סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע

א יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע א בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בְּרֶתֶת וָזִיעַ. ב אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הַיְנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים, שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ. ג בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ "ה תֵּבוֹת, וּכְדֵי לְהַשְׁלִים רמ "ח כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם, מְסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר ב ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת: { הַגָּה: וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) { וְאִם הַיָּחִיד רוֹצֶה גַּם כֵּן לְאָמְרָם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֵין אִסּוּר } ג { בַּדָּבָר } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וְאִם הוּא קוֹרֵא בְּיָחִיד, יְכַוֵּן ד בְּט"ו וָוִי"ן שֶׁבֶּאֱמֶת וְיַצִּיב שֶׁעוֹלִים צ', וְהֵם כְּנֶגֶד ג' שְׁמוֹת הַהֲוָיָ"ה, שֶׁכָּל שֵׁם עוֹלָה כ"ו וְד' אוֹתִיּוֹתָיו הֵם ל': { הַגָּה: וְיֵשׁ עוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר דְּט"ו וָוִי"ן עוֹלִין צ', וְהַקְּרִיאָה נֶחְשֶׁבֶת א', הֲרֵי צ"א כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר ד' אֲדֹנָ"י אֱמֶת } (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ב וְאָגוּר) { וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּכָל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּיָחִיד, יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן } ה { שְׁמַע וְגו', כִּי ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן שֶׁל רמ"ח, וְהוּא בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְנִרְאֶה לִי מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא עִם הַצִּבּוּר, לֹא יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה, וְכֵן נוֹהֲגִין, וְנָכוֹן הוּא. } ד נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה. ה נוֹהֲגִין לִתֵּן ו יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת פָּסוּק רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר שֶׁמּוֹנְעוֹ מִלְּכַוֵּן. ו צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּחֵי"ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּבָּ"ה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁלָּזֶה רוֹמֵז חֲטֹטֶרֶת שֶׁבְּאֶמְצַע הַגַּג הַחֵי"ת, וְיַאֲרִיךְ בַּדָּלֶ"ת שֶׁל אֶחָד שִׁעוּר שֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁהַקָּבָּ"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַטּוֹת הָרֹאשׁ כְּפִי ז הַמַּחְשָׁבָה: מַעְלָה וּמַטָּה וּלְד' רוּחוֹת. ז יַדְגִּישׁ ח בַּדָּלֶי"ת שֶׁלֹּא תְּהֵא כְּרֵי"שׁ. ח לֹא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּאָלֶ"ף. ט אָסוּר לוֹמַר שְׁמַע ט ב' פְּעָמִים, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַתֵּבוֹת שֶׁאוֹמֵר שְׁמַע שְׁמַע, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַפָּסוּק רִאשׁוֹן. י כְּשֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה וְלַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָהּ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה יֵשׁ לִזָּהֵר מִלּוֹמַר פָּסוּק רִאשׁוֹן: { הַגָּה: ב' פְּעָמִים. } יא הָאוֹמְרִים בְּאַשְׁמֹרֶת בִּסְלִיחוֹת וּבְיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ב' פְּעָמִים פָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לְלַמְּדָם שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ. יב ה' הוּא הָאֱלֹהִים שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ז' פְּעָמִים, מִנְהָג כָּשֵׁר הוּא: { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל שׁוּם בְּרָכָה ב' פְּעָמִים } י { אָמֵן } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד). יג אַחַר פָּסוּק רִאשׁוֹן צָרִיךְ לוֹמַר יא בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בַּחֲשַׁאי. יד צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין לְעוֹלָם וָעֶד לִוְאָהַבְתָּ כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם לִשְׁאָר מִצְוֹת: { הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַפְסִיק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בֵּין יִשְׂרָאֵל לַה' וּבֵין אֱלֹהֵינוּ לַה' הַשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׁמָע שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא ה' אֶחָד } (רוֹקֵחַ) { וְיֵשׁ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין אֶחָד לְבָרוּךְ, כִּי עִקַּר קִבּוּל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא פָּסוּק רִאשׁוֹן } (אַבּוּדַרְהַם). טו צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין הַיּוֹם לְעַל לְבָבְךָ, וּבֵין הַיּוֹם לְאַהֲבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה הַיּוֹם וְלֹא לְמָחָר. טז צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין נִשְׁבָּע לַה' כְּדֵי לְהַטְעִים יָפֶה הָעַיִ"ן, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית כְּהֵ " א. יז צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ דְּלֹא לִשְׁתְּמַע תִּשְׁקְרוּ אוֹ תִּשְׂכְּרוּ, וְהָוֵי כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס, וְכֵן צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ"ן שֶׁל וּזְכַרְתֶּם. יח יַדְגִּישׁ יוֹ"ד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע וְשֶׁלֹּא תֵּרָאֶה אָלֶ"ף, וְכֵן יוֹ"ד דִּוְהָיוּ, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְהָאוּ. יט צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין וְחָרָה לְאַף, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְחָרָף. כ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתוֹ כְּסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, כְּגוֹן יב בְּכָל לְבָבְךָ [עַל לְבָבְךָ], עַל לְבַבְכֶם, בְּכָל לְבַבְכֶם, עֶשֶׂב בְּשָׂדְךָ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, הַכָּנָף פְּתִיל, אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ. כא צָרִיךְ בְּכָל אָלֶ"ף שֶׁאַחַר מֵ "ם לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם, וּקְשַׁרְתֶּם אוֹתָם, וְשַׂמְתֶּם אֶת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (וּזְכַרְתֶּם אֶת וַעֲשִׂיתֶם אֶת), שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּקוֹרֵא מוֹתָם (מֵת). כב אַף בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּכָךְ: { הַגָּה: וְה"ה הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים יֵשׁ לִזָּהֵר } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרד"ק). כג צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יג יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח. כד צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּטְעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: { הַגָּה: אֲבָל לֹא נָהֲגוּ כֵן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וּמִכָּל מָקוֹם הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים } יד { בְּכָךְ. } כה כְּשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד. וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁיֹּאמַר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ יְמַשְׁמֵשׁ בִּשְׁנֵי צִיצִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ"ד סָעִיף ה'. } כו יֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּקוֹל רָם, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹתוֹ בְּלַחַשׁ: { הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם יֹאמְרוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם וְכֵן נוֹהֲגִין } (כָּל בּוֹ):

