סימן קא – שצריך לכון בכל הברכות, ושיכול להתפלל בכל לשון – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קא – שצריך לכון בכל הברכות, ושיכול להתפלל בכל לשון

א הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּכֻלָּם, לְפָחוֹת יְכַוֵּן בְּאָבוֹת; אִם לֹא כִּוֵּן בְּאָבוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכִּוֵּן בְּכָל הַשְּׁאָר, יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל. { הַגָּה: וְהָאִדָּנָא אֵין חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן } א { כַּוָּנָה, שֶׁאַף בַּחֲזָרָה קָרוֹב הוּא שֶׁלֹּא יְכַוֵּן, אִם כֵּן לָמָּה יַחֲזוֹר } (טוּר). ב וְּלֹא יִתְפַּלֵּל ב בְּלִבּוֹ לְבַד, אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ ג לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ, וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ; וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן ד בְּלַחַשׁ, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ; וְהָנֵי מִלֵּי בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּצִבּוּר, אָסוּר, דְּאָתֵי לְמִטְרָד צִבּוּרָא. { הַגָּה: וְאִם מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בְּנֵי בֵיתוֹ, מֻתָּר } (טוּר). ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר מֻתָּר ה לְהַשְׁמִיעַ קוֹלָם בַּתְּפִלָּה, אֲפִלּוּ בְּצִבּוּר. { הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין, וּמִכָּל מָקוֹם יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהַגְבִּיהַּ קוֹלָם יוֹתֵר } ו { מִדַּאי } (דְּרָשׁוֹת מהרי"ו). ד יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה, וְהָנֵי מִלֵּי בְּצִבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד לֹא יִתְפַּלֵּל אֶלָּא ז בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁשּׁוֹאֵל צְרָכָיו, כְּגוֹן שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל חוֹלֶה אוֹ עַל שׁוּם צַעַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבֵיתוֹ, אֲבָל תְּפִלָּה הַקְּבוּעָה לְצִבּוּר, אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּכָל לָשׁוֹן; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף יָחִיד כְּשֶׁשּׁוֹאֵל צְרָכָיו יָכוֹל לִשְׁאֹל בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מִלָּשׁוֹן ח אֲרַמִּי.

באר היטב – סימן קא – שצריך לכון בכל הברכות, ושיכול להתפלל בכל לשון

א א כוונה. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין כמ"ש סי' ס"ג ס"ד: ב ב בלבו. ואם התפלל בלבו צ"ע אם יצא. עמ"א: ג לאזניו. ואם לא השמיע לאזניו יצא. האר"י ז"ל לא היה משמיע קולו אפי' בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט: ד בלחש. פי' דאף דיכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין. ט"ז: ג ה להשמיע. ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יוכל לכוין בלחש עדיף טפי. מ"א ע"ש: ו מדאי. דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר דבריו שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. ט"ז וכ"כ המ"א דלא כב"ח ופר"ח ע"ש. אכן אותם שעושים כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן. ועיין א"ז שכתב בשם הרמב"ם ויקראו אל אלהים בחזקה מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עיין שם סוף פרשת בא: ד ז בלה"ק. שאין מלאכי השרת נזקקים לשאר לשונות אבל בצבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם: ח ארמי. דאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם:

מגן אברהם ק״א – סימן קא – שצריך לכון בכל הברכות, ושיכול להתפלל בכל לשון

א׳ והאידנא. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין וכמ"ש סי' ס"ג ס"ד וסי' נ"א ס"ז: ב׳ ולא יתפלל בלבו. צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא אף על גב דקי"ל דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב וסי' קפ"ה שאני תפלה דגמרי' מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה א"כ עיקר תלי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמר' משמע דלא יצא דאל"כ ה"ל לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפלה דהא רשאי להרהר כיון דקי"ל הרהור לאו כד"ד אלא ע"כ דלא יצא בהרהור דבעי' שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורר למעלה כידוע והא דכ' בסי' צ"ד דחולה יהרהר בלבו היינו לרווחא דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה וכ"מ בפוסקים דהא בגמ' דף ט"ו ע"ב אמרי' אם בירך ב"ה בלבו יצא וה"ה לשאר ברכות וכ' הרא"ש פ' מ"ש דמיירי שמוצי' בשפתיו דהרהור לאו כד"ד וכן פסק סי' קפ"ה א"כ ס"ל דכללא כייל בכל מילי דאל"כ יש לחלק בשלמא ק"ש כתיב ביה ושננתם משא"כ ב"ה דכתיב וברכת וכשמהרהר נמי מברך להקב"ה כי הוא יודע מחשבות אלא ע"כ אין לחלק וכן משמע בגמ' וצ"ע: ג׳ ומשמיע לאזניו. כהרב"י בב"ה שהזוהר מסכים להתוספתא שלא ישמיע לאזניו ואין ראי' משם די"ל דכוונ' הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו וכמ"ש רמ"א סי' קמ"א ומ"מ פשוט דאם לא השמיע לאזניו יצא. כ' ב"ח דאף החזנים לא יגביהו קולם יותר אלא כדי צורך שישמיעו להצבור ואין דבריו מוכרחים: האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט [הכוונות]: ד׳ מותר להשמיע כו'. ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יכול לכוון בלחש עדיף טפי: ה׳ בכל לשון. כתב בסי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש וכ"כ בס"ח סי' תקפ"ח ותשפ"ח: ו׳ ביחיד. שאין מלאכי השרת נזקקין לשאר לשונות אבל בצבור הקדוש ברוך הוא בעצמו מקבל תפלתם: ז׳ דאף יחיד. דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ק״א

