סימן ערב – על איזה יין מקדשים – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ערב – על איזה יין מקדשים

א א אֵין מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע, אַף עַל גַּב דְּרֵיחֵיהּ וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא, וְלֹא עַל יַיִן ב מְגֻלֶּה אֲפִלּוּ הָאִדָּנָא דְּלֹא קָפְדִינַן אַגִּלּוּי. { הַגָּה: וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן דְּרֵיחֵהּ חַמְרָא וְטַעֲמֵהּ חֲלָא } (טוּר). ב יַיִן ג מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו; וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם. ג מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן שֶׁבְּפִי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ד קִמְחִין. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לְקַדֵּשׁ עָלָיו אֶלָּא יְסַנְּנוֹ תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר הַקִּמְחִין. } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח וְתוס') וְעַל יַיִן שֶׁבְּשׁוּלֵי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמָרִים; וְעַל יַיִן שָׁחֹר; וְעַל יַיִן מָתוֹק; וְעַל יַיִן דְּרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא. וּמִכָּל מָקוֹם ה מִצְוָה לִבְרֹר יַיִן טוֹב לְקַדֵּשׁ עָלָיו. ד מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן לָבָן, וְהָרַמְבָּ"ן פּוֹסְלוֹ לְקִדּוּשׁ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אֲבָל מַבְדִּילִין עָלָיו, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה. ה יַיִן חַי אֲפִלּוּ אִם הוּא חָזָק דְּדָרֵי (פִּי' שֶׁרָאוּי לִמְזֹג) עַל חַד תְּלָת מַיָּא, מְקַדְּשִׁים עָלָיו; וּמִכָּל מָקוֹם יוֹתֵר טוֹב לְמָזְגוֹ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מָזוּג כְּרָאוּי. { הַגָּה: וְיֵינוֹת שֶׁלָּנוּ יוֹתֵר טוֹבִים הֵם בְּלֹא מְזִיגָה } (טוּר). ו יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו, { וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן } ו { לַחְלוּחִית קְצָת בְּלֹא שְׁרִיָּה } (טוּר). ז שִׁמְרֵי יַיִן אוֹ חַרְצַנִּים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם, אִם רָאוּי לְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן מְקַדְּשִׁין עָלָיו. { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ר"ד סָעִיף ה'. } ח מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן מְבֻשָּׁל וְעַל יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶם. { הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְקַדֵּשׁ עָלָיו אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ יַיִן אַחֵר רַק שֶׁאֵינוֹ טוֹב כְּמוֹ הַמְבֻשָּׁל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ } (אָגוּר). ט בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן ז מָצוּי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּקַדְּשִׁים עַל שֵׁכָר וּשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מִן הַמַּיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין. וּלְהָרֹא"שׁ, בַּלַּיְלָה לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַשֵּׁכָר אֶלָּא עַל הַפַּת, וּבַבֹּקֶר יוֹתֵר טוֹב לְקַדֵּשׁ עַל הַשֵּׁכָר, שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל קֹדֶם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שֶׁאִם יְבָרֵךְ עַל הַפַּת תְּחִלָּה אֵין כָּאן שׁוּם שִׁנּוּי, וְדִבְרֵי טַעַם הֵם. { הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט כְּדִבְרֵי הָרֹא"שׁ. וְאִם יַיִן בָּעִיר, לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִשּׁוּם נֶדֶר, יָכוֹל לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְיִשְׁתּוּ אֲחֵרִים הַמְּסֻבִּין עִמּוֹ; וְאִם אֵין אֲחֵרִים עִמּוֹ יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְלֹא עַל הַיַּיִן, אוֹ יִשְׁמַע קִדּוּשׁ מֵאֲחֵרִים. } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ט דִּמְחַזֵּר אַחַר יַיִן וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף סֵפֶר הַפְלָאָה סי' ד' דִּיקַדֵּשׁ עַל הַפַּת לָכֵן צ"ל הַחִלּוּק אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ וְאִם אוֹכֵל עִם אֲחֵרִים). י בִּרְכַּת יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ פּוֹטֶרֶת יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, וְאֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתּוֹ בֵּין שֶׁהוּא עַל הַכּוֹס בֵּין שֶׁאֵינוֹ עַל הַכּוֹס { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע"ד סָעִיף ו'. }

באר היטב – סימן ערב – על איזה יין מקדשים

א א אין מקדשין. אם הוא בע"ש במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין כגון שאינו יכול להוליכו לביתו יקדש מבע"י על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה ש"ל בשם גאון מ"א עיין מ"א סימן רס"ז: ב מגולה. ואם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא אא"כ נמר ריחו וטעמו מ"א. בתשובת באר עשק סי' ק"ט מתיר לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם שתקנת הברכות קדמה בזמן לתקנת וגזרת סתם יינם ע"ש ובהלק"ט ח"א סימן יו"ד חולק וכתב דאין זה מברך אלא מנאץ ע"ש: ב ג מגתו. ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן. מ"א: ג ד קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו ב"ח. בתשובת שער אפרים סי' י"ח אוסר לקדש על היין שמסריח קצת אחר החבית. ולענין הבדלה מורה פנים לאסור ולהתיר ע"ש: ה מצוה. ולא יקח מסתם יין שבמרתף. ט"ז: ו ו לחלוחית. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכה לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים. ריב"ש ס"ט: ט ז מצוי. אבל במקום שהיין מצוי ודאי יברך על היין אפי' ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר היין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה ומש"ה לא נהגו אפי' גדולים במדינתינו לברך על היין ביום ואי מברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר ט"ז. כתב המ"א ונ"ל דאין מקדשין על יין שרף אא"כ במדינות שרוב שתיית ההמון הוא יין שרף בכל היום עי' סי' קפ"ב. ועי' סי' קע"ד ובתשו' נחלת שבעה סימן ל"ה כתב דמקדשין בשחרית של שבת על יין שרף. וכן כתוב בהלק"ט חלק א' סימן יו"ד:

