סימן קלא – דיני נפילת אפים – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קלא – דיני נפילת אפים

א אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת א אַפַּיִם. כְּשֶׁנּוֹפֵל עַל פָּנָיו, נָהֲגוּ לְהַטּוֹת עַל צַד שְׂמֹאל. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַטּוֹת עַל צַד יָמִין, וְהָעִקָּר לְהַטּוֹת } (רִיבַ"שׁ סי' רי"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ) { בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, עַל צַד יָמִין מִשּׁוּם כְּבוֹד } ב { תְּפִלִּין; וּבְעַרְבִית, אוֹ כְּשֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, יִטֶּה עַל שְׂמֹאל } (מִנְהָגִים). { וּלְאַחַר שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וְיִתְחַנֵּן מְעַט מִיֹּשֶׁב, וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ; וּמִנְהָג פָּשׁוּט לוֹמַר: וַאֲנַחְנוּ לֹא } ג { נֵדַע כו' וַחֲצִי קַדִּישׁ אַשְׁרֵי לַמְנַצֵּחַ } (טוּר), { וַאֲפִלּוּ בְּיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ, מִלְּבַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַחֲנֻכָּה } ד { וּפוּרִים וְעֶרֶב פֶּסַח וְעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וְט"וּ [וט'] בְּאָב } (מִנְהָגִים וְע"ל סי' תקנ"ט). ב נְפִילַת אַפַּיִם מִיֹּשֶׁב, ה וְלֹא מְעֻמָּד. { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין נְפִילַת אַפַּיִם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אָרוֹן וְסֵפֶר תּוֹרָה } ו { בְּתוֹכוֹ, אֲבָל בְּלֹא זֶה אוֹמְרִים תְּחִנָּה בְּלֹא כִּסּוּי פָּנִים, וְכֵן נוֹהֲגִים } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סי' שכ"ד). { וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַפָּתוּחַ } ז { לְבֵית הַכְּנֶסֶת, } (מַהֲרִי"ל) { אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין אָז, אֲפִלּוּ יָחִיד } ח { בְּבֵיתוֹ אוֹמֵר תְּחִנָּה בִּנְפִילַת אַפַּיִם } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ פי' אָגוּר). ג אֵין נְפִילַת אַפַּיִם ט בַּלַּיְלָה; וּבְלֵילֵי אַשְׁמֹרֶת נוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁהוּא קָרוֹב לְיוֹם. ד נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם לֹא בְּבֵית י הָאָבֵל, וְלֹא בְּבֵית הֶחָתָן, וְלֹא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם מִילָה, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם יא חָתָן. { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַמִּילָה אוֹ הֶחָתָן בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אִם אֵין } יב { הַמִּילָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָאַחֶרֶת, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן } (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א סי' פ"א); { וּבְיוֹם הַמִּילָה שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, דַּוְקָא שַׁחֲרִית שֶׁמָּלִין אָז הַתִּינוֹק, אֲבָל בְּמִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָתָן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים } יג { תַּחֲנוּן כָּל הַיּוֹם, כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הֶחָתָן } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה מֵה"ת) { וְלֹא מִקְרֵי חָתָן אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְנָס } יד { לְחֻפָּה. } ה אִם חָלָה מִילָה טו בְּתַעֲנִית צִבּוּר, מִתְפַּלְּלִים סְלִיחוֹת וְאוֹמְרִים וִדּוּי וְאֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאֵין אוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם { בְּשַׁחֲרִית, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרוֹ } טז { בְּלֹא זֶה. } ו נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּט"וּ יז בְּאָב, וְלֹא יח בְּט"וּ בִּשְׁבָט, וְלֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְלֹא בַּחֲנֻכָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, { וְכֵן נוֹהֲגִין. } בְּפוּרִים, אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם { בְּלַ"ג בָּעֹמֶר אֵין נוֹפְלִין, בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר אֵין נוֹפְלִין, וְכֵן עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית, } (מִנְהָגִים). ז וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְלֹא בְּט' בְּאָב, וְלֹא בֵּין יוֹם כִּפּוּר לְסֻכּוֹת, { וְלֹא מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד אַחַר } יט { שָׁבוּעוֹת. } ח אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפֹּל עַל כ פָּנָיו כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל כא הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּטוּחַ שֶׁיֵּעָנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. { הַגָּה: וְכֵן אָסוּר לְכָל אָדָם לִפֹּל עַל פָּנָיו בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶבֶן } כב { מַשְׂכִּית } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְרִיבַ"שׁ סי' תי"ב); { אֲבָל אִם נוֹטֶה קְצָת עַל צִדּוֹ, מֻתָּר אִם אֵין שָׁם אֶבֶן } כג { מַשְׂכִּית; וְכֵן יַעֲשׂוּ } כד { ביום כִּפּוּר, כְּשֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם, ( } כה { אִם) [אוֹ] יַצִּיעוּ שָׁם עֲשָׂבִים כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין הַקַּרְקַע, וְכֵן נוֹהֲגִין } (מָרְדְּכַי).

