סימן נט – דין ברכה ראשונה ביוצר
א בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר א אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, תִּקְּנוּ לְהַזְכִּיר מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם לְהוֹצִיא מִלֵּב הָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹר לֹא בָּרָא חֹשֶךְ. ב אִם טָעָה וְאָמַר אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְנִזְכַּר מִיָּד, וְאָמַר יוֹצֵר ב אוֹר, וְגַם סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, יָצָא. אֲבָל אִם אָמַר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְלֹא אָמַר יוֹצֵר אוֹר, אוֹ לֹא סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, לֹא יָצָא. וְאִם אָמַר יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ, אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְגַם סִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים, לֹא יָצָא: { הַגָּה: וְה"ה אִם לֹא אָמַר תְּחִלָּה רַק יוֹצֵר אוֹר, אִם סִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים לֹא יָצָא } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפָרֵשׁ כֵּן הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ) אֲבָל אִם סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁפָּתַח יוֹצֵר אוֹר, יָצָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים. ג יֵשׁ ג אוֹמְרִים שֶׁהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר, יָחִיד אוֹמְרָהּ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא סִפּוּר דְּבָרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁיָּחִיד מְדַלְּגָהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא בְּצִבּוּר, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם וְלִזָּהֵר שֶׁיָּחִיד יֹאמְרֶנָּה בְּנִגּוּן וּטְעָמִים כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה: { הַגָּה: וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְיָחִיד אוֹמֵר אוֹתָהּ, וּכְשֶׁעוֹנִין קְדֻשָּׁה זֹאת אוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּקוֹל רָם } (הַגָּהוֹת מיי' בְּנֻסַח הַתְּפִלּוֹת). ד בִּרְכַּת יוֹצֵר וְעַרְבִית אוֹמֵר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּנַחַת: { הַגָּה: וִימַהֵר לְסַיֵּם קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְיַעֲנֶה אָמֵן אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וְרוֹקֵחַ סִימָן רי"ח) { וּמִיהוּ אִם לֹא אֲמָרָהּ רַק שְׁמָעָהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, יָצָא, דִּבְרָכוֹת אֵלּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַיָּחִיד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי, מִיהוּ אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַיָּחִיד בְּפָחוֹת } ד { מִי' } (הר"י פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ) וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר סִיּוּם הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק { וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' } ה { ס"א. } ה אִם טָעָה בְּבִרְכַּת יוֹצֵר בְּעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו, אִם טָעָה מִקְּדֻשָּׁה וָאֵילָךְ, אֵין הַשֵּׁנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶלָּא מִמָּקוֹם ו שֶׁפָּסַק: { הַגָּה: דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִיל מִקְּדֻשָּׁה } ז { וָאֵילָךְ, וְאִם טָעָה קֹדֶם קְדֻשָּׁה צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּרֹאשׁ } (הר"י וְהָרֹא"שׁ פ' אֵין עוֹמְדִין וְהַגָּהוֹת מיי' פֶּרֶק י' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה וְטוּר):
באר היטב – סימן נט – דין ברכה ראשונה ביוצר
א א יוצר אור. צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכא דלא ישתמע יוצרור. משרתים ואשר משרתיו ר"ת מו"ם והוא שם אחרון משם ע"ב לכן יש לדקדק שלא ידלג וא"ו של ואשר. כשאומר יוצר אור ימשמש בתפלה של יד וכשאומד ובורא חושך ימשמש בתפלה של ראש: מעריצים ומקדישים כולם במ"ם ויש גורסין בנו"ן והאומרים במ"ם צריכים להפסיק בין ממליכים לאת שם האל המלך. רצון קוניהם ולא רצון קונם לחם רב סי' א' וכ"כ האר"י ז"ל וע"ת ורוב פוסקים ויש אומרים רצון קונם עיין עט"ז. אהובים ברורים גבורים ר"ת אב"ג והוא שם א' משם מ"ב: עושים באימה ר"ת ע"ב וכל המכוין שמות אלו אינו ניזוק כל אותו היום עטרת זקנים. לאל ברוך נעימות הלמ"ד בקמ"ץ. ולמלך אל חי הלמ"ד בפתח והאר"י ז"ל כתב כולם בקמץ. עיין יד אהרן: ב ב אור. פי' אע"פ שסיים כדינו כיון שתחלתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וכתב מ"א ונ"ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא אומר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס': ג ג רם. כתב רמ"ע סי' ק"ב בקדושה זו אם היה יושב ועומד הרי זה טועה אבל אם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם ע"ש: ומ"א כתב בשם הקנה דוקא מיושב. בשפה ברורה ובנעימה קדושה הדל"ת בחול"ם שכנה"ג ופר"ח ועולת תמיד והיד אהרן. כשמגיע לארבע כנפות הארץ. יקח הד' ציצית בידו השמאלית ויניחם על לבו עד פרשת ויאמר ואז יקחם ביד ימינו עד שיגיע לחיים וקיימים ינשקם ויניחם: ד ד מיו"ד. דוקא בק"ש ותפלה אבל בשאר ברכות כגון ברכת הנהנין ודומיהן לא בעי עשרה דאיתא בברכות סופר מברך ובור יוצא. מגן אברהם: ה ס"א. דשם נתבאר דעונין אחריו אמן: ה ו שפסק. אבל לא מראש דהוי ברכה לבטלה. מ"א: ז ואילך. טעה מאופנים ואילך א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה. טעה באופנים מתחיל מאופנים ואילך כיון שסיים קדוש סיים הברכה עמ"א:
מגן אברהם נ״ט – סימן נט – דין ברכה ראשונה ביוצר