מגן אברהם ער״ב – סימן ערב – על איזה יין מקדשים

א׳ אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו) יקדש מבע"י על היין וישת' ואסור אח"כ לעשות מלאכה [ש"ל בשם גאון] וע' ריש סי' רס"ז וססי' רצ"ג: על יין מגולה. משום הקריבהו נא לפחתך ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו: ב׳ וטעמיה חלא. היינו כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמיצותו וכמ"ש סימן ר"ו ומש"ה לא כתבו הרב"י דסמך אדלעיל ועב"ח ודבריו אין נראים: ג׳ יין מגתו. ומ"מ מצוה ביין ישן כמ"ש סימן ת"ר: ד׳ קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח): ה׳ לחלוחית קצת. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכ' ועצים לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים (ריב"ש סי' ט'): ו׳ שמקדשין על שכר. דוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין בכל העיר וי"א שאין יין גדל מהלך יום סביב העיר (טור) ומ"ש שאין יין בכל העיר פי' שבכל השנה אין יין שם וכ"מ בגמרא דהא אמימר בת טות וכתב המרדכי ואם בשנה זו לוקה היין ואינו מצוי מיקרי השכר חמר מדינה ע"כ ואם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין עכו"ם מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מ"מ מקרי מצוי (ב"י הג"מ) ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתית ההמון היא י"ש בכל יום כמ"ש סי' קפ"ב וכ"מ ברמב"ם ובאגור סי' שפ"ג ועסי' ער"א סי"ג: ז׳ על הפת. ומניח ידיו עליו כמ"ש סי' תפ"ג: ח׳ לא יקדש על הפת. דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא: ט׳ ומי שאינו שותה וכו'. ז"ל ד"מ אם אין היין מקובל וחביב עליו יקדש על הפת כ"כ ב"י וכ"כ הרמב"ם ולפ"ז מי שאינו שותה יין אין צריך לחזור אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה רפתא אבל בהג"מ כתב דאם יש יין בעיר אין מקדשין על הפת וכן ראיתי נוהגין דאפי' מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקדוש עכ"ל הב"י, ובא"ז כ' בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש אלא על הפת וכ"ה בתשו' מיימון ספר הפלאה סי' ד' שיקדש על הפת או ישמע מאחרי' ואפשר דאף ב"י לא קאמר אלא כשאוכל עם האחרים דהאחרים שותין וכן נהגו אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת עכ"ל ודבריו תמוהים דלק"מ דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו וכמ"ש אח"כ וז"ל אף על גב דבגמרא אמרי' דכשהפת חביב עליו מקדש עליו מ"מ אם רצה לקדש על היין הרשות בידו [ועסי' ער"א סי"ב] עכ"ל, אבל בתשו' מיימון מיירי שאינו שותה משום נדר התם מקדש על הפת ונ"ל דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג וכמ"ש סי' ער"ג ס"ד רק הם יקדשו ודברי רמ"א צ"ע: וכתב הב"ח תימה על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר"ר שכנא שאע"פ שהיה להם יין בביתם קדשו על השכר בשחרית בשבת וכן נהגו כל העולם ע"ש שהאריך, ול"נ דטעמם משום דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה וא"כ אפי' יש יין בעיר רשאי לקדש עליו אלא שי"א שאין מקדשין עליו מ"מ הא י"א דמקדשין אריפתא אם הוא חביב עליו אלא לר"ת אין מקדשין על הפת ולכן כ' רמ"א דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת ומ"מ בבקר שמקדש על שניהם דהא מברך גם כן המוציא וא"כ יוצא ממ"נ אבל בערב א"א לעשות כן יקדש איין ועוד דבבקר חביבא ליה ריפתא מסתמא דתאב לאכול וא"כ רשאי לקדש אפת ומצוה לברך על החביב כמ"ש הרב"י אלא שמברך על השכר משום היכר כנ"ל לישב מנהגם ומ"ש הב"ח דגם מהרי"ו כתב כן בשם האגודה לא עיין באגוד' עצמו דשם מיירי היכא דהוי חמר מדינה ע"ש ומ"ש הב"ח דהגאונים קידשו אשכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמ"ש סי' קע"ד לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקין ומ"מ מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ער״ב

א׳ יין מגולה. עמ"ש בזה בי"ד סי' קי"ו: ב׳ אפי' האידנא. משום הקריבהו נא כו': ג׳ דריחי' חמרא וטעמא חלא. פשוט הוא דאפילו בורא פרי הגפן אין מברכין עליו דהיינו יין שהקרים שזכרנו סי' ר"ד דאמרינן בהדיא פרק המוכר פירות כן לרב חסדא והכא לענין קידוש פשיט' דאסור אלא דנקטי לרבותא דאפילו ריחא חלא מקדשין עליו ואגב זה מסיים הטור דבריחי' חמרא וטעמא חלא אין מקדשין עליו וה"ה דבורא פרי הגפן א"א עליו ולא כמ"ש מו"ח ז"ל דלענין בפה"ג מברכין אפי' בטעמיה חלא כל שלא הקרים דזה ודאי אינו דכיון שהגיע לכלל זה גרע טפי מהקרים אבל לפי הנראה שזה אינו בנמצא שיהיה טעמיה חלא ולא יקרים: ד׳ אע"פ שיש בו קמחים. עמ"ש סי' ר"ד ס"א: ה׳ ומ"מ מצוה לברור כו'. פי' ולא יקח מסתם יין שבמרתף ובזה מתורץ קושית ב"י למה צריך רבינו להזכיר של מרתף כ"כ מו"ח ז"ל: ו׳ טוב לקדש על השכר. אבל במקום שיין מצוי ודאי יברך על היין אפילו ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר יין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה וסגי בכך ומש"ה לא נהגו אפי' הגדולים במדינתינו לברך על היין ביום ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מן המובחר כנ"ל: ז׳ ברכת יין של קידוש כו' בטור כתוב בשם רע"מ ע"ש וצריך ביאור רחב לזה כי הב"י פירש פירוש דחוק במ"ש רע"מ כ"ז שלא בירך ב"ה היינו כתיקונה עם כוס ואין זה במשמעו' הל' ומו"ח ז"ל פי' דלכתחלה קאמר אבל בדיעבד יוצא בב"ה ועז"ק דהטור סיים לדעת רע"מ דברכ' ג' אינה פוטרת דמשמע אפי' דיעבד וצ"ל דה"פ דהטור חולק על רע"מ מצד הדין דהיינו שרע"מ ס"ל דב"ה אינה פוטרת כוס של קידוש מברכה אחרונה דחשבינן שלא מעין הסעודה ואיהו ס"ל דשפיר פוטר ובזה אין שייך קושיא אלא סברות חלוקות אבל יש קושיא על רע"מ אפילו לפי סברתו דמ"ש יש לו כוס מאין לו דהא הב"ה לא נשתנ' עבור הכוס וע"ז כתב דעל הקושיא יש לתרץ לפי סברתו דיש חילוק אם יש כוס בב"ה דאז צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של ברכה לפ"ד הטור סימן ק"ץ וא"כ נפטר באותה ברכה גם על כוס של קידוש משא"כ בלא כוס של ברכה אין פוטר לכוס של קידוש ולדעת רע"מ שמביא הטור סימן ק"ץ שסבירא ליה כבה"ג דב"ה מושך הפטור עמו על כוס של ברכה דה"ל כאילו שתה