סימן סד – דין הטועה בקריאת שמע
א קְרָאָהּ לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים, אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, יָצָא, לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. ב קָרָא פָּרָשָׁה וְטָעָה א בָּהּ, אִם יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה, כְּגוֹן שֶׁקָּרָא כֻּלָּהּ אֶלָּא שֶׁדִּלֵּג פָּסוּק ב א' בָּאֶמְצַע, חוֹזֵר לְרֹאשׁ אוֹתוֹ הַפָּסוּק וְגוֹמֵר ג הַפָּרָשָׁה, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה, חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה. ג טָעָה בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁסִיֵּם פָּרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם רִאשׁוֹנָה אִם שְׁנִיָּה, חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, וְיַתְחִיל וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ. ד הָיָה עוֹמֵד ד בְּוּכְתַבְתָּם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה אִם בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה, וְהָנֵי מִילֵי שֶׁלֹּא הִתְחִיל לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, אֲבָל אִם הִתְחִיל לְמַעַן יִרְבּוּ ה יְמֵיכֶם, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר דְּסִרְכֵיהּ נָקַט וַאֲתָא:
באר היטב – סימן סד – דין הטועה בקריאת שמע
ב א בה. דוקא טעה אבל בהזיד או במתכוין חוזר לראש. פר"ח: ב פסוק אחד. לאו דוקא פסוק א' אלא אפי' תיבה אחת נמי חוזר לשם כ"כ הרא"ש: ג הפרשה. פי' אם יודע אם אמר שמע בכונה חוזר לואהבת. ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונה פשיטא דחוזר לראש ב"ח מ"א. וט"ז כ' נראה פשוט דאם אירע לו כן בפרשה ראשונה דאינו חוזר דמתחיל שמע ישראל דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת עכ"ל. נ"ל דאיירי ג"כ בידוע שקרא פסוק ראשון דאם אינו יודע אפי' פסוק ראשון א"כ אפי' את"ל דקרא פסוק ראשון בודאי שלא בכוונה קרא אותו וצריך לחזור מפסוק ראשון ואילך דאל"כ הו"ל קורא למפרע ומאי אריא דאינו יודע היכן טעה אפילו יודע מ"מ כיון שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך הוא לחזור מתחלת שמע ואילך אלא ע"כ מיירי דבפסוק ראשון היה מכוון ואח"כ קרא שלא בכוונה וטעה ואינו יודע היכן טעה חוזר לואהבת זהו כוונת ט"ז וכמ"ש הב"ח ומ"א והמחבר יד אהרן הבין דהט"ז הוא מתנגד עם הב"ח חמיו בזה ע"ש ולא דק: ד ד בוכתבתם. והא דלא אמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגו"ל שהוא לשון רבים עיין תוספות יום טוב וט"ז כתב הטעם דוכתבתם הוא סוף הפרשה יוכל לטעות ע"ש: ה ימיכם. וכל שכן באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו בב"י רשב"א. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח. או חתם במקום שאמרו שלא לחתום. אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר נוסח אחר בעניין הברכה יצא ע"ש ועיין סי' נ"ט:
מגן אברהם ס״ד – סימן סד – דין הטועה בקריאת שמע
א׳ חוזר לראש הפ'. פי' אם יודע שאמר שמע בכוונה חוזר לואהבת ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונ' פשיטא דחוזר לראש [ב"ח] ועיין בלבוש ול"ח ועמ"ש סי' ס"ג ס"ד: ב׳ וכתבתם. והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול שהוא ל' רבים: ג׳ דסירכי' נקט ואתא. ומכ"ש אם מצא עצמו בתיבה אחרת באמצע הפ' חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו [ב"י רשב"א]: כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע כתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום אבל אם שינה בנוסח הברכה ול"א אותו ל' ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה יצא עסי' נ"ט ור"ס קפ"ז:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ס״ד
א׳ חוזר לראש הפ'. נרא' פשוט דאם אירע לו כן בפ' ראשונה דאינו חוזר ומתחיל שמע ישראל דהא לחד פי' הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת: ב׳ היה עומד בוכתבתם כו'. הא דלא נקט וקשרתם דאי' ג"כ בב' פרשיות שמעתי לתרץ בשם מהר"ל מפראג דאין לטעות שם דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ והשני הוא בסגו"ל. ועדיין קשה למה לא נקט בשבתך בביתך שהוא ג"כ ב"פ בב' הפרשיות ונ"ל דאורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לטעות בתחלת פרשה ראשונה או באמצעה דודאי יוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אם הוא עדיין בפרשה ראשונה או בפרשה השנייה אבל כשהוא קיים בסוף הפרשה הראשונה שיש קצת זמן ארוך שפיר יוכל לטעות דשמא סיים הפ' השניה לכן נקט טעה בוכתבתם שהוא סוף פ' ראשונה כנ"ל:
ספר מחצית השקל על אורח חיים ס״ד
ס״ד:תקע״ט א׳ (ס"ק א) חוזר לראש הפ' כו' חוזר לואהבת. ואם א"י כו' פשיטא חוזר לראש פי' דחוזר לראש הפ' שכ' בש"ע. ר"ל לואהבת וקור' לואהבת ראש הפ' ומיירי שיודע שקרא שמע בכוונ'. דל"ל דמסופ' אם קרא שמע וא"כ ראש הפ' הפי' כפשוטה דחוזר לשמע. דא"כ תיקשי כיון דנסתפ' אם אמר שמע א"כ אפי' אמר שמע ע"כ לא נתכוין בה דאי היה מתכוין בה לא היה אפשר שיפול בה ספק אי קראה. וכיון דלא נתכוין מאי אריא דנסתפ' אי אמר שמע אפי' אמר שמע כיון דלא נתכוין צריך לחזור ולומר שמע. וא"כ צריך לקרות כל הפ' כי היכי דלא ליהוי קורא למפרע וזה ראיה לדברי מ"א (בסי' ס"ג סק"ו) א"ו דמיירי שיודע שקרא שמע בכוונה ומסתפ' מואהבת ואילך וחוזר לראש הפ' ר"ל לואהבת: ב׳ וע' בלבוש. שכ' להיפוך דמן הסתם אמרינן דקר' בכוונה. והל"ח כ' דראייתו מן הרמב"ם והל"ח דחה ראייתו וסברתו והסכים לדברי הב"ח וע"ש: ס״ד:תק״פ א׳ (ס"ק ב) בוכתבתם וכו' בקמ"ץ תחת התי"ו. ועמ"ש הט"ז: ס״ד:תקפ״א א׳ (ס"ק ג) דסירכ' כו' ומכ"ש במצא כו' ר"ל דהא אפילו בוכתבתם דא"ל דסירכ' נקט לו' למען ירבו אחר פסוק וכתבתם שבפ' ראשונה וא"כ א"ל שלא קרא עדיין רק פרשה א' אפ"ה אמרינן מסתמ' אמר כסדר גם פרשה שניה כ"ש בתיבה אחרת: ב׳ כ' הרמב"ם כו' וכתב הכ"מ פ"א מברכות כו' ליישב שלא יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי מה שכתב בפ"א מברכו' עם מ"ש בפ"א מק"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א