סימן נח – הלכות קריאת שמע וברכותיה
א זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ, וְנִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ עַד סוֹף ג' א שָׁעוֹת שֶׁהוּא רְבִיעַ הַיּוֹם. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִקְרוֹתָהּ כְּוָתִיקִים (פי' תַּלְמִידִים וְרַשִׁ"י פי' אֲנָשִׁים עֲנָוִים וּמְחַבְּבִים הַמִּצְוֹת), שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִים לִקְרוֹתָהּ מְעַט קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה (פי' יְצִיאַת הַחַמָּה כְּמוֹ הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים), כְּדֵי שֶׁיְּסַיֵּם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, וְיִסְמֹךְ לָהּ הַתְּפִלָּה מִיָּד בְּהָנֵץ הַחַמָּה. וּמִי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת, כֵּן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה מְאֹד: { הַגָּה: שִׁעוּר הָנֵץ הַחַמָּה הוּא כְּמוֹ שִׁעוּר שָׁעָה } ב { אַחַת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה כָּל גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ } (מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א'). ב אִם לֹא קָרָא אוֹתָהּ קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים לִקְרוֹתָהּ ג בִּמְהֵרָה כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. ג מִי שֶׁהוּא ד אָנוּס, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲמֹד וְלֹא לְכַוֵּן אֲפִלּוּ פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה וַאֲפִלּוּ עַד [עַל] לְבָבֶךָ, אוֹ שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא (קאראוואני בְּלַעַ"ז) הוֹלְכִים מְהֵרָה וְלֹא יַמְתִּינוּ לוֹ כְּלָל, יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ עִם בִּרְכוֹתֶיהָ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דְּכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר שַׁפִּיר קָרִינָן בֵּיהּ וּבְקוּמֶךָ, וְגַם שַׁפִּיר מִקְרֵי יוֹצֵר ה אוֹר. אֲבָל אִם אֵינוֹ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, וְגַם אֵין בְּנֵי הַשַּׁיָּרָא נֶחְפָּזִים כָּל כָּךְ, אֲפִלּוּ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אֵינוֹ קוֹרֵא עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ. ד אִם קְרָאָהּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה אָנוּס, יָצָא ו בְּדִיעֲבַד: { וְאִם קְרָאָהּ בְּלֹא בְּרָכוֹת, יַחֲזֹר לִקְרוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ עִם הַבְּרָכוֹת וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ס' } (בֵּית יוֹסֵף סי' מ"ו). ה אִם נֶאֱנַס וְלֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵנֵץ הַחַמָּה, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית. וְאִם הָיָה אָנוּס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, לֹא יִקְרָא אָז קְרִיאַת שְׁמַע פַּעַם שֵׁנִית לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל יוֹם, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשָׂה לְאוֹתָהּ שָׁעָה לַיְלָה, אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹתָהּ יוֹם: ו אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנָּהּ נִמְשָׁךְ עַד סוֹף הַשָּׁעָה הַג', אִם עָבְרָה שָׁעָה ג' וְלֹא ז קְרָאָהּ, קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ כָּל שָׁעָה ד' שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם, וְאֵין לוֹ שָׂכָר כְּקוֹרֵא בִּזְמַנָּהּ. וְאִם עָבְרָה שָׁעָה ד' וְלֹא ח קְרָאָהּ, קוֹרְאָהּ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ כָּל הַיּוֹם. ז אִם לֹא קְרָאָהּ בַּיּוֹם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין ט בְּעַרְבִית, וְכֵן אִם לֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעַרְבִית, יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין בַּיּוֹם, וְיֵשׁ חוֹלְקִים:
באר היטב – סימן נח – הלכות קריאת שמע וברכותיה
א א ג' שעות. והכא לכ"ע מנינן מעלות השחר מ"א. והמאחרים ק"ש בשביל ציצית ותפילין טועים אלא יקרא ק"ש בזמנה בברכותיה וכשיהיה לו ציצית ותפילין יניחם ויקרא בהם ק"ש או פרשה אחרת או מזמור תהלים לבוש. וכתב ע"ת ודוקא אם יעבור זמן ק"ש אז לא ימתין על טלית ותפילין שאינו מעכב זו את זו אבל בלא"ה ימתין דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו: ב אחת. ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכן עיקר. פר"ח ומנחת כהן ועמ"א: ב ג במהרה. מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאוד ק"ש: ג ד אנוס. וה"ה כשיש קבורת מת בעיר או מילה או יום ערבה דמפשי ברחמי יוכל לקרותה משעלה ע"ה. הר"מ מג"א: ה אור. ומ"א העלה דא"ל יוצר כ"כ בהשכמה עד שיכיר עכ"פ בין תכלת ללבן ע"ש: ד ו בדיעבד. ודוקא באקראי בעלמא אבל אם רגיל לעשות כן לא יצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה. ב"ח: ו ז קראה. אפילו בפשיעה. ט"ז: ח קראה. אפי' באונס. ט"ז: ז ט בערבית. ומבעי ליה לאקדומי חובת שעתה ברישא מ"א עיין בס' מ"ל בפ"ג מהל' תפלה שהקשה שם ותימא לי שהרי לימוד ערוך הוא בידנו מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל קריאת שמע ע"ש וכוונתו להקשות על הי"א דס"ל דיש לו תשלומין ואחר המחילה לא עיין יפה בסוגיא תחלת פ' תפלת השחר דשם מסקינן שביטל במזיד וקריאת שמע שוה לתפלה מדקאמר זה שביטל קריאת שמע או תפלה ועל זה משני דביטל במזיד ודו"ק עיין יד אהרן ועיין בפר"ח:
