סימן עו – להזהר מצואה בשעת קריאת שמע – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן עו – להזהר מצואה בשעת קריאת שמע

א צוֹאָה א בַּעֲשָׁשִׁית, מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ דָּרַךּ דָּפְנוֹתֶיהָ, מִשּׁוּם דִּבְכִסוּי תָּלָה רַחֲמָנָא, דִּכְתִּיב וְכִסִיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, וְהָא מִתְכַּסְיָא. ב צוֹאָה בְּגוּמָא, מֵנִיחַ סַנְדָּלוֹ עָלֶיהָ וְקוֹרֵא, דַּחֲשִׁיבָה כִּמְכֻסָה, וְכֵיוָן שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ לוֹ, מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. ג הֶעֱבִירוּ צוֹאָה לְפָנָיו, אָסוּר לִקְרוֹת ב כְּנֶגְדָּהּ, וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי, אֲפִלּוּ עוֹלֶה מִן הַנָּהָר אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ, דְּהָוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי. ד הָיְתָה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָה ג בִּבְגָדָיו, אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו בְּבֵית הַכִּסֵא ד דֶּרֶךְ חוֹר וְאֵינוֹ מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, יֵשׁ ה מַתִּירִים לִקְרוֹת, וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּיר הַמַּתִּיר בְּצוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נִכְסֵית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן אֲצִילֵי יָדָיו, וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִיר: { הַגָּה: וְשִׁכְבַת זֶרַע עַל בְּשָׂרוֹ דִּינוֹ } ו { כְּצוֹאָה } (מַהֲרִי"ל הל' י"כ). ה צוֹאָה בְּפִי ז טַבַּעַת, אֲפִלּוּ הִיא מְכֻסָה אָסוּר לִקְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב: ו הָיָה לְפָנָיו מְעַט צוֹאָה, יָכוֹל לְבַטְּלָהּ בְּרֹק שֶׁיִּרֹק בָּהּ וְיִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא הָרֹק ח עָבֶה. וְאֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא יִקְרָא מִיָּד וְהָרֹק נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בָּהּ, לֹא בְּטֵלָה. ז סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת, ט מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בָּהּ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה י מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל יא קִלּוּחַ, וְאַחַר שֶׁנָּפַל לָא מִיתְסַר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּבִסְפֵקָן לֹא גָּזְרוּ. ח קָרָא בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בְּצוֹאָה, וּמְצָאָהּ אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לַחֲזֹר יב וְלִקְרוֹת. אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וּמֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ מְצָאָן בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת:

באר היטב – סימן עו – להזהר מצואה בשעת קריאת שמע