באר היטב – סימן קלא – דיני נפילת אפים

א א אפים. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר הרמב"ם פ"ה מה"ת פר"ח מ"א ע"ש: ב תפילין. וש"ץ יהא אחוריו לצד דרום ופניו לצפון ויהא סומך ונופל על צד הימין דאז נמצא כפיפת ראשו לצד התיבה עיין שכנה"ג ומ"א. וי"ל אחר רחום וחנון וכו' המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא זוהר והאר"י ז"ל ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא בלבא רחיקא גרם להסתלק עד לא מטי יומוי ע"ש ונ"ל דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו מ"א ויזהר שלא יפול כ"א על הזרוע. האר"י ז"ל: ג נדע. כתב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה. ושניהם בקול רם: ד ופורים. אפי' פורים קטן כמ"ש סי' תרצ"ז: ב ה ולא מעומד. ובריב"ש כתב שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל ע"ל סי' קכ"ג ס"ק ה' מש"ש בשם מהרי"ל. וב"י כתב דע"פ הקבלה תהיה מיושב דוקא. ומשמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד. ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד"א ויחזור למקומו ליפול מיושב: ו בתוכו. ארון ל"ד אלא ס"ת לחוד כ"ה ברוקח ט"ז. ואפי' יחיד בביתו נופל אם יש לו ס"ת מ"א וכתב בשכנה"ג דהרוקח מודה דשאר ספרים ה"ה כס"ת ועל דא אנא סמיכנא ליפול על אפי היכא דגריסנא ע"ש: ז לבה"כ. אבל אם בה"כ נעול לא אלא יאמר תחנה בלא כיסוי עינים. ובבה"כ של נשים נופלין. מהרי"ל: ח בביתו. דווקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם ועיין סי' נ"ה סעיף כ' דה"ה כאן מ"א וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א ט"ז ועיין בשכנה"ג: ג ט בלילה. ובין השמשות מותר. ט"ז: ד י האבל. ר"ל דאין אומרים שם תחנה כלל. גם א"א למנצח שיר מזמור. אבל זאת בריתי אותם אומר וא"א שם הלל אפי' בחנוכה מהרי"ל אבל התניא כתב דדוקא בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וכתב המ"א דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכ"כ הר"ן. ועיין בט"ז דבס"ק ט' כתב דוהוא רחום שאומרים בב' וה' צריכין האחרים המתפללים שם שיאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם. אבל רחום וחנון לא יאמרוהו כלל אפי' בביתם ע"ש הטעם. ובס"ק שאח"ז כתב דאפילו והוא רחום לא יאמרוהו אח"כ בביתם כיון דל"ש לאומרו במקומו ע"ש. ובי"ד סי' שע"ו כתב סתם בשם הרוקח שאחר גמר תפלה אומרים תחנון ע"ש. ולא קא מפליג בין רחום וחנון לבין והוא רחום וצ"ע. ובבאר היטב אשר לפני כתב בזה"ל ונראה מדבריו דגם בבית האבל א"צ לומר אח"כ כיון שלא אמרו במקומו עכ"ל. ולא ידעתי מה נראה מדבריו שייך הכא. גם נראה דאשתמיטתיה מ"ש הט"ז בי"ד בשם הרוקח כמ"ש. ועי' שם ס"ק א' מש"ש כתב בשכנה"ג דאף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרים תחנון ונ"א ע"ש. וט"ז בי"ד שם כתב דאם אין אבל במקום שמת המת ומתפללין שם אומרים תחנון: יא חתן. כתב ט"ז ובזה נראה דאפי' יוצא אח"כ לביתו אצ"ל תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ"נ בשעת התפלה וכן במילה ע"ש ולענין אבל עי' ס"ק שלפני זה מש"ש. נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבה"כ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבה"כ נופלין. והשבתי דיש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין לכן כשהאבל בבה"כ עבדינן עיקר משאר הקהל דאינם אבלים. שכנה"ג: יב המילה בבה"כ. ומשמע דבזמן הקרירות שמלין בבית אומרים תחנון בבה"כ וצ"ע. והכנה"ג כתב שמנהג כל המקומות שאפי' המילה בבית אין נופלין בבה"כ שמתפלל שם בעל הברית. אם נולד מהול ומטיף ממנו דם ברית אין נופלין על פניהם. הלק"ט ח"ב סי' קס"ח: יג תחנון. אבל ב"ח בשם רש"ל כתב שא"א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא וכן נוהגין בקראקא וכן נראה להקל כיון דנ"א רשות ט"ז שכנה"ג עיין מ"א. (וכתב בספר אליהו רבה מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק לאחר שבירכו ב"ה על הסעודה אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א): יד לחופה. כתב שכנה"ג הא דכתב ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה כוונתו למעט קודם כניסה לחופה אבל כל שנכנס לחופה כל שבעה אין נופלין על פניהם אם בא לבה"כ וכ"ש אם מתפלל בביתו ל"ש בחור שנשא בתולה ל"ש בחור שנשא אלמנה ל"ש אלמן שנשא בתולה אין נופלין על פניהם תוך שבעה מיום חופתן במקום שהם מתפללין אבל אלמן שנשא אלמנה דוקא תוך ג' לנשואין אבל לאחר ג' נופלין. ע"ש וכ"כ הפר"ח וכ"כ הט"ז והעלה דכל ז' ימי משתה לא יבא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע"ש. וביום החופה אע"פ שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נופלין על פניהם בשחר מהרא"י סי' פ' ופר"ח חולק עליו וכתב מסתברא לי כל שלא נכנס לחופה נופלין על פניהם ע"ש ועיין כנה"ג ובמ"א ובהלק"ט ח"א סי' כ"א: ה טו בת"צ. וה"ה חתן בתוך ז' ימי משתה אם בא לבה"כ עיין שכנה"ג בהגהת ב"י: טז בלא זה. ר"ל דנהגו לומר והוא רחום בכל ת"צ אף שאינו ב' וה'. אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום: ו יז באב. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל. מהרי"ל: יח בשבט. דר"ה לאילנות ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות. תיקון יששכר מ"א: ז יט שבועות. ויש מקומות נוהגים שלא ליפול ז' ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות יש להם תשלומין כל ז'. כנה"ג עיין בשכנה"ג: ח כ פניו. וכשמוטה קצת שרי. מ"א: כא הציבור. פי' ובפני ציבור. הרא"ש. וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון אבל אם הקהל נופלין בתחנון מותר ב"ח ועיין ב"י. נמצא למידין דדוקא כשמתפלל על הציבור בפני הצבור ואין הציבור נופלין בתחנון הוא דאסור ולפ"ז בביתו מותר אפילו כשמתפלל על הציבור. וה"ה בציבור כשמתפלל על עצמו. וכן כתב הע"ת. ופר"ח חולק וס"ל דלפני ציבור אפי' כשמתפלל על עצמו עיין שם: כב משכית. אע"ג דאין אסור מן התורה אלא בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית מ"מ גזרו חכמים אטו אבן משכית וריב"ש כתב דחיישינן לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים דשמא היה שם ונבנה עליה עיין ב"י ודוקא כשפניו דבוקות בקרקע. אבל אם שוחה בתפילה אפי' יש שם רצפה שרי. ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו. ורצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא עיין מ"א: כג משכית. רצה לומר אפי' בפישוט ידים ורגלים עיין ב"י: כד בי"כ. פי' שיטו על צדיהם: כה או יציעו. כצ"ל פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוה עד התהום אבל עשבים חשיבי הפסק מ"א ע"ש ופר"ח לא כתב כן ע"ש. בר"ה א"צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל בי"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה. יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם. ט"ז:

מגן אברהם קל״א – סימן קלא – דיני נפילת אפים

א׳ אין לדבר. צ"ע דלפעמים מפסיקין בתחינות כגון אל רחום. וצריך ליזהר שלא להפסיק בדבור מיהו בסי' נ"א ס"ד משמע דאין קפידא כ"כ וכ"כ בב"י בשם ת"ר דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברי' אחרים אסור אבל שיח' בעלמא לית לן בה וכ"מ סי' קכ"ד ס"ד דדוקא משום חזרת הש"ץ יש להם לשתוק הא לא"ה אין איסור ויש לדחות מ"מ נ"ל מ"ש, ובריב"ש סימן תי"ב כתב שאשתו של ר"א היתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה שוכח מליפול ע"ש ואם כן אין ראיה שלא להפסיק עב"י, מותר להתפלל במקום א' וליפול במקום אח' [ס"ח ועיין במגילה דף כ"ב]: ב׳ להטות. טעם ההטיה כמ"ש ס"ח ובהגה"ה ומ"מ נוהגין להפסיק בבגד דיד לא חשיב כיסוי דמין במינו אין חוצץ כמ"ש סימן צ"ח: ג׳ והעיקר וכו'. יש טעם לזה ע"פ הקבלה, ובלבוש כתב שגם בשחרית נופלין על צד שמאל אלא שנוטה מעט לצד ימין וכן נכון ע"פ הקבלה עכ"ל, וברקנ"ט כ' על פי קבלה ליפול על ימין ולכן אין לזוז ממנהגים שכתבו מנהג קדמונים, כתב מטה משה ש"ץ יטה בראשו לצד התיבה, והוא הדין מי שיושב בצד המנורה לפני הארון: ד׳ ואנחנו לא נדע. כתוב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמיד' ושניהם בקול רם: ה׳ ולא מעומד. כ' הריב"ש שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל שכשסיי' תפלתו בשע' שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ונפל על אפיו וכ"כ מט"מ עסי' קכ"ג ס"ב, וב"י כתב דע"פ הקבל' תהי' מיושב דוק' עכ"ל ד"מ משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב: במדינות אלו אומרים רחום וחנון וכו', וב"י כתב בשם הזוהר לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא ולא כוון מילוי אלא בליבא רחיקה הוא גרם עליה לאסתלקא מעלמ' עד לא מטין יומוי וכו' ע"ש ונ"ל דמה"ט א"א אותו במדינות אלו: ו׳ וס"ת בתוכו. אפילו יחיד בביתו נופל כן משמע בעובד' דרבי אלעזר: ז׳ הפתוח לבה"כ. דהוי כלפני הארון אבל אם בה"כ נעול לא (ד"מ מהרי"ל) ובבבה"כ /ובבה"כ/ של נשים נופלין (הגמ"נ מהרי"ל): ח׳ אפילו יחיד בביתו. ז"ל ד"מ במהרי"ל כתב חצר הפתוח כו', ובאגור בשם מהר"י מולין דאפי' יחיד שהוא עומד חוץ לב"ה יכול ליפול תחנון עם הצבור דמחיצה של ברזל אינה מפסקת ונרא' דלענין כיסוי פנים קאמר עכ"ל משמע דוק' בשע' שהצבור אומרים תחנון אומר עמהם עסי' נ"ה ס"ב וה"ה כאן: ט׳ קרוב ליום. וברקנ"ט פ' קרח כתוב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל, ומנהג זה לא יתכן בער"ה עסי' תקפ"א ונ"ל דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלין דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה ונ"ל לדלג א"מ כדי ליפול מבע"י: י׳ בבית האבל. א"א שם תחינה ולמנצח שיר מזמור (ב"י י"ד סימן שצ"ג בשם כלבו) וכן נוהגין בקושטנטינא אבל ואני זאת בריתי אומר (כ"ה) וא"א שם הלל אפי' בחנוכה (מהרי"ל ה' חנוכה מ"צ) אבל התני' כתב דדוק' בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וז"ל הרוקח א"א הלל דהוו דבר שמח' ותו דעשר' שפירשו מן הצבור כיחידים דמי עכ"ל, משמע דבחנוכה אומרים דהא יחיד גומר בו לכ"ע ועמ"ש סי' תרצ"א בטור דכל עשרה מיקרי צבור ולכן נ"ל דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכן מ"כ בשם מהר"ן: י״א אין המילה בבית הכנסת. וכ"ש שאם חל בשבת שאין אומרים פיוטים דבקל דחינן להו (מהרא"י) משמע שם דבזמן הקרירות שמלין בבית אחר אומרים תחנון בבית הכנס' וצ"ע ובכ"ה כתב שמנהג כל המקומות שאפילו המילה בבית אחד אין נופלין בב"ה שמתפלל שם בעל הברית, כתב בהגמ"נ הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנח' אומרים צדקתך אף ע"פ שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בליל': י״ב במנחה. וב"ח כתב דהורה רש"ל שא"א כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא ובהג"מ איירי כשאין מתפללין אצל התינוק עכ"ל והא לך לשון הג"מ אין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה וכן ביום הנישואין במקום שהחתן מתפלל שם עכ"ל, מדנקט בחתן ביום הנישואין ובמילה בתפלת יוצר משמע דבמנחה נופלין אף שמתפללין אצל התינוק דאל"כ ה"ל למיתנ' חדא בבא ביום הנישואין וביום המילה אצל התינוק והחתן ומ"מ היכ' דנהיג נהיג וכ' מהרא"י ובריינוס נוהגים החתנים לצאת מבית הכנסת ביום ה' קודם רצה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנה וכ"ש ביום ו' שהוא עיקר החופה (ד"מ) וגם במדינות אלו נוהגים שלא ליכנס לבית הכנסת יום או יומים קודם חופה ואולי הוא מהאי טעמא ומיהו אם נכנס אומרים תחנון מלבד ביום החופה כמ"ש רמ"א פה, יש נוהגין שלא ליפול כל ז' כשהחתן בב"ה ואפי' ביום ו' שהי' ח' לחופתו אין נופלין כיון שהיתה החופה סמוך לערב (כ"ה): י״ג בשחרית. כמדומה שסבר שעל והוא רחום דקודם ברכו קאמר וליתא דעל והוא רחום שלפני תחנון קאמר שמנהג פשוט בכל מקום לאומרו כמ"ש סי' קל"ד וצ"ע: י״ד שלא ליפול. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל (מהרי"ל): ט״ו בט"ו באב. אי' בב"ב דף קכ"א הרב' טעמים שהיה יום טוב גדול בזמן המקדש: ט״ז בט"ו בשבט. ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה): י״ז בל"ג בעומר. מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים ואמרו בל"ג בעומר ונענש על זה מפני שהוא י"ט [כונת האר"י]: י״ח עד אחר שבועות. ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות (כ"ה) מפני שהקרבנות היה להם תשלומין כל ז': י״ט ליפול. וכשמטה קצת שרי כמ"ש רסי' זה: כ׳ בפישוט. דוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפילו יש שם רצפה שרי [כ"מ ריב"ש] וכ"כ רל"ח ע' ריב"ל ח"א סי' נ"ג דאוסר באבני שיש ובכ"ה כ' להתיר ומיהו נ"א אסור אפילו אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו כנ"ל ע' בטור, ונ"ל דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן וכ"מ ברמב"ם ספ"ו מע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג: כ״א וכן יעשו בי"כ. פי' שיטו על צידיהם: כ״ב אם יציעו. פי' כשמציעין עשבי' להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו' פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאי' פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"כ הרמב"ם פ"ל מע"א וכן עיקר וכנ"ל דלא כמ"ש הריב"ש סי' תי"ב ע"ש ומשמע בר"ה א"צ עשבים דא"נ על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביה"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קל״א

