סימן קמג – דין אם נמצאת ספר תורה מטעה, ויתר דיני הספר
א אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאִם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, א גּוֹמְרִים. ב אִם כָּתוּב כָּל חֻמָּשׁ לְבַדּוֹ, אֲפִלּוּ בִּגְלִילָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֵין קוֹרִין בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל חֲמִשָּׁה חֻמָּשִׁים תְּפוּרִים בְּיַחַד. { הַגָּה: וְהֵם כְּתוּבִים בִּגְלִילָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל בַּחֻמָּשִׁים שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ כָּל ה' סְפָרִים בְּיַחַד אֵין לְבָרֵךְ } ב { עֲלֵיהֶם } (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַנִּזָּקִין וְסוֹף פֶּרֶק הַקוֹמֵץ וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סי' קפ"ז וְקצ"ט וְר' יְרוּחָם נ"ב ח"ב וְאָגוּר בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ (ס"ח) [ס"ט] וְהַכָּל בּוֹ ומ"ע פ"ט מה' סֵפֶר תּוֹרָה), { וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר הַבָּקִי בִּנְגִינָה בְּעַל פֶּה, רָאִיתִי נוֹהֲגִים שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא מִן הַחֻמָּשׁ בְּנִקּוּד וְהָעוֹלֶה קוֹרֵא } ג { אַחֲרָיו מִן הַסֵּפֶר תּוֹרָה הַכָּשֵׁר. } ג אֲפִלּוּ בִּכְפָרִים שֶׁאֵין נִמְצָא לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר, אֵין מְבָרְכִין ד עָלָיו. ד אִם נִמְצָא טָעוּת בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה, מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה ה אַחֶרֶת, וּמַתְחִילִין מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא ו הַטָּעוּת, וּמַשְׁלִימִין הַקּוֹרִים עַל אוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בַּמֻטְעֶה; וְאִם נִמְצָא טָעוּת בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַקּוֹרֵא, גּוֹמֵר קְרִיאָתוֹ בַּסֵפֶר הַכָּשֵׁר, וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ ז לְפָנֶיהָ. { הַגָּה: וְאִם כְּבַר קָרְאוּ עִמּוֹ ג' פְּסוּקִים וְאֶפְשָׁר } ח { לְהַפְסִיק, פּוֹסְקִים שָׁם, וּמְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ וּמַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן בַּסֵּפֶר תּוֹרָה הָאַחֵר שֶׁמּוֹצִיאִין } (מָרְדְּכַי פ"ב דִּמְגִלָּה) { וְהָא דְּמוֹצִיאִין אַחֵר, דַּוְקָא שֶׁנִּמְצָא טָעוּת גָּמוּר, אֲבָל מִשּׁוּם חֲסֵרוֹת } ט { וִיתֵרוֹת אֵין לְהוֹצִיא אַחֵר, שֶׁאֵין סִפְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ מְדֻיָּקִים כָּל כָּךְ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָאַחֵר יִהְיֶה יוֹתֵר כָּשֵׁר } (אָגוּר וּפִסְקֵי מהרי"א סי' ע' וְריא"ז וּמַהֲרִי"ל פָּסָק דְּאֵין לְהָבִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, וּבֵית יוֹסֵף פָּסַק דְּצָרִיךְ לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר לָכֵן צָרִיךְ לְחַלֵּק כָּךְ); { וּבִשְׁעַת } י { הַדַּחַק, שֶׁאֵין לַצִּבּוּר רַק סֵפֶר תּוֹרָה פָּסוּל וְאֵין שָׁם מִי שֶׁיָּכוֹל לְתַקְּנוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר וּלְבָרֵךְ עָלָיו } (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם), { וְיֵשׁ מַחֲמִירִין } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א תפ"ז וְתת"ה וּמַיְמוֹנִי פ"י מֵהִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה); { וְאִם חֻמָּשׁ אֶחָד שָׁלֵם בְּלֹא