א א בעששית וכו'. ואם מגיע לו ריח רע אסור ל"ח פרק מי שמתו אות קל"ב: ג ב כנגדה. פי' ובעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ד' אמות וב"ח פסק דכיון דצואה עוברת היא ואינו עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות אפי' מלפניו כמ"ש ב"י בשם מהרא"י. וט"ז העלה דאם מעביר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם אז די בד' אמות. דקודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן גם בסי' ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות. אבל מכנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו ע"ש. וכ"כ הפר"ח דלאחריו ד"א ומלפניו מלא עיניו: ד ג בבגדיו. ואם הוא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחו והוא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. ב"י: ד חור. ר"ל מחיצה יש בינו לבה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה אסור לקרות כנגד בה"כ. רש"י: ה מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל אבל לא שאר איברים אפילו אינם נקיים שרי. והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים. וכתב המ"א משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע ע"ש ועפר"ח: ו כצואה. משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי מיהו בס"ח סי' תק"ט איתא דאפי' על בגדיו אסור. עמ"א: ה ז טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורדת תדיר מאליה אז הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה. מ"א בשם הרדב"ז וכנה"ג וע"ת: ו ח עבה. אבל אם מים ע"ג לא מהני אא"כ הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם הגהת הרי"ף ול"ד לצואה בעששית דהתם כיסוי מעליא הוא: ז ט מותר. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש"ג ריא"ז. והפר"ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ"א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע"ש. ולפי דברי הפר"ח נ"ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה"ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע"ש: י מותר. דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ"ש. סי' ע"ט ס"ח: יא קלוח. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא"ש: ח יב ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:

מגן אברהם ע״ו – סימן עו – להזהר מצואה בשעת קריאת שמע

א׳ וכיון שאין ריח רע. ואפילו למ"ד בסי' ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע דוקא מחיצה אבל כפיית כלי לא וכ"ה בל"ח: ב׳ לקרות כנגדה. וב"ח פסק דאפי' מלפניו די בד"א כמ"ש ב"י בשם מהרי"א: ג׳ ומכוס' בבגדיו. ואם היא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה [ב"י תר"י ורשב"א]: ד׳ דרך חור. כתב רש"י מחיצה יש בינו לב"ה ופשט ידו לפנים מן המחיצה וכתב המאור דאל"ה אסור לקרות כנגד ב"ה, עסי' פ"ג מ"ש: ה׳ יש מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ולא שאר איבריו ואפי' אינם נקיים שרי: ו׳ ויש אוסרין. דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעי' שיהיו כלם נקיים [כ"ה בגמ'] משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע וכ"מ סי' ע"ח, וקשה מ"ש מנוגע בסנדלו דאסור כמ"ש ס"ב וברא"ש משמע קצת דהסנדל בטל לגבי הגוף ושאר בגדים אין בטלים לגבי הגוף ועי"ל כיון שדרך להלוך ומתגל' הצואה קצת דרך הלוכו כמ"ש תר"י לפי דרכם ע"ש, וכ"כ המאור