א׳ ולא אמר יוצר אור. פי' אף על פי שסיים כדינו כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא ול"ד למ"ש סי' ר"ט דאם סיים כדין יצא התם מטבע קצר הוא אבל הכא תיקנו מטבע ארוך והוא שינה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא ונ"ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא יאמר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס': ב׳ י"א. שקדושת ומעריצים ומקדישים כלם במ"ם ולא בנו"ן (דיני מהרי"ו סי' ל"ד) כתוב בס' הקנה קדושה זו יאמר דוקא מיושב: ג׳ מדלגה. רק יאמר ואומרים בירא' קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך: ד׳ כקורא בתורה. כדרך שהתינוקות קורין לפני רבם [ב"י פרדס]: ה׳ בפחות מי'. כ"כ בד"מ בשם תר"י פ"ג דברכות וז"ל שם אף על גב שעם שבשדות דאניסי ש"ץ מוציאן מתפלה אפ"ה מק"ש אין נפטרין אלא בשמיעה ובעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' עכ"ל ומביאו ב"י בסי' ס"ט משמע דאיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפלה אינו יוצא וכמ"ש סי' קכ"ד אלא מיירי כשאינו בקי ואפ"ה בק"ש בעי עשרה וכ"כ האבודרהם ור"מ אלשקר סי' י', וכ' בכ"מ פ"ח מה' תפלה והא דאמרי' סופר מברך ובור יוצא צ"ל שאני ברכת הנהנין עכ"ל, ובר"ן פ' הקורא עומד לא הבין כן ולכן הקשה על הגאונים מ"ש, ומ"מ בשאר ברכות לכ"ע שאינו בקי לא בעי י'. וכ"מ בהג"א ספ"ג דר"ה עמ"ש ס"ס ו' וסי' תקס"ד: ו׳ אין השני צריך. משמע דאם רצה להתחיל מראש רשאי [ב"י] אבל הד"מ כתב דאין רשאי כיון שהאחרונים פסקו כהירושלמי א"כ אם יתחיל מראש הוי ברכה לבטל': ז׳ מקדוש' ואילך. ז"ל תר"י פ"ה דברכות טעה באופני' או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחל' ברכה דמי עכ"ל, משמע שאם טעה באופנים מתחיל באופנים וכ"מ ל' הירושלמי כיון שסיים קדיש סיים הברכה וכ"כ הלבוש וכ"מ ל' הש"ע אם טע' מקדוש' ואילך וכו', דלא כב"ח שחולק:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים נ״ט
א׳ אם טעה כו'. הש"ע הוסיף איזה דברים על לשון הטור ולענין דינא כל דבריו אמת רק בענין הביאור של לשון הטור נ"ל קצת בע"א דנ"ל דרבינו ס"ל דמ"ש בגמרא הכל הולך אחר החיתום הוה פי' דאם סיים מ"ע בשחרית בכל גווני לא יצא אע"פ שאמר בפתיח' וגם באמצע יוצר אור אבל אם סיים יוצר המאורות אז בעי' שיהיה מזכיר עכ"פ מברכ' יוצר אור או בפתיחה או באמצע מלבד הסיום וזה הוכיח רבינו מדאמר התלמוד פתח במ"ע וסיים בי"מ יצא מדלא נקט אמר מ"ע וסיים בי"מ אלא ש"מ דבזה לא יצא אלא בעי' פתח לחוד במ"ע ותכף נזכר ואמר יוצר אור גם סיים כדין אז יצא והטעם דבעינן בחתימה מעין הפתיחה או מעין סמוך לחתימה וא"ל א"כ גם מ"ש התלמוד פתח ביוצר אור וסיים במ"ע לא יצא דהיינו דוק' אם הפתיח' לחוד ביוצר אור וכל השאר במ"ע אבל אם אמר הכל ביוצר אור וסיים כמ"ע לחוד אימא ה"נ דיצא הא ל"ק דאדרבא זהו רבותא דאע"פ שאחר הפתיח' אמר מ"ע וגם סיים במעריב ערבים דהוה סמוך לחתימה אפ"ה לא יצא וכ"ש אם אמר הכל ביוצר אור והסיו' לחוד במ"ע דלא הוה בחתימ' מעין מה שנזכר תחלה כלל דלא יצא ומ"ה אמר רבינו דאם פתח ביוצר אור ואח"כ אמר מ"ע וגם סיים במ"ע