מגן אברהם נ״ח – סימן נח – הלכות קריאת שמע וברכותיה
א׳ שלש שעות. נ"ל דהכא לכ"ע מנינן מעלות השחר וכ"מ בגמ' דף ג' ע"א בתו' ד"ה אלא למאן דגני ובגמ' גבי הא דפריך מדוד ע"ש ועמ"ש סי' רל"ג: ב׳ שיעור שעה. משמע בב"י משיתחיל לזרוח עד שיעלה גוף השמש הוא שעה ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכ' הכ"מ שכן עיקר והב"ח הסכים לגירס' הראשונה וכ"כ בד"מ דכתב שאין הפי' כמ"ש הרב"י בשם מהרי"א אלא דמהנץ החמה עד שיעלה כל גוף השמש הוי שעה והדבר ידוע ליודע מעט בחכמת התכונ' עכ"ל ובס' מנחת כהן במבוא השמש פ"ז כ' דגי' עישור שעה הוא עיקר ע"ש ול"נ דלענין הדין אין חילוק בין הגירסאות ודוק: ג׳ אנוס. וה"ה כשיש קבורת מת בעיר או מילה או יום ערבה דמפשי ברחמי יכול לקרותה משעלה ע"ה (כ"מ הר"מ): ד׳ עד על לבבך. צ"ע דזהו דעת הרשב"א דס"ל שצריך לעמוד עד על לבבך אבל הרב"י פסק בסי' ס"ג דא"צ לעמוד אלא בפסוק ראשון וא"כ דבריו סתרי אהדדי ואפשר לדחוק ולומר דמ"מ ס"ל דאם א"א לעמוד עד על לבבך מוטב לקרותה משעלה ע"ה בביתו: ה׳ מקרי יוצר אור. וכאנשי משמר (ב"י רשב"א) וכתב הרשב"א בחידושיו ואף על גב דאיכא מ"ד התם דלא אמרו יוצר אור ולכי מטא זימנ' היו אומרי' יוצר אור דיחוי בעלמ' היא ולמסקנ' היו אומרי' יוצר אור עכ"ל והוא אזל לשיטתי' דפסק דלא כרבינו האי אבל לפמ"ש בסי' ס' בב"י בשם רבי' האי דסדר ברכו' אינו מעכב משמע דס"ל דלא אמרו יוצר אור עד דמטא זימניה וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' שי"ח דכל ימי המקדש היתה נקראת אהבה רבה יחידי' עכ"ל לכן נ"ל דא"ל יוצר אור כ"כ בהשכמה עד שיכיר עכ"פ בין תכלת ללבן עמ"ש ס"ה בשם הרמב"ן: ו׳ ואם נאנס. קשה לי מ"ש מענין קימה דשרי לקרות ק"ש של שחרית עד ג' שעות דאזלי' בתר בני מלכים א"כ ק"ש של ערבית נמי יקרא עד ג' שעות דקרי' ובשכבך הואיל ובני מלכים שוכבים, אח"כ מצאתי במלחמות ריש ברכות וז"ל לאחר ע"ה יוצא בשל ליל' דאיכא אינשי דגני בההיא שעתא ואף על גב דמיעוטא הוא כיון דאפקיה רחמנא בל' יחיד משמע בשכבך דידך כדדרשי' פר"ק דברכות כיון דאיכא אינשי דגני ואיהו נמי לא קרא עדיין מצי קרי עד הנץ החמה ומכאן ואילך ליכא דגני ואי משום בני מלכים נעורים הם במטתן ואין רוצים לעמוד עד ג' שעות וכו' ולענין ק"ש של שחרית אף על גב דבעי' בקר ואינה כל היום כיון דכתיב ובקומך ורובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר אחד את חבירו ועוד מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראית' אותו לפיכך קבעו זמנה משיכיר בין תכלת ללבן והקורא קודם לכן לא קיים מצוה זו וז"ש הקורא עם אנשי משמר לא יצא י"ח לפי שמקדימין וקורין קודם לזמן הזה ולא הגיע עדיין זמן ציצית ולא זמן ברכת יוצר אור עכ"ל ומ"כ בשם חי' רשב"א בשלמא דיום באמת יממא הוא אזלי' בתר בני מלכים