טָעוּת, יֵשׁ לְהָקֵל לִקְרוֹת בְּאוֹתוֹ חֻמָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ טָעֻיּוֹת בָּאֲחֵרִים } (רַ"ן). ה בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁאֵין בָּהֶם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד, יְבָרֵךְ וְיִקְרָא קְצָת פְּסוּקִים וִיבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם, וְיַחֲזֹר לְבָרֵךְ תְּחִלָּה וְקוֹרֵא קְצָת פְּסוּקִים וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם, וְכֵן יַעֲשֶׂה כַּמָּה פְּעָמִים, כְּמִסְפַּר הָעוֹלִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
באר היטב – סימן קמג – דין אם נמצאת ספר תורה מטעה, ויתר דיני הספר
א א גומרים. עם המפטיר ולא יותר. מ"א: ב ב עליהם. ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה. תניא. וכתב המגן אברהם משמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים: ג אחריו. והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת. מ"א: ג ד עליו. וקאי אסעיף ב' אם כתוב כל חומש לבדו: ד ה אחרת. הב"ח כתב דפסק ש"ע אינו נכון והמנהג הוא שאם עדיין לא קרא שלשה פסוקים קורא הטעות על פה עד שיקרא ג"פ ומברך לאחריה ואם הוא פחות מג"פ סמוך לפרשה גומר הפרשה ואם כבר קרא ג"פ ונשאר ג' פסוקים עד סוף הפרשה פוסקים שם ומברך לאחריה ומשלימין המנין בס"ת הכשר וכך נהגו גדולי עולם שלפנינו עכ"ל. וכתב המ"א במקום שאין מנהג יש לנהוג כמ"ש הב"ח דיקרא בס"ת הפסול ג"פ והטעות יקרא בע"פ או להשלים הפרשה אם לא אפשר דהיינו שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה גומר הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך לאחריה אבל במקום שיש מנהג קשה לשנות מנהגם ועכ"פ יש לנהוג שאם מתחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם ואם הוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפרשה ע"ש והש"ץ והעט"ז מסכימים לדעת המחבר וכתבו שכן נתפשט המנהג גם הט"ז נדחק ליישב דעת המחבר עיין בי"ד סי' רע"ט. כתב רמ"א בי"ד סי' רע"ט ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ"ל וכתב המ"א דהרמ"א דקדק וכתב בס"ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר משמע אבל מפטיר שבכל שבת אין צריך להוציא אחרת אלא יקרא ג' פסוקים בס"ת הפסולה בלא ברכה כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא וט"ז ביו"ד שם כתב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציא ס"ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש. ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ ע"ש. ונ"ל כמ"ש המ"א. (ועיין בספר אליהו רבה שהשיב על מ"א הרבה דברים. ומעשה היה בסוף פרשת וירא בפסוק מה לך הגר אל תראי חסר יו"ד והיה נ"ל להוציא אחרת דהוי שינוי דבלא יו"ד אינו לשון יראה אלא לשון ראה ועוד איזה מעשיות וע"ש שהאריך בענינים האלו): ו הטעות. ואפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בס"ת הפסול. מ"א: ז לפניה. ואם נמצא הטעות בין ברכה לתחלת הקריאה צריך לחזור ולברך פ"ב וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ס"ב וגינת ורדים חא"ח כלל א' סי' (ב') [כ']: ח להפסיק. ר"ל שהוא ג"פ לפני הפרשה: ט ויתרות. כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים אבל טעות שנשתנה קריאת התורה כגון כשב כבש אעפ"י שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת של"ה. אם כתב רחבה במקום רחבו יש להוציא אחרת שהוא טעות גמור מהר"ם מלובלין. ומ"א. ועטרת זקנים כתב שאין זה שינוי דיכול לקרות בחולם ע"ש. אם כ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א"צ להוציא אחרת תשובת צ"צ סי' קי"ט. ועיין במנחת יעקב סי' י"ח ובתשו' חכם צבי סי' נ"ד כ' דיש להוציא אחרת וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ג' דכל שאינו מחסירות ויתרות יש להוציא אחרת וכן הסכים מוהר"ר דוד אופנהיים בספר נשאל דוד ובספר חינוך בית יהודה סי' ה' רמזו בתשובת שבות יעקב שם ועיין בתשובת שער אפרים סי' פ"ב. ואם נדבק אות באות א"צ להוציא אחרת ב"ח וכתב המ"א דוקא כשנכתבה אות כתקונה ונדבק בסופו אבל כשנדבקה באמצעיתה וכ"ש אם נדבקה בראשה דפסול. יום שמוציאין בו ב' ס"ת ונמצא הטעות בראשונה אין ליקח הב' אלא תיכף מוציאין אחרת. ודע שמהר"ל מפראג הנהיג שלא להוציא אחרת לעולם אפי' בחסר תיבה כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ט בשם קצת פוסקים. ושמעתי מהגאון הגדול המפורסם מוה"ר אריה ליב נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק אמשטרדם שקבלה בידו מן הגאונים שהנהיגו שלא להוציא אחרת ביתר תיבה אבל בחסר מוציאין והטעם דבחסר צריך לקרות בע"פ ואסור לקרות בע"פ אבל ביתר תיבה לא שייך זה ע"כ שמעתי. ונ"ל דביתר אות יש לסמוך על הב"ח שהבאתי לעיל ס"ק ה' ולהשלים הג' פסוקים או הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך אז לאחריה ואח"כ מוציא אחרת ומשלימין המנין הקרואים בס"ת האחרת ובזה יש לומר דכל הפוסקים מודים וק"ל. אם נטף טיפה של שעוה על אותיות ס"ת אם נראין האותיות כשר. הלק"ט ח"א סי' צ"ט ואם אירע זה בשבת ואין נראין האותיות כתב בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ד' בשם ליקוטי פרדס שאין שם פיסול על ס"ת בשביל זה והוא ז"ל דחה דבריו וכתב דפסול וכ"כ שם בשם חינוך בית יהודה סי' ה' וכן פסק בתשובת פרח שושן כלל ב' סי' ב' אך אם נתייבש השעוה שיוכל להסירה כלאחר יד דהיינו שיכפול הגויל של ס"ת וע"י כן יפול כתב בתשובת שבות יעקב שם שמותר ואין כאן משום ממחק והבאר היטב אשר לפני בסי' ש"מ ס"ק ד' מכשיר הס"ת בכל ענין בלי שום טעם וראיה ע"ש: י הדחק. ומהר"ם מלובלין פסק דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום. ומ"א כתב דאפילו במקום שהוא חובה אין להוציאה לכתחלה אלא א"כ חומש א' שלם וכמ"ש רמ"א כאן. (ובספר אליהו רבה חולק על מ"א ופוסק דאף בשחרית מוציאין אותה ע"ש):
מגן אברהם קמ״ג – סימן קמג – דין אם נמצאת ספר תורה מטעה, ויתר דיני הספר
א׳ גומרין. כל העולין (כ"מ) ומשמע שם דלא יקרא אלא ז' עם המפטיר ועססי' רפ"ב: ב׳ אין לברך. ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה [תניא] ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים וכ"מ בב"י בשם הרשב"א: ג׳ והעולה קורא. והאידנ' נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת וצ"ל הטעם משום דיש אנשים שאין יודעים לקרות בניגון וטעמים ואפי' מקרין אותם ויהיו מתביישים לכן מקרין להש"ץ וערסי' קל"ט: ד׳ אם נמצא טעות. וב"ח כתב וז"ל ומנהגינו ע"פ המרדכי שאם עדיין לא קרא ג"פ קורא הטעות בע"פ עד שיקרא ג"פ ומפסיק שם ואם הוא פחות מג"פ סמוך לפ' גומר הפ' וכן נהגו גדולי עולם האשכנזים שלפנינו ופסק הש"ע הוא הוראה חדשה ולא ידעתי מאין באה הוראה זו עכ"ל וכ"כ מהר"ל מפראג בספר נר ישראל דף ס"ו דתיבה אחד שאין לו משמעות כלל אא"כ נצרף אותו לתיבה אחרת מותר לאומר' בע"פ ובאמת שדברי הש"ע אין להם יסוד רק הר"י בי רב הורה כך וכהרב"י בי"ד סי' רע"ט הטעם כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יש לסמוך עליו בדיעבד שעלתה קריאתו וא"צ לברך שנית, ודבריו צ"ע דהא אפילו בס"ת כשר אם מוציא אחרת צריך לברך וכדאי' ביומא פ"ז בהדיא וכ"מ ססי' ק"מ וכן משמעות כל הפוסקים (ועמ"ש ססי' רט"ו) וא"כ למה לא יברך שנית, וט"ז בי"ד נדחק לישב זה ע"ש ולכן נ"ל דבמקום שאין מנהג יש לנהוג כמ"ש הב"ח ובמ"ס פי"א הלכה ב' משמע דאסור לקרות ע"פ לכן יקראו בס"ת הפסול ג"פ והטעות יקרא בע"פ עסי' קמ"ד ובמקום שיש מנהג קשה לשנות מנהג' ועכ"פ יש לנהוג שאם התחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם אפי' שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפ' דמוטב לדחות זה מלהכניס עצמינו בספק ברכה המוזכרת בתלמוד בהדיא ובפרט בדבר שהעיד הב"ח שכן נהגו גדולים. ובל"ח ה' ס"ת ספ"ח כ' בשם הגאון מהר"ל מפראג שאין להוציא אחרת כלל וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ט בשם קצת הפוסקים לכן יש לסמוך עליהם עכ"פ להשלים הפ' עם זה שנמצא הטעות: כתב רמ"א בי"ד סי' רע"ט וז"ל ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ"ל ודבריו לקוחים ממ"ש הב"י בסי' רפ"ב בשם הרשב"ץ, וז"ל ס"ת ב' שנמצא בו טעות צריך להוציא ס"ת אחר שחובת היום הוא ומפטיר שבכל שבת אם נפסל ס"ת אחר שקראו ז' כגון שנקרע אפשר כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה לפיכך די בקריאת ג"פ בספר פסול בלא ברכה שלא להטריח הצבור ויש לפקפק בדבר עכ"ל ולכן דקדק רמ"א וכ' בס"ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר ולא כתב סתמא במפטיר משום דמספקא ליה וא"כ פשוט דיש לסמוך על הגדולים שכתבתי לעיל דאין להוציא אחרת ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא עסי' רפ"ב ס"ה דלמ' לנו להכניס עצמינו במחלוקת על חנם משום הוספה ובכ"ה סימן רפ"ב דקדק מדברי הרשב"ץ דאם אירע בשביעי אחר שקרא ג"פ אין להוציא אחרת ע"ש דכל דבריו דחוים דפשוט דצריך לקרות כל הסדר דאע"פ דיש מקומות שנוהגים להשלים הסדר' בפסוק אחר מ"מ קורין אותה בשבת הבאה א"כ עכ"פ מחויבים לקרותם וכ"מ ממ"ש סי' קל"ז ס"ג דאפי' דילג פסוק א' חוזר משא"כ במפטיר דאינו קורא אלא מה שקראו כבר ובט"ז בי"ד שם כתוב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציאו ס"ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ עכ"ל ול"נ כמ"ש: ופשוט דמברך אחריה ועמ"ש ססי' זה: ה׳ ממקום שנמצא הטעות. אפי' לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול: ו׳ ואפשר להפסיק. פי' שהוא ג' פסוקים לפני הפרשה: ז׳ חסירות ויתירות. כגון אבותנו חסר וי"ו וכה"ג אבל טעות שנשתנה קריאת התיבה כגון כבש כשב שידוע שהוא טעות אף על פי שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת (של"ה) ובתשובת ר"מ לובלין כתוב דאם כ' רחבה במקום רחבו מקרי שינוי לשון אף על גב דאפשר לקרותו רחבה בחול"ם כמו אהלה מ"מ גם שם יש טעם לדבר למה כתוב בה' כמ"ש רש"י שם משא"כ כאן עכ"ל ולא היה צריך לכל זה דכיון שהוא טעות גמור מוציאין אחרת דדוקא בחסירות ויתרות לא בקיאינין כדאית' בקידושין פ"ג וא"כ שמא האחרת ג"כ אינו מדויק בחסר ויתיר אבל טעות גמור פשיטא דפסול וכמש"ל, כ' בצ"צ אם טעה וכ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א"צ להוציא אחרת כיון דאשכחן לפעמים כך כמו שמצינו ברות ואם נדבק' אות לאות יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר וא"צ להוציא אחרת (ב"ח סי' ל"ב) ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנכתבה האות כתקונ' ונדבקה בסופ' אבל כשנדבק' באמצעית' כגון ארצך שהך' נדבק' באמצעית' וכ"ש אפי' נדבק' בראשה מוד' דפסול כמ"ש בתשובה סי' תרי"א: ח׳ ובשעת הדחק. פסק ר"מ לובלין דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום כ"כ דאינה אלא משום יושבי קרנות עכ"ל סי' פ"ד ונ"ל דאפי' במקום שהיא חובה אין להוציאה לכתחלה אא"כ חומש א' שלם וכמ"ש רמ"א כאן: ט׳ טעיות באחרים. וכ"כ בח"ה בגיטין דף נ"ט דהט הטעם דאין קורין בחומשין מפני כבוד צבור והכא מותר כיון שכולם יחד אלא שיש טעות באחד:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קמ״ג