באר היטב – סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע

א א בכוונה. תוס' בספ"ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע"כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק"ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים): ג ב אלהיכם אמת. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר"ם אלשקר כתב שי"ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ה ומהרא"ם ח"א סי' ב' ועיין בפר"ח ובמ"א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ו שכתב שיש לגעור בש"ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג"כ תיבת אני ע"ש ועיין יד אהרן: ג בדבר. אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ד"מ ועיין כנה"ג: ד בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל. י"מ מ"א: ה שמע. ובמט"מ כתב שרש"ל לא רצה להפסיק ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח ועיין שכנה"ג: ה ו ידיהם. ר"ל יד ימין: ו ז המחשבה. אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו'. דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה. אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה הרא"ש. והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב עט"ז: ז ח בדלי"ת. ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשוא או בצירי אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. ב"ח מ"א פר"ח: ט ט ב"פ. ואם לא כוון יחזור ויקרא בלחש ויש לדייק מדברי הגמ' דאמרינן משתקין אותו משמע בדאיכא אחרים דשומעין אותו אבל בליכא אחרים דשומעין אותו דהיינו אם הוא בציבור ובלחש או ביחיד אפילו בקול רם לית לן בה ב"ח וכ"כ בס' חסידים סי' י"ח ועיין ט"ז ס"ק ג' ואין להקשות דא"כ מאי פריך הש"ס בברכות דף ל"ג ע"ב מהקורא את שמע וכופלה דלמא איירי בלחש או ביחיד דא"כ אפילו מגונה ליכא ע"ש. ובסליחות שמפסיק הרבה בנתיים מותר לומר בכל פעם שאומר ויעבור. של"ה מ"א. וה"ה על ב' ענינים חלוקים מותר לכפול כדאמרינן בפרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו דמסקינן שם דה"ק ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות וכתב רש"י שם כיון דאתרי מילי קמדכיר לית לן בה ע"ש. וסוגיא זו אישתמיטתיה מהב"ח במה שפסק היכא שכל הקהל אומרים ליכא קפידא דהא התם כל הקהל היו אומרים אותו ואפ"ה הקשה שם והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו. עמ"א ס"ק ט': יב י אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד בסוף מזמור מ"א ובירושלמי פרק הקורא את המגילה איתא דלאו דוקא מודים מודים משתקין אותו אלא ה"ה שמע שמע אמן אמן ע"ש. א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא"ו הפסיק הענין ותימא על הב"י דאשתמיט מיניה הירושל'. יד אהרן ועיין פר"ח. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים אפשר דאחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. הלק"ט א' סי' פ"ה וע"ל סי' נ"ו ס"ק ה' מש"ש: יג יא בשכמל"ו. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו. ש"ג ב"ח אבל בלבוש כ' שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור כ"מ ריש סי' ס"ו: כ יב בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בנתיים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחולם ובמקף בקמץ. והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר ת"ג אם לא שבאה הנגינה תחת הת"ג כמבואר אצל המדקדקים מש"ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת תיבה השניה ממילא משתנה החולם לקמץ חטף שהוא ת"ק כדי שיכול לבא אחריה נח נראה. ואעפ"כ אינו זז מגזרתו כמ"ש רש"י בחומש פרשת יתרו פסוק כ"ד פן יפרץ בם ע"ש וכן נמי את בצירי וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה: כג יג הנח. שוא הנחטפת כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר ת"ק ושוא נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר ת"ג וסי' ת"ג פתוח"י חותם. רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק: כד יד בכך. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד"מ:

מגן אברהם ס״א – סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע

א׳ וחוזר ואומר. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם [פ"ח בשם ר"ל חביב סי' ע"ג ור"מ אלשקר סי' ט"ו ורש"ך סי' ל"ג ורא"ם ח"א ס"א וע"ש סי' ב']: ובספר עשרה מאמרות מאכ"ח ח"א סי"ג כ' דש"ץ אינו אומר בלחש אמת ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת ונמצא דהוי רמ"ח תיבות מכוון אבל אם אומר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת הוי רמ"ט תיבות עכ"ל, ובזה מיושב פשטא דתלמודא דקאמר אינו חוזר ואומר אמת, והרב"י נדחק בזה ע"ש אבל ר"מ אלשקר כתב שי"ל גם פעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינ' מן המנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב הוא: ב׳ אין איסור. אבל אינו אומר אמת לחודי' עם הש"ץ דהוי כשמע שמע [ד"מ] וכתב בכ"ה שאין משתקין אותו ודוקא אם שהה בנתיים: ג׳ בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין בוי"ו שבואמונ' (כתבים) ובי"מ כ' שאמת לבדה עולה במקום ג' שמות הנ"ל: ד׳ יאמר אל מלך נאמן. ובמט"מ כ' שרש"ל לא רצה להפסיק, ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח: ה׳ צריך להאריך בחי"ת. ומגדול עוז כתב וז"ל קבלתי מרבותי איש מפי איש הגאונים כי האל"ף כמעט חוטפין בה למיעוט ההתבוננות בה ומאריכין בח' שליש ובד' שני שלישי' והנסתר סוד מופלג עכ"ל: ו׳ ידגיש. מצאתי בשם מהו' יוסף קלמנק"ש שאין הכוונ' לקרותה בדג"ש שהרי אין בה דג"ש אלא הכוונ' שיטעימנה בפה יפה וגם הרב"י כתב שאין להדגישה יותר מדאי. בשל"ה קרא תגר על המדגישים יותר מדאי ונראה כאלו הד' נקודה בשו"א: ז׳ שמע ב"פ. ומה"ט אסור לומר שמע בכל פעם שאומרים בסליחות ויעבור (ל"ח) ובשל"ה כתב דנכון לאומרו ע"ש וכנ"ל מאחר שמפסיק הרבה בנתיים לא מיחזי כשתי רשויות: ח׳ על מטתו. משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש אבל במקום אחר אסור לקרות הפרשה ב"פ: ט׳ שלא יאמרו. וב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא וכמ"ש בב"י ע"ש ואישתמיטתיה גמרא פ"ד דסוכה שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו ופריך בגמרא והא אמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו, והתם כולם היו אומרים אותו אע"כ אפילו כל הקהל אומרים אותו אסור: י׳ ב"פ אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוון וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד סוף מזמור מ"א עכ"ל: י״א צ"ל ברוך שם כו'. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח ש"ג] ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור וכ"מ רס"י ס"ו: י״ב בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן, אבל מ"מ צריך מקף בנתים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחול"ם ובמקף בקמ"ץ [ב"י רד"ק]: י״ג יניח הנד. פי' שב"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ונד נקרא שב"א המתנועעה כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה וסי' תנועה גדול' פתוחי חותם רק החיר"ק כשיש יו"ד אצל' נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת תנועה קטנה: י״ד המדקדקים מחמירים. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הרגיל בה מפסיד הכוונה [ד"מ]: ט״ו כשיאמר וקשרתם לאות כו'. כצ"ל: ט״ז בקול רם. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' ו' נתן טעם בשם רבינו האי ורשב"א דאין לקרותה בקול רם אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו ע"ש ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' מ"א שומע ולא קרא יצא ועיין בספר ת"ד בשם הראב"ד עכ"ל עמ"ש סי' נ"ט ס"ד:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ס״א