אבל לקרות של לילה ביום משום בני מלכים לא אמרי' משום שמיעוטא דמיעוטא נינהו עכ"ל. וכנ"ל עיקר דבגמ' משמע דבני מלכים ישינים עד ג' שעות דהא אמר דוד קדמו עיני אשמורות ע"ש וכ"מ הלשון בגמר' שכל מלכים ישנים עד ג' שעות: ז׳ אף על פי שזמנ' וכו'. כתב הכ"מ ספ"א יש שואלין מ"ש דדרשי' כ"ז שבני אדם שוכבים גבי ק"ש של לילה גבי ק"ש של יום נמי נדרוש ובקומך כ"ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום, וי"ל דאה"נ דהא אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואלו לא היה זמן ק"ש הוי ברכותיו לבטלה והא דאמרי' בשעה שבני אדם קמים אסמכתא בעלמא הוא תדע דאטו בני מלכים רובא דעלמא נינהו אלא ודאי כדאמרן עכ"ל, ודבריו צ"ע חדא דהא הברכות אינן שייכי' לק"ש כמ"ש סי' ס' וא"כ אין ראיה מהברכות וע"ק דא"כ אף אחר שעה ד' יקרא הברכות ועוד דלדבריו ק"ש מדאוריית' זמנה כל היום וכל הלילה וה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפל' כמ"ש סי' ק"ו ס"ב ובגמרא אי' בהדיא דה"ל מ"ע שהזמן גרמא ול"נ דקושיא מעיקר' ליתא דבשלמא בשכבך פי' כ"ז שהוא שוכב אבל קימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח"כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך וכ"מ בס' חינוך וכ"כ בס' מ"ב בח"ה מ"ה ומ"ש מבני מלכים כ"כ מזה בס"ה: ח׳ שיש לה תשלומין. ולא שייך לומר דסתרי אהדדי כמ"ש ס"ה דהכא אינו קורא רק לתשלומין ומבעי ליה לאקדומי חובת שעתא בריש' עס"ס קפ"ח וסי' ק"ח:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים נ״ח
א׳ שהוא רביע היום. לפ"ז יש ליזהר בימי החורף למהר לקרות ק"ש מאחר שהיום קצר ורביע היום קצר [ב"י בשם אבוהב]. ב׳ במקום גדודי חיות כו'. זה הוכיחו ר"י והרשב"א מדהתירו כאן לקרות אחר ע"ה ולקמן סי' פ"ט פסקו דאינו קורא בביתו אלא בדרך קורא ק"ש ומתפלל אלא ודאי דכאן מיירי שא"א לקרות בדרך וע"כ כתב כאן הטור להחזיק בדרך ולקמן כ' רוצה לצאת לדרך וכמ"ש ב"י בשם מהרי"א ומו"ח ז"ל רצה לחלוק על חילוק זה אלא דהכ' מיירי שאפש' לקרות ולהתפלל בביתו קודם יציאתו מה שא"כ לקמן דא"א לעשות שניה' ואין חילוק זה נכון דכשאין גדודי חיות בדרך ודאי אין שום היתר לקרות עד שיהי' הזמן של ק"ש והוא עצמו חזר בו בסימן פ"ט: ג׳ יצא בדיעבד. בב"י הקשה למה לא כ' הטור שאם הי' נאנס מלקרות ק"ש של ערבית עד אחר ע"ה וגם צריך להחזיק בדרך ולא יכול לקרות ק"ש של יום בזמנו דאין לקרות ב"פ סמוכים אחר שיעלה ע"ה ויהי' א' של לילה וא' של יום נ"ל שזה פשוט ולא הוצרך לכתבו כלל דכיון שעוש' אותו זמן לילה האיך יעשנו יום והרא"ש לא קאמר דתלמודא קמ"ל הא מלתא אלא כ' בזה דלא מסתבר לעשות כן משמע מצד הסברא ועיקר הרבותא של התלמוד דיכול לקרות ב"פ סמוכים א' קודם ע"ה וא' לאחריו דקמ"ל דע"ה הוא התחלת זמן אחר דמשם ואילך מתחיל יום לזה וכיון דרבינו גילה לנו כאן