תוך הסעודה יש ג"כ נ"מ דאם יש כוס של ב"ה כיון דב"ה יש לו כח לפטור מה שישתה אח"כ ה"נ יש כח לפטור כוס של קידוש משא"כ אם אין לו כוס ממילא הוה ב"ה רחוק מכוס של קידוש ואין פוטר אותו וא"ל אמאי כתב רע"מ תחלה כל זמן שלא בירך ב"ה דמשמע הא בירך פוטר ובאמת זה אינו הא לאו קושי' כלל דרע"מ לא נתכוין לדיוק זה כלל תחלה אלא נקט תחל' עיקר החיוב דהיינו כל זמן שלא בירך ב"ה בזה הוא חייב ברכה אחרונה על הקידוש ולענין אם רוצה להפטר מחמ' ב"ה יתבאר אח"כ הדבר ובדרך זה כת' וה"מ שאין לו כוס לב"ה בזה אמרתי לך שיש עליו חיוב בשעת סעודה קודם ב"ה אבל יש לו כוס אין עליו חיוב תוך הסעודה אלא יסמוך על בה"מ לפי הדרכים שזכרנו נמצא לנו שמסוף דברי רע"מ אנו מבינים תחלת דבריו שלא נתכוין לדיוק לומר הא אם בירך ב"ה פטור דזה אינו אלא אחר כך מחלק בדבר במ"ש וה"מ כו' ואח"כ כתב הטור במה שמחולק עם רע"מ מצד הסבר' בלי קושיא וא"א ז"ל כת' כסברא הראשונה כנ"ל נכון והוא באמת גם דרך הב"י זולת במה שפירש דברי רב עמרם בתחלת דבריו כמ"ש הוא דחוק:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ער״ב

ער״ב:ב׳תכ״ד א׳ כ' מ"א אם הוא כו' וע' רס"ו ר"ל דוקא מפלג המנחה יוכל לקדש וכיצד יתנהג עם תפלת ערבית וק"ש והאכילה הכל מבואר שם ולקמן סי' רל"ג מבואר הדין כה"ג לענין הבדלה: ער״ב:ב׳תכ״ה א׳ (ס"ק ב') וטעמיה כו' וכמו שכ' סי' רי"ו דיין כזה אין מברכים עליו בפה"ג: ב׳ דסמיך אדלעיל ר"ל עמ"ש סי' ר"ו דאין מברכים עליו בפה"ג כ"ש דאין מקדשים עליו: ג׳ ועב"ח כו' שהקשה לו עמ"ש הטור ריחיה חלא וטעמי' חמרא חמרא אבל אם ריחיה חמרא וטעמי' חלא חלא דבתר טעמי' אזלינן עכ"ל והקשה הב"ח ריחיה חמרא וטעמי' חלא פשיטא דאין מקדשים עליו דהא מבואר לעיל דאפי' בפה"ג אין מברכים עליו ולכן תי' הא דאין מברכים עליו בפה"ג מיירי דוקא שעל' עליו קרום שגדל עליו כמין קרום אבל אי לא עלה עליו קרום אע"ג דטעמיה חלא מברכים עליו בפה"ג וקמ"ל הכא דמ"מ אין מקדשים עליו ועז"כ מ"א דדבריו א"נ אלא אפי' לא עלה עליו קרום אין מברכין עליו בפה"ג דלענין קושית הב"ח צ"ל כמ"ש הט"ז דאיידי דכ' הטור בריחיה חלא וטעמיה חמרא דמקדשין עליו כ' גם ההיפוך אם ריחיה חמרא וטעמיה חלא אין מקדשים עליו: ער״ב:ב׳תכ״ו א׳ (ס"ק ג) יין כו' סי' ת"ר שכ' מ"א בשם ד"מ ומנהגים בליל ב' דר"ה בשעת קידוש ילבש בגד חדש או פרי חדש לברכת שהחיינו אולם אם יש לו תירוש חדש יקדש על יין ישן וכשמגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו ואע"ג דמקדשים על התירוש מ"מ ישן מצוה מן המובחר עכ"ל מ"א: ער״ב:ב׳תכ״ז א׳ (ס"ק ד') קמחים כו' אין מברכים עליו וכתב בספר א"ר וז"ל וכשהסירו הקרום נ"ל דאין להחמיר עכ"ל: ער״ב:ב׳תכ״ח א׳ (ס"ק ה) לחלוחית כו' פסולים וכתב מ"א לעיל סי' ר"ב ס"ק כ"ז דוקא אחר שנשתהו הצמוקים ג' ימים אז מקרי יין ואפילו עדיין הצמוקים תוך המים מ"מ מקרי יין ועמ"ש בס' ת"ש: ער״ב:ב׳תכ״ט א׳ (ס"ק ו) שמקדשים כו' וי"א שאין יין גדל כו' וכתב מגן אברהם לעיל סי' קפ"ב בשם הב"ח דהני י"א מקילים וס"ל אפי' יש יין הרבה אצל חנוני כל שאין יין גדל כו' שכר הוי חמר מדינה וכתב עוד שם דאפי מעט יין גדל סמוך לעיר אין בכך כלום: ב׳ וכ"מ בגמרא דהא אמימר כו' והוא