סימן קנא – דיני קדשת בית הכנסת – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קנא – דיני קדשת בית הכנסת

א בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶם קַלּוּת א רֹאשׁ כְּגוֹן: שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְאֵין אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים בָּהֶם וְלֹא מִתְקַשְּׁטִין בָּהֶם וְלֹא מְטַיְּלִין בָּהֶם וְלֹא נִכְנָסִים בָּהֶם בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶם, ב מִדֹּחַק, { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדֹּחַק שָׁרֵי } (רַ"ן פ' בְּנֵי הָעִיר). וְאֵין מְחַשְּׁבִים בָּהֶם חֶשְׁבּוֹנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן: קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְאֵין מַסְפִּידִים בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה הַהֶסְפֵּד לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי ג הָעִיר, שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר מִתְקַבְּצִים וּבָאִים לְהַסְפִּידוֹ; וְאִם צָרִיךְ לִכָּנֵס בָּהֶם לְצָרְכּוֹ, כְּגוֹן לִקְרֹא לְאָדָם, יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר דְּבַר ד שְׁמוּעָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרָאֶנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ נִכְנָס לְצָרְכּוֹ; וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא לִקְרוֹת וְלֹא לִשְׁנוֹת, יֹאמַר לְאֶחָד מֵהַתִּינוֹקוֹת: קְרָא לִי פָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, שֶׁהַיְשִׁיבָה בָּהֶם מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (תְּהִלִּים פד, ה) { וְשִׁעוּר הַיְשִׁיבָה, כְּדֵי הִלּוּךְ ב' פְּתָחִים, } (לְדַעַת הי"מ בְּסי' צ' סוֹף סָעִיף כ') (מָרְדְּכַי ר"פ הַשֻּׁתָּפִין). ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּה שֶּׁשָּׁנִינוּ בִּקְדֻשַּׁת בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, ר"ל שֶׁל רַבִּים דּוּמְיָא דְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל יָחִיד הַקּוֹבֵעַ מִדְרָשׁ בְּבֵיתוֹ לְצָרְכּוֹ אֵין לוֹ קְדֻשָּׁה כָּל כָּךְ. ג אֵין יְשֵׁנִים ה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי, אֲבָל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, מֻתָּר. ד לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִישַׁן ו בְּתוֹכוֹ, וּמִטַּעַם זֶה יְשֵׁנִים בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת; וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּגוֹן כְּשֶׁנִּקְבָּצִים לְעַבֵּר ז הַשָּׁנָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לֶאֱכֹל שָׁם. ה הָיוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים, לֹא יִכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ דֶּרֶךְ לָצֵאת בַּפֶּתַח הַשֵּׁנִי לְקַצֵּר דַּרְכּוֹ; וְאִם הָיָה הַדֶּרֶךְ עוֹבֵר קֹדֶם שֶׁנִּבְנָה בֵּית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר. וְכֵן אִם לֹא נִכְנַס בּוֹ תְּחִלָּה כְּדֵי לְקַצֵּר דַּרְכּוֹ, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ דֶּרֶךְ. וּכְשֶׁנִּכְנָס בּוֹ לְהִתְפַּלֵּל, ח מֻתָּר לְמִי שֶׁנִּכְנָס בְּפֶתַח זֶה לָצֵאת בְּפֶתַח אַחֵר. ו מֻתָּר לִכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ וּבַאֲפוּנְדָתוֹ (פי' מִינֵי כִּיסִים תַּרְגּוּם וּבְיַלְקוּט וּבְתַרְמִילֵיהּ), וְיֵשׁ אוֹסְרִים לִכָּנֵס בּוֹ בְּסַכִּין אָרֹךְ אוֹ בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. ז יָכוֹל לִרֹק ט בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁפְשְׁפֶנּוּ בְּרַגְלָיו אוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם גֶּמִי שֶׁאִם יִרֹק לְתוֹכוֹ לֹא יְהֵא נִרְאֶה. ח טִיט שֶׁעַל רַגְלָיו, רָאוּי לְקַנְּחוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְהִתְפַּלֵּל; וְרָאוּי שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו וְלֹא עַל בְּגָדָיו שׁוּם לִכְלוּךְ. ט נוֹהֲגִים בָּהֶם כָּבוֹד, י לְכַבְּדָן וּלְרַבְּצָן (פי' כִּבּוּד נִקוּי הַבַּיִת רִבּוּץ זְרִיקַת הַמַּיִם עַל פְּנֵי הַקַרְקַע). וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק בָּהֶם נֵרוֹת, לְכַבְּדָן. י אֲפִלּוּ לְאַחַר יא שֶׁחָרְבוּ, עֲדַיִן הֵן בִּקְדֻשָּׁתָן; וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהֶם כָּבוֹד בְּיִשּׁוּבָן, כָּךְ נוֹהֲגִים בְּחֻרְבָּנָם, חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ; וְאִם עָלוּ בָּהֶם עֲשָׂבִים, תּוֹלְשִׁים אוֹתָם וּמַנִּיחִים אוֹתָם בִּמְקוֹמָן, מִשּׁוּם עָגְמַת נֶפֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם וְתָעִיר רוּחָם וְיִשְׁתַּדְּלוּ לִבְנוֹתָהּ. יא אִם בִּשְׁעַת בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת יב הִתְנוּ עָלָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ יג בְּחֻרְבָּנוֹ; אֲבָל בְּיִשּׁוּבוֹ, לָא מְהָנֵי תְּנָאָה. וַאֲפִלּוּ בְּחֻרְבָּנוֹ, לְתַשְׁמִישׁ מְגֻנֶּה, כְּגוֹן: זְרִיעָה וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל רַבִּים, לֹא מְהָנֵי יד תְּנָאָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת טו שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לָא מְהָנֵי שׁוּם תְּנַאי. יב יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ טז בָּעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי בֵּית הַכְּנֶסֶת תַּשְׁמִישׁ קָבוּעַ שֶׁל גְּנַאי, כְּגוֹן לִשְׁכַּב שָׁם; וּשְׁאָר תַּשְׁמִישִׁים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם. { הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת קָבוּעַ, שֶׁנִּבְנָה מִתְּחִלָּה לְכָךְ, אֲבָל בַּיִת שֶׁיִּחֲדוּ לְאַחַר שֶׁנִּבְנָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר לִשְׁכַּב עָלָיו } (פִּסְקֵי מַהֲרִי"ו).