בפי' דאחר ע"ה הוא התחלת ק"ש דיום וגם גילה לנו בסי' רל"ה דיכול להמתין בשל לילה עד ע"ה אז פשוט נדע דיכול לקרות ב"פ אלו סמוכים אם יצטרך כיון דיש זמן מחודש ביניהם דהיינו ע"ה ובחנם כתב ב"י דהרא"ש ורבינו מסופקים בזה: ד׳ אם עברה שעה ג' כו'. בטור כתב כאן אם נאנס ולא קרא כו' באמת ה"ה פשע כמ"ש ב"י אלא נקט נאנס משום סיפא דאפ"ה מכאן ואילך הפסיד: בכ"מ פ"א דק"ש כ' יש שואלין מ"ט דרשינן בשכבך כ"ז שבני אדם שוכבים וכדאיתא בגמ' דאפי' קודם הנץ החמה יוצא ידי ק"ש של לילה משום דאיכ' אינשי דגני בההיא שעתא וע"כ אין הפי' שבאותה שעה עולים על מטתם דאין דרך בני אדם לשכוב באותם שעה אלא ודאי דהפי' בעודם שוכבים ולמה לא דרשו כן ובקומך כ"ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום ותי' דאה"נ דהכי דרשינן ליה ומ"ה הקורא בכל היום לא הפסיד הברכות אלא משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלה זמנה עד ד' שעות כמו התמיד ע"כ זמן ק"ש ג' שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שבני אדם עומדים כו' ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי דרשת ובקומך הוה דרש' גמורה כמו ובשכבך ותו דהא פסק כאן דאחר ד' שעות הפסיד הברכות. והקושיא נ"ל לתרץ דדוקא בשכיבה אמרי' בעודם שוכבים דכ"ז ששוכב לא ישתנה שם השכיבה משא"כ בקימה דמשתנה שם קימה לישיבה והילוך וא"כ לא מקרי קימ' אלא על התחלת הקימה כנ"ל פשוט:
ספר מחצית השקל על אורח חיים נ״ח
נ״ח:תקל״ב א׳ (ס"ק א) ג' שעות נ"ל דהכא לכ"ע. ר"ל אע"ג דבס"ס רל"ג הביא מחלוקת מע"מ עם הלבוש מאיזה זמן נחשב היום אי מע"ה עד צאת הכוכבים או מהנץ החמה עד שקיעת החמ': ב׳ בגמ' דף ג' ע"א בתו' כו' דתניא רא"א ג' משמורות הוי הלילה. וסי' לדבר משמר א' חמור נוער כו' משמר ב' כו' משמר ג' כו'. ופריך מאי קחשיב אי תחלת משמר חשוב למשמר א' ל"ל סימנא אורתא הוא. ר"ל הלא ניכר תחלת הלילה. ואי סוף משמר חשיב ל"ל סימנא לסוף משמר ג' יממא הוא וניכר תחלת היום. ומשני לעולם סוף משמר חשיב ואיצטריך לתת סי' לסוף משמר ג' למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן ק"ש אימת כיון דחזי סי' של סוף משמר ג' דליקו' ולקרי. וכת' התו' וז"ל והא ר"א בעי עד שיכיר בין תכלת לכרתי. וי"ל מ"מ כיון שידע מתי יעל' ע"ה קודם שיקום ויזמין עצמו כבר הגיע אותו העת עכ"ל. והנה ודאי אין כוונת מ"א להוכיח דחשבי' אותן ג' שעות מע"ה ולא מהנץ החמה כדי ליישב בזה קושית התו'. דלפי"ז דחשבי' אותן ג' שעות מע"ה. י"ל קושית התו' דנתן ר"א סי' ע"י סוף משמר ג' לידע זמן ע"ה. ועי"ז ידע סוף זמן ק"ש. כי מסוף משמר ג' שהיא בע"ה יש לו זמן ג' שעות אין זה מדרך מ"א לחלוק על התו' בלי הכרח. ולהוליד מזה דבר חדש. וכי כעור' זו שתי' התו'. גם אין זה מספיק לתרץ קושי' על הש"ס. דהא המתרץ אמר ליקום ולקרי. משמע דנתן סי' לתחלת זמן הקריא'. דהא