א׳ אין לדבר בין תפלה כו' רשב"א כ"כ וראייתו מדאמרי' בפרק הזהב בר"א כל יומא לא הוה שבקא ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקתו מכוונת תפלתו להפסיק בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפלתו כ"כ נשמעת אלמא דאינו בדין להפסיק עכ"ל בב"י: ב׳ על צד שמאל הטעם בב"י בשם כלבו כי כן היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על צד שמאל וכל מי ששוחט מרביץ בהמה על שמאל' וי"א ס"ל לצד ימין כי השכינה כנגד האדם שויתי ה' לנגדי תמיד וכשמוט' על ימינו והשכינ' כנגדו מכוון שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני עכ"ל: ג׳ והעיקר להטות כו'. כ' בלבוש וז"ל ואני שמעתי הפשרה שגם בשחרית כשיש תפילין בראשו יפול על צד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד ימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאל וכן ראיתי נוהגין וכן ראוי לנהוג שלפי הקבלה יש בו סוד עכ"ל וכיון שאין כאן ראיה ברורה לשום סברא אין לנו לשנות ממה שנהגו רוב העולם כפשרת רמ"א והמשנה יהיה נחשב לחסרון ידיעה ע"כ אין לשנות: ד׳ מיושב. כב"י שהטעם הוא ע"ד הקבל' ובריב"ש כתב שאין קפידא: ה׳ שיש ארון וס"ת. ארון לאו דוק' אלא ס"ת לחוד וכ"ה ברוקח בב"י וז"ל וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ע"כ וכב"י ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה עכ"ל ול"נ דהתשובה היא שהרי כתיב במעשה פילגש בגבעה ויבכו וישובו לפני ה' ה"נ נימא התם דבכייה ותשובה היא דוק' במקום שיש ס"ת ולא במקום אחר אלא ודאי דאין למדין כן ממ"ש לפני ס' ה"נ כאן גם מדברי הרא"ש שמבי' ב"י משמע דלא ס"ל כן שכ' דוק' כשהוא מתפלל בצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכ' דמתפלל עם הצבור כסיפ' ליה כו'. משמע דגם בינו לבין עצמו בביתו הוא שייך דין נפילת אפים וזה ודאי א"ל דבביתו הפתוח לב"הכ קאמר ותו דזה הוה בצבור ומ"מ נר' לרמ"א לקבוע הלכה כן כרוקח: ו׳ וחצר בה"כ כו'. פי' ומתפלל בחצר שרואה הפתח בה"כ פתוח כ"מ שם במהרי"ל: ז׳ או בשעה שהצבור כו'. בלבוש כתב ע"ז ולא ראיתי נוהגין כן ואפשר שכוונתו במי ששומע תפלת הצבור ע"כ ואין זה משמע כלל וכיון שמעיקר הדין כב"י שיש עליו תשובה מ"ש בסמוך אין להקפיד בזה כלל דאפי' יחיד בביתו נופל על פניו בביתו כשהצבור מתפללין והטעם דה"ל כאלו עומד עמהם דאפילו מחיצ' של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א כנ"ל: ח׳ בלילה. כי נ"א רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונרא' שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי ליל' אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום: ט׳ לא בבית האבל. הטעם בב"י משם ש"ל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ע"כ. וא"כ כל ז' קאמר דהא מדמי' לחג דהיינו ז' ימי החג ומבואר שם שגם שאר וידוים ותחנונים א"א שם ומ"מ נ"ל לחלק דנ"א לא יאמרו אפילו האחרים כלל הן בבית האבל הן אחר שיצאו דכבר מוכח ריש הסימן דצ"ל תכף אחר תפלת י"ח אבל שאר תחנונים כגון והוא רחום ודאי האחרים המתפללים יאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם לביתם ולמה יהיו פטורים מזה והא חובת גברא בינינו שקבענום בכל ב' וה' כמ"ש בסי' קל"ד כנ"ל: י׳ ולא בבית החתן. ובזה נר' דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בב"ה בשע' התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל שזכרנו ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא שמד"הד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדת הדין גם כן כמ"ש בלבוש ועל כן גם האחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בס"א שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממיל' גם בוהוא רחום הוא כן דהא אומרים אותו בין י"ח לתחנון אם כן כיון דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ ומ"ש רמ"א דדוקא ביום חופתו כ"כ ב"י בשם ש"ל. ותימה לי דהא כל ז' ימי משתה מקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריב"א רסי' קל"ב ולמה יאמרו תחנון בשאר ימי המשתה כשיש שם החתן דהא בר"ח שא"נ הוא משום דקרוי מועד כמ"ש ב"י בשם ש"ל עצמו וכאן כל ז' ימי משתה קרוי מועד ע"כ נ"ל דכל ז' ימי משתה לא יבוא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון: י״א דוקא שחרית. כתב מו"ח ז"ל ע"ז שכ"כ לפי שראה בהג"מ שכתב שאין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה משמע דוקא ביוצר ולא