באר היטב – סימן קנא – דיני קדשת בית הכנסת

א א ראש. ובעון זה נהפכין הבה"כ לבית עכו"ם סמ"ק. אסור לשחוט בבה"כ מבי"ט מ"א. כתב הרא"ם ח"א סי' ע"ט דאפי' נעשה בבה"כ עבירה שמצאו לשמש מתעולל עם נערה אחת שמותר להתפלל שם וכל קדושת בה"כ עליו ע"ש כתב בשארית יוסף סי' כ"ח שכיני בה"כ שמגיע מהם ריח רע לבה"כ צריכים להרחיק ע"ש: ב מדוחק. עמ"א וט"ז: ג העיר. פי' שמת קרוב של הגדול: ד שמועה. פי' של תורה האר"י ז"ל היה נזהר מאוד שלא לדבר בבה"כ אפילו דברי מוסר פן ימשוך ממנו דברי חול: ג ה בבה"כ. וחייב לגעור באותן הישנים בבה"כ מכ"ש אותן שישנים בשעת הדרשה שאז עבירה גוררת עבירה ומסיר אזנו משמוע תורה. המתעטש בבית הכנסת אין אומרים לו רפואה מיימוני. עיין ט"ז. (ובאליהו רבה התיר במקום שמותר להפסיק והביא ראיה לדבריו ועיין ספר חסידים סי' תתרי"א. מצא דבר בחצר ביה"כ זכה בו ולא אמרינן דחצר להקדש (אגודה ריש מעילה). ושיחת הילדים איסור גדול בבה"כ של"ה): ד ו בתוכו. ולא יכניס מטתו לשם. מ"א: ז השנה. שאין בה קלות ראש דאין עולין לה אלא בפת וקטניות: ה ח מותר למי. צ"ל מצוה למי וכו' מ"א ע"ש ועיין ע"ת: ז ט בו. דוקא שלא בשעת תפלה והאר"י ז"ל היה נזהר מרקיקה אפילו שלא בשעת התפלה: ט י לכבדן. רבינו יעקב היה מכבד בזקנו לפני ארון הקודש. ס"ח מ"א: י יא שחרבו. אפילו בח"ל ר"י בי רב. מ"א: יא יב התנו עליו. דוקא התנו בפירוש אבל מסתמא לא. עיין מ"א: יג בחרבנו. דוקא שאין דעתם לבנותה. אגודה. מ"א: יד תנאי. היינו לקלות ראש כגון אכילה ושתיה וזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש. מ"א: טו שבח"ל. עיין מ"א ועיין במגילה דף כ"ח בתוס' ד"ה בתי כנסיות של בבל כתבו דמיירי בחרבנם אבל בישובם אסור. ואלו בד"ה ואעפ"כ אין נוהגין קלות ראש כתבו דמיירי בבנינם דאלו בחרבנם שרי בכל הני ע"ש וצ"ע. ועיין במהרש"א ובספר גופי הלכות: יב טז עליו. ומ"מ שומר נפשו ירחיק מזה כנה"ג. וכתב ט"ז בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא למעלה מבה"כ בבית מדרשי ונענשתי הרבה במיתת בנים ותליתי בזה:

מגן אברהם קנ״א – סימן קנא – דיני קדשת בית הכנסת

א׳ קלות ראש. ובעון זה נהפכין הב"הכ לבית עכו"ם ח"ו [סמ"ק], אסור לשחוט בב"ה [מבי"ט ח"ג פ"ד]: ב׳ מדוחק. הא דאי' בגמרא דרב אדא ורבינא הוו קיימי וגרסי אתא זילתא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי לאו משום מיטר' הוא אלא משום דשמעתא בעי צלות' משמע דמשום מטר אסור והיינו משום דמטר לא חשיב דוחק כ"כ דהרבה בני אדם הולכין בשוק בשעת הגשמים (ב"י) ול"נ דדוקא אכילה ושתיה שרי בב"הכ משום דלומדי' בב"הכ כדמשמע