ליקום ולקרי הכי משמע דיקרא מיד. ושפיר הקשו התוס' אלא כוונת מ"א דמסבר' דנפשי' לא ידענא זמן סוף משמר ג' אי היא בע"ה או בהנץ החמ'. לכן רמז מ"א לעיין בגמ' ותו'. דמל' התו' הנ"ל מוכח דסוף משמר ג' היא בע"ה דהא כתבו בתירוצא כיון שידע מתי יעלה ע"ה קודם שיקום כו' ע"כ סוף משמר ג' הוא בע"ה. ודבר זה הוא מערכ' למ"ש מ"א אח"ז ובגמ' גבי הא דפריך מדוד. ור"ל דלפ"ז דסוף משמר ג' הוא מע"ה מוכח דברי הש"ס גבי דוד דחשבי' הג' שעות מע"ה והוא דבדף ג' ע"ב אי' ת"ר רבי אומ' ד' משמורות הוי לילה לפי שכתוב אחד או' חצות לילה אקום להודות לך וכתוב א' אומר קדמו עיני אשמורות הא כיצד אלא ד' משמורות הוי ליליא. והוי מחצות עד סוף הלילה שני משמורות ולא סתרי קראי אהדדי. ור' נתן ס"ל ג' משמורו' הוי ליליא. ומקש' הש"ס א"כ לר"נ קשיא קראי דהא מחצות ואילך ליכא אלא משמר וחצי. ואיך אמר קדמו עיני אשמורות דמשמע תרי ומשני ס"ל כר"י דאמר זמן ק"ש עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ולכן אמר דהע"ה קדמו עיני אשמורות לשאר מלכים כיון דקם בחצות איכא שיתא דליליא ותרתי דיממא ופרש"י תרתי דיממא ששאר מלכים ישנים (ושעה ג' צ"ל כמ"ש במ"א ס"ק ו' ע"ש) ה"ל שתי משמורות דהיינו יחד ח' שעות. ולר"נ כיון דהלילה היא י"ב שעות ולא הוי רק ג' משמורות מגיע לכל משמר ארבע שעות א"כ תרי משמורות הוי ח' שעות. וא"ש קרא דקדמו עיני אשמורות עכ"ד הגמ' וכיון דכבר הוכיח מ"א מדברי התו' דסוף האשמורות הם בע"ה. א"כ א"א דחשבי' ג' שעות של בני מלכים מהנ"ה א"כ איכא יותר מתרתי שעה דיממא. דהא איכא המשך זמן מן ע"ה עד הנץ החמה (ולדעת הב"ח בס"ק ב' הוא שעה) אע"כ צ"ל דהג' שעו' ודאי חשבי' מע"ה: נ״ח:תקל״ג א׳ (ס"ק ב) שיעור כו' משמע בב"י משיתחיל לקרו' כו' כצ"ל: ב׳ ז"ל הטור ומצוה מן המובחר כו' לקרות' מעט קוד' הנץ החמ' כדי שיסיי' אותה ואת ברכותי' עם הנץ החמ' ויסמוך לה התפל' כו' וכ"כ הרמב"ם מצות' שיתחיל קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך עם הנ"ה. ושיעור זה כמו שיעור שעה א' קודם שיעל' השמש עכ"ל. ולפי המובן הפשוט מ"ש קודם שיעלה השמש ר"ל תחלת עלייתו והיינו הנ"ה ולזה הקש' מהרי"א האיך קרא הטור לזה מעט דהא כ' הטור מעט קודם הנץ החמה. לכן פי' מהרי"א דמ"ש הרמב"ם קודם שיעלה השמש ר"ל שיעלה גוף השמש כולה ע"ש בהרב"י וכיון דהוי ס"ד דמה שכ' הרמב"ם דהוא שיעור שעה עד שיעלה השמש התחלת השעה היא מתחלת זמן ק"ש וסוף השעה היא בהנץ החמה. וע"ז קשיא ליה ל' הטור שקראו מעט. לכן פי' דבסוף הוא משיעלה גוף השמש כולה. משמע דלענין התחלת השעה נשאר כפי מה דס"ד דהיינו מתחלת זמן ק"ש. דהא לא כ' בתירוצו שגם מזה חזר. וכ' הכ"מ שכן עיקר כצ"ל: ג׳ והב"ח הסכים לגרסא ראשונה דהיינו כמו שיעור שעה. ופי' הב"ח דר"ל מע"ה עד הנץ החמה הוא שיעור שעה והביא ראיה מן הירושלמי וא"כ מ"ש הרמב"ם קודם שיעלה