סימן קכז – דין מודים דרבנן – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קכז – דין מודים דרבנן

א כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים, שׁוֹחִין עִמּוֹ א הַצִּבּוּר, וְלֹא יִשְׁחוּ יוֹתֵר ב מִדַּאי, וְאוֹמְרִים: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ (שֶׁאַתָּה הוּא ה') אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהַי כָל בָּשָׂר כו', וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת, בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁחוֹת גַּם בַּסוֹף, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. { יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹמֵר הַכֹּל בִּשְׁחִיָּה } ג { אַחַת, וְכֵן הַמִּנְהָג } (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א). ב אִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים, אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ ד בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת וְכו', עַד וַאֲנִי ה אֲבָרֲכֵם. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, אֶלָּא כֵּן יְהִי ו רָצוֹן. { הַגָּה: וְאֵין אוֹמְרִים אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכו' רַק בַּזְּמַן שֶׁרָאוּי לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים וְלִשָּׂא כַּפַּיִם; וְנָהֲגוּ לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית: } ז { שִׂים שָׁלוֹם וְכֵן כָּל זְמַן שֶׁאוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ כו', אֲבָל בְּלָאו הָכֵי מַתְחִילִין: שָׁלוֹם רַב; וְיֵשׁ מַתְחִילִין שִׂים שָׁלוֹם בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת, הוֹאִיל וּכְתִיב בֵּיהּ בְּאוֹר פָּנֶיךְ נָתַתָּ לָנוּ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁקּוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ח' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).

באר היטב – סימן קכז – דין מודים דרבנן

א א הציבור. כתב בשיורי כנסת הגדולה דאף אם התפלל בציבור וש"צ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע שליח צבור למודים כשיגיע שליח צבור למודים צריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה ע"ש וע"ת כתב עליו ואין דבריו מוכרחים ע"ש: ב מדאי. פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג והב"ח מפרש דבמודים שאומרים עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט. והעולם לא נהגו כן. מגן אברהם וע"ת: ג אחת. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה עיין מ"א והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א: ב ד בברכה. בברכה בפתח. כהנים עם אין מלת הכהנים דבוק למלת עם דקי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושך. כשאומר יברכך יראה לצד ההיכל. וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ה' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פרשת נשא: ה אברכם. ואנו אין אומרים רק עד שלום: ו רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כן יהי רצון אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון. ב"ח: ז שים שלום. ובסידור האר"י ז"ל לעולם שים שלום:

מגן אברהם קכ״ז – סימן קכז – דין מודים דרבנן

א׳ ולא ישאו. פי' שישחו כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג ס"ה [כ"מ בב"י] והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן: ב׳ בשחיה א'. ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה תדע דבר"ה ויה"כ אין המדקדקין נוהגים לזקוף אלא בסוף ברכה (שם) נ"ל כוונתו דבסוף הברכה דצריך ע"כ לזקוף כמו שתקנו חכמים לכן יזקוף בשם וה"ה בתחלת הברכה היכא שזוקף מיד אבל הכא שאינו זוקף עד שגמר כל הברכה והתם ליכא שם אף על פי שיש שם לית לן בה ועוד יש ראיה ממלך שהתפלל כל התפלה בשחיה ואף על פי שיש בה כמה שמות והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל, והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א: ג׳ בברכה. בפת"ח (ס"ח סי' תת"ה) כהנים עם, אין מלת כהנים דבוק למלת עם (וכמ"ש סי' קכ"ח ס"י בהג"ה) שהרי קי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אלא כלומר שהכהנים נקראים עם קדושיך אף על גב דעם סתמא לא איקרי כדאי' פרק הזרוע עם קדושיך אקרי כדאי' פ"ד דיומא, כתוב בזוהר חדש פ' נשא כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו יאר ה' כלפי ההיכל, פניו אליך ויחנך יראה לצד שמאל ליחדו בימין: טוב לומר בשעת אמירת ברכת כהנים אל נא קרב תשועת מצפיך וכו'. והוא שם של כ"ב (צ"ה פ' נשא ושל"ה): ד׳ עד ואני וכו'. ואנו אין אומרים רק עד שלום: ה׳ כן יהי רצון. משמע שלא יענה אלא בסוף ויש נוהגים לענות בין כל פסוק כי"ר אבל אותן שאומרים בתחלה רק יהי רצון טועים הם דאז אין משמעות איזה דבר יהי רצון (ב"ח):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קכ״ז