בהדי' החילוק זה: ז׳ דינו כצואה. משמע דאם היא על בשרו ומכוסה שרי וכן לסברא קמייתא ובשבת דף קי"ד אמרי' כל ת"ח שנמצא ש"ז על בגדו חייב מיתה משום משניאי משמע קצת דלענין תפילין ולימוד אין קפידא, וז"ל הג"ה פ"ג מהי"כ וכן הורה הר"מ על כהן שראה קרי ביו"כ לרחוץ הלכלוך וה"ה לשאר בני אדם שרגילין לרחוץ אותו בכל יום בשאר ימות השנה שגם בי"ה מותר לרחצו עכ"ל משמע שאין איסור בדבר משום תפלה רק שמותר לרחצו מידי דהוה אמי שמלוכלך בטיט וכ"מ ברש"י שכתב ישפשף הקרי משום חציצה משמע דמשום תפלה לא קפדינן מיהו בס"ח סי' תק"ט אי' דאפילו על בגדיו אסור עמ"ש סימן ר"מ ס"ח: ח׳ צואה בפי טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמ' ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אזי הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה (רדב"ז ח"ב סימן ל' כ"ה): ט׳ הרוק עבה. אבל אם נותן מים ע"ג לא מהני וכמ"ש סי' פ"ז ס"א אא"כ הם עכורים שאין הצוא' נראית מתוכה (כ"ה הגהות הרי"ף פ"א) ול"ד לצואה בעששית דהתם כסוי מעלי' הוא: י׳ ספק. וה"ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי באשפה אסור (ש"ג ריא"ז) ולי נראה דאזלינן בתר המצוי כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ג דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר הכי נמי אם מצוים תינוקות יותר מכלבים אפי' בבית אסור וה"ה איפכ' אם באשפה מצוים כלבים יותר תלינן בכלבים: י״א כנגד עמוד. כ' הרא"ש דשותת לא חשוב נגד העמוד ושרי מדאורייתא: י״ב צריך לחזור. דזבח רשעים תועבה דהוה ליה לבדוק המקום: י״ג ומי רגלים. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן אין צריך לחזור והעולת תמיד לא עיין ס"ס קפ"ה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ע״ו

א׳ שלא יהא סנדלו נוגע כו'. אע"פ דבעששית נמי נוגע מ"מ סנדלו גרע טפי כיון שהסנדל הוא מלבוש שלו: ב׳ אסור לקרות כנגדה. ברמב"ם כתוב ע"ז ועל פי חזיר עד שיעבור ממנו ד' אמות כתב ב"י וז"ל נראה מדבריו שאע"פ שהן עוברים לפניו כיון שהרחיק ממנו ד"א שרי ול"ד לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה לפניו כמלא עיניו דהיינו כיון שעוברים והולכים להם בהרחקת ד"א סגי וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א אלא שלא מצאתי גילוי לזה בגמרא לכך נ"ל דמלאחריו מיירי ומ"ה סגי כשעברו ממנו ד"א אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים לפי' קמא ותמה על ב"י ששינ' הלשון של הרמב"ם דמיירי מעובר לפניו. ולעד"נ שלא כדברי זה ולא כדברי זה והא ודאי שהב"י כוון נכונה לענין הדין שצריך להרחיק כמלא עיניו ומ"ש בפי' קמא דשאני הכא שהצואה או פי חזיר עוברים והולכים תמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא בהדיא אמרינן בצואה עוברת דאביי ס"ל מותר לקרות כנגדה וא"צ להפסיק ומדמה לה לההיא דמצורע שעובר תחת האילן והטהור שהוא עומד תחת האילן אינו טמא ה"נ בצואה עוברת ודחי לה רבא שאני מצורע דבקביעות תליא מילתא דכתיב בדד ישב והכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא אלמא דבצואה לא מחלקינן בין קביעות לעוברת ומנלן להקל אליבא דרבא דמחמיר גם בעוברת ולחלק בין ד' אמות או לא אלא ברור שהדברים כפשטן דצואה עוברת שבגמרא ובפוסקים היינו