אסור אמר נמי בשאר קדושות כן והוזכר סבר' זו בר"ן שם חבל בדברי הטור דבחד' מחתא מחתינהו דאיפכ' להורידן מקדושתן לא והוא פסק בי"ד דבס"ת אסור בשוין וא"כ אם תאסור גם שאר קדושות בשוין ודאי קשה למה לא כתב רבותא דאפילו בשוין וא"כ י"ל דאיידי דבשאר קדושות הוכרח לומר האיסור במורידין דוקא כלל נמי ס"ת עמהם וסמך עצמו על מ"ש בי"ד דס"ת גם בשוין אסור זה נ"ל נכון בדעת רבינו הגדול מהרי"א לתרץ קושי' שניה אבל קושי' הראשונה עדיין קשה דהא כ"ש יש לאסור בשאר קדושות בשוין מבס"ת ותו קשה לפי זה דשאר קדושות קיל בשוין מאי פשיט בגמ' מס"ת הא בחדש מותר דלמא אסור ותנא מורידין איידי דשאר קדושות דע"כ דוקא מורידין אסור וצ"ע ובזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו תחלה כשקונה הספר דעתו לכך שיהי' לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפי' וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסימן קנ"ד ס"ח בהג"ה: ב׳ משנין המותר כו'. מורידין שהרי עדיין לא בא לשמוש קדושה חמורה כ"כ רש"י משמע דעכ"פ חייב להוציאה לדבר שבקדושה אלא שאפי' קדושה קלה מותר ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפילו לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר ל' משנין ובס"ז גבי הסכימו זט"ה כתב רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעי' לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דברי מצוה ועמ"ש בסמוך ראייה: הקשה בכ"מ בשם הרמ"ך וז"ל תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריג דליכא למ"ד דמילתא היא ואפי' בלבנים אמרי' בתחלת הפרק דלית בהו משום קדושה כ"ש שגבו מעות וההיא דגבו מעות יש לנו לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא עכ"ל. ותו הקשה ב"י לקמן גבי בנו בית סתם וז"ל וק"ל דכי היכי דבגבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושת בית הכנסת על המעות אמאי לא אמרי' דאם התנדבו עצים ואבנים לצורך בה"כ שחלה הקדושה עליהם ולא יוכל לשנות אלא לקדושה חמורה כו' עכ"ל. ותירץ דיש לחלק בין אם באו ליד גבאי וכמ"ש לקמן לבנים חדשים אין בהם משום קדושה היינו שלא באו ליד גבאי דוקא אבל אם באו אסור וכתב ע"ז שהוא דוחק. ומו"ח ז"ל כתב ע"ז שהוא תורת אמת ואני אשתומם על מראה זאת דלפע"ד אין כאן קושי' כלל דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא ויקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מ"ה בההיא דבנה בית סתם שכתוב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מ"מ לא יצא ידי נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכל זמן שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה וכן האורג בגד למת או אפי' טוי לאריג דכ"ע ס"ל לאו מילתא היא לאוסרו בהנאה היינו שאין בזה הבגד איסור אבל הנודר חייב לקיים נדרו ולתת לו עכ"פ בגד איזו שירצה ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמן דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לב"הכ ולעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה ידי חיוב שלהם הא לא אמרי' אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא נב"ה ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סי"ג דבגבו מעות יכול להוציאם לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלים המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה אז יש בגוף הדבר קדושה ואסור אפי' לדבר מצוה משום הכי בלבנים ישנים שהיו כבר בית הכנסת אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם וראייה לדברינו דהחיוב עליו מצד הנדר דאיתא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) רבא אמר הזמנה לאו מילתא היא ופרכי' עליה מההיא דמותר המת ליורשיו פי' דגבו לצורך המת ונותר הוא ליורשיו דהא אין כאן רק הזמנה ומשני דמ"ה נותנין ליורשיו משום בזיון המת דיש לו בזיון מה שגבו לו והוא מוחל הבזיון כדי שיתנו המותר ליורשיו הרי דלא הקשו ותירצו רק מן המותר אבל מה שצריך למת גופיה פשיטא שזכה בו המת ואמאי לא נימא דאין כאן רק הזמנה בעלמא אלא ודאי דחייב לתת לו מצד הנדר שנדר לו וכן איתא במרדכי בפ' ב"ה במי שנדר קרקע לב"ה ועכבו הכומרים לבנות ורצו לשנותה לד"א מסיק מהר"ם שם נהי דאין רשאי לשנותה בלי דעת ראובן ה"ה נמי לא מצי לשנות למיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני אם היה בדעתו שיה' נדר דנעשה נדר