השמש. ר"ל תחלת עלייתו דהיינו נץ החמה וכס"ד דמהרי"א. ומ"ש הטור מעט קודם הנץ החמה ר"ל התחלת ק"ש יהיה מעט קודם נץ החמה כדי שיסיימ' עם ברכותי' בהנץ החמה ע"ש: ד׳ וכ"כ בד"מ ר"ל שגם הד"מ מסכים לגרסא א' כמו שיעור שעה. אבל פירושו היא דלא כהב"ח ודלא כהרב"י אלא מנץ החמה ממש (בלי צירוף זמן הקריאה שלפני נ"ה) עד גמר עליית כל גוף השמש הוי שעה. ונ"ל דלענין הדין אין חילוק כו' דגם מאן דגרס עישור שעה אין הכוונה מנ"ה עד גמר עלייתו אינו רק עישור שעה: ה׳ דודאי דכ"ע מנ"ה עד גמר עלייתו הוא שעה. כמ"ש הד"מ שידוע ליודע מעט בחכמת התכונה אלא מאן דגרס עישור שעה כוונת הרמב"ם ליתן שיעור מהתחלת ק"ש עד הנץ החמה: ו׳ ושיעלה השמש ר"ל תחלת עלייתו כס"ד דמהרי"א. ומאן דגרס שיעור שעה נתן שיעור מתחלת הנ"ה עד עליית כל גוף השמש וכמסקנת מהרי"א וד"מ: נ״ח:תקל״ה א׳ (ס"ק ד) עד על כו' דס"ל דצריך לעמוד עד על לבבך כר' נתן דס"ל הכי דף י"ג דאע"ג דקי"ל כב"ה דכ"א קורא כדרכו מ"מ במהלך שאין דעתו מיושבת עליו צריך לעמוד עד על לבבך שעד כאן עיקר הכוונה ולכן פסק דאם לא יוכל לעמוד בדרך עד על לבבך ויהיה צריך לקרותה מהלך מותר לו לקרות משעל' ע"ה. אבל לפמ"ש הרב"י בסי' ס"ג כרבא דדי כשמהלך כשעומד בפסוק ראשון דדוקא פסוק א' צריך עיקר הכוונה. א"כ אי יוכל לקרות בדרך רק פסוק א' בעמידה אפי' אינו יכול לעמוד עד על לבבך לא ה"ל להתיר לקרות מעלות השחר: נ״ח:תקל״ו א׳ (ס"ק ה) מיקרי כו' וכא"מ כו' דאי' בברכות די"א ע"ב תנן התם אמר להם הממונה (לאנשי המשמר. והם הכהנים העובדים בבית המקדש והיו טרודים כל היום בעבודת הקרבנות לכן הקדימו לקרות ק"ש) ברכו ברכה אחת והוא ברכה שלפני ק"ש והם ברכו וקראו כו' שמע והיה אם שמוע ויאמר כו'. ושאל הש"ס מאי ברכה א'. אר"י אמר שמואל אהבה רבה ור' זריקא א"ר אמי א"ר שמעון ב"ל יוצר אור. וא"ר יצחק ב"י הא דר"ז מכללא אתמר דאמר משמיה דרשב"ל על משנה הנ"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו (שאם בירך ברכ' א' לבד אין השני' שלא בירך מעכב' עלי' ויוצ' עכ"פ ידי הברכ' שקרא) בשלמ' א"א יוצר אור הוי אמרי שפיר מוכח דאין מעכבו' דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטי זמנא דאהבה רבה. דהא אפי' בלילה זמן אהבה רבה ואפ"ה לא אמרי אהבה רבה. ע"כ משום דלא הספיק להם הזמן שהיו טרודים בעבודת הקרבנות. א"כ וודאי שוב אח"ז לא אמרו אהבה רבה. כיון דלא ה"ל זמן ואפ"ה אמרי יוצר אור. ע"כ צ"ל דיצאו ידי ברכת יוצר אור. אא"א דאהבה רבה אמרי דלמא לעולם ברכות מעכבות זא"ז אם לא אמר רק ברכ' א' רק דאנשי משמר באמת קראו אח"ז גם יוצר אור אלא דבשעה שקראו ק"ש ואמרו אהבה רבה אכתי לא מטי זימנא ליוצר אור כיון שהיו מקדימים לקרות ומסיק ואי מכללא מאי (ר"ל הא שפיר מוכח) ודחי לעולם אהבה רבה אמרי ומאי ז"א ברכות אין מעכבות סדר ברכות אמ"ע. אע"ג שהקדימו אהב' רבה