בגמ' וכ"ש בבה"מ ולכן מותרין לאכול ולשתות שם דאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם אבל אם אין לומדין בב"הכ אסורי' לאכול ולשתות שם וכמ"ש הר"ן דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא המקדש וז"ש הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק וכ"מ ס"ד וכ"מ ברמזים וז"ל בה"כ אין אוכלין וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרין ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים עכ"ל, משמע דזה אפי' לת"ח אסור ואכילה ושתיה שרי לת"ח כפשט' וכ"ה בירושל' שת"ח מותר להתאכסן בב"הכ וכ"מ בטור שכתב ות"ח מותרים לאכול ולשתות משמע דאינך מילי אסור וכמש"ל וכ"מ ברי"ו ע"ש וגם בהג"א מודה לזה אלא דס"ל דב"הכ שבבבל על תנאי הם עשויות ושרי אפילו בישובן לכל אדם, דוק שם ותשכח כדברי דלא כמה שנדחק הב"ח וא"כ ליכא מחלוקת כלל: ג׳ לא' מגדולי. שמת קרובו של הגדול כגון רפרם דספדיה לכלתיה בב"הכ: האר"י הי' נזהר מאוד שלא לדבר בב"הכ רק תפלתו ואפי' דבר מוסר ותשובה לא דיבר פן ימשך ממנו דבר חול [הכוונות]: ד׳ ולישן בתוכו. ונ"ל דלא יכניס מטתו לשם כדאיתא בתמיד רפ"א: ה׳ לעבר השנה. ובסמ"ק כ' דסעודת מצוה מותר, ופי' בהג"ה כגון עיבור שנה שאין בה קלות ראש פי' דאין עולין בה אלא בפת וקטניות: ו׳ לקצר דרכו. שאסור ליכנס בה אלא דבר מצוה [רמב"ם] ועס"א: ז׳ מותר למי שנכנס. זה מלשון הרמב"ם אבל לא כ' בבא מציעת' וכן אם לא נכנס וכו' והטור שכתב בבא מציעת' כתב במי שנכנס להתפלל מצוה לעשות קפנדרי שנאמ' הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב וגו' והרב"י שכתב בשניהם מותר צ"ע דזו ואצ"ל זו היא וצ"ל דה"ק כשנכנס להתפלל אפי' כוון ג"כ לקצר דרכו שרי ומ"מ נ"ל עיקר כמ"ש הטור דמצוה לעשות קפנדרי' דמייתי ליה מקרא וכן הגירס' ברי"ף שבידינו ואפש' דט"ס הוא בש"ע וצ"ל מצו' למי וכו': ח׳ ובאפונדתו. ובי"נ כתב שלא ליכנס בו בכיס מגולה אבל בב"י בשם א"ח כתוב דשרי וכ"נ דלא גרע מאפונדתו: ט׳ לרוק. והאר"י היה נזהר מרקיקה: י׳ לכבדן. רבינו יעקב היה מכבד בזקנו לפני הארון הקודש [ס"ח סי' קכ"ח וק"ן]: י״א לאחר שחרבו. אפי' בח"ל [ר"י בי רב כ"ה]: י״ב התנו עליו. משמע דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרי' על תנאי הן עשויות דדוקא בבבל היה כן אבל לא בשאר ארצות וכ"מ בטור ובמרדכי גם הרמב"ם השמיט דין זה דב"הכ שבבבל על תנאי הן עשויות משום דס"ל דוקא בבבל היה כן בזמניהם וכ"מ ממ"ש ס"י בשם ר"י בי רב וכ"ה בש"ג דף רס"ה בשם ריא"ז דדוקא אורחים שרי: ופליאה בעיני על תשובת מ"ב שכ' דין זה לבה"כ שלנו ועמ"ש ס"א בשם הג"א משמע קצת כדבריו מ"מ אינו מוכרח: י״ג בחורבנו. ודוקא שאין דעתם לבנות [אגודה]: י״ד בישובו לא מהני. תימה דבסי' קצ"ד ס"ח כתב דאפילו לארון ותשמישי קדושה מועיל תנאי ונ"ל דהכא מיירי לתנאי של קלות ראש כגון אכילה ושתיה ובחמה מפני החמ' וכ"מ ברא"ש שם וזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש: ט״ו שבח"ל. שהרי כשיבא הגואל במהרה תפקע קדושתן (תו') וצ"ע דאמרי' בסמוך בגמרא עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא"י וצ"ל דהתו' קאי אבחורבנן דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל לא יקבעו בא"י וצ"ע וא"ל דדוקא הבנין יקבע בא"י אבל הקרקע תשאר בח"ל דהא יליף ק"ו מתבור וכרמל והתם הקרקע נקבע בא"י: ט״ז וכל זה כו'. הע"ת לא עיין ס"ס קנ"ב: י״ז מותר לשכב. דכיון שלא נבנה מתחלה לב"ה מהני ביה תנאי אפי' בישובו [כ"ה במהרי"ל שם]: י״ח לשכב עליו. ומכל מקום שומר נפשו ירחיק מזה [כ"ה]:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קנ״א

א׳ בהם מדוחק. נ"ל דאורחים שרי לאכול שם דהא איתא בסימן רס"ט דאורחים אוכלים בבי כנשתא וה"ל קידוש במקום סעודה וכן הביא ב"י בסימן זה בשם רמב"ן: ב׳ בסכין ארוך. לפי שהתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת וק"ל דכאן משמע דבסכין שאינו ארוך אין חשש זה שהסכין מקצר ימי אדם ובסי' ק"פ מבי' בב"י וש"ע שנהגו לכסות הסכין בברכת המזון לפי שהוא מקצר כו' והשלחן מאריך ימי האדם ואינו דין שיניף המקצר על המאריך הרי דאף בכל סכין חשו לטעם זה דהסכין מקצר ושני דברים אלו הם בב"י בשם א"ח ותימה לי מ"ש ונ"ל דשאני בב"ה דלא בעי אלא לכסות הסכין בזה יש אפשרות לכסות כל סכין ואמאי לא נעביד הכי אבל כאן דנצטרך לסלק ממנו הסכין לגמרי וזה טירחא יתירה לסלקו ואח"כ לחזור וליטלו וגם לפעמים יש בו צורך באותו פעם ע"כ לא הטריחוהו בזה רק בסכין ארוך שאין בו צורך כ"כ כנ"ל ליישב זה: ג׳ וישתדלו לבנות'. לפ"ז באה סתרו בה"כ ממקום זה ובנאוהו במקוה אחר ואין בדעתם לבנות עוד במקום הראשון א"צ לתלוש עשבים כו' אלא יעשה גדר סביבו ולא ובואו לזלזל שם ואם הוא במקו' שיוכלו למכור כנזכר בסי' קנ"ג ימכרוהו. כ' ב"י בשם המרדכי פ' בני העיר בה"כ נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מב"ה דתני' בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזרה שהוא בל"ת שנאמ' לה תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ל. וכתב רמ"א בסי' שאח"ז פי' שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהי' שם גומא אע"פ שהיא לו לצורך אסור ע"כ יש ליזהר באות' שעושין דף שקורין שטענד"ר ומדבקים בכותל ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף לאו שפיר עבדי כנ"ל: ד׳ אבל בית שיחדו כו'. נראה דכ"ש אם בשעה שבנה בה"כ בנה בית דירה למעלה ממנה דשרי דהא לא הוקדש כלל למעלה אבל תשמיש של בזיון מאוד נראה דבכל גווני אסור כגון עכו"ם או טינוף דהא בסי' נ"ה אמרינן דאלו מפסיקין לענין צירוף למנות אמן אע"ג דאין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כ"ש כאן דדבר המאוס יפסיק את התפלה של ביה"כ לעלות למעלה לשמים ע"כ אין לעשות כלל ב"הכ אם יש למעלה ממנו דבר מאוס וכ"כ ב"י סימן קנ"ד בשם מהרי"ח במלכות תוגר יש להם בית דירה על בה"כ ובלבד שינהגו בנקיות בבתים של מעלה וער"ס קנ"ד: אני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם ב"ב בבית מדרשי שהיה למעלה מבה"כ ונענשתי הרבה במיתת בני ותליתי בזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קנ״א