דלא יצא דהיינו לרבותא כמ"ש וכ"ש אם הסיום לחוד במ"ע ומש"כ דאם פתח וסיים ביוצר אור דיצא אע"ג דבאמצע אמר של מעריב ולא הוה סמוך לחתימ' מעין החתימה ומנ"ל לרבינו הא ואע"ג דהוה מעין פתיח' מנ"ל דמהני י"ל דא"כ הי' לו לתלמודא לומר רבותא במקו' שאומר פתח ביוצר אור וסיים במ"ע לא יצא אפי' סיי' ביוצר אור לא יצא כיון שלא אמר באמצע של יוצר אור אלא ש"מ דבכה"ג יצא דפשיטא דעדיף טפי כיון דהפתיחה והסיום כהוגן כן נ"ל כוונת רבינו:
ספר מחצית השקל על אורח חיים נ״ט
נ״ט:תק״מ א׳ ס"ק א ולא אמר כו' ול"ד למ"ש סי' ר"ט דאם סיים כדין יצא ר"ל בנקט כוס שכר וטעה ואמר בא"י אמ"ה בורא פה"ג ותכ"ד נזכר וסיים גם שהכל נ"ב וכך הית' אמירתו בא"י אמ"ה בפה"ג שהכל נ"ב יצא: ב׳ דהתם מטבע קצר. ר"ל דהתם אין בברכ' כ"א החתימה ולא תיקנו באמצע כלום והוא קלקל בחתימתו בפה"ג. וכיון ששוב אמר שהכל נ"ב הרי תיקן החתימ' שקלקל. אבל הכא תקנו מטבע ארוך דהיינו שיוסיף דברים בברכה בין הפתיח' והחתימ'. והוא קלקל במטבע שבאמצע ברכה אף שסיים וחתם כדין מכל מקום לא תיקן אמצע הברכה: ג׳ ונ"ל שאם לא נזכר. ר"ל כ"מ שצריך לחזור ולו' ברכת יוצר אור ע"פ מה שמבואר פה בש"ע והוא לא נזכ' שצריך לחזור עד אחר שגמר ברכ' אהבה רבה לא יפסיק בין אהבה רבה לק"ש לו' ברכת יוצר אור וכמבו' סעיף ד': נ״ט:תקמ״א א׳ (ס"ק ב) י"א כו' מעריצים ומקדישים כלם במ' בסוף תיבה ונלע"ד הטעם דמ' בסוף תיבה הוא ל' זכר. אבל נ' בסוף תיבה הוא ל' נקבה ואיתא במדרש ילקוט משלי כ"א עיר גבורים עלה חכם. ר' יהושע בשם רבי אחא גברי"ם כתיב שכלם זכרים ואין בהם נקבות. עלה חכם זה משה כו' וכיון שאנו מספרים איך המלאכים משבחים להקב"ה לכן צ"ל בל' זכר. וס' מהרי"ו אין בידי: ב׳ דוק' מיושב ובס' א"ר הביא בשם מהרמ"ע מפאנו בתשו' שכ' סי' ק"ב וז"ל בקדושה דמיושב אם היה יושב ועומד ה"ז טועה. ואם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם עכ"ל: נ״ט:תקמ״ב א׳ (ס"ק ג) מדלגה רק יאמר ואומרים ביראה קדוש דהיינו רק תיבה ראשונ' מן הקדושה אבל ל"ל דלא יאמר רק ואומרי' בירא' לבד דאין בו משמעו' כי אנו מספרים שהמלאכים אומרים ולא מספרים מה שאומרים. וכן מה"ט צ"ל והאופנים כו' ואומרים ברוך: נ״ט:תקמ״ד א׳ (ס"ק ה) בפחות מיו"ד. כ"כ בד"מ כו' וז"ל כו' כוונת מ"א דמל' רמ"א שכ' הש"ץ מוציא היחיד. אע"פ שהוא בקי. מיהו אין הש"ץ כו' בפחות מיו"ד משמע דקאי דוקא על בקי. דב"י איירי לעיל מזה וס"ד דאינו בקי מוציא אפי' בפחות מיו"ד ולכן כ' מ"א דזה לית' דע"כ אין זה כוונת רמ"א. דהא דין זה מקורו מתר"י. ושם מבואר דאפי' לאינו בקי אין ש"ץ מוציא בפחות מיו"ד. א"כ עכצ"ל דגם רמ"א כוונתו דאפי' לאינו בקי בעי' י' להוציאו: ב׳ אע"ג דעם שבשדות כו' דע דהרב"י כ' על מ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית ראוי לו' עם הש"ץ בנחת כו' וכמ"ש בש"ע. וסיים בטעמו וז"ל כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה וגם אי היה מכוין ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברי' אחרים הרי הפסיד הכונה כי