א׳ ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים. תמוהים דבריו דהרכיב תרי דיעות ביחד בתרתי. חדא דלדעת הש"ע אפי' תוך ג"פ ישלים בס"ת אחרת בלא ברכה שאחריה אלא ימתין בברכה עד שישלים בס"ת אחרת והיא דעת רבו של ב"י מהר"י בי רב ולדעת הגה זו שהיא מהמרדכי פ"ב דמגילה יאמר החסרון או הפסול בעל פה וישלים עד ג"פ ויברך אחריה ויוציא אחרת. שנית דלדעת מהר"י בי רב אפי' כבר קרא ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא ס"ת אחרת וגומר ולדעת המרדכי צריך לברך אחריה בס"ת הפסולה ואח"כ יוציא אחר' וא"כ היה לו לכתוב וי"א דאם כבר קראו ג"פ ובלבוש כתוב כאן וי"א ובי"ד סימן רע"ט העלתי בס"ד לנהוג דאם נמצא הטעות תוך ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא אחרת וישלים ואח"כ יברך אחריה וא"צ ברכה ראשונה שנית על האחרת אלא סומך על מה שבירך בפסולה ואם לאחר ג"פ יברך אחריה ויוציא אחרת ואם נמצא הטעות במקום שא"א להפסיק כגון שלא ישתיירו ג"פ אח"ז או שהיא בקריאת האחרון שאין קור' אחריו אז ינהוג כהמרדכי ויאמר הטעות בע"פ וישלים בפסול' ואח"כ יברך אחרי' עיין בי"ד מ"ש ההוכחה ע"ז מצד דין התלמוד: ב׳ חסירות ויתרות. כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים וכ"כ בלבוש אבל לא תליא מילתא אם יש להם פי' א' כגון כבש וכשב בזה צריך להוציא אחרת דמ"מ תיבה אחרת היא ולא כפי מ"ש קצת בעלי בתים דבפי' המלה תליא מלתא וזה אינו. ופעם א' הייתי בדרך בק"ק סקאל בשבת שנמצא סדק באות א' באופן שהיא פסולה ולא היה שם ס"ת אחרת הוריתי לגמור מנין הקרואים באותו הס"ת שזה הסדק אינו נראה לעין בפירוש והוא שעת הדחק נראה דאף היש מחמירין שמבי' רמ"א מודים וכן ראיתי בתשובת ר"מ מלובלין שפסק בנחסר תיבה שלימה ולא הי' ס"ת אחרת שיגמור הקריאה באותו ס"ת כל זמן שלא קראו ז' גברי אבל אם נמצא כן אחר שקראו ז' יגמור אותו הקורא כל הסדרה:
ספר מחצית השקל על אורח חיים קמ״ג
קמ״ג:א׳קמ״ג א׳ (ס"ק א) גומרים כו' ומשמע שם דלא יקראו אלא ז'. דבפ"ח מהל' תפלה ה"ד כ' הכ"מ דוק' בזמן המשנ' דהעול' ראשון היה מברך לפניה ולא לאחריה והעולה אחרון היה מברך על ס"ת לאחריו ולא לפניו והעולים בנתיים לא היו מברכים כלל דאז כולהו כחד גברי חשיבי ולכך גומרים אבל לדידן דכל א' מברך תחלה וסוף אפשר דוקא אותו הקורא שבירך תחלה ואח"כ יצאו מקצתן גומר קריאתו ומברך לאחרי' ולא יעלו עוד אחרי' אחריו ומ"מ כ' דדעתו נוטה דגם לדידן כיון שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל א' ובירך ויצאו מקצתן צריכים כלן לעלות עכת"ד וכיון שנסתפק אפי' ז' העולים לא יעלו דניהו דמסיק דכל ז' מותרים לעלות דכחד חשיבי ולא נגמרה המצוה עד שעלו כל הז' אבל יותר מז' אין להתיר אע"ג דבשאר שבתות מוסיפים מ"מ כיון שיצאו מקצתן לא יוסיפו וכיון דקי"ל דמפטיר עולין למנין ז' לקמן סי' רפ"ב ניהו דנוהגים לקרות ז' מלבד מפטיר. ע"כ א' הוא נוסף וכיון שיצאו מקצתן דאין להוסיף לא יעלו כי אם ששה והמפטיר יהיה השביעי. ומדכ' לשון עם המפטיר משמע דמפטיר בנביא ומברך על ההפטרה לפני' ולאחרי' כדרכו אבל בס' א"ר חולק דהפטרה בנביא מצוה אחרת ותקנה אחרת לכן אחר שקראו ז' בתורה כבר נגמר' אות' מצוה ואין להתחיל בברכת הפטרה כיון דליכא השתא עשרה וי"ל ההפטר' בלי ברכה לפני' ולאחרי' עכת"ד. וא"כ דגם מ"א מודה לי': קמ״ג:א׳קמ״ה א׳ (ס"ק ג) והעול' כו' וצ"ל הטעם כו' דלכאורה כיון דמצד הדין ראוי שהעולה עצמו יקרא אלא משום ע"ה שאין יודעים שהש"ץ יקרא וכיון שהוצרכו להקרות להש"ץ טפי ה"ל להקרו' להעול' והעולה יקרא אחריו בס"ת וכמ"ש בש"ע: ב׳ ולזה כ' מ"א וצ"ל הטעם משום דיש כו': ג׳ ויהיו מתביישים כו' לאו דוקא דהטור והרב"י סי' קמ"א הביאו דברי הרא"ש שרצה תחלה ליתן ה"ט על מנהגינו שהש"ץ קורא משום ע"ה שלא לביישם כדתנן בביכורים בתחלה מי שהי' יודע לקרות פרשת ביכורים קורא ומי שלא הי' יודע מקרין אותו ומפני הבוש' היו נמנעים להביא בכורים התקינו שיהא מקרין את הכל: ד׳ וכ' הרא"ש דלא דמי בשלמא גבי ביכורים שע"י הבושה נמנעו מלהביא ביכורים ועברו על מ"ש בתורה אבל הכא הבקיאים יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריא' ואין הצבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו אתי לאנצויי כו' עכ"ל הרא"ש וכן צ"ל כאן: קמ״ג:א׳קמ״ו א׳ (ס"ק ד) אם נמצא כו' דתיב' א' כו' ר"ל אע"פ שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ הכוונה דוקא דבר שלם וענין בפ"ע אסו' לו' בעל פה אבל תיבה אחת או שתים שאין לו משמעות אם לא נצרף אותו למה שלפניו או לאחריו זה אינו נקרא דברים ומותר לאומרה בע"פ וכ"ה במעדני מלך: ב׳ כיון דהרמב"ם מתיר כו' ר"ל בתשוב' הובא באבודרהם דף מ"א וז"ל ואין הברכה על הקריאה בס' כמו הברכה על נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה מברך ואם היו פסולים לא עשה מצוה אבל בקריאת התורה מצוה היא הקריאה בין שקרא בס' כשר ובין שקרא בס' פסול כו' וראיה לדבר זה מה שארז"ל אין קורין בחומשים בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלנות בעולם כמו החומשים ואפי' היה הס"ת חסר אות אחת פסול וכ"ש חומש וה"ל ליתן טעם מפני שהיא פסול שנמצאת ברכה לבטלה כו' ועל דיוקן סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספרי קלף בלא עיבוד כלל ומברכים לפני' ולאחריה בפני גאוני עולם כו' ואעפ"כ ראוי להם לכל ציבור להיו' להם ספר תורה כשר ככל הלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בצבור כו' עכ"ל אלא שהרשב"א חלק עליו וכ' שאח"כ הרמב"ם גופיה בחבורו הגדול חזר בו שכ' פ' י' מהל' ס"ת ך' דברים הן שבכ"א מהן פוסל ס"ת כו' ואין קורין ברבים וא' מהן הוא שחסר בו אפי' אות א' או הוסיף בו אפי' אות א' אולם מהר"י בי רב כ' שזה דוחק לו' שחזר בו בחבורו דא"כ צ"ל שכל גאוני עולם שכ' הרמב"ם שנהגו כן ה"ל טועים אע"כ מ"ש בחבורו הוא לענין קיום מ"ע שחייב כל א' מישראל לכתוב לו ס"ת וכמ"ש בי"ד ריש הלכות ס"ת ובס"ת שחסר בה אפי' אות א' או א' מכ' דברים הנ"ל הפוסלים ס"ת לא קיים המ"ע ומ"ש ואין קורין בו ברבים כתב בס' ב"ה וז"ל כיון שלא קיים המ"ע אין ראוי שיקרא בו כו' עכ"ל והכ"מ כתב מדכתב ואין קורין בו ברבים ולא כתב ואם קראו בו לא יצאו אע"כ דבחיבור מיירי בדאפשר להו ולכן לכתחלה אין קורין בו ובתשובה מיירי בדלא אפשר להו בס"ת כשר ולכן אפי' באפשר להו בדיעבד אם קראו בו יצאו דהוי כלא אפשר ולכן כ' הרמב"ם אין קורין בו היינו לכתחל' כנ"ל לכן דיעבד סמכינן על דעת הרמב"ם: ג׳ ודבריו צ"ע כו' וכדאיתא ביומא פ"ז בהדיא דאמרי' שם במשנה שכה"ג ביה"כ קורא בס"ת פ' אחרי מות ואח"כ גולל ס"ת עד פ' אך בעשור שהוא בפ' אמור כיון שהוא בחד עניינא וגם השני פרשיות היו להו קרובים זל"ז ואין שיעור גלילה עד פ' אך בעשור כדי שיפסיק המתורגמן שמתרגם פסוק אחרון מפ' אחרי את התרגום וא"כ ליכ' בזה משום כבוד הצבו' שצריכים להמתין בשעת גליל' דהא בלא"ה ממתינים משום המתורגמן ואח"ז קורא בע"פ פ' ובעשור שבפ' פנחס דא"א לגלול הס"ת עד פרשת פנחס כיון שהם רחוקים יותר מכדי שיפסק המתורגמן אין גוללים מפני כבוד הצבור ופריך הש"ס דף ע' ונייתי ס"ת אחרת (ופירש"י שיהי' כבר נגללת לפ' ובעשור) ומשני רב