שהאדם שקורא ק"ש מעביר אדם אחר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם וזהו משמעות דברי רש"י שפי' שנושאין לפניו גרף של רעי להעבירו עכ"ל. דהוא מורה על מ"ש שעיקר פלוגתא דאביי ורבא היא אם צריך להפסיק באותו זמן שהצואה הולכת ממש מכוון לפניו או בסמוך לו תוך ד' אמות אבל קודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה כן שרי לכ"ע כיון שהיא אז מצדו ואמרינן לקמן סימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם היתה צואה שטה על פני המים דהיינו כשהאדם עומד אצל המים והצואה שטה מצד זה לצד זה ובנתיים באה מכוונת לפניו אז אסור עד שתתרחק ותהיה מצדו ד' אמות ולא הוצרך הטור להזכיר בהרחיק ד' אמות דמותר דהא בהדיא כ' אסור לקרוא כנגדה משמע כל שלא כנגדו אלא מצדו מותר. אבל באמת מכנגדו ממש לא מהני כלל הרחקת ד' אמות וכדברי ב"י זה פשוט לפי ע"ד: ג׳ יש מתירין לקרות. זהו דברי רב הונא וטעמו דכתיב כל הנשמה תהלל יה פירש"י הפה והחוטם הם בכלל אבל לא שאר איברים וי"א הוא רב חסדא וטעמו דכתיב כל עצמותי תאמרנה וגו':

ספר מחצית השקל על אורח חיים ע״ו

ע״ו:תרמ״ד א׳ (ס"ק ב) לקרות כו' וב"ח פסק מדסתם הרב"י בש"ע וכ' אסור לקרות כנגדה. משמע שדינו כדין צואה ממש שמבואר בסי' ע"ט שלפניו צריך להרחיק מלא עיניו משום דאזיל לשיטתי' שכ' בחבורו על מ"ש הרמב"ם בצוא' עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד"א דמשמע מלשונו דאפי' לפניו סגי בד"א דצואה עוברת קיל בזה מצואה קבוע' וכ"כ מהרי"א אלא לפי שלא מצא הרב"י ראיה לחילוק זה בגמ' לכן פי' דהרמב"ם מיירי לאחריו אבל לפניו אפי' בצואה עוברת אסור כמל' עינו אבל הב"ח כ' דל' הרמב"ם שם משמע כפי' מהרי"א דאפי' לפניו סגי בד"א ואי משום שלא נמצא ראיה לזה בגמ'. אולי הרמב"ם מצא כן בתוספת' והבי' ג"כ קצת סמך מן הגמרא ע"ש. ולכן פסק הב"ח לדינ' כוותיה: ע״ו:תרמ״ה א׳ (ס"ק ג) ומכוסה כו' על ידו כו' שרי כו' ב"י תר"י ורשב"א דע בגמ' איתא צואה על בשרו או שהיו ידיו בב"ה רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור. וטעם פלוגתייהו מבואר שם. וכמ"ש מ"א ס"ק ה' ו'. ויש פוסקים כר"ה ויש פוסקי' כר"ח והן ב' דעות שהובאו פה בש"ע. והרי"ף ורמב"ם גורסים צואה על בשרו. או ידיו מטונפות מב"ה. והקשה הרא"ש על גרסא זו דא"כ היכי שרי רב הונא כיון שהצואה נראית ואפי' יבשה אסור. וכת' תר"י אף שהרמב"ם יישב זה בלשונו דמיירי שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמ'. ומתוך קטנותו ויבשותו נידון אותו כאלו אין שם צואה. אלא שע"ז קשה דכה"ג אמאי יחלוק רב חסדא מדכתיב כל עצמותי כו' הא כיון דנידן כאלו אין שם צוא' הרי כל עצמותיו נקיים כו' עכת"ד תר"י. ורשב"א כ' ג"כ דהרמב"ם מיירי שאין בו צוא' ממש אלא כעין מלמולי זיעה אלא שהוסיף רשב"א דאפי' בלח שרי משום דאין בו ריח וליכא אלא משום והיה מחניך קדוש. וכיון דמכוס' שרי עכת"ד. א"כ אי מיירי מ"א ביבישה שרי לכ"ע אפי' להי"א דפסקו כר"ח דהא תר"י הקשו כן על גרסת הרמב"ם דכה"ג למה יאסר ר"ח ולגרסת הרמב"ם צריך יישוב אבל לפי גרסתינו שהיה בב"ה. באמת נשארה סבר' חיצונה דכה"ג דהוי כעין מלמולי זיעה מותר לכ"ע אפי' לר"ח ופליגי בדבר אחר וכן בל"ח דלא התירו רשב"א אלא משום שהן מכוסים י"ל כמו שהקשו תר"י דא"כ במאי פליג ר"ח ואסר. וניהו