במנחה ואין זה ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה. שלא אצל התינוק אבל אצל התינוק אין נופלין אף במנחה וכך הורה רש"ל ונוהגי' כך בבריסק דליטא וכן נר' להקל כיון דנ"א רשות כמ"ש רב נטרונאי בטור עכ"ל וכך ראיתי נוהגים בקראקא: י״ב מתפללין סליחות שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמרי: י״ג כשמתפלל על הצבור. פי' ובפני הצבור דכסיפא לי' מלת' שמהרהרין עליו שאין הגון ואין ראוי ליענו' אבל בביתו מותר [הרא"ש] וב"י מביא בשם המרדכי וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון: י״ד אפי' אם אין שם אבן משכית. דיש לגזור אטו אבן משכית שאסור מן התורה דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה: ט״ו אם יציעו שם עשבים. צ"ל או יציעו כו' דזה מועיל אפי' ביש שם רצפה של אבן כ"מ במרדכי. כב"י כתבו התוס' בפ' ת"ה נר' שכל האומר ברוך שומע תפל' אחר שסיים תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף על ברכות אלו עכ"ל. ור"ל עם השם וכ"ה בתוס' דף כ"ח בא"י ש"ת וע"כ יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדו' שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קל״א

קל״א:א׳נ״א א׳ (ס"ק א) אין לדבר כו' שלא להפסיק בדיבור ר"ל אפי' שיחה בעלמא: ב׳ מיהו בסי' נ"א כו' שכ' שאין להפסיק בדיבור מתחלת ברוך שאמר עד אחר תפלת י"ח והל"ל עד אחר נפילת אפים אע"כ דשיחה בעלמא שרי אחר י"ח קודם נפילת אפים: ג׳ וכ"מ בב"י בשם ת"ד דדין זה נובע מדברי רשב"א שכתב אהא דאמרי' ס"פ הזהב בהאי עובדא שברכו לר"א ולאשר גיסו אחי אשת ר"א ר"ג היה אז נשיא ונמנ' לברכו לא שבקי' אשת ר"א לר"א למיפל על אפי' דלא ליענש לאחי' ר"ג וכ' הרשב"א וכי אפשר שלא זזה ממנו שעה א' ותי' וז"ל אלא שהיתה מפסיקתו מכוונת תפלתו להפסיק בש"ד כו' עכ"ל. ולשון להפסיק בשאר דברים משמע הפסקה גמורה ולא שיחה בעלמ'. וכ"מ סי' קכ"ד שכ' שיש לקהל לשתוק כשחוזר הש"ץ תפלת י"ח כדי לענות אמן: ד׳ ויש לדחות כו' דמל' הרשב"א אין ראיה כ"כ: ה׳ והאי דסי' נ"א וסי' נ"ד י"ל דנקטו מלת' דפסיקא דהא יש ימים שאין נופלים על פניהם כגון ר"ח או ימים המבוארים סי' זה. מ"מ נ"ל מ"ש. ר"ל מסברא דשיחה בעלמא ל"ל בה: ו׳ ובריב"ש כו' וא"כ אין ראיה כו' דהתם מצד שכחה לא נפל כלל על אפיה ולא נשמע מזה דשיחה הוי הפסק ומפסקת מליפול על פניו אפי' דיבור ארוך: ז׳ ועיין במגלה דף כ"ב. ר"ל איכא קצת ראיה לדברי ס"ח דאמרי רב איקלע לבבל ונפלו כ"ע אאפייהו ורב לא נפל ואמרי שם לחד תי' דמה"ט רב לא נפל דבמקומו היה רצפת אבנים דאסור ליפול ע"פ וכדאי' ס"ס זה. ובמקום הצבור לא הוי רצפה ופריך הו"ל לילך למקום הצבור ויפול ע"פ שם ומשני משום טרחא דציבורא שהיו עומדים מפניו ומאי פריך דה"ל לילך למקום הצבור. ואי ס"ד דצריך ליפול ע"פ במקום שהתפלל הא אפי' אי היה הולך למקום הצבור לא היה אפשר ליפול ע"פ כיון דלא התפלל שם. ודוחק לו' דקושיות הש"ס דה"ל לילך תיכף בבאו לבית הכנסת למקום הצבור ולהתפלל שם י"ח וגם ליפול שם: קל״א:א׳נ״ב א׳ (סק"ב) להטות כו' כמ"ש ס"ח בהג"ה משום הפסק בינו לרצפה: ב׳ ומ"מ נהגו להפסיק בבגד כו' חוצץ כמ"ש סי' צ"א סעיף ד' כצ"ל. וכ"ה בסי' ע"ד סעיף ב': קל״א:א׳נ״ג א׳ (סק"ג) והעיקר כו' ולכן אין לזוז מן המנהגים ר"ל דעת רמ"א שנובע מן מנהגים ולפ"ז כשחל ר"ח יום א' או בשבת שהמנהג להתענות תמורת ער"ח ביום ה' שלפניו (וע' במ"א סי' תי"ז) והמנהג להניח אז תפילין גם במנחה א"כ אז גם במנחה ראוי ליפול על ימין כיון שי"ל תפילין בשמאלו אך צריך לעיין אי נכון על פי הקבלה. ומה שהסכים מ"א עם מנהגים כיון דדברי המקובלים אין משתוים בדעתם. ולכ"א י"ל סעד לסמוך: ב׳ כ' מט"מ ש"ץ כו' ר"ל אי יושב על ספסל או מדרגה שלפני ארון הקודש בשחרית בצד צפון. ובשחרית ראוי ליפול לימין וא"כ כשיושב בצפון ויטה על ימין הופך פניו מן ארון הקודש דלאו אורח ארעא הוא ולכן כ' דאדרבא יהפוך פניו לצד התיבה דהיינו הארון וה"ה במנח' אם יושב בצד דרום ומזה הוסיף מ"א דה"ה היושבי' בצד המנורה סמוך לארון דינא הכי שיהיו נוטים לצד התיבה. ובס' א"ר חולק ע"ז דא"כ מה שנזכר בש"ע דעל איזה צד יטה לא קאי לפ"ז כ"א לאותן היושבים במערב אבל היושבים במזרח בצפון ודרום הם עכ"פ צריכים להטות לצד התיבה אבל אין זה כוונות מהרי"ל ולפמ"ש רמ"א דבשחרית יטה ע"י ימין ובמנחה ע"י שמאל והש"ץ אפשר לו לישב בצד צפון או בצד דרום. א"כ בשחר אם ישב בצפון אם ירצה להטות ע"י ימין יצטרך להפוך פניו מן התיבה ואין זה נכון לכן טוב שישב בצד דרום