ליוצר אור אפ"ה יצאו עכ"ד הגמ'. ולזה הקשה הרשב"א הא לפי דיחוי הש"ס אמרו אהבה רבה ויוצר אור. אדרבה לא היו רשאים לו' אז לפי אותו דיחוי דאכתי לא מטי זמנא. אע"ג דכבר עלה ע"ה. לזה תי' רשב"א דאין זה אלא דיחוי בעלמא דאין להוכיח מכללא. אבל באמת כיון דר' זריקא אמר משמי' דרשב"ל דאמרי יוצר אור מסתמא גמרי לה מרבי' דרשב"ל אמר כן בפי': ב׳ דסדר ברכות אין מעכבות. אבל ברכות מעכבות זו את זו. דהיינו אם לא בירך רק ברכה א' לבד גם ידי אות' ברכ' לא יצא. ומבואר בב"י סי' ס' משום דפסק כדיחוי הש"ס הנ"ל דגם לרשב"ל אמרו אהבה רבה. ולא יוצר אור דלא מטי זמנא. וכשהגיע זמן יוצר אור אמרו יוצר אור ואינו מוכח כ"א דסדרן אינו מעכב ע"ש בב"י. הרי דרב האי ע"כ ס"ל דלא היו רשאין לקרות יוצר אור אע"ג שעלה ע"ה דלא כרשב"א: ג׳ וכ"כ הרשב"א בתשו' כו' כדברי רבינו האי ולא כמ"ש רשב"א בחדושיו. דהא כ' שהיו אומרים אהבה רבה לבד. משמע כדיחוי הש"ס ואח"ז כשהגיע זמן אמרי יוצר אור: נ״ח:תקל״ז א׳ (ס"ק ו) אם נאנס כו' מ"ש לענין קימה כו' דאזלי' בתר בני מלכים כו' ר"ל אף דמעוטי' הם מ"מ אזלי' בתרייהו ומקרי זמן קימה: ב׳ א"כ ק"ש של ערבית כו' והיינו אם נאנס ולא קרא ק"ש של ערבית אפי' אם כבר נץ החמה. ג"כ יהי' רשאי לקרות דהא עדיין הוי זמן שכיבה לגבי בני מלכים ואין כוונת המ"א שיהי' לו זמן לק"ש של ערבית עד סוף שעה ג' דא"כ אימתי יקרא ק"ש של שחרית. דהא כיון שעברה שעה ג' כבר עבר זמן ק"ש של שחרית דאין לו' דכמו שאם נאנס ולא קרא ק"ש של לילה וגם אנוס לצאת למקום גדודי חיות אמרי' דיקרא של לילה ולא של יום א"כ ה"ה בלא קרא ק"ש של לילה עד אחר הנץ החמ'. ה"ל למימר דיקרא של לילה ולא של יום. ז"א בשלמ' אי לא קרא בלילה וצריך לצאת למקום גדודי חיות כ' הרב"י הטעם דקורא של לילה ולא של יום כיון דשניהם אין יכול לקרות קודם נ"ה דהוי תרתי דסתרי א"כ עדיף טפי שיקרא לילה ולא יפסיד של יום בודאי. דאפשר אפי' שהולך למקום גדודי חיות יזדמן לו ע"פ מקרה שיהיה יוכל לקרות גם של יום משא"כ כשיקרא של יום עכשיו קודם הנ"ה יפסיד ודאי ק"ש של לילה ע"ש. משא"כ אי נא' אי לא קרא בלילה שיקרא עד סוף ג' שעות שבודאי יפסיד של יום. א"כ מאי יועילו חכמים בתקנתן לתקן לקרו' של לילה ויתוקן בזה ק"ש של לילה. ויפסיד עי"ז ק"ש של יום. ומאי אולמ' דשל לילה משל יום אדרבה יותר נראה קצת לתקן ק"ש של יום שהוא עתה עיק' זמנה מלתקן ק"ש של ליל' שכבר עבר עיקר זמנ' א"ו דאין כוונ' מ"א בקושייתו שיהי' זמן ק"ש של לילה עד סוף שעה ג'. ואם נאמר דקושייתו דה"ל לחלוק אותן ג' שעות דרך משל שעה ומחצה יהיה זמן ק"ש של לילה. ושעה ומחצה הנותר לק"ש של יום דז"א דמי יחלו' את השוין. דמה לי שעה ומחצ' הראשון או האחרון. והלא בכל אותן ג' שעות בני מלכים שוכבי' וקמים. וכמו שאין לחלק הזמן שבין ע"ה לנץ החמה ואם לא קרא של ליל' עד שעל' ע"ה ורוצ' לצאת