סימן עד – שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן עד – שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה

א הָיָה יָשֵׁן עָרֹם בְּטַלִּיתוֹ, צָרִיךְ לָחֹץ בְּטַלִּית עַל א לִבּוֹ וְאָז יִקְרָא, מִשּׁוּם דְּלִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אָסוּר: { הַגָּה: וְה"ה אִם לִבּוֹ רוֹאֶה } ב { עֶרְוַת חֲבֵרוֹ אָסוּר } (טוּר). ב הָרוֹחֵץ עָרֹם בְּמַיִם צְלוּלִים, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יְכַסֶה בְּבֶגֶד מִמַּטָּה לְלִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת ג הָעֶרְוָה כְּשֶׁיְּבָרֵךְ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד, אֲבָל בְּיָדַיִם לֹא הָוֵי ד כִּסוּי: { הַגָּה: וְה"ה אִם מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ } ה { בְּיָדָיו, לֹא מִקְרֵי כִּסּוּי הָרֹאשׁ וע"ל סי' צ"א } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְאִם הָיוּ הַמַּיִם ו עֲכוּרִים, שֶׁאֵין אֵיבָרָיו נִרְאִין בָּהֶם, מֻתָּר לִקְרוֹת וְהוּא בְּתוֹכָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רֵיחָן רַע: { וְאִם אֵין לִבּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם רַק לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אַף בִּצְלוּלִים } ז { שָׁרֵי } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ג אִם הָאָדָם מְחַבֵּק גּוּפוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, דַּיְנִין לֵיהּ ח כְּהַפְסָקָה. ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה ט מֵהַלֵּב: { הַגָּה: וְאִם הֵן עֲרֻמּוֹת צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׁאָר דָּבָר, דְּאָז אֵין לִבָּן רוֹאֶה עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִישׁ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) { וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ו ס"ג. } ה שְׁאָר אֵיבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה מֻתָּר, אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֵיבָרָיו נוֹגֵעַ בֵּין בְּעֶרְוָתוֹ בֵּין בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וִירֵיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן י בְּבֶגֶד אוֹ לְהַרְחִיקָן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶם. ו הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם, מֻתָּר לִקְרוֹת יא קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ:

באר היטב – סימן עד – שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה

א א לבו. עמ"א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו ע"ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה: ב ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו: ב ג הערוה. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ"ש המג"א: ד כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר"ח: ה בידיו. ע"ל סי' ב' ס"ק ו' מש"ש: ו עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ"א: ז שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב"א מ"א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ"ז צ"ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע"פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע"ת: ג ח כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ"מ הפסקה מיהא הוי ב"י: ומהר"ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ"ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר"ח דהכי נקטינן: ד ט מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש): ה י בבגד. וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א: ו יא ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:

מגן אברהם ע״ד – סימן עד – שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה

א׳ כתב הרב"י סי' ר"ו בשם הרא"ש פרק הרואה ירוש' ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו דאסור עכ"ל הרא"ש, ופליאה בעיני על המאור הגדול איך פי' כן דא"כ ל"ל למבעי במגדל דהוא מלת' דלא שכיח ה"ל למבעי כשלובש טלית או חלוק ופשוט דאישתמיטתי' הגמרא בסוכה דף י' ע"ב דאמרי' היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקור' ואם היתה גבוה י' אסור ופירש"י דאהל לא חשיב הפסק כמו העומד בבית ומוצי' ראשו חוץ לחלון דשדי ראשו בתר רובו ואם אינו גבוה י' הו"ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק עכ"ל וא"כ דבר ברור שהירו' מבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אוהל או ה"ל ככלי וה"ל כחלוק או כטלית וז"ל רי"ו ני"ג ח"ב היה יושב בתוך מגדל של עצים ועשאו כמין מלבוש יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי עכ"ל הנה פסק הבעי' לקולא, אך ק' למה השמיטו הפוסקים ההי' דסוכה לכן נ"ל דס"ל דהירוש' והגמ' דסוכה ס"ל לבו רואה את הערוה מותר אבל לדידן דס"ל אסור א"כ ממ"נ אף את"ל דהאהל חשיב הפסקה מ"מ הרי לבו רואה הערוה ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א"כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כלו בחוץ ואפשר דרי"ו מוקי לה שלבו מכוסה בבגד וא"כ אין לבו רואה ערוה אך כדי שיהא הפסק בין ראשו לערוה בעינן שיוציא ראשו חוץ לחלון אבל בבית כה"ג לא חשיב הפסק, ונ"ל דה"ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו: ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו: ב׳ יכסה בבגד ממטה ללבו. אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המיס שרי כמ"ש בהג"ה: ג׳ בידים לא. ואף על גב דאמרינן בשבת דף ק"כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם מין אחר משא"כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת"ה) ועוד דבגמ' נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה: ד׳ עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו (תר"י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט: ה׳ למעלה מן המים. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (ב"י רשב"א עס"ס ע"ה): ו׳ דיינין ליה כהפסק'. דנהי דכיסוי לא מקרי הפסקה מיהו הוי [ב"י]: ז׳ אף על פי שאינם מפסיקות. דהא אין לבן רואה ערותן והב"ח חולק ע"ז וע"ס ר"ו: ח׳ דאז אין לבן וכו'. ט"ס הוא וכצ"ל דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ"ש סימן ר"ו וכן מ"כ דלא כל"ח שנדחק בזה פי' דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה' טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה נראית כלל, וא"ל תסתכל במקום אחר כמ"ש ססי' ע"ה דוקא בערות חבירו אבל כשערותו מגולה אפי' אינו רואה אותה אסור וכמ"ש ס"א דאפי' מוציא ראשו חוץ לחלון אסור ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ"כ תר"י בהדיא עמ"ש ססי' ע"ה: ט׳ בין בערות חבירו. כתב הרב"י זה נלמד במכ"ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי' בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ"ש רסי' ע"ג עכ"ל. וקשה דא"כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ"ל דהתם דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב"י, כ' הג"א בבניו הקטנים אפי' נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כלוי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ והמדקדק בדברי תר"י ירא' שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ"ל ול"נ לאסור מידי דהוה ארוא' ערות קטן עסיק ע"ה ס"ד:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ע״ד

א׳ כדי שלא יהא לבו וכו'. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו ובי"ד סי' ר' הארכתי בזה בס"ד. ב׳ לא מקרי כיסוי הראש. נר' דהיינו דוקא לענין שיברך או יוציא מפיו שאר דברי קדוש' אבל לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי קצת די בכיסוי ביד וכמ"ש ס"ח: ג׳ דיינין ליה כהפסק'. פי' אם הוא עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה הפסק' ואפילו למאי דכתב בסימן צ"א דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף שאני הכא דלא בעינן אלא הפסק ראיית הלב לערוה ודאי סגי בזה שהרי אין רואה ודומה זה לאשה שאין שייך לבה רואה ערותה כיון שעכ"פ אין רואה אע"פ שאין שם הפסקה ד"א חוץ לגופה ה"נ בזה: ד׳ אע"פ שאינן מפסיקין למטה כו'. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראות' ומ"מ אם הם עומדות ערומו' יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנ' לא יראה בך ערות דבר וכעין שמצינו בסוטה שצריך לכסות לפניה ולאחריה מפני שכולה ערוה ופירש"י שבית הבושת שלה נראי' מלפניה ומלאחריה מ"ה צריכה שתהא יושבת וטוחות כמ"ש רמ"א ע"ז אלא שמה שסיים רמ"א דאז אין לבן רואה את ערוה הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר והוראה זו כתב מו"ח ז"ל עלי' דאין נכונה וכ"כ בי"ד אלא גם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבוש וכ' שהש"ע עצמו סותר פסק שלו לקמן בסי' רע"ו דבעינן באשה יושבת דוקא כו' וגרם לו כל זה לפי שהבין לפי דיעה זו שאין באשה כלל גילוי ערוה אפילו עומדת וכיון שיש באמת איסור בעומדת נתבטלה דיעה זאת וכבר הארכתי בי"ד סי' ר' דלא דק בזה אלא בעומדת גם דיעה זאת מודה דיש איסור אבל לא מצד לב אלא מצד גילוי ערוה כמ"ש וע"כ דבר ברי וראוי לסמוך עליו שהאשה שיש לה מלבוש ונתכסה מלפניה ומלאחריה אינה צריך להפסק' בין לב לערוה כלל ויכול' להתפלל וכן לענין טבילה אם עומדת אפי' במים צלולים יכולה לברך אם לבה חוץ למים או אפי' תוך המים ומחבקת ידה על גופה תחת לבה וכן יעשה בישראל ועיין בט"ז בי"ד סי' ר' מש"ש בס"ד: ה׳ מותר לקרות ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ע״ד

ע״ד:תרכ״ה א׳ כתב הרב"י כו' מספקא לי' כו' הם דברי הרא"ש לפרש אבעי' דר"י וס"ל להרא"ש דפשיטא דאהל חשיב הפסק אלא כיון דאינו מוציא רק דאשו ועדיין הלב בפנים תוך המגדל. וא"כ עדיין לבו רואה א"ה. ולכן סיים הרא"ש ולמעלה פסקנו דאסור. ר"ל בפרק מי שמתו כו' פסק הרא"ש דלבו רואה את הערוה אסור. וא"כ ממילא נפשטה האיבעי' לדידן: ב׳ דשדי ראשו בתר רובו והוי כלו לפנים והוי עיניו רואות את הערוה: ג׳ ואם אינו גבוה יו"ד כו' חוץ לחלון. והיינו דוקא בכיל' דלא קביע אבל בית אפילו אינו גבוה יו"ד כיון דקביע אסור דאמרי' בכל ענין שדי ראשו בתר רובו כ"ה שם בגמ' בסוכה: ד׳ אם המגדל של עץ חשיב אהל כו' בש"ס דילן מבואר שני הצדדים אם גבוה יו"ד לא הוי חציצה ואם אינו גבוה יו"ד ודאי הוי חציצה. ובירושלמי מסתפק אבל אינו מבורר אי מיירי בגבוה יו"ד ובאינו גבוה פשיטא לי'. או מיירי באינו גבוה יו"ד ובגבוה פשיטא ליה. או בירושלמי מסתפק בכל ענין בין בגבוה עשרה ובין באינו גבוה (ואפשר מגדל יותר קביעות מכילה וכמ"ש לקמן). וז"ל רי"ו ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי וע"כ גם רי"ו הוי מפרש הירושלמי כמ"ש מ"א ופסק האיבעי' לקולא וכמ"ש מ"א וא"ש דברי רי"ו אבל אי