בפסחים דף ק"ז ע"א אמימר איקלע לההוא אתרא והביאו לו במ"ש שכר להבדלה ולא רצה להבדיל עליו ובת טוות (היינו לן בתענית כי אסור לאכול קודם הבדלה) למחר טרחו והביאו לו יין והבדיל וטעם. שנה אחרת שוב איקלע להאי אתרא ושוב הביאו לו שכר להבדלה אמר אי הכי חמר מדינה והבדיל עליה וטעם ע"כ ומסתמא בשנה הא' כשראו שלא טעם מידי ודאי טרחו בכל כחם להמציא לו יין ולא מצאו וגם אמימר מסתמא אסיק אדעתיה שאין יין מצוי וא"כ גם בשנה א' הא הוי חמר מדינה ולמה לא הבדיל עליו אע"כ דלא מיקרי חמר מדינה אלא שבכל השנה אין יין שם ולכן אמימר בשנה ראשונ' טעה דכל השנה הי' להם יין אלא דהיום דרך מקרה לא ה"ל יין ולכן לא רצה להבדיל על שכר: ג׳ ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש כו' ועסי' רע"א סי"ג. ר"ל עוד טעם שאין מקדשין על יי"ש כו' דהא מבואר בסי' רע"א דצריך המקדש לשתות מלא לוגמיו דהיינו רוב רביעית ואין דרך לשתות יי"ש כ"כ הרבה בפעם אחד אף על גב די"א שם דמצטרפים שתיית כל המסובים למלא לוגמיו היינו דיעבד אבל לכתחל' צריך המקדש לבד לשתות מלא לוגמיו וכ"כ בתשובת בית יעקב סי' נ"ז ואף על גב דהטורי זהב כתב לעיל סי' ר"י דביי"ש אין צריך שיעור רביעית לברכה אחרונ' ודי במה שהוא שיעור שתיה לרוב ב"א וא"כ ה"ה לענין קידוש אולם מ"א לטעמיה אזיל שכתב בסי' ק"ץ סק"ד דגם ביי"ש שעורו רביעית וכ"כ בתשובת ב"י הנ"ל ודחה שם ראיית ט"ז אלא כתב שם אם אפשר לו לשתות כשיעור שלא בהפסק גדול (דהיינו תוך שיעור שתיית רביעית או תוך כדי אכילת פרס לכל מר כדאית ליה כמ"ש סי' תרי"ב) מצטרף. אך בתשובת נ"ש סי' ל"ה כתב דאפי' במקום דלא הוי יי"ש חמר מדינה מותר לקדש עליו בשחרית כיון דקידוש שחרית אינו אלא משום הכירא לא בעינן שיהי' חמר מדינ' כ"ה דעת הטור סי' רפ"ט הובא במ"א שם אבל אין כן דעת הרב"י שם אדרבה עדיף טפי לקדש עליו מלקדש בשחר על שכר כי אליבא ריקנא ודאי חביב עליו היי"ש יותר מן השכר וראוי לברך על החביב אבל בזה שניהם ה"ה בעל תשובת ב"י הנ"ל ותשובת נ"ש הנ"ל מודים דאינו זיעה אלא הוי משקה גמור ע"ש. ובס' ידי משה על מדרש רבה כתב ראיה בשם גדול אחד דע"כ יי"ש לא מקרי משקה מדאמרינן למה נמשלו ישראל לשמן מה שמן עולה על כל המשקין ר"ל אם תתן שמן על כל המשקים השמן צף למעל' כן ישראל יעלו על כל או"ה וביי"ש אם ניתן לתוך המשקין היי"ש שוקע למטה ואם כן ע"כ אינו בכלל משקין לפ"ד המדרש הובא גם כן בספר ת"ש אלא דסיים שאין למדין הלכה מפי אגדה: ער״ב:ב׳ת״ל א׳ (ס"ק ז) על הפח ומניח ידו עליו. והטעם כי בשעת ברכת המוציא יש להניח שתי ידיו עליו כמ"ש לעיל סי' קס"ז סעיף ד' וכיון שמקדש עליו אין ראוי להסיר יד אחד בשעת קידוש: ער״ב:ב׳תל״ב א׳ (ס"ק ט) ומי שאינו כו' ז"ל ד"מ כו' כוונות מ"א להקשות על חלוקו של רמ"א כמו שכתב אח"ז ולפי שבד"מ הכריח את חלוקו לכן הביא תחלה לשון ד"מ והוכחתו ודוחה הוכחתו. דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו. ר"ל אבל לא נדר מן היין וא"כ אם ירצה אפשר לו לשתות יין אלא שאין חביב לו. אע"ג דבגמרא אמרינן כשהפת חביב כו' והוא מימרא דרב ברונא דאמר נטל ידיו לא יקדש דכיון דנטל ידיו גליא דעתיה דרפתא חביבא ל"ה וראוי לקדש על החביב אלא דרב ברונא סבירא