קנ״א:א׳קפ״ח א׳ (ס"א ב') מדוחק וראי' כו' כוונת מ"א. דנראה מדברי הראשונים שיש ד' מחלוקת בדבר דבש"ע העתיק ל' הרמב"ם שכ' מדוחק משמע דאפי' לת"ח לא הותר אכילה ושתיה כ"א מדוחק והטור לא העתיק תיבת מדוחק וכ' הרב"י דגם הטור מודה דבעי' מדוחק ולרוב פשטותו דמה"ת נתיר בלי דוחק לכן לא כ' מדוחק אבל הב"ח כתב דהרי"ף והרא"ש והטור שלא כתבו מדוחק חולקי' על הרמב"ם וס"ל דאפי' שלא מדוחק מותר ומדברי רמ"א בהג"ה דס"ל דהר"ן דעה ג' דמחלק בין בה"כ ובין בה"מ דבב"ה בעי' דוקא מדוחק אבל בבה"מ אפי' שלא מדוחק מותר ודברי הג"א משמע שהיא דעה רביעית שכ' דאינהו (ר"ל רב אדא ורבינא שהביא מ"א פה) הוי מחמרי אנפשייהו (במ"ש שמעתא בעי צלותא) אע"פ שהיה מותר אפי' ביישובן. ומותר לאכול ולשתות בבתי כנסיות ובה"מ אפי' ב"א שאינן ת"ח עכ"ל הרי דהתיר אכילה ושתיה אפי' לשאינו ת"ח ומשמע אפי' שלא מדוחק והב"ח נדחק בדבריו של הג"א כי הוא נגד דברי הברייתא במגלה דף כ"ח שכתוב בה כל' הש"ע ואין אוכלים ואין שותים בה ע"ש וכ"ז גרם להם שהבינו מ"ש הרמב"ם מדוחק הוא תנאי דוקא כשהוא מדוחק ולא עלה על לבם לחלק בין אכילה ושתיה לשאר תשמיש והרב"י הביא ראיה להרמב"ם דבעי' מדוחק דרב אדא ורבינא הוי קיימי כו': ב׳ ול"נ דדוקא כו' ר"ל שאין מחלוקת בין הרמב"ם ור"ן וטור: ג׳ יתבטלו מלמודם וא"כ כל אכילה ושתי' של ת"ח הוא מדוחק שלא יתבטל מלימודו: ד׳ וכמ"ש הר"ן על עובדא דר"א ורבינא הנ"ל וז"ל ואע"ג דאמרי' חכמים ותלמידיהם מותרים משמע לי דהיינו בבהמ"ד שעומדים שם כל היום כדאמרי' מאי בי רבנן ביתא דרבנן אבל ביה"כנ לא עכ"ל ומזה הבין רמ"א שהר"ן חולק על הרמב"ם דמשוה ביהכ"נ ובה"מ אבל לפמ"ש מ"א אין חולק דהרמב"ם מיירי כשלומדי' בבה"כ שכן היה דרכם בזמן הש"ס ולכן הותר להם אכילה ושתיה שלא יתבטלו מלמודם אבל הר"ן נראה מדבריו ולשונו דמיירי בבה"כ שאין לומדים שם ולכן החמיר באכילה ושתיה בבה"כ וה"ה דהצלת מטר אסור כה"ג: ה׳ וז"ש הרמב"ם מותרים לאכול ולשתות מדוחק ותיבת מדוחק אינו תנאי שכל אכילת ושתי' ת"ח בבה"מ הוא מדוחק שלא יתבטל מלמודו א"כ תיבת מדוחק שכ' הרמב"ם הוא טעם דמה"ט הותר לת"ח אכילה ושתיה ולכן סתם הרי"ף והרא"ש וטור ולא כתבו מדוחק כיון שאינו תנאי וכל אכילתן ושתייתן הוא מדוחק ובכל ענין שרי: ו׳ וכ"מ סעיף ד' ר"ל דלצורך מצוה מותר כגון שנקבצים לעבר שנה כו' ודין זה הוא בירוש' דהיו אוכלים בשעת עיבור שנה בבה"כ ומזה הוכיחו הפוסקים דסעודת מצוה מותר בבה"כ ומאי ראיה דשאני התם דהא לעיבור שנה היו צריכים להיות ת"ח גדולים והיו צ"ל סמוכים ולת"ח בלא"ה מותר לאכול ולשתות בב"ה. ול"מ למ"ד דאפי' שנא מדוחק מותר אלא אפי' למ"ד