הונא ב"י משום פגמו של ס"ת ראשונה שלא יאמרו חסר הוא ור"ל אמר משום ברכ' שאינ' צריכה (ופירש"י שיהי' צריך לחזור ולברך) וס"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי וכ"כ הט"ז בי"ד סי' רע"ט ע"ש. מוכח דאפי' קרא בס"ת כשרה אם מוציאים אחרת צ"ל ולברך. וא"כ קשה ע"פ מהר"י ב"ר דניהו דסמכינן על הרמב"ם שיצאו בקריאה שבס"ת פסול'. מ"מ לא עדיף מאלו קרא בס"ת כשרה אי שוב מוציאים אחרת צ"ל ולברך: ד׳ וכ"מ סי' ק"מ. ע"ש במ"א ס"ק ד' בעובדא דהרר"ג שאמר גם אם לא גלל אותה ס"ת שבירך עליה אלא פתח אחרת יש פנים להתיר כיון שהוציאו שניה' יחד לקרות שני הפרשיות כו' י"ל דמנחי קמיה הוי ודעתיה עלויה כו' עכ"ל. משמע דוקא שהוציאו שניהם יחד אבל אם הוציאו אחרת עכשיו מודה דצריך לברך ועמ"ש ס"ס רט"ו דכה"ג לכ"ע אין לגרום לברך. וא"כ ל"ל יברך שנית וא"כ אין להוציא אחרת כתירוצא דר"ל משום ברכה שא"צ אלא לנהוג כמ"ש הב"ח ובהמרדכי לקרות הטעות בע"פ ולהוציא אחרת בין גברא לגברא: ה׳ ובמ"ס פי"א כו' משמע כו' ר"ל ל"ל טעם לקריאה שבע"פ כמ"ש מהרי"ל דתיב' א' כו' מותר לאמרה בע"פ משמע אם חסר ענין ודב' שלם והוא נמצא באמצע קריא' אסו' לקרות בע"פ הרי חזינן בכה"ג ביה"כ שהי' קורא פ' שלימה בע"פ והני טעמי דאיתנהו גבי כה"ג שייכי ג"כ בנמצ' טעית באמצע קריא' לזה כ' דבמ"ס פי"א כ' דאין ללמוד לענין קריאה בע"פ מכה"ג ביה"כ: ו׳ לכן יקראו כו' מהדר אדלעיל שכ' דיש לנהוג כהב"ח: ז׳ שאם התחיל רק תיבה א' כו' דבזה אינו ניכר שינוי מנהג כ"ה: ח׳ כ' רמ"א בי"ד כו' אם נפסל ס"ת כו' כגון שנקרע כו' א"ל דמה"ט נקט שנקרע ולא נקט שנמצ' בה פסול וטעות כמש"ל ס"ת שני' שנמצא בה טעות ול"ל דלא משכחת לה כיון דהמפטיר בכל שבת קורא למפרע מה שקרא כבר השביעי וא"כ למה לא הרגישו בטעות כשקרא עם השביעי דז"א דהחוש יעיד ע"ז שיקרא ולא ירגיש בטעות ובקריאה שניה ירגיש בטעות אלא האמת דהרשב"ץ ס"ל כהרשב"א דאם נמצא טעות באמצע קריא' כל הקוראים למפרע לא יצאו כיון שאיגלאי שקראו בס"ת פסול' וצריכים לחזור לראש ולכן נקט שקרה שנקרע אחר שקראו ז' וא"כ הראשונים קראו בס"ת כשרה ויצאו: ט׳ אלא מפני כ"ה כו' וכדאית' במגיל' דף כ"ג ע"א ופירש"י שלא יהיה כבוד התור' וכבוד נביא שוין עכ"ל ר"ל דבשניהם קוראים ועל שניה' מברכים תחלה וסוף לכן גם המפטיר קורא תחלה בתורה עי"ז ניכר שהקריאה בתורה עיקר לפיכך די במה שקראו בס"ת פסולה משא"כ כשמיציאין שני ספרים וקריאת המפטיר היא מתקנת רבנן סבוראי או גאונים כמ"ש התו' והרא"ש סוף מגלה וא"כ חיוב קריאת המפטיר בתורה מצד עצמו לא משום נביאים לכן יש להחמיר בו אם נמצא טעות כנ"ל. וא"כ פשוט כו' ר"ל כיון דרמ"א מה"ט דקדק וכ' בס"ת שניה כו' להורות במפטיר של כל שבת אין הדין כן משום ספיקו של רשב"ץ א"כ י"ל דוקא רשב"ץ לטעמי' דפוסק כהרשב"א דס"ל אפי' דיעבד אין יוצאים בקריאה בס"ת פסולה אבל לדידן דסמכינן דיעבד על הרמב"ם שיוצאים בקריאה בס"ת פסולה אלא מצד מנהג שנהגו כהר"י ב"ר מוציאים אחרת כנ"ל אבל במפטיר של כל שבת דאפי להרשב"א מספקא לרשב"ץ אפשר שיצאו בקריאת ס"ת פסולה ודאי יש לסמוך על הרמב"ם והעומדים בשיטתו שלא להוציא אחרת וליכא בזה משום שינוי מנהג: י׳ אפי' נמצא הטעות בשביעי כו' דבזה לא נסתפק רשב"ץ מ"מ לדידן דסמכינן דיעבד על רמב"ם יוצא במה שקרא ז' בס"ת פסולה ויקראו הטעות בע"פ כמ"ש המרדכי כנ"ל: י״א עסי' רפ"ב ס"ה דמפטיר עולה למנין שבעה ומסיק מ"א שם ס"ק ט"ז דאז יאמרו קדיש אחר קריאת ההפטרה ע"ש: י״ב דל"ל להכניס כו' בשלמא אם נמצא טעות בשאר העולים קודם השביעי דבלא"ה צריכים להוציא אחרת משום שאר העולים א"כ המנהג כהר"י ב"ר להוציא באמצע קריאת העולה ול"ח למחלוקת הפוסקים בענין הברכ' וסמכו על מהר"י