הפסי' באמצעות' אבל כשאדם קורא בפיו אף אי קורא מקצתה בלא כונה יצא כו' עכ"ל הרא"ש והקשה הרב"י הא מסקי' סוף מס' ר"ה בפלוגת' דר"ג ורבנן בברכו' דר"ה ויה"כ דחכמי' ס"ל דהש"ץ אינו מוציא אלא לשאינו בקי ור"ג ס"ל דמוציא אפי' הבקי והיינו כששומע הברכו' מפי הש"ץ ומסקי' דהלכה כר"ג בר"ה ויה"כ דאוושי ברכות (פירש"י שהן ברכות ארוכות ואין הכל בקיאי') והלכה כחכמי' בשאר ימות השנה דאין הש"ץ מוציא אלא לשאינו בקי. א"כ ל"ל להרא"ש הטע' שלא סמך על שמיעת הברכו' מפי הש"ץ שמא יפנה לבו באמצע לד"א ת"ל מצד הדין אין הש"ץ מוציא לבקי בשאר ימות השנה. ותי' הרב"י וז"ל ושמא י"ל דדוקא בברכות דתפל' דרחמי נינהו (ר"ל דראוי לכ"א להתפלל בעצמו גם כייף אינש דעתי' טפי כשמתפלל בפיו) אבל בברכות דק"ש וכיוצ' בהן בשומע מש"ץ יוצא. והוא שיכוין לכל דבריו עכ"ל הרב"י. וכן פסק בש"ע הרי דלהרב"י ברכ' ק"ש קיל מתפל' דבברכ' ק"ש אפי' כל ימות השנ' ש"ץ מוציא אפי' לבקי: ג׳ אבל בתר"י מבוא' להיפוך דאדרב' ברכ' ק"ש חמירי מתפל' לענין זה: דאהא דתנן במס' מגיל' דף כ"ג ע"ב אין פורסים את שמע בפחו' מעשרה פי' תר"י בשם הר"מ פ"ג דברכות וז"ל אע"ג שעם שבשדות כו' כמ"ש במ"א פה כל לשון תר"י שם וכונתו דאמרינן שם במס' ר"ה דעם שבשדות דאניסי ואין יכולים לבא לעיר ש"ץ מוציאן אפי' היו בשדות ולא שמעו התפלה מפי הש"ץ (דלא כפרש"י שם במס' ר"ה) ופי' הא דאין פורסי' כו' הנ"ל. ר"ל דאותם בני אדם שלא שמעו מפי הש"ץ ברכ' ק"ש דהיו אנוסים ולא היו יכולים לבא לבה"כ בשעה שבירך הש"ץ עכשיו כשא' ירצה להוציאן ע"י שיאמר ברכת ק"ש והם ישמעו ויענו אמן צריכים להיות עשרה וע"ז כתבו תר"י אע"ג שעם שבשדות דאניסי כו' וס"ל דדין זה דעם שבשדות שפטורים מצד אונס אין חילוק בין ר"ה ויה"כ לשאר ימות השנה. דהא טעם הפטור משום אונס א"כ אין סברא לחלק (דלא כדעת הרא"ש דס"ל דוקא בר"ה ויה"כ פטורי עם שבשדות) א"כ למה צריך לפרוס על שמע לאותן ב"א שלא היו בבה"כ כשבירך ש"ץ ברכת ק"ש ה"ל לצאת בברכת הש"ץ אף שלא היו בבה"כ כיון דהיו אנוסים (דעל מי שפשע ולא בא לבה"כ לבד וודאי לא היו מתקנים לכתחלה חז"ל תקנה) כמו בעם שבשדות וע"ז תי' תר"י דברכת ק"ש חמיר מברכ' תפלה ואין הש"ץ יכול להוציא עם שבשדו' בברכ' ק"ש עד שיבאו לבה"כ וישמעו מפי הש"ץ ויענו אמן: ד׳ ולכן א"ש אין פורסים על שמע כו' הרי דלדעת תר"י אדרבא ברכת ק"ש חמיר מתפלה לענין הוצא' הש"ץ. דלא כמו שהוכיח הרב"י מהרא"ש כנ"ל: ה׳ משמע דמיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפל' אינו יוצא. ר"ל לדעת תר"י דס"ל דברכות ק"ש חמירי מתפלה לענין הוצאת הש"ץ דלא כהרב"י. א"כ מ"ש תר"י דאין נפטרים אלא בשמיע' ובעניית אמן. משמע דעכ"פ בשמיע' מפי הש"ץ יוצאים והא קי"ל (בסי' קכ"ד) בשאר ימות השנה כרבנן דר"ג דאין הש"ץ מוציא בתפל' את הבקי כנ"ל. כ"ש שאינו מוציא לבקי בברכ' ק"ש דחמירי לענין זה לדעת תר"י אעכצ"ל דתר"י מיירי באינו בקי דגם בתפל' יכול ש"ץ להוציא אפי' כל ימות השנה וה"ה לברכת ק"ש אף דחמירי מתפלה ואפ"ה אין פורסים כו' בפחות מיו"ד ובעי' דוקא