רי"ו הוי מפרש הירושלמי כהרא"ש דמסתפק בלבו רואה את הערוה. א"כ על מה סיים וכ"ה בירושלמי אם על מ"ש לבו רואה את הערוה אסור דנקט האיבעי' לחומרא ע"ז לא הוי צריך לראיה מספיקו של הירושלמי כי הו' מחלוקת תנאים בש"ס דילן בפרק מי שמתו ואי על הרישא כוון רי"ו במ"ש יוציא ראשו חוץ לחלון כו' והיינו באין לבו רואה את הערוה וכמ"ש מ"א אח"ז הא זה אינו מבואר בירושלמי להיתרא. אדרבה דלמא הירושלמי מסופק בזה וכדעת מ"א באמת שזה היא איבעי' של הירושלמי אלא ע"כ צ"ל דגם רי"ו הוי מפרש הירושלמי כמ"ש מ"א וא"ש והא דאיצטריך רי"ו להביא מן הירושלמי ולא הביא סוגי' דסוכה שהביא מ"א. דפשיטא להש"ס דשרי י"ל או משום דאיכא שם בסוכה לישנא בתרא דלא נאמר דין כילה לענין ק"ש כלל אלא סוכה הישן תוך כילה בסוכה אי מקרא ישן תוך הסוכה ולא חשיב הכילה הפסק. ולישנ' בתרא עיקר וא"כ אינו מבואר היאך הדין לענין ק"ש. ולכן הביא ראיה מירושלמי: או אפשר ס"ל לרי"ו דמגדל של עץ חשיב יותר קבוע מכילה וירושלמי מיירי באין גבוה יו"ד ואינו חולק על ש"ס דילן דאע"ג דבכילה בפחות מי' הוי הפסק. מ"מ נסתפק במגדל דהוי יותר קבוע אפשר דלא הוי הפסק. ולכן נקט רי"ו לרבותא אפי' מגדל של עץ הוי הפסק וכ"ש כילה. ודין מגדל אינו מבואר בסוכה והא דלא חילק רי"ו בין פחות מיו"ד לגבוה יו"ד. או משום דסתם מגדל הוי פחות מיו"ד או אדרבא רי"ו מתיר בכל ענין דס"ל לישנא בתרא בסוכה עיקר וא"כ אין מבואר בש"ס דילן כלל דין כילה לענין ק"ש. כיון דהירושלמי מסתפק סתם במגדל משמע בין בגבוה יו"ד ובין באינו גבוה יו"ד ופסק האיבע' לקולא ומה"ט בכל ענין הוי חציצה ושרי: ה׳ ואם מוציא גם לבו כו' כאלו הוא כלו בחוץ. ור"ל ואסור כה"ג: ו׳ ואפשר דר"י מוקי לה כו' והפוסקים שהשמיטו נראה להם דוחק לאוקמי כה"ג דא"כ ה"ל להש"ס ירושלמי לפרש דמיירי שכיסה לבו א"ו דס"ל לבו רואה את הערוה מותר. וכ"כ התוספות בהדיא בסוכה דעל כרחך הא דמתיר להוציא ראשו חוץ לכילה ולקרות ק"ש ע"כ ס"ל לבו רואה את הערוה מותר. ועל כרחך צ"ל דנראה להם דחוק לאוקמי שכיסה את לבו. וכיון דקי"ל לבו רואה את הערוה אסור לכן השמיטוהו ואע"ג דאכתי ה"מ להעתיק אם כיסה לבו דכילה הוי חציצה אם הוציא ראשו. אין זה קושיא על הפוסקים להעתיק כל חידושי דינים היוצאים מתוך פילפול ואינם מבוארים להדיא בש"ס. וכ"כ כמה פעמים על הרמב"ם משא"כ רי"ו כ' מ"א דמוקי לה דהש"ס וירושלמי מיירי כה"ג ולכן העתיקו: ז׳ אבל בבית כו' והיינו אפי' אינו גבוה יו"ד כצ"ל: ע״ד:תרכ״ו א׳ (ס"ק ב) יכסה כו' כמ"ש בהג"ה ר"ל לענין לב והוא הדין לעינים: ע״ד:תרכ״ז א׳ (ס"ק ג) בידים כו' ורוצה לעמוד ערום ר"ל מי שהיה שם כתוב על בשרו וצריך טבילה ועי"כ צריך להסיר בגדיו וכיון דאסור לעמוד בפני השם ערום אם אפשר לכסות השם בגמי יכסה ולא הוי חציצה שנכנס בו מים ואם אין לו גמי ס"ל לחכמים דלא יכסה ביד דלמ' משתלי ויסלק היד מן השם ונמצא עומד ערום לפני השם ולכן לא יטבול ור' יוסי ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולכן שלא לדחות טבילה בזמנה ס"ל דלא גזרי' ויכסה ביד עכת"ד הגמ': ב׳ דהוי מין א' כו' דהלב והיד חד גוף נינהו משא"כ לגבי כיסוי השם שהיד אינו בא לכסות הגוף אלא לכסות השם שאינו מן הגוף עכ"ל ת"ה ס"י. ור"ל דכתב בדיו או בצבע שאינו מן הגוף: ג׳ ועוד בגמ' נמי כו' הלשון צ"ב דמשמע שבא להוסיף ע"ד ת"ה טעם ובאמת המעיין בת"ה יראה שע"כ מ"א חולק על ת"ה דהת"ה בא להוכיח דכובע של קש מקרי כיסוי דהא אמרי' לגבי שם דמכסה בגמי ומה לי גמי או קש ותחלה רצה לדחות דאין ללמוד מכיסוי השם דע"כ לגבי הזכרת ברכה חמיר מלעמוד לפני השם ערום דהא לגבי השם היה די בכיסוי יד לולא דגזרי' דלמא משתלי ושקיל ולגבי ברכה כתב ר"ת דלא מהני ומה שמניח היד על הלב שלא יהיה לבו