א׳ ולא ישחו יותר מדאי. ב"י הביא הרבה פוסקים דס"ל דבכל השחיות יש אזהרה זו ובזה ניחא לי למה לא נתנו כאן גבול עד היכן היא השחיי' בזה כדי שנדע מהו הנקרא יותר מדאי אלא נראה דדין השחייה נזכר לעיל סי' ק"ג וכאן הזהירו שלא ישחו יותר מאותו שיעור והא דנקטי' הכא הירושלמי לפי שכאן היא עיק' השחייה שהיא נזכרת בפי' בתיבת מודים כנ"ל. והטור הקשה על הרמב"ם שכתב כן מדאי' בירוש' מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי משמע דעל הש"ץ דוקא קאמר דאין שייך העברה אלא בש"ץ ואיני מבין הקושיא דלרבותא אמר כן בירושלמי דיש כאן עבירה גדולה כ"כ דהעבירו שלא יהיה ש"ץ בשביל זה א"כ יש לכל אדם ליזהר שלא ישחה יותר מדאי כנ"ל נכון ועמ"ש בסימן קי"ג מה שקשה מכאן על התם: ב׳ וחותם ברוך וכו'. לפי שבגמרא שלנו אין שום חתימה ובירושלמי איתא שיש חתימה בא"י אל ההודאות ע"כ יש לחתום אבל בלא שם: ג׳ גם בסוף. דאיתא בגמרא רבא חתים כר"ע בהודאה תחלה וסוף ופירש הראב"ד דקאי על מודים דרבנן ואיתא תו בירושלמי א"ר זעירא ובלבד במודים ופירש ב"י היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים וע"כ כתב כאן טוב לחוש להחמיר גם בסוף: ד׳ ואין הצבור כו'. דאין עונין אמן אלא (אחר) המברך שהוא הכהן ומשמע כאן דא"א כי"ר אלא אחר סיום אמירת ברכת כהנים והעולם נהגו שאחר ב' ברכות הראשונות אומרים י"ר ואחר הג' אומרים כי"ר נראה לתת טעם לפי שאם אין שלום אין כלום והברכה הג' היא שלום והוא גמר הברכה העיקרית ע"כ אומרים שם כי"ר להורות שבזה היא עיקר הברכה: העתק מספר עץ חיים שחיבר האלקי מהר"מ קלפיראס תלמיד האלקי קודש קדשים מהר"רי לוריא ז"ל בעניני תפלה: אחד פ' התמיד יאמר פטום הקטורת. יין קפריסין היו"ד בציר"י. רובע הקב אל יאמר אלא רובע כי סתמ' הוא כן בגמ'. והקטרת לאיברים לא יאמר קודמת. אחר הקטורת יאמר ה' צבאות ג"פ וערבה לה'. ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים. עליה השלם כל הקרבנות יאמר השלם בציר"י תחת הלמ"ד. אח"כ אנא בכח ונוסח אנא בכח יאמר בלשון זה אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה בנשימה א' דהיינו אבגית"ץ וכן השמות האחרים דהיינו קר"ע שט"ן נג"ד יכ"ש בט"ר צת"ג חק"ב טנ"ע. יג"ל פז"ק. שק"ו צי"ת. כל פסוק שאומר יאמר אותו בניגון כקורא בתורה. וכן שני כתובים. יאמר וכאן שני כתובים כו'. צריך להסתכל כל יום בציצית כמ"ש וראיתם אותו והיא תועלת גדול לנשמה ולא יזדמן חטא על ידו. צריך שיכסה הטלית תפילין של ראש. בכל פעם שיאמר אשרי יאמר אחר כך ואנחנו נברך יה כו'. לא היה מסיר טלית ותפילין עד עלינו. אחר עלינו י"ל והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ויכוין שמתחיל בוי"ו ומסיים בד' שהוא עשרה לי' ספירות ע"כ ראיתי שם. הברייתא של ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר כו'. היא בפ' תמיד נשחט דנ"ט וכתבו שם התוס' דנר' לר"י דל"ג ונרות דע"כ לא חשיב אלא מידי דהקטרה דבהא הקפיד' תורה לאחר כדכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עכ"ל. כשאומר בפסוק ראשון ה' אלהינו ה' אחד יכוין על ד' אותיות של הוי"ה כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו יכוין על ד' אותיות של אדנות. כשאומר לעולם ועד יכוין לשם יאהדונה"י. כשאומר יהא שמיה רבא יכוין שהוא ית' שליט בד' עולמות אבי"ע דהיינו לעלם שהוא ל' יחיד נגד עולם האצילות ששם אחדות גדול. ולעלמי נגד עולם הבריאה כשיאמר עלמיא יכוין נגד עולם היצירה בעלמא נגד עולם העשיה וכשאומר יתברך יכרע שהוא ברך לך תכרע. בנוסח מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים הוגה בדפוס חדש ומתפתה בתחנונים והוא שלא כדין דהרמב"ן כתב בפ' משפטים בפסוק וכי יפתה פתוי הוא על דברי שקר:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קכ״ז