י' הרי דאפי' מי שאינו בקי אין הש"ץ מוציא כ"א ביו"ד: ו׳ סופר מברך כו' היינו שנים שאכלו יחד וא' מהן סופר. ר"ל שיודע לברך בהמ"ז והשני בור ואינו יודע לברך בהמ"ז. כמבואר לקמן רסי' קצ"ג שאני ברכת הנהנין דלא בעי' עשרה: ז׳ ובר"ן כו' ולכן הקשה על הגאונים שפי' הא דאין פורסי' ע"ש בפחות מעשרה אין מתחילי' ברכת ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה והיינו משום קדוש' דאיכא בברכ' יוצר. ואף בברכת ק"ש של ערבית שאין בה קדושה מ"מ עבדו רבנן לא פלוג. ועז"כ הר"ן וז"ל ותמיהני על פי' זה דא"ה משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה הש"ץ מוציא את הבקי. ואלו בסוף ר"ה משמע דבתפלה כל היכי דאיכא עשרה אין הש"ץ מוציא הבקיאים עכ"ל. והיינו לפי שהבין דהגאונים מיירי בבקי ולכן תמה עליהם. אבל לפמ"ש מ"א לפרש דברי תר"י דמיירי דוקא באינו בקי. ה"ה דיש לפרש כן דעת הגאונים דמיירי באינו בקי ולק"מ. עמ"ש ס"ס ו' בשם הלבוש דס"ל דגם ברכת השח' בעי' י' ומיירי בבקי: ח׳ וסימן תקצ"ד כצ"ל: נ״ט:תקמ״ה א׳ (ס"ק ו) אין השני כו' רשאי (ב"י) ר"ל דהרב"י אזיל לשיטתו בחיבורו הארוך. שהטור הביא דין זה וכ' הרב"י שמקורו מן הירוש' דאיתא שם חד ש"ץ אישתתק (ר"ל שלא היה יכול לגמור). באופנים. ופסק ר' אבין זה שעובר תחתיו להיות ש"ץ יתחיל ממקום שפסק. והקשו לו הא תנן שצריך להתחיל מתחלת הברכה שטעה בה הראשון. וכדלקמן סי' קכ"ו סעיף ב'. והשיבם וז"ל כיון דעניתין קדוש קדוש קדוש כמו שהיא תחלת הברכה דמי עכ"ל. ותמה הרב"י על הרמב"ם שלא הביא דין זה. אחר זה כ' דס"ל כיון שלא הובא דין זה בתלמוד בבלי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא דידן כהאי ירושלמי וכ"נ מרשב"א ומ"מ סיים הרב"י אם א' רוצה לסמוך על הירושלמי אין מוחין בידו משמע דאם א' אינו רוצה לסמוך על הירושלמי ולהתחיל מתחלת הברכה ג"כ אין מוחין בידו (אדרבה משמע מלשונו דהכי עדיף טפי: וצ"ל דבש"ס חזר בו וס"ל עיקר כהפוסקי' כירושלמי) דיש לו לסמוך על רמב"ם ורשב"א דנראה דפסקו דלא כירושלמי: נ״ט:תקמ״ו א׳ (ס"ק ז) מקדושה כו' משמע שאם טעה באופנים מתחיל באופנים. בא להוציא דלא תימא דוקא כשטעה אחר ברוך כבוד ה' ממקומו מלאל ברוך ואילך דכבר סיים כל הקדושה אבל אם טעה באופנים דעדיין לא סיים כל הקדושה לא מקרי סוף ברכה וצריך להתחיל מתחלת ברכת יוצר אור. וכן הבין הל"ח כמ"ש מ"א בשמו סס"ק זה. לכן כ' מ"א דלשון תר"י לא משמע כן. אלא אם אמר קדוש אפי' לא אמר עדיין ברוך כבוד כו' גם כן מקרי סוף ברכה דהא כתבו תר"י טעה באופנים או מאופנים כו' משמע דמ"ש תחלה באופנים ר"ל באופנים ממש קודם שאמר ברוך כבוד כו' אלא שלפ"ז צ"ל מה שסיימו תר"י א"צ לחזור אלא מלאל ברוך כו' הוא לאו דוקא דע"כ אי טעה באופנים גופייהו צריך לחזור עכ"פ לאופנים. ומ"ש שיתחיל מלאל ברוך. לא קאי אלא אם טעה מאופנים ואילך: ב׳ וכ"מ כו' קדוש. ר"ל מדלא אמר משסיים הקדושה או משסיים ברוך כבוד כו': ג׳ אם טעה מקדושה ואילך. ר"ל מדלא אמר מברוך כבוד ואילך:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א