רואה א"ה ובעי' דוקא בגד ע"כ לגבי הזכרת ברכה חמיר א"כ גם לענין כובע של קש ליכא למילף מהתם דמהני ומסיק דלעולם הזכרת השם ולעמוד לפני השם ערום שוין שפיר איכא למילף מיניה דין כובע של קש והא דמהני התם כיסוי יד לולא גזרה דלמא משתלי משא"כ לגבי הזכרת ברכה. ה"ט דמין במינו אינו חוצץ כנ"ל עכת"ד ת"ה. הרי דגזרת דלמא משתלי בין עיניו של ת"ה ואפ"ה מקשה מיניה ע"כ צ"ל דס"ל דלגבי הזכרת ברכה לא שייך דלמ' משתלי וכן מצאתי בפר"ח. וה"ט דוקא טבילה שיש לה משך זמן א"ל דלמא משתלי משא"כ הזכרת ברכה דהוא זמר קצר מאוד ל"ל שבתוך זמן מועט מתחלת הברכה שהניח היד על הלב ישכח טרם יגמור הברכה ויסלק היד אע"כ מצד הדין לא מהני הנחת יד לגבי ברכה או י"ל דגם אם ישכח מסתמ' יחזור ויזכור מיד ויכסה ודוק' לגבי השם מיד שמסיר היד עשה איסור שעומד לפני השם ערום ואף אם שוב יניח ידו עליו לא תיקן את אשר עיות משא"כ בברכה יהיה איך שיהיה ע"כ ת"ה ס"ל בברכה לא שייך למגזר דילמא מישתלי והא הכא בברכה קיימינן ומ"א דס"ל דגם בברכ' גזרינן דילמא משתלי ע"כ חולק בזה על ת"ה: ע״ד:תרכ״ט א׳ (ס"ק ה) למעלה כו' כיון שעיניו כו' הלשון אינו מדויק דהא בלב קיימי' והכונה דרמ"א בד"מ למד דין זה דאם לבו חוץ למים דשרי מדכתב הרשב"א אהא דאמרי' דבמים צלולים אסור משום דלבו רואה א"ה ת"ל דעיניו רואים א"ה. ותי' כיון דעיניו חוץ למים כו' משא"כ הלב שהוא במים ומיניה ילפי' דאם גם הלב חוץ למים שרי: ע״ד:תר״ל א׳ (ס"ק ו) דיינין כו' הפסק' מיהו הוי. וכ' הל"ח פ' מ"ש סעיף קי"ג על דברי הרב"י וז"ל וצריך טעם לדבר ולכן נ"ל דלכך מקרי הפסקה לפי שעושה מעשה שלא כדרכו שאין דרך בני אדם לחבק עצמו כך. משא"כ כיסוי בעלמ' בידו על לבו היא דבר רגיל ושכיח ולפיכך אין כיסויו כיסוי עכ"ל. ובס' פר"ח חולק על דין זה ע"ש: ע״ד:תרל״ב א׳ (ס"ק ח) דאז כו' פי' דאשה כו' פי' זה הוא לפי גרסת מ"א: ב׳ שלא תהא ערותה כו' פי' ר"ל משום לא יראה בך ערות דבר. וכ"כ תר"י וע' ש"ך וט"ז י"ד סי' רי"ש האריכו בזה: ע״ד:תרל״ג א׳ (ס"ק ט) בין כו' וקשה דא"כ למה הוצרך כו' ר"ל הטור וראב"ד ע"ש: ב׳ בערות חבירו היינו הגיד ולא הכיס כ"כ הרב"י לענין ערות עצמו. וכמ"ש בש"ע שלא יגע הגיד בהם: ג׳ כתב הרב"י כ' הג"א כו' ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום כו' וכ' בד"מ כו' יותר להתיר מלאסור. דאהא דאמרינן פ' מ"ש דף כ"ה דערות עכו"ם מקרי ערוה. אע"ג דבשר חמורי' בשרם מ"מ מדכתיב ואת ערות אביהם לא ראו מוכח דגם ערות עכו"ם מקרי ערוה. וא"כ כשמלין גר ודאי צריך לכסות ערותו בשעת ברכת המילה וכתבו תר"י דיש מביאין ראיה מכאן דה"ה כשמלין קטן דצריך לכסות ערותו בשעת ברכת המילה. וי"א דא"צ דהא קי"ל דישן עם בניו הקטנים וקורא ק"ש ודחה הוא ראיה זו דשאני התם דאינו רואה הערוה. ומניין להתיר ראיית הערוה ומסיק וסיים וז"ל דמיהו נראה דבקטן כ"כ (ר"ל שאינו ראוי לביאה כמ"ש הרא"ש) דלא דייני' לי' ערוה וא"צ לכסותו עכ"ל. וא"כ הרב"י דייק מתחלת דברי תר"י שכ' דמהא דישן עם בניו הקטנים אין ראיה להתיר אפי' ראיית ערוה ואף דלבסוף מתיר ראיית ערות קטן מ"מ נגיעת ערוה דחמיר יותר לא שמענו היתר וד"מ דייק מסיפא מדכ' דבקטן כ"כ לא דיינינן לי' ערוה וכיון דלא מקרי ערוה אפי' נגיעה שרי ואע"ג דאינו ראיה גמורה דהא סיימו ואין צריך לכסותו אם כן י"ל דדוקא לענין זה דא"צ לכסותו ל"מ ערוה דראי' שרי אבל מ"מ נגיעה אסורה. מ"מ טפי משמע הלשון דלא מקרי ערוה כלל לכן כתב דיותר נראה להתיר מלאסור אבל מ"מ המ"א הסכים לדינא לדעת רב"י וכתב הטעם מ"ד ארואה ערות קטן דכתב הרב"י בסי' ע"ה דאסור. ואפי' לדעת רמ"א שהביא יש מתירין ראיית ערות קטן מ"מ נגיעה דחמיר אסור וכמ"ש הרב"י:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א