א׳ באימה ביראה כו'. בטור הביא המדרש לא הטרחתי עליכם לקרות' לא עומדין ולא פרועי ראש כו' משמע דטרח' לא בעי' אבל אי עביד אינש בפריעת ראש ש"ד ואע"ג דלענין לא עומדין אמרינן בסי' ה"ג דמי שקורא מעומד הוה עבריין שאני התם שאין לו לעמוד בחנם דבזה עובר על דברי ב"ה ולולי זאת אין איסור בדב' מצד עצמו מ"ה אמר שפי' שלא הטריח אותנו בעמיד' אבל אין איסור בדבר. אלא לענין פריעות הראש קשה דהא יש איסור בפריעת הראש כדאי' פ' כל כתבי וכמ"ש הטור לעיל בסי' ב' דצריך שיכסה ראשו דיש בזה קלות ראש וכמ"ש בסי' ח' ונ"ל דלק"מ דמידי הוא טעמא דאסור בגילוי הראש משום קלות ראש שהוא כאלו אין עליו עול וכאן שצריך עכ"פ אימה ורתת וזיע' אי הוה אז בגילוי הראש הוה נמי דרך אימה אלא שלא הטריחנו הקב"ה בזה ומ"מ נראה דעכשיו שחוק שלהם היא כן ודאי יש אפי' איסור בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו: ב׳ וכן נוהגין. כ' מו"ח ז"ל שעכשיו נתבטל המנהג ההוא וא"א אל מלך נאמן וסומכים על הזוהר שכתב שמשלימין ג' תיבות במה שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת: ג׳ אסור לומר שמע כו'. בס"ח סי' י"ח כתב אם לא קרא פסוק ראשון בכונה יחזור ויקרא אותו בלחש אבל לא בקול רם שנראה כשתי רשויות ח"ו וק"ל ע"ז דאמרינן בגמ' א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא איכוון דעתיה א"ל חברותה כלפי שמיא אי לא מכוון מחינן ליה בארזפתא דנפחא עד דמיכוין ואי איתא דמותר לחזור לקרות בלחש למה לא תי' לו אביי דא"כ היה לו לחזור ולקרות בלחש אלא ודאי דבכל גווני אסור לכפול וי"ל דעיקר קושי' ר"פ היתה מאחר שאפשר לדונו לזכות למה גוערין בו ותי' לו דאין לדונו לזה לזכות ועמ"ש בסי' ס"ג ס"ד: ד׳ מנהג כשר הוא. לפי שמשבחין אותו שהוא דר למעלה מז' רקיעים. גם מצינו בקרא ב"פ ה' הוא האלקי' גבי אליהו כ"כ ב"י בשם התוס' ולענין שאומרים בשכמל"ו ג"פ ביה"כ כמ"ש בה' י"כ צ"ל דלא חשו לב' רשויות אלא בפסוק שמע שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמי' וכיון שקבל עליו עול מלכות שמים פעם אחד אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם א' דהא קאי על פ' שמע ישראל וליכא מאן דאתי למטעי משא"כ בפסוק ה' הוא האלהים שהוא פסוק בפני עצמו ע"כ יש חשש וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ שמצינו כן בפסוק גבי אליהו: ה׳ בשכמל"ו בחשאי. אבל לא בקול רם דהא לא אמר' משה ואם לא נימרי' כלל הא אמרה יעקב ע"כ אומרים אותו בחשאי: ו׳ בין לעולם ועד לואהבת. לפי שצריך להפסיק בין פסוק ראשון וברוך שכמל"ו כי שם לשון שאנחנו מקבלין עלינו מלכות שמים ופרשת ואהבת הוא לשון צוואה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ס״א

ס״א:תקנ״א א׳ (ס"ק א) וחוזר כו' ובספר כו' אבל אם או' כו' הוי רמ"ט תיבות דהא בק"ש יש רמ"ה תיבות מלבד אמת וא"כ אי יאמר אמת ב' פעמים וגם ה' אלהיכם הוי רמ"ט תיבות והיחיד כיון דאפשר לו שיתכוין שלא לצרף תיבת אמת שאו' הש"ץ ויהיה רמ"ח עם תיבת אמת שאומר היחיד בלחש לכן עדיף שיאמר אמת בלחש כדי שלא להפסיק בין אלהיכם לתיבת אמת כמ"ש וה' אלהים אמת כמ"ש סי' ס"ו סעיף ה' וכ"ה בגמ': ב׳ ובזה מיושב כו' אינו חוזר ואו' אמת: ג׳ דף י"ד ע"ב אהא דס"ל לר"י באמצע פרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין הפרקי' שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם וא"ר יודא דבין