ב"ר שכתב שא"צ לברך כנ"ל אבל כשנמצא בשביעי דאינו עולה אחריו כ"א המפטיר טוב שהוא יפטיר ולא יוציאו אחרת שלא להכניס א"ע במחלוקת לענין ברכה ואע"ג דאין זה מספיק כ"א שלא להוציא אחרת באמצע קריאת השביעי אבל מ"מ אפשר להוציא אחרת למפטיר אחר ברכות אחרונה של השביעי וכדעת הט"ז שמביא מ"א אח"ז צ"ל דס"ל למ"א דאיכא בזה טירח' דציבור' וכתי' רב הונא הנ"ל ואין להטריח הצבור משום מפטיר דאינו אלא הוספה דהא אפשר שהשביעי יפטיר כנ"ל ולא יצטרכו להוציא אחרת בשלמא אם היה אפשר להוציא תוך קריאת השביעי לא היו חוששים לטרחא דציבורא כדי לתקן קריאת השביעי שיקרא בס"ת כשרה: י״ג ובכ"ה כו' דקדק כו' מדכ' במפטיר די בקריא' ג"פ בס"ת פסולה כו' וס"ל לכ"ה הטעם כיון שכבר קראו חובת היום א"כ א"צ שוב לגמור הסדרה: י״ד אפי' דילג פ"א. ולקמן סי' רפ"ב במ"א ס"ק י"ח דאפי' דילג תיבה אחת: ט״ו משא"כ במפטיר כו' ר"ל מ"ש הרשב"ץ במפטיר די בקריאת ג' פסוקים בס"ת פסולה ה"ט משום דהמפטיר אינו קורא רק מה שקראו כבר א"כ כבר קראו כל הסדרה עם השביעי אבל מ"מ לא ידעתי מה יפסידו אם יקראו עם המפטיר עד סוף הסדר'. וסכ"ה אין תח"י ואולי כיון דס"ל להרשב"ץ כהרשב"א דהקריאה בס"ת פסולה אינו עולה וכיון דסגי למפטיר בג' פסוקים לא רצה להטריח הצבור לקרות יותר בס"ת פסולה דלא מהני לרשב"א כלל: ט״ז ובט"ז כו' בשעת אמירת הקדיש כו' דהט"ז ס"ל דמשום ברכה שא"צ ל"ח אלא דחיישינן לטרחא דצבורא וכתי' רב הונא ולכן אם נמצא טעות באמצע קריאת שאר העולים ס"ל דיוציא אחרת וכמ"ש בש"ע וליכא בזה משום טרחא דציבורא דהא בלא"ה ע"כ צריך להוציא אחרת משום שאר העולים אחריו. א"כ יוציא מיד באמצע קריאתו אבל אם נמצא תוך קריאת שביעי ס"ל שלא יוציא אחרת משום טרחא דציבורא ולמפטיר יוציאו אחרת בשעת אמירת הקדיש דליכא בזה טרחא דציבורא משא"כ אם יוציאו תוך קריא' השביעי ובנמצא הטעות במפטיר מודה למ"א: קמ״ג:א׳קמ״ח א׳ (ס"ק ו) ואפשר כו' פי' שהוא ג"פ לפ"ה אבל פחות מג"פ לפני הפ' צריך לגמו' עד הפ' וכן אם נמצא בר"ח או בחה"מ ברביעי דצריך ג"כ לסיים כל חובת היום ואין רשאים להוסיף גברי דצריך הוא לקרות הכל ובס' א"ר נסתפק ביו"ד דברות ותוכחה ושורת הים וח' פ' שבסוף התורה אי מקרי רשאי להפסיק ובמ"א לקמן סי' תכ"ח ס"ק ח' הביא בשם צ"ה שאין להפסיק תוך מ"ב מסעות: קמ״ג:א׳קמ״ט א׳ (ס"ק ז) חסרים כו' וכ' בצ"צ כו' מגרשיהן כו' בתשו' ה"ה ח"צ סי' נ"ד חולק עליו דמה בכך שנמצא לפעמים כך מ"מ צריך לכתוב בכ"מ כפי אשר נמסר מסיני וע"ש שהאריך ודחה כל ראיית צ"צ וגם כ' שאם היה צ"ל החדש ונמצא חדש בלא ה' שצריך להוציא אחרת אבל בפ' משפטים שצ"ל לבנו ייעדנה בשני יודי"ן אם נמצא כתוב רק ביו"ד אחת א"צ להוציא אחרת ע"ש טעמו וע' בא"ר כמה חידושי דינים: ב׳ יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר דס"ל דלא נקרא ס"ת פסולה כיון די"ל תיקון דא"צ לגרור כל האות כ"א הדביקות אף שעדיין לא גרר מ"מ לא נקרא ס"ת פסולה דכל הראוי לביל' אין בילה מעכבתו ואפי' בשבת דאינו רשאי לגרור מקרי ראוי לבילא אלא דארי' דאסור' רביע' עליה: ג׳ ומיהו הרשב"א לא הכשיר כו' אבל כשנדבק' באמצעית' כו' דכה"ג ס"ל לרשב"א דצריך לגרור כל האות ולא מהני גרירת הדבק וא"כ הוי ס"ת פסולה כל זמן שלא תיקנו וע' בא"ע סי' קכ"ה בח"מ ס"ק ט ובפר"ח שם: קמ״ג:א׳ק״נ א׳ (ס"ק ח) ובשעת כו' יושבי קרנות. ר"ל יושבי חניות שאין הולכים לבה"כ בב' וה' ואין שומעי' קריאת התורה כ"א שבת שחרית לכן עבורם הוסיפו קריאה יתירה בשבת במנחה וע' בב"ק דף פ"ב: קמ״ג:א׳קנ״א א׳ (ס"ק ט) טעות כו' כיון שכלם יחד. ר"ל כל הה' חומשין אין בזה משום כבוד הצבור אף ששאר חומשים מוטעים:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א