ליה אין מקדשין על הפת לדעת הרי"ף ואמר ליה ר"י זמנין סגיאין הוי קאי קמיה רב והוי חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא אלמא מקדשים על הפת כ"ה לדעת הרי"ף ועיין לעיל סי' רע"א במ"א ס"ק כ"ו הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ומפרשי' אלמא היכי דפת חביב עליו יש לקדש על הפת ולא על היין: ב׳ מ"מ אם רצה כו' ולא תיקשי מהא דר"ב עמ"ש לעיל סי' רע"א. ונ"ל דאסור כו' ר"ל עכשיו שדחה ראיית הרמ"א א"כ מסברא אין לעשות כמ"ש רמ"א שיקדש ואחרים ישתו: ג׳ כיון שאחרים יודעים כו' ר"ל דהא קיי"ל בסי' רע"א דלכתחל' צריך המקדש לשתות מלא לוגמיו ניהו דדיעבד יוצא אם טעמו המסובים מ"מ לכתחל' אין לעשות כן אלא שלא תימא הא כ' בסי' רע"ג ס"ד דיוכל אדם לקדש לאחרים דלדידהו הוי מ"ס וסיים שם ואם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעם עמהם כו' הרי דהותר לכתחלה לקדש לאחרים והם יטעמו ולא הוא וע"כ צ"ל כיון דעיקר כוונתו להוציא אחרים ה"ל כאלו הם קדשו וא"כ אם הם שותים הוי כמי שטעם המקדש וא"כ גם כאן אפשר לו לעשות כן שיכוין להוציא המסובים וא"כ סגי במה שיטעמו האחרים שהוציא ומ"מ כאן גם הוא רשאי לאכול ע"י קידוש זה דגם לדידיה הוי קידוש ב"ס ע"ז כ' מ"א דזה דוקא באין יודעים אבל ביודעים הם יקדשו ויותר י"ל דכוונות מ"א להקשות מסי' רע"א דלכתחל' צריך המקדש לטעום כנ"ל ואם נאמר דכוונות רמ"א באם נדר יקדש על היין וישתו האחרים מיירי דוקא בקידוש דשחרית וא"כ כוונתו במה שמקדש על היין להוציא האחרים אבל הוא באמת לא יצא אלא במה שמברך המוציא על הפת מ"מ אפשר לו לקדש על היין משא"כ כשאין אחרים עמו א"א לו כלל לברך בורא פרי הגפן על יין וזה דחה מ"א דהא א"א להוציא לאחרים אם הוא אינו יוצא אא"כ באין יודעים וכיון דבשחרית אין הקידוש כי אם בפה"ג וזה מסתמא יודעים וע' סוף תשובת ה"ה ח"צ סי' קס"ח: ד׳ וכתב הב"ח כו' שאע"פ שה"ל יין בביתם כו' תיבת בביתם הוא ט"ס וצ"ל בעירם. וכ"ה בב"ח וכ"כ בספר ת"ש שהוא ט"ס (וכן מכח מתי' מ"א דאלו הי' יין בביתם לא סגי במ"ש דהוי חמר מדינה) אבל על מנהג העולם כתב הב"ח ומנהג העולם לקדש על השכר אף על גב שיש להם יין בביתם ע"ש: ה׳ וא"כ אפי' יש יין בעיר כו' ר"ל דס"ל כהפוסקים שהביא מ"א ס"ק ז' אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר אף על גב שיין מצוי בעיר מ"מ הוי השכר חמר מדינה. אלא שי"א שאין מקדשים עליו היינו הפוסקים דס"ל דלא נקרא חמר מדינה אע"ג שאינו גדל סמוך לעיר אלא א"כ אין יין מצוי בעיר וגם יש דעות מן הראשונים דס"ל דאין מקדשים על שכר אפי' הוא חמר מדינה כמו שכתבו הטור והרב"י ע"ש: ו׳ דמקדשי' ארפתא והא בבק' ע"כ בלא"ה צריך לברך המוציא ויצא בזה ידי קידוש: ז׳ אם הוא חביב אפי' יש לו יין עמ"ש מ"א ריש ס"ק זה בשם הרב ב"י: ח׳ יוצא ממ"נ כו' הלשון ל"ד. אלא ר"ל דיש שני צדדים שיוצא ע"י פת לדעת האומרים דמקדשים על הפת וגם יש לו לצאת ע"י שכר למ"ד שיוצא בה וכולי האי לא נחמיר לחוש לדעת ר"ת דאין מקדשים על הפת וגם לחוש לדעת שאומרים דאין יוצאים בשכר ולמינקט תרי חומרא להדדי וע' לעיל במ"א סי' קפ"ד ס"ק ג'. והקשה בספר תוספות שבת דאכתי בחד חומרא נמי עביד שלא כדין דהיינו להפוסקים דאין יוצאים