דלגרסת הרמב"ם צריך לדחוק אבל לגרסתנו נשארה סבר' החיצונה דאפי' לר"ח שרי: ע״ו:תרמ״ו א׳ (ס"ק ד) דרך חור כו' עסי' פ"ג מ"ש. ר"ל מדכתב רש"י מחיצה שבינו לב"ה. ולא כ' מחיצות יש לב"ה אע"כ ס"ל דבמחיצות ב"ה יש להן דין צואה. ולכן כ' רש"י מחיצה שבינו לב"ה ר"ל שיש מחיצות המפסיקות בינו ובין מחיצות ב"ה. וע"ז כ' המאור דאל"ה אסור לקרות נגד ב"ה ר"ל נגד מחיצות ב"ה: ע״ו:תרמ״ז א׳ (ס"ק ה) י"מ כו' הפה והחוטם בכלל ר"ל שהנשימה יוצא מהן: ע״ו:תרמ״ח א׳ (ס"ק ו) וי"א כו' על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע דהא כל עצמותיו נקיים: ב׳ וברא"ש משמע קצת כו' דהרא"ש כ' על מ"ש בש"ס אמר רבא צואה בגומ' מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ז"ל ולא אמרי' דסנדל בטיל לגבי גופיה ולא חשיב כיסוי עכ"ל. ומזה משמע דהיינו חדושי' דרב'. ומדנקט רבא סנדל דוק' וכן הרא"ש נקט סנדל משמע דשאר בגדים לא בטולי לגבי גוף ופשיט' דהוי כיסוי. (אם כי אינה ראיה גמורה. די"ל דרבא אורח' דמלת' נקט. והרא"ש נקט סנדל כיון דרבא איירי בסנדל) וא"כ ניהו דסנדל אע"ג דבטל לגבי גוף מ"מ הוי כיסוי מ"מ לענין נוגע יש לחלק מה"ט דוק' סנדל דבטיל לגוף לכך אי סנדל נוגע אסור דהוי כאלו נגע גופו בצואה משא"כ שאר בגדים דלא בטילי לגוף אף דהבגדים נוגעים בצואה לא הוי כאלו הגוף נוגע בצואה ומה"ט שרי: ג׳ ועי"ל כו' כמ"ש תר"י לפי דרכם דהאי וי"א שלא התיר המתיר כו' אצילי ידיו כו' הם תר"י והמאור וכתבו תר"י הטעם דכיסוי בגדים לא מהני לפי שפעמים מתגלה ותהיה נראה לכך אסור משא"כ תחת אצילי ידיו שנשאר לעולם מכוסה וא"כ ה"ה אפי' למאן דמתיר אפי' בכיסוי בגדים היינו דוק' בגדים דע"פ הרוב נשאר מכוס' משא"כ סנדל דע"כ ע"י הלוכו יתגלה מודה דלא הוי כיסוי. ובהמאור מבואר יותר שכ' וז"ל צואה על בשרו במקום שהוא במסתרים כו' ולא עביד לגלויי דאי בדוכתי דעביד לגלויי לא גרע מצוא' דבוק' בסנדלו כו' עכ"ל מבואר להדיא דטעם סנדל נוגע דאסור משום דעביד לגלויי אלא דהמאור השוה גם שאר בגדים שלפעמים מתגלה לסנדל שודאי יתגלה. ולדעה קמא דמתיר אפילו ע"י כיסוי בגדים ס"ל לחלק דוק' סנדל שבודאי מתגלה משא"כ בגדים שאין מתגלה כי אם ע"פ מקרה: ע״ו:תרמ״ט א׳ (ס"ק ז) דינו כצואה. משמע דאם היא על בגדיו ומכוסה שרי לכ"ע. ואם על בשרו ומכוס' שרי לסבר' קמיית' כן צריך להיות ואחר זה מבי' ראיה לשני הדינים אף שאינו צריך ראיה כיון שכתב שדינו כצואה ודאי לא נחמיר יותר מצואה. מ"מ הביא ראיה לאפוקי מדעת ס"ח שהבי' סס"ק זה: ב׳ ובשבת דף קי"ז כו' זה ראיה לדין א' דעל בגדיו ומכוסה שרי ע"כ לכ"ע. דהא מבואר כן בש"ס וע"כ לא יחלוק ע"ז שום פוסק והתם מיירי במכוסה דאמרי' שם ארחב"א אר"י כל ת"ח הנמצ' רבב על בגדיו חייב מיתה (פרש"י רבב שומן וחלב) שנא' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי (פירש"י שממאיסים עצמם בעיני הבריות כו' נמצ' זה משניא את התורה) רבינא אמר רבד אתמר (פירש"י ש"ז) ולא פליגי הא בגלימ' (שהוא עליון אפי' רבב) הא בלבושא (שהוא תחתון רבד אין רבב לא) הרי דש"ז מיירי בלבוש תחתיו דשם מכוסה ע"י בגד עליון ומדאיצטריך לטעם דמשניאי ת"ל דצריך להתפלל וללמוד אע"כ דלענין תורה ותפלה אין קפיד' כיון שהוא על בגדיו ומכוסה: ג׳ וזה ל' הג"מ כו' זה ראיה לדין שני דעל בשרו ומכוסה שרי לדיעה קמייתא: ד׳ מכהן שראה כו' ורוצה לישא כפיו: ה׳ משמע שאין איסור כו' והיינו אע"פ שהוא על בשרו אע"כ משום דס"ל כדיעה קמיית' דבמכוס' שרי אפי' על בשרו: ו׳ רק שמותר לרחצו כו' ר"ל כיון דמצד הדין אין קפידא למה באמת הותר ביה"כ דרחיצה אסורה לזה כ' מ"ד אמי שמלוכלך בטיט דמותר לרחצו דלא נאסר אלא רחיצה של תענוג דוק' כדאית' לקמן רס"י תרי"ג ושם בסעיף ג' בהג"ה. וכ"מ ברש"י. בסוף יומא אבל ברש"י לא כתב ישפשף הקרי אלא ישפשף משום חציצה. וקאי אהא דתני' ת"ר הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל ולערב ישפשף. וע"ז כתב רש"י ישפשף משום חציצה ופריך הש"ס לערב. היינו מוצאי יה"כ) מאי דהוי הוי (ומאי אהני לית השפשוף לחציצה שהיתה בי"כ כו') אלא אימה מבערב ישפשף (פירש"י בערב יום הכפורים ישפשף כ"א עצמו בחמין שאם יראה קרי למחר יכול לטבול בלא חציצה עכ"ל) והבין מ"א דמ"ש רש"י לפי הס"ד דלערב במוצאי יה"כ ישפשף שפירש"י משום חציצ' ע"כ ר"ל שהקרי חוצץ וא"כ משמע דוקא משום חציצה ישפשף אבל משום תפילה א"צ לשפשף כיון דמכוסה אע"ג שהוא על בשרו דל"ל דגם לפי הס"ד אין השפשוף משום קרי. דהקרי מעכב אפי' לענין תפלה אלא דלזה א"צ שפשוף כל הגוף אלא סגי כשיקנח מקום הקרי אלא שפשוף המוזכר בבריי' ר"ל כל הגוף שמא יש באיזה מקום דבר דבוק דחוצץ וכמו שפירש"י למסקנ' דאכתי תיקשי מנ"ל לרש"י דלכי מאי דס"ד הי' מפרש שפשוף כל הגוף שמא יש דבר נדבק בגוף. דלמא שפשוף ר"ל מקום המלוכלך בקרי (ואעפ"כ פריך שפיר מאי דהוי הוי) ואין הטע' משום חציצה אלא משום תפלה. ניהו דלמסקנ' דמיירי בערב יה"כ דאכתי לא ראה קרי צ"ל משום חציצה אבל לס"ד מנ"ל לרש"י לפרש משום חציצה אלא ע"כ דגם הקרי לענין תפלה אין קפיד' כיון שהוא מכוסה אף שהוא על בשרו וע"כ הטעם משום חציצה והיינו דגם רש"י ס"ל כהיש מתירים על בשרו: ז׳ מיהו בס"ח כו' אפי' על בגדיו כו' וראיית מ"א ממס' שבת הנ"ל דאיצטריך הש"ס לטעם דמשניאי. היינו דמצד תפלה ליכא רק איסור קל ואין בו מיתה משא"כ משום משניאי יש בו חיוב מיתה: ע״ו:תר״נ א׳ (ס"ק ח) צואה כו' מן המעינות ברחיצת מקום הזוהמא. ר"ל אף שאינו צואה מ"מ כיון דאותו מקום מזוהם ומתקבץ שם ונדבק ונעשה שם הליחה זוהמא משום נקיות לתפל' צריך לרחוץ מקום ההוא ולנקותו: ב׳ ואין לו תקנה אע"פ שאין לו ריח כדין צואה: ע״ו:תרנ״א א׳ (ס"ק ט) הרוק כו' אבל אם מים ע"ג לא מהני. דלא תימ' דוקא ברוק לאחר שנימח אסור משום שנבלע בצואה ואין הצואה מכוס' מה שאין כן כשיש ע"ג מים מרובים אף שהן צלולים קמ"ל דלא: ב׳ וכמ"ש סי' פ"ז דבגרף ועביט לא מהני נתינת מים לתוכן דדינן כבית הכסא. וכ' הרב"י הטעם שם דדוקא מי רגלים שהן צלולי' ומתערבי' עם המים ומתבטלים משא"כ בעביט וגרף דהבלוע בכלי מן הצואה ומן מי רגלים אינו מתערב עם המים שיתן בהם ואין מתבטלין והאי טעמא שייך גם בצואה שהוא דבר גוש ואינו מתערב עם המי': ג׳ דהתם כיסוי מעלי'. ר"ל אע"ג דגם מים צלולים הוי כיסוי וכדלעיל ס"ס ע"ה ס"ק ט' מ"מ לא הוי כיסוי מעליא כמו עששית: ע״ו:תרנ״ב א׳ (ס"ק י) ספק כו' ה"נ אם מצויים כו' ובמחצה על מחצה כ' הפר"ח דג"כ אפי' בבית אסור דהא מה"ט בבית שרי דחזקתו נקי ואין בו צואה וכיון דחזינן בו צואה כבר יצא מחזקתו אלא דהוא ספק אי הוא צואת כלבים. ספק תורה לחומר' ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א