ואז אי יטה ע"י ימין יהיה פניו לתיבה וכן במנחה ישב בצד צפון מה"ט ומ"מ כ' דאם לא עשה כן דיעבד יהפך עכ"פ הש"ץ לצד תיבה כשיהיה יושב באיזה צד שיהיה אבל בשאר בני אדם אפי' מהפכים פניהם מן התיבה ל"ל בה ויעשו כמ"ש רמ"א: קל״א:א׳נ״ד א׳ (סק"ד) ואנחנו כו' כ' בשל"ה כו' וכ' ששמע כן מפי חזן בעל תורה. וא"ל שכך קבלה בידו אבל לא ביאר טעם הדבר: קל״א:א׳נ״ה א׳ (ס"ק ה) ולא כו' עמד על מקומו כו' עסי' קכ"ג. ר"ל דמה"ט לא חזר מהרי"ל למקומו ונפל שם על אפיו דמבואר שם סי' קכ"ג דאסור דהוי ככלב שב על קיאו וצריך להמתין שם וכיון דקתני עמד על מקומו. והיינו דשם כיון דהיה שלא במקום המיוחד לישיבתו לא היה לו מקום לישב לכן עמד ונפל על אפיו הרי מוכח כהריב"ש דרשאי לעשות מעומד: ב׳ כדי הילוך ד"א. אע"ג דלכתחלה צריך להמתין כשיעור שהי' הש"ץ מתחיל קדושה אפי' כשמתפלל ביחיד כמ"ש מ"א סי' קכ"ג מ"מ הכא מודה דסגי בכדי הילוך ד"א. במדינות כו' ונ"ל דמה"ט א"א כו' ומ"מ כתב בס' א"ר בשם ספר אילה שלוחה שהאו' מזמור אליך ה' נפשי אשא בכל יום אינו רואה פני גיהנם לכן כתב בס' א"ר לאומרה שלא בנפילת אפים ואזהרת הזוהר הוא דוק' בשעת נפילת אפים: קל״א:א׳נ״ו א׳ (ס"ק ו) וס"ת כו' כ"מ בעובדא דר"א שהובא בריש הסי'. דע"כ מתפלל ביחיד דהא ברכוהו וצריכים להתרחק ממנו ד"א אף דמכל מקום אפשר להתפלל בי' ובאמת רחקו ממנו ד"א מ"מ סתמא דמלת' לא היה כן ועיין בי"ד ר"ס של"ד: קל״א:א׳נ״ח א׳ (ס"ק ח') אפי' כו' ונראה דלענין כיסוי פנים קאמר דלאמירת תחנון בלי כיסוי פנים א"צ לצירוף צבור: ב׳ בשעה שהצבור אומרים תחנון. ולא כשעומדים בתפלה במקום אחר והיינו מדקאמר יכול ליפול תחנון עם הציבור: ג׳ ועסי' נ"ה ס"כ והוא הדין כאן. שכ' שם שאם שמע אומרים קדיש או קדושה והוא חוץ לבהכ"נ מ"מ יכול לענות עמהם. וכתב ודוקא שאינו מפסיק בינו לבית הכנסת עבודה זרה או צואה: קל״א:א׳נ״ט א׳ (ס"ק ט) קרוב כו' וברקנ"ט כו' לא יתכן בערב ראש השנה דאם ימתין עד שיאיר היום לא יהיה רשאי לומר תחנון דהא בער"ה ביום א"א תחנון אלא מבואר בסי' תקפ"א אי אירע שנמשך עם הסליחות עד שהאיר היום מ"מ יאמרו תחנון היינו משום דרוב פעמים מסיימים קודם אור היום וכמ"ש מ"א שם משא"כ להמתין כל פעם לכתחלה עד שיאיר היום וליפול על פניו זה אינו נכון: ב׳ לכ"ע אין נופלים ר"ל אע"ג דבסוף הלילה נחלקו רמ"א עם רוקח אבל תחלת לילה כ"ע מודים. דתחלת לילה תגבורת הדינים ובזה לכאורה אזדא לה קושי' של ט"ז שכתב דבין השמשות מותר ליפול על פניו דלא גרע מליל אשמורות שקרוב ליום דשאני ב"ה דמתחיל תגבורת הדינים ואולי ס"ל מ"מ כיון דבין השמשות ספק לילה לא גרע מליל אשמורות דהוי ודאי לילה ועיין בס' א"ר. ונ"ל לדלג אבינו מלכנו ר"ל בי' ימי תשובה אם נמשך תפלת המנחה עד סמוך לחשיכה ידלג א"מ כו': קל״א:א׳ס׳ א׳ (ס"ק י) בבית האבל כו'. ולמנצח היינו למנצח כו' יענך ה' ביום צרה: ב׳ שיר מזמור ר"ל שיר מזמור לאסף וכ' בס' א"ר דבמוצאי שבת לא יאמר האבל ויהי נועם כיון דאצלו לאו ימי מלאכ' נינהו דהא אסור במלאכה כמו אי חל י"ט באמצע שבוע דאין אומרים מה"ט ויהי נועם וכ' עוד בעשרת י"ת יאמרו שם אבינו מלכנו ובס' עטרת זקנים כ' דביום התענית שאומרים סליחות גם בבית האבל יאמרו סליחות אבל לא ווידוים ותחנונים וכתב בס' א"ז בשם מיי' דכשאין אבל במקום המת ואפ"ה מתפללים שם דיאמרו תחנון ובס' א"ר נראה דאין זה ברור לו כ"כ ע"ש: ג׳ אבל ואני זאת בריתי אומר ר"ל אע"ג דבט"ב א"א אותו כמ"ש לקמן סי' תקנ"ט: ד׳ וז"ל הרוקח כו' דעשרה שפי' מן הצבור ר"ל כיון דאיכא פוסקים דס"ל דיחיד אינו אומר הלל וכמ"ש הטור סי' תכ"ב וא"כ לדידהו ה"ה עשרה שפי' מן הצבור א"א הלל דצבור היינו דוקא מקום המיוחד לצבור דהיינו בה"כ וניהו דקי"ל אפי' יחיד אומר הלל מכל מקום בבית האבל יש לסמוך על דעה זו שלא לומר הלל: ה׳ דהא יחיד גומ' בו לכ"ע ולא פליגי אי יחיד אומר הלל דוק' בר"ח וא"כ בחנוכה אזד' לה טעם שני של רוקח. וס"ל למ"א דטע' שני' עיקר או דס"ל דרוקח לא אמר דא"א כלל בבית אבל אלא בצירוף שני הטעמים וא"כ בחנוכה דליכא רק טעם א' אומרים הלל: ו׳ סי' תרצ"א בטור שכתב בשם ב"ה הא דאמרי' מגלה שאינה כתובה בפ"ע אלא כתובה בין שאר הכתובים אין קורין בה בצבור אבל ביחיד שרי וכתב ב"ה דעשרה שפירשו מן הצבור קורין בה דכיחידים דמי והטור חלק דכצבור דמו וכ' הרב"י דבעלמא גם ב"ה מודה דעשרה שפירשו מן הצבור כצבור ולא פליג כ"א לענין קריאת מגלה דבעי' פרסומי ניס' וליכ' פרסום אלא בבה"כ: ז׳ דבחנוכה טוב שיקר' כ"א הלל בביתו. וכ' הט"ז דה"ה והוא רחום יאמר