תיבת אלהיכם לאמת יש לו דין אמצע פרק. ואם יצטרך להפסיק לשאול מפני הכבוד או להשיב לכל אדם ימתין עד שאמר גם תיבת אמת ופליגי אמוראי אי הפסיק בין אמת ויציב אם חוזר ואו' לאחר שהפסיק ומסיק דאינו חוזר ואו' אמת. ואמרינן האי דנחית קמי דרבא שמעי' רבא דאמר אמת תרי זימני. אמר רבא כל אמת אמת תפסי' להאי גברא (ופירש"י רהיטתו של אמת תפסי' להאי גברא) והקשה הרב"י א"כ למה אנו אומרים ב"פ אמת. ותי' דאנחנו כיון שמפסיקים בין אמת לאמת בתיבת ה' אלהיכם ל"ל בה. אלא שהקש' דא"כ האי דנחית קמיה דרב' ע"כ אמר אמת אמת סמוכים זה לזה ולא הפסיק לו' ה' אלהיכם אמת. א"כ ה"ל לרבא לומר לו למה לא החזרת ה' אלהיכם אמת ותי' וי"ל אז בימי רבא לא היו חוזרים לו' ה' אלהיכם אמת ולהשלים רמ"ח תיבות בק"ש היו אומרים אל מלך נאמן עוד תי' תירץ אחר ע"ש וכ' מ"א דלדברי י' מאמרות א"ש דהאי דנחית קמיה דרבא החזיר ה' אלהיכם אמת אלא שאמר גם בלחש אמת ועז"א רבא כל אמת כו' דזה אינו ראוי דא"כ הוי רמ"ט תיבות כנ"ל: ס״א:תקנ״ב א׳ (ס"ק ב) אין כו' אבל אינו או' אמת לחוד ר"ל שלא לו' ה' אלהיכם כ"א תיבת אמת לבד דא"כ הוי אמת אמת תרי זימני סמוכים זה לזה בלי הפסק כלל. וזה אינו נכון: ס״א:תקנ״ג א׳ (ס"ק ג) בט"ו כו' ובערבית. דליכא ט"ו ווי"ן רצופים בברכת אמת ואמונה: ב׳ יכוין בוי"ו שבו אמונה. כ' בספר של"ה שר"ל יצייר כאלו הוא"ו כתובה מלאה ואלף באמצע דהיינו וא"ו. א"כ ג' אותיות שבוא"ו יש בו להשלים ג' שמות. דהיינו ו' הראשונה מן א' עד וא"ו יעלה כ"א דהיינו א' עם ב' הם ג'. ויצרף גם ג' הם וי"ו. ויצרף גם ד' ואז יעלה יו"ד. ויצרף גם ה' ויעלה ט"ו. ויצרף גם וי"ו ויעלה כ"א. והוא מספר שם אהי"ה ואות אל"ף שבוי"ו שנכתב' כדין אל"ף יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע כדאי' בהרב"י סי' ל"ו בתמונת האותיו' והוא עולה כ"ו כמנין שם הוי"ה וא"ו האחרונ' יצרף כמו שמצרף בוא"ו ראשונ' יעלה שוב ג"כ כ"א כמנין שם אהי"ה הרי ג' שמות ב"פ אהי"ה. ופ"א הוי"ה: ג׳ שאמת לבדה כו' ז"ל שם והיא לבדה מספקת ליחיד היודע לכוין בה במקום ג' תיבות שמוסיף הש"ץ כי ידוע באותיות אמ"ת. שהן ראש תוך סוף לאלפ"א בית"א. וכן חותמו של הקב"ה דכתיב ביה אני ראשון לעילא עד אין סוף. ואני אחרון לתתא עד אין תכלית. ומבלעדי אין אלהים באמצע הקצוות הבלתי מוגבלות כלל: ד׳ ועיקר כו' עכ"ל: ס״א:תקנ״ז א׳ (ס"ק ז) שמע ב"פ כב"ש כו' ובשל"ה כ' דנכון לאומרה. וז"ל בהל' עניני תפלה וס"ת ומנהג טוב הוא בעיני. אח"ד בגי' י"ג ראוי להזכיר בי"ג מדות עכ"ל: ס״א:תקנ״ט א׳ (ס"ק ט) שלא כו' וב"ח כ' כו' ואישתמיטתיה גמרא דסוכה דף נ"ג ע"ב פ"ה: ב׳ שהיו אומרים כו' בחג הסוכות בשמחת בית השואבה כשהיו הולכים לשאוב מים לניסוך המים: ג׳ התם כלם היו אומרים כו' ואפשר כלם לאו דוק' דשמחת בית השואבה היה נעשה ע"י חסידים ואנשי מעשה וגדולי ת"ח ושארי האנשים ונשים היו באים לראות ולשמוע כדתנן התם ומשמע קצת שגם אמירת אנו ליה כו' היו דוקא החסידים ואנשי המעשה אומרים מ"מ עכ"פ כיון דהאמיר' היה מפי קיבוץ רוב של החסידים וא"כ לדעת הב"ח היה ראוי להתיר: ד׳ אע"כ אפי' כל הקהל כו' וצריך לחלק בין האי דהכא ובין הא דאמרי' במס' ר"ה דף כ"ד ע"ב דברבים ליכא חשדא ומותרי' להשוות מיני צורות דאית בשהייתן חשש חשד איסור והביאו רמ"א בי"ד סי' קמ"א ס"ד בהג"ה: ס״א:תק״ס א׳ (ס"ק י) ב"פ כו' וכ"כ הבחיי. והמכוין וכופל כו' ובס' א"ר כ' דאפשר דוקא במכוין ע"ש: ס״א:תקס״א א׳ (ס"ק יא) צ"ל כו' וכ"מ ר"ס ס"ו דהשוה שם לענין הפסקה בשכמל"ו לשמע ישראל: ס״א:תקס״ג א׳ (ס"ק יג) יניח כו' פתוחי חותם רק החיר"ק כו' ר"ל החמש נקודות שהן באותיות של פתוחי חותם הם ה' תנועות גדולות רק החיר"ק שתחת הפ"א של פתוחי אינה תנועה גדולה כ"א כשיו"ד אצלה וא"כ החיר"ק של הפ"א כאן היא תנועה קטנה: ס״א:תקס״ו א׳ (ס"ק טז) בקול כו' אולי יבטח כו' וס"ל דאינו יוצא בשמיעה: ב׳ ובכ"ה כתב בשם הרא"ם כו' וחולק על הפוסקים הנ"ל:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א