קכ״ז:תתקס״ה א׳ ס"ק א ולא כו' כדין שאר שחיות. והא דהוצרך לכתוב כן במודים כתב הרב"י וז"ל משום שדרך קצת ב"א לשוח יותר במודים מבשאר מקומות. דמשמע להו דכל המוסיף לשוח במודים ה"ז משובח ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי עכ"ל: ב׳ והב"ח כו' ינענע כו' והטעם כ' הב"ח וז"ל כיון שאין חייבים עכשיו לכרוע ואין שוחין אלא כדי שלא יהיו נראים ככופרי' במי שהש"ץ כורע לו לפיכך הזהירו חכמים שלא יהיו שוחין אלא מעט כדי שידעו שאין בשחי' זו חיוב גמור אלא שלא יהיו נראים ככופרים כטעם ואם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדים אותו שלא לשחות כו' שלא יבואו לעקור תקנות חכמים עכ"ל: קכ״ז:תתקס״ו א׳ (סק"ב) בשחי' א' כו' זוקף כפופים כדלעיל סי' קי"ג סעיף ז': ב׳ נ"ל כוונתו כו' בא ליישב דהא גם בתחלת ברכה צריך לזקוף בשם דהא בתחלת י"ח דהיינו תחלת ברכת אבות כששוח' צריך לזקוף בשם וכן הקשה ב"ח וגם בא ליתן טעם לחלק: דצריך ע"כ לזקוף שיהי' נראה שלא כרע משום תקנות חכמים ולכן זוקף כשקיים תקנות חכמים: ג׳ לכן יזקוף בשם רצה לומר כיון דבלא"ה צריך לזקוף לכן עדיף טפי כשיזקוף בשם משום ה' זוקף כפופים משיזקוף אח"כ אבל משום ה' זוקף כפופים גרידא אי לאו דהיה צריך לזקוף בלא"ה לא היה צריך לזקוף: ד׳ וה"ה בתחלת הברכ'. היכי שזקף מיד היינו משום תקנת חכמים שצריך לזקוף אחר הכריע' אם כן ג"כ עדיף שיהיה הזקיפ' בשם: ה׳ והתם רצה לומר בסוף מודים דרבנן ליכא שם דהא אין חותמין בשם: ו׳ אעפ"י שיש שם בתחלה ל"ל בה כצ"ל. רצה לומר כיון דאין צריך לזקוף עד סוף מודים דרבנן מצד תקנות חכמים א"כ משום ה' זוקף כפופים גרידא אין צריך לזקוף כנ"ל ואם כן מ"ש פסקי מהרי"א ואין להקפיד משום ה' כו' אלא בסוף ברכה רצה לומר אלו היה במודים בסוף ברכה שם: ז׳ בשם רש"ל שיזקוף מעט. כתב הב"ח שהוא הכריע לעשות כמהרי"א שיהיה כולו בשחי' ולהראות זקיפה כשמזכיר ה' משום ה' זוקף כפופים לכן יזקוף מעט ולבסוף בשחיי' וכמ"ש הרב ב"י בש"ע: קכ״ז:תתקס״ז א׳ (סק"ג) בברכ' בפת"ח תחת בי"ת ראשונה: ב׳ ואין מלת כהנים דבוק למלת עם דאז הוי משמע שהם כהני ומשרתי עם ישראל: ג׳ שלוחי דרחמנא כדאיתא בקדושין דף כ"ז דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאיהו לא מצו עביד דהא זר אסור לעבוד ושלוחי דהיינו כהן מצי עביד אע"כ כהנים שלוחי השם: ד׳ כדאיתא פרק הזרוע דף קל"ב ע"ב דכהנים פטורים ממתנות זרוע לחיים וקיבה ואמר רבא הטעם דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים: ה׳ כדאיתא פ"ד דיומא שבווידוי שני שהי' כהן גדול מתודה ביום הכפורים על פרו היה אומר כפר כו' אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך: קכ״ז:תתקס״ח א׳ (סק"ד) עד וכו' עד שלום ר"ל דבש"ע משמע שיאמר הש"ץ גם ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם לכן כ' דהמנהג אינו כן דדברי הש"ץ הם תפלה שה' יברך את ב"י בברכת כהנים ולכן או' כל ברכות כהנים אבל מושמו את שמי כו' ואילך אין בו כ"א ציווי ה' לכהנים: קכ״ז:תתקס״ט א׳ (סק"ה) כן כו' אלא לבסוף אע"ג דאי כהן מברך עונים אמן על כל ברכה מ"מ הש"ץ או' כל ג' הפסוקי' יחד לכן או' כי"ר אחר סוף פסוק ג'. והטעם שאין עונים אמן. דאמן לא שייך כ"א כששומע מפי כהן המברך אבל ש"ץ אינו או' כ"א דרך בקשה וכמ"ש ט"ז ס"ק ד': ב׳ שאומרים בתחלה ר"ל אחר פסוק א' וכן אחר פסוק שני אומרים יהי רצון אחר פסוק ג' שהוא סוף אומרים כן יהי רצון: ג׳ ודע שנקרא מודים דרבנן כתב הרב ב"י משום שתקנוהו אמוראים רבנן רבי' וכ"א הוסיף על חבירו ואנו אומרים כל ההוספות. וכתב בספר א"ר דנראה מל' הרב"י ומלשון הלבוש דבשעת שהקהל אומרים מודים דרבנן יתפלל הש"ץ ויגמור ברכת הודאה ולא ימתין על הצבור וכתב שבתשו' הרא"ש משמע שהש"ץ ימתין עד שסיימו הקהל מודים דרבנן ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א