כ"א בביתו אבל לא נפילת אפים כיון דכבר הפסיק אחר י"ח כמ"ש ריש סי' זה ועמ"ש בט"ז י"ד סי' שע"ו ועמ"ש עליו פה בס' א"ר: קל״א:א׳ס״א א׳ (ס"ק יא) אין כו' שאם חל בשבת ואין המילה בב"ה שא"א פיוטים של מילה דבקל דחי' להו דהא איכא כמה פוסקים דסביר' להו דבשום פעם לא נכון לומר פיוטים דהוי הפסק וכדלעיל: ב׳ שמלין בבית אחר אבל בעל הברית מתפלל בבה"כ: ג׳ ולמנחה אומר צדקתך דהא בכל פעם שאומרים בחול תחנון אומרים בשבת צדקתך ובמנחה במילה אומרים תחנון וכמ"ש רמ"א ועיין במ"א ס"ק י"ב: קל״א:א׳ס״ב א׳ (ס"ק י"ב) במנחה כו' והא לך לשון הג"מ ר"ל דמשמע דלא כהב"ח: ב׳ ואפי' למ"ד דא"א במנחה כשמתפללים אצל התינוק כתב בס' א"ר היינו דוקא כשמתפללים קודם הסעודה אבל אי מתפללים אחר הסעודה אפשר דאומרים תחנון: ג׳ לצאת מבה"כ ביום ה' שקודם החופה והיינו שלמחרת ביום ו' תהיה החופה: ד׳ יש נוהגים שלא ליפול כל ז' דלא כרמ"א שכ' דוקא ביום החופה והטעם אף דכל ז' הוי אצלו מועד ומ"ש מר"ח וכן הקשה ט"ז תי' בס' א"ר שאני ד"ח דהוא מועד לכ"ע משא"כ ימי משתה ראינו מועד רק לחתן ולכן אין הצבור נגררי' אחריו כ"א ביום החופם: ה׳ ואפי' ביום ו' ר"ל שבוע אחר החופה: קל״א:א׳ס״ג א׳ (ס"ק יג) בשחרית והוא רחום דקודם ברכו מדקאמר אפי' במקום שנהגו לאומרו משמע דברוב המקומות א"א אותו והא והוא רחום שלפני תחנון אומרים בכ"מ: קל״א:א׳ס״ה א׳ (ס"ק טו) בט"ו באב אי' בב"ב כו' אומרים העולם מ"ש רמ"א בסעיף ב' שלא לומר למנצח ט"ו באב טעות הדפוס וצ"ל תשעה באב אבל בט"ו באב אומרים למנצח ולא תחנון וכ"מ במנהגים שבסוף ס' לבוש ומנהגי הרד"א אין בידי וכתב שם בלבוש דבפורים א"א למנצח ר"ל אפי' פורים קטן דאדר ראשון: קל״א:א׳ס״ח א׳ (ס"ק יח) עד אחר כו'. ז' ימים אחר שבועות לאו דוקא אלא ו' ימים דהא אין לו תשלומין שבעה אלא עם יום של י"ט עצמו ולדידן דבקיאים בקביע' דירח' וידעי' דיומא קמא עיקר א"כ אין לו תשלומין אחר החג כ"א ה' ימים: קל״א:א׳ס״ט א׳ (ס"ק יט) ליפול וכשמטה קצת שרי כמ"ש ר"ס זה ר"ל בהרב"י שהבי' בשם הרי"ף ורש"י דמפרשי הא דאמרי' במגלה דף כ"ג דאביי ורבא היו מטים על צדן ונפלו אאפייהו טעמם משום דאדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בצבור כו' ואעפ"כ ע"י הטי' שרי ואע"ג דהרא"ש חלק עליהם וכתב דמה"ט היו מטין על צדן משום איסור אבן משכית מכל מקום לדינ' י"ל דמודה לרי"ף ולרש"י: קל״א:א׳ע׳ א׳ (ס"ק כ) בפישוט דוקא כו' דע מדכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה לכן אם השתחוה בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית אפי' לשם לוקה ובלי פישוט ידים ורגלים קי"ל כהאי תי' הש"ס דמגלה דף כ"ב ע"ב ניהו דאיסור תורה ליכא מכל מקום מדרבנן אסור ובמקום דאיכא אבן משכית אפי' מטה קצת על צדו אסור. אבל היכי דליכא אבן משכית כתב הריב"ש דמ"מ אסורה ההשתחוי' שמא יש תחתיו אבן משכית אע"ג דלמעלה איכא עפר ולא אבן משכית אפ"ה אסור וכתב כיון דאינו אלא חששא בעלמא לכן ע"י הטיה קצת ע"צ שרי ובזה דברי רמ"א מבוארים: ב׳ אבל אי שוחה בתפלה. ר"ל כיון דאין פניו דבוקות בקרקע אפי' יש רצפה שרי. כ"מ בריב"ש וכ"כ בב"י בשם ריב"ש. וכ' בכ"מ ראיה מדאמרי' במגלה לחד תי' שמה"ט לא נפל רב על אפיה דרצפה היתה שם וא"כ תקשי איך היה שוחה בתפלה א"ו דבתפלה שרי: ג׳ באבני שיש. דהיינו רצפה: ד׳ ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו כו' דס"ל דכמו דהטיה על צדו לא מהני כשיש רצפה ה"ה באין פניו דבוקות בקרקע לא מהני: ה׳ עיין בטור מ"ש בשם ר"ן: קל״א:א׳ע״ב א׳ (ס"ק כב) אם יציעו כו' דאז שרי בהטיה וא"כ תרתי בעינן: ב׳ ובקצת ס' הגיהו או יציעו כו' כדאית' פט"ו דאהלות משנה ה' כצ"ל דתנן חצצו מארצו ופי' הר"ע שכיסה קרקע הבית בנסרי' או יריעות ומת בבית כלים שבחצץ (ר"ל כלי' שתחת היריעות או הנסרים) אם יש במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורים (דהוי אוהל וחוצץ בפני הטומאה) ואם לאו טמאים שארצו של בית כמוהו עד התהום עכ"ל הרי דיריעות ונסרים אין חוצצים ה"ה הכא דעפר וקרקע שע"ג רצפה אינו חוצץ משא"כ עשבי' חוצצים והא דיריעות אין חוצצין וכן נסרים ע"כ צ"ל לדברי מ"א דמיירי שהיריעות ונסרי' קבועי' בקרקע ע"י יתידות וכדומה דהוי כקרקע עכ"פ מוכח דקרקע ממש אינו מפסיק משא"כ עשבים דהוי תלוש מפסיק: ג׳ וכ"פ הרמב"ם פ"ו מהלכות ע"א כצ"ל. ומשמע בר"ה. מדנקט רמ"א יה"כ משמע בר"ה אע"ג שמשתחוים כשאומר הש"ץ תוך תפלת מוסף עלינו מ"מ א"צ עשבים:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א