א׳ כדי שילמדו ממנו בני ביתו. בירושלמי אמרינן ר' יונה כד הוה מצלי בבי כנישתא הוי מתפלל בלחישה וכד הוי מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתא צלותא ופירש הטור דהאי עד דילפין הוה כמו כדי דילפון דאל"כ אלא לא היה נתכוין לזה אלא דבר זה נמשך במקרה שהיו לומדים ממנו בני ביתו קשה שהרי איסור יש להגביה קולו וא"ל דטעם שלו היה שלא היה יכול להתכוין בלחש זה נחשב לגנאי לר' יונה שכל זמן שהתפלל בבה"כ היה מתפלל בלא כוונה כיון שהיה צריך להתפלל בלחש אלא ע"כ לאו מטעם זה אלא כדי שילמדו ממנו וכ"ד המרדכי שהעתיק בזה הירו' כי היכי דילפינן מיניה כו' כמ"ש ב"י אבל הרא"ש כ' וז"ל פי' כ"כ היה מתפלל לעורר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעים ולומדים התפלה ממנו וה"מ ביחיד כו' עכ"ל נראה דס"ל דאף אם יוכל לכוון בלחש מ"מ אם אינו יוכל לכוין כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל בקול ביחיד וא"כ מתורץ מה שהוקשה לטור כפי שזכרנו וכן קי"ל כנ"ל: ב׳ אפי' בצבור. לעורר הכונה ולהטעות לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם: ג׳ ומ"מ יזהרו כו'. הטעם דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה בחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר לבריות ודאי שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ ניתקנה דוקא בקול רם אכן אותם שעושין כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן וכעין שכתב הרשב"א בענין מה שמאריך הש"ץ בניגונים הביאו לקמן: ד׳ אלא בלה"ק. לפי שאין מ"ה נזקקין ללשון ארמית וה"ה לשאר לשונות חוץ מלה"ק אבל צבור א"צ מליץ: ה׳ חוץ מלשון ארמי. כ"כ התוספות פ"ק דשבת שהקשו והלא אפילו מחשבות האדם יודעים המלאכים ואמאי אמרו אין מכירין בלשון ארמי אלא ודאי שמבינים הכל אלא לשון זה של ארמי דוקא מגונה בעיניהם ולא שאר לשונות:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ק״א

ק״א:תת״ב א׳ (ס"ק א) והאידנא כו' וסימן נ"א בפסוק פותח את ידיך שג"כ צריך לחזור אם לא כיון: ק״א:תת״ג א׳ (ס"ק ב) ולא כו' סי' ס"ב וסי' קפ"ה כצ"ל. והיינו לענין בהמ"ז דאי בירך בהמ"ז בלבו לא יצא: ב׳ דאל"כ ה"ל לתקן כו' דקי"ל כשהיתה תקנות עזרא קיים דבעל קרי אסור בתפלה מ"מ כשהגיע זמן ק"ש אמרי' דף כ' היה מהרהר בלבו הואיל וק"ש דאורייתא ואע"ג דהרהור לאו כדיבור ולא מהני לענין ק"ש מכל מקום אמרו חז"ל שיהרהר כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בקבלת עול שמים והוא יושב ובטל מה שאין כן תפלה אפי' הרהור לא התירו. ולפ"ד מ"א אדרבא בתפלה אף על גב דהיא דרבנן יותר ה"ל לחז"ל לחייבו מק"ש דכיון דהרהור לאו כדיבור לא עביד איסור אם מהרהר ויוציא בה ידי תפלה. דמיירי שמוציא משפתיו ומ"ש בלבו הוא לאו דוקא: ג׳ דכללא כייל. ר"ל הא דאמרי' בק"ש דבעינן שיוציא בשפתיו. לאו דוקא ק"ש אלא הוא הדין בכל הדברים דאפי' בתפלה דאם תמצא לומר בתפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם סגי בהרהור כמ"ש לעיל אם כן כיון דלאו כלל הוא אם כן דלמא גם בבהמ"ז סגי בהרהור מצד טעם אחר וכמ"ש מ"א דכתיב וברכת גם בלב מקרי ברכה אע"כ ס"ל להרא"ש דמ"ש גבי ק"ש דבעי' דבור ה"ה כלל הדברים בין בבהמ"ז ובין בתפלה. אול' מ"ש מ"א בק"ש הטעם כדכתיב ושננתם בגמ' אמרו דכתיב שמע ישראל השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך: ק״א:תת״ד א׳ (ס"ק ג) ומשמיע כו' משום דא"ל כצ"ל: ב׳ וכמ"ש רמ"א סי' קמ"א לענין העולה לתורה שיקרא עם הש"ץ בלחש ומותר להשמיע לאזניו וכ' שגם הזוהר מודה ובזוהר מדמה בזה התפלה להעולה בתורה ע"ש בהרב"י: ג׳ כ' ב"ח כו' ואין דבריו מוכרחים ועט"ז סק"ג:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א