דבעי' מדוחק דלמא הירושלמי שכ' שהיו אוכלים בעיבור שנה בב"ה כשהיו מעברים שם בב"ה ר"ל כשהיה מדוחק א"ו דלא הותר אלא כשלומדים בב"ה ומדקאמר שהיו אוכלים בשעת עיבור שנה משמע דזולת זה לא היו אוכלים שם ע"כ מיירי שלא היו לומדים בבהכ"נ ואפ"ה הותר לצורך מצות עיבור שנה: ז׳ ואכילה ושתיה שרי לת"ח כפשטא ר"ל אפי' שלא מדוחק וא"כ אפי' את"ל דגשמי' לא מקרי דוחק מ"מ מ"ש אכילה דהותר אפי' שלא מדוחק אע"כ דכל אכילה ושתיה הוי מדוחק כמ"ש מ"א: ח׳ וגם בהג"א שהבאתי לעיל. מודה לזה דלא הותר אלא לת"ח: ט׳ ושרי אפי' ביישובן. דלא כהתו' והרא"ש שהובא בש"ע סי"א: קנ״א:א׳ק״צ א׳ (ס"ק ג) לא' כו' שמת קרובו של הגדול כו' ר"ל שלא תטעה דכוונת הש"ע שמת ח"ו גדול. אלא אפי' מת קרובו של גדול והכי איתא להדיא במגילה דף ך"ב ע"ב בכלתי' דרפרם: קנ״א:א׳קצ״א א׳ (ס"ק ד ) ולישן כו' כדאי' בתמיד רפ"א דתנן בית המוקד היה בנוי חציו במקדש וחציו בחול ותנן בחציו של חול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב שהיו משמרים בבהמ"ק היו ישנים על אותן רובדים ופריך הש"ס ולעיילי מטות (ר"ל למה היו ישנים על האבנים) ומשני אביי לאו אורח ארעא לעייל מטות לבהמ"ק וס"ל למ"א דקדושת בה"כ עדיפא מקדושת בית המוקד עכ"פ לא גרע מבית המוקד דהא חציו של בית המוקד שהיה בנוי בחול לא ה"ל כ"א קדושת הר הבית וקדושת בה"כ כתב המרדכי ומהרי"ק די"ל מעין קדושת היכל ומה"ט אסרו בתשמיש ע"ג בה"כ וכמו שיתבאר ס"ס זה: קנ״א:א׳קצ״ב א׳ (ס"ק ה) לעבר כו' אלא בפת וקטנית משמע דסעוד' גדולה אסור: קנ״א:א׳קצ״ד א׳ (ס"ק ז ) מותר כו' זה מלשון הרמב"ם אבל לא כ' כו' ר"ל דלהרמב"ם לא קשה כיון דקתני מציעתא אם לא נכנס בו תחל' לקצר מותר א"כ סיפא דאם נכנס בו להתפלל אתי בק"ו וא"כ סיפא ל"ל לק"מ דהא הרמב"ם באמת לא העתיק המציעתא: ב׳ והטור כו' כ' במי שנכנס להתפלל מצוה כו' וא"כ אצטריך סיפא דבאמציעתא שרי בסיפא אפי' מצוה איכא: ג׳ ואפשר דט"ס הוא כו' וא"כ אינו מוכרח דבנכנס להתפלל אפי' כיון ג"כ לקצר דרכו דשרי: ד׳ מ"ש מצוה לעשות קפנדריא כ' הר"ן במגילה הטעם דבזה מראה שענין בהכ"נ חביב עליו ומהלך עי"ז את כולה: קנ״א:א׳קצ״ח א׳ (ס"ק יא) לא' כו' אפי' בח"ל דדרשי' במגילה מאי דכתיב והשימותי את מקדשיכם אפי' כשהן שוממים מ"מ הן בקדושתן וזה ס"ל להר"י בי רב דאפי' בח"ל כן הדין: קנ״א:א׳קצ״ט א׳ (ס"ק יב) התנו כו' דדוקא בבבל דאמרי' במגלה דף כ"ח אר"א בה"כ שבבבל על תנאי הן עשוין משמע דמן הסתם הן על תנאי: ב׳ בשם ר"י בי רב שהביא מ"א בס"ק י"א דאפי' בח"ל אפי' בחורבנן הן בקדושתן והא הם על תנאי וא"כ אין עליהם עכ"פ כ"כ קדושה כמו ביישובן אלא ע"כ דבח"ל בעי' שיתנו בפי' ומהר"י ב"ר מיירי בסתם: ג׳ ופליא' כו' ועמ"ש סעיף א' ס"ק ב': ד׳ בשם הג"א כו' ר"ל לפ"מ שפירש מ"א דברי הג"א דמה"ט התיר אפי' ביישובן לאכול ולשתות לכ"א משום דס"ל אפי' ביישובן על תנאי עשויין ואי ס"ל דבח"ל בעי' שהתנ' בפי' איך התיר הג"א בסתם ומנא ידעי' שהתנו