בשכר ניהו דמ"מ יצא ידי קידוש בפת מ"מ מה ששתה השכר קודם שקידש על הפת עשה שלא כדין וע"ש וי"ל דבזה ג"כ יש עוד צד להקל לסמוך על הראב"ד דס"ל בשחרית מותר לטעום קודם קידוש וע"ל סי' רס"ט נמצא דג"כ יש ב' צדדים אחד שיצא בשכר. ואם תמצא לומר שלא יצא לסמוך על הראב"ד ונאמר כדעת האומרים דמקדשים על הפת ואפשר כוון לזה בספר ת"ש: ט׳ אבל בערב אי אפשר לעשות כן דדוקא בשחר דאין בקידוש ברכה נוספת כי אם ברכות יין או שכר או פת שפיר י"ל דיוצא ממה נפשך משא"כ בערב שתיקנו חז"ל ברכה מיוחדת לקידוש נוסף על ברכות הנהנין אם כן אי יקדש על השכר ויאמר אחר ברכות שהכל הברכה נוספת ודלמא לא יצא בשכר. ול"ל דיוצא בפת הא אי אפשר לו לחזור ולומר פעם שניה ברכה המיוחדת לקידוש דתהי' א' מהן לבטלה. ומ"ש הב"ח דהגאונים כו' כמ"ש סי' קע"ד ר"ל דיש שם מחלוקת הפוסקים אם צריך לברך על המשקין חוץ מיין תוך הסעודה או נאמר דפת פוטרן דהוי צורכי סעודה. ולכן כ' שם הרב ב"י כדי להסתלק מן הספק ישב קודם נטיל' במקום סעודתו וישתה משקין פחות מכשיעור ויברך עליהן ויתכוין לפטור גם המשקין שתוך הסעודה וסיים הב"ח ואם היו מקדשין על היין לא היו מסתלקין מן הספק עכ"ל וע"ז כ' מ"א ולא ידעתי כו' דהא יין פוטר כו' ובספר א"ר וספר תוס' שבת שניהם לדבר א' נתכוונו דהגאונים חששו לדעת הרוקח שהביא ב"י בסי' קע"ד דסבירא ליה דאין יין פוטר שאר משקין כי אם מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה ורמזו רמ"א ר"ס קע"ד שכתב עמ"ש המחבר יין פוטר כ"מ משקין וכ' רמ"א אפי' מברכה ראשונה עכ"ל וכתב על ברכה א' לשון אפי' כי אין רוקח מודה בברכה א' עכת"ד ולעניות דעתי י"ל דהא בלאו הכי יש לומר על תירץ הב"ח שרצו להסתלק מן מחלוקת הפוסקים אי צריך לברך על המשקין ונכנסו במחלוקת אי מקדשים על השכר. גם העיקר לכל הפוסקים אם יין בעיר שלא יקדש על השכר ומאי הרויחו במה שקדשו על השכר וזה יישב הב"ח במתק לשונו שכ' וז"ל א"ל דהגאונים היו נוהגים כו' לברך כל פעם על שאר משקין במקום סעודה ע"ד לשתות תוך הסעודה לכן אף שבת בבקר היו מקדשים כו' עכ"ל. ור"ל כיון שכבר הנהיגו מנהג הטוב ההיא לא רצו לשנות מנהגם ואותו מנהג הי' אצלם כמו נדר שלא הי' אפשר לשנותו אע"פ שעי"ז הכניסו את עצמם למחלוקת הפוסקים אי מקדשים על השכר לכן הקשה מ"א דהא גם ביין היו פוטרים את המשקין שתוך הסעודה. ואי שחשו לדעת הרוקח כנ"ל עי"ז יקשה כנ"ל וכי זה כדאי לצאת ידי הרוקח שהוא יחיד בדבר ולהכניס את עצמו במחלוקת אי מקדשים על השכר ורבים מהפוסקים דסבירא להו אפי' במקום שהוא חמר מדינה אין מקדשים עליו כ"ש במקום שיין מצוי בעיר וע"ז ל"ל כנ"ל שכבר נהגו לצאת גם ידי הרוקח דלא שייך בזה מנהג דהא אין דרך לשתות יין בחול אדרבא כל ליל שבת עשו שלא כדעת הרוקח דהא בלילה קדשו על היין ובמה פטרו המשקין שתוך הסעודה אם לא ע"י היין. דל"ל שברכו על שכר אימתי קודם קידוש על היין אסור לשתות שכר ולהב"ח צריך לדחות כיון שדרכם בקדש היה להוציא נפשם ממחלוקת הפוסקים בברכת משקין שתוך הסעודה. לכן במקום שהי' אפשר להם לצאת ידי הרוקח היו עושים כיון שעל כל פנים מנהגם היה בעיקר הדבר לצאת בזה ידי המחלוקת בברכה ודוחק:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א