כ"ש כאן דאיכא עניים כו' דנעשה נדר ולא מצי למיהדר ואם לא יוכלו לעשותה עתה בה"כ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות עכ"ל ה"ה כאן ממש בגבו מעות לב"ה דחייבים מצד הנדר ואין להם רשות להוציא המעות לקדושם אחרת דא"כ לא היו יוצאים ידי נדרם אע"ג דאין המעות עצמם קודש כלל כל זה נלע"ד ברור וגם הב"י עצמו כתב בסמוך וז"ל ויותר נראה לומר דליבני נמי לא אמרינן דיחזור לזכות בהם מי שנותנם אלא שרשאים להלוותם ומ"מ של הקהל הם דומיא דקרקע שהשיב הר"ם כו' עכ"ל וזהו היסוד בכל הדברים שזכרנו. אלא ק"ל ממ"ש בפ' נ"ה שהבאתי בסמוך שהמותר ליורשיו מצד מחילת המת הא לא"ה לא זכו היורשים וכאן אין שייכות לזה למה יהיה המותר עכ"פ חוב להוציאו לקדש כמ"ש בשם רש"י ופרשנו גם דעת הפוסקים כן ואמאי לא נימא דהמותר יעשו בו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן שגבו מעות לס"ת או לבה"כ מסתמא היה דעתם תחלה באם יותיר יהיה ג"כ לאיזה מצוה אחרת דהא הוציאו מידם לשם מצוה אבל בגבו למת היה דעתם תחלה ליורשיו המותר כיון דאיכא בזיון למת לא מחיל אלא אם יתנו המותר ליורשיו: וי"ל על פירש"י דס"ל במותר צריך עכ"פ לקדושה קלה דהא אי' במגילה דף כ"ז אהא דאמר רבא אם גבו והותירו מותר איתביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסי' מותר פי' לשכור שליחות למושל אם יצטרכו ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוה אלא ודאי שגבו והותירו וטעמא דהתנו הא לא התנו לא כו' והשתא מאי פריך דילמא הא דבעי שם התנו היינו אפי' לדבר הרשות אבל לקדושה אע"פ שהיא קלה לא צריך התנו ונראה דהמקשן ס"ל דזה מקרי ג"כ דבר מצוה כיון שצרכי רבים הוא וראייה דמפקחין בצרכי רבים בשבת: ג׳ ואם קנו במקצת דמים אלו כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בהגה זו דהיא באה מב"י על דין בונה בית לבה"כ וז"ל ומיהו ה"מ כשמביאין עצים ואבנים משלהם ובנאוהו בהם אבל אם גבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושה אמעות וכשקנו באותן המעות עצים ואבנים חלה קדושת דמים על אותן עצים ואינם רשאים לשנותן אלא לקדושה חמורה דאמר גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותם אסור והנה זה דבר פשוט לא ניתן להכתב דכיון דהמעות קדושות לפי דעתו בזה פשיטא שלא נפקעה הקדושה מחמת קניית בהם עצים אדרבה נתוספה קדושה טפי שנתקרב אל המלאכה ולא הוצרך לכתוב זה אלא לאפוקי מעצים שמביאים מביתם שאין זה בכלל אבל בהג"ה זו על מה קאי שהוצרך לכתוב זה דכיון דכתב הש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעת הקדושה ע"י קניית העצים ותו קשה לי הא בונה בית לשם בית הכנסת בודאי קנה העצים לשם בית הכנסת ואפ"ה אינו קודש: גם מ"ש כאן בהביאו עצים לצורך בנין כו' דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא מה ענין גבאי לכאן וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא הגם שהב"י כתב חילוק זה הא הוא עצמו הדר ביה כמבואר שם אח"כ שכתב ויותר נראה כו' ותו ק"ל דבגמרא דפריך אביי מברייתא דדוכסוסי' שהבאתי בסמוך דבעינן התנה דוקא ומוכרח בגמרא להוסיף על הברייתא ע"ש ואמאי לא משני דהתם מיירי שבאה ליד גבאי ע"כ בעינן התנה דוק' אלא ודאי דלא נפק' מינה בדבר זה. ואע"ג דמצינו חילוק זה בי"ד רסי' רנ"ט היינו לענין אם נתן מעות ליד גבאי לצדקה שאין רשאי להלותו כיון שיש הפסד לעניים כמבואר שם משא"כ כאן דתליא מילתא אם הוא רק הזמנה לחוד מה יועיל לנו בא ליד גבאי ולענין עיקר הענין כבר ביארנו בס"ד דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו ואם כן אפי' לא בא ליד גבאי כן נראה לע"ד ודעת רמ"א צ"ע: ד׳ להספקת תלמידים. זה מיירי שיש בית הכנסת אחרת עמ"ש בסי"ג: ה׳ רשאים להוציא וכו'. פי' אפי' לדבר הרשות וע"כ לא אמר כאן לשון משנים כמ"ש לעיל בגבו והותיר והטעם כאן כיון שהתנו בז' ט"ה יצאו המעות לגמרי לחולין. ולפ"ז מ"ש אפי' לדוכסוסיא לא הוי כלל דבר מצוה רק רשות לא כפי מה שהיה עולה על דעת המקשן כפי שזכרתי בסמוך: ו׳ אפי' בנו אות' משלהם. דבנאוהו אדעתא דכ"ע וזכו בו כל העולם ואי ידוע שלא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמ' בבה"כ של טרסיים ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בה"כ אבל אם יהיה ב"הכ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' ב"ה דף כ"ז: ז׳ אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. הקשה ב"י בשם מהר"י חביב אם היה זה התנאי בשעת הבנין למה אמר שתלה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם שרי למכור והאריך בתירוצים ע"ז ולעד"נ דלק"מ דלא מיירי שאמרו בפי' יהיה לו רשות לעשות כפי מה שירצה דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנינים וכל מה שהוא חפץ עשה וכ"ה בדברי התוספת וז"ל דא"ר אשי במתא מחסיא אדעתא דידי קאתי היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו עכ"ל. בזה יש גילוי דעת שהוא היה לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ויש בידו כח ע"ז וזה אין שייך באם רבים עוסקים ומצוים בעסק בנין כנ"ל פשוט: ח׳ נמכר בלא הכרזה. דהא אפי' במתנה מצי ליתן כדאי' פרק ב"ה משא"כ באין להם רשות לשנות ונמכר בלא הכרזה יכולים לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה כ"ה ברשב"א סי' רי"ז וכאן מיירי רמ"א מתרי מילי דבקרקע אמר שא"צ הכרזה כאן אבל במטלטלים לא בעי בשום מקום הכרז' ואח"כ אמר בו אונאה היינו במטלטלין דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר. ט׳ אינו קדוש עד שיתפללו בו. והזמנה לאו מילת' היא ודינו כבר זכרתי שעכ"פ יעשנו עוד לבה"כ שהרי חייב לקיים נדרו ומה ששייך לזה כתבתי בסעיף א' ע"ש: י׳ ויש מי שאוסר הוא הרמב"ם כב"י ונ"ל אם קנא' מתחיל' כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למוכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו: י״א אינו יכול למכור זכותו. במרדכי ס"פ החובל מייתי ראייה לזה מדאמרינן תחתיו מבניו בנו קודם לכל אדם יכול אף ע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשרי מלא את ידו דוקא בזמן שממלא מקום אבותיו כ"ש שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל עכ"ל. נ"ל מזה דזהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחד בדבר זה דומיא דההיא דכ"ג שממנין אות' בחנם אבל אם קנה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמ' ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפי' בזה אלא למי שהגון כמוהו דאדעת' דהכי הקנו לו זכות זה: י״ב ובא להם דבר מצוה בגמרא שלנו בריש ב"ב דף ג' כתוב ברוב ספרים גבו זוזי ומחתי מאי א"ל דלמא מתרמי פ"ש ויהבי להו שרגי ליבני כו' מאי א"ל דילמא מתרמי פ"ש ומזבני ויהבי להו. משמע אפי' במעות שגבו אין מוציאין אותם אלא לפ"ש והיאך כתב כאן הרמב"ם דבר מצוה סתם וי"ס כתוב בהם תחילה דלמא מתרמי מידי דמצוה ויהיב להו וזו היתה גירסת הרמב"ם ממילא משמע כל מידי דמצוה אפי' קלה כיון שלא שקיל אלא דרך הלואה עד שישלם אותה ועמ"ש בס"ה ומ"ש דבקנו אבנים לא ימכרום לדבר מצוה קשה דהא בסעיף ו' פסק דימכר להספקת תלמידים וכו' י"ל דמיירי שיש להם בה"כ אחרת וכאן מיירי שאין בה"כ אחרת דאהא מייתי לה בגמרא ריש ב"ב ובחנם כתב ב"י בזה ענין אחר: י״ג אינם רשאים לשנות. וסיים שם במרדכי אלא יניחו אותו עד לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות: י״ד כתב שכתוב שהקדיש כלים כצ"ל: ט״ו אין הצבור יכולין להחזיק בו. הטעם בב"י בשם מהרי"ק סי' ע' דל"ש חזקה בס"ת העשוי מתחלתה על מנת כן שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בב"ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' עדים לא מהני לומר דשל צבור הם כי נוגעין בעדות הם וסילוק לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייק וכשר כמות' ובתשובת רש"ל סימן ט"ז כתוב באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהן לשל צבור והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין אמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת ונותנה להיכל וכ"א מכיר ס"ת שלו להתיחס בה פסק שם דאם בא אח"כ איהו גופים ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא הוה מוציא ועליו הראייה. ומש"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבין ס"ת לב"ה היו מתנין ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה כו' וכתב שם דקודם לזה היה מעשה כזה ולקח בעל הס"ת את הס"ת ואמר ע"ז דאין ראיה שבאמת היה שלא כדין והסכים על אותו פסק זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראים מוחזקין וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו ומה שהיו לו מעילין של הקהל אין ראיה כלל כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קנ״ג

אין

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א