בפי' בשעת בנין בה"כ א"ו דס"ל דלא בעי' שהתנו בפי': ה׳ מ"מ אינו מוכרח די"ל דהג"א קאי על דברי הש"ס דמיירי בבה"כ שבבבל וממילא נ"מ לדידן אי ידעינן שהתנ' בפי': קנ״א:א׳ר׳ א׳ (ס"ק יג) בחורבנו ודוקא כו' אגודה. ובס' א"ר כ' שאינו כן באגוד': ב׳ ובט"ז כ' דאם כבר בנו ב"ה במקום אחר די שיעשו גדר סביב חוצה של בה"כ ראשון וא"צ להחמיר בעשבים ע"ש: קנ״א:א׳ר״א א׳ (ס"ק יד) ביישובו כו' וכ"מ ברא"ש שם שכ' על מה דאמרינן ב"ה שבבבל ע"ת עשויים (דמיני' ילפי' לב"כ שבח"ל אם התנ' בפי') וז"ל דא"ל דמותר לנהוג בהן קלות ראש בישובן דהא רבינא ור"א לא הוו עיילי לבה"כ משום מטרא כו' אלא בשחרבו מיירי עכ"ל הרי דלא מיעט ביישובן כ"א קלות ראש דהא כן הוא תחלת דברי הרא"ש דא"ל דמותר לנהוג בהן קלות ראש כו' וראייתו מרבינא ור"א דלא הוו עיילי לבית הכנסת משום מיטרא והא משום מטרא נמי קלות ראש הוא כמ"ש מ"א אח"ז: ב׳ וזריע' כו' ר"ל כיון דביישובן לא אסר כ"א קלות ראש. א"כ בחורבנן אפילו קלות ראש מותר א"כ למה זריע' אסורה ולזה אמר דזריעה גרע מק"ר דאכילה וכדומה: קנ״א:א׳ר״ב א׳ (ס"ק טו) שבח"ל כו' תפקע קדושתן וא"כ בלא"ה לא תתקיים הקדושה לעולם לכן מהני תנאי להפקיע הקדוש' בחורבנו גם קודם ביאת הגואל: ב׳ אבל הקרקע תשאר בח"ל וא"כ בלא"ה לא היה קשה קושית מ"א דהא התנאי להשתמש הוא בקרקע: ג׳ דהא יליף במגילה דף ך"ט בק"ו שעתידין ב"ה וב"מ לקבוע בא"י ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה בשעת מתן תורה לכבוד התורה ובקשו שינתן עליהם התורה (פי' מהרש"א שר"ל שרי ההרים אבל ההרים לאו בני דיעה ולאו בני בחיר' הם) יזכו לקבוע בא"י ב"ה וב"מ שלומדים בהם תמיד לא כ"ש שיקבעו בא"י: קנ״א:א׳ר״ד א׳ (ס"ק יז) מותר כו' דכיון שלא נבנה תחל' כו' ר"ל דאין קדושתו כ"כ חמור' כיון שלא נתקדש בתחלת הבנין לכן אפשר להפקיע הקדוש' ע"י תנאי אפי' ביישובן. וא"כ לפ"ד המ"א מ"ש רמ"א מותר לשכוב עליו תיבת עליו לאו דוקא דה"ה בתוכו ודוק' ע"י תנאי אבל בלא התנה אפי' ע"ג אסור ובס' א"ר חולק והבי' לשון מהרי"ו שממנו נובע דין זה שנשאל על דין זה כה"ג אם מותר לשכוב על גביו וסיים השואל כיון דיש מרבותינו אומרי' דהא בבה"כ שבבל על תנאי היינו בשעת חורבן והשיב דאפי' לדעת רבותינו הנ"ל היינו דוקא בית הבנוי מתחלה לכך דדמיא להיכל עכ"ל ופי' בס' א"ר דהא מה שאסור התשמיש ע"ג ב"ה כ' מרדכי ומהרי"ק הובא בב"י אע"ג דגגין ועליות דעזר' לא נתקדשו מ"מ עליות דהיכל נתקדשו ובה"כ שלנו יש לנהוג בו מקצת קדוש' היכל א"כ מהשע"ג אסור משום דמדמי' להיכל וכיון שלא נבנה מתחל' לכך אינו דומה להיכל ומותר על גביו ואפי' בלא תנאי אבל להתיר בתוכו אפי' ע"י תנאי לא שמענו: קנ״א:א׳ר״ה א׳ (ס"ק יח) לשכב. ומ"מ שומר נפשו כו' עמ"ש הט"ז במה שאירע לו בכה"ג וכן הביא בס' א"ר בשם כה"ג עוד כתב הט"ז דאם בחדר שע"ג ב"ה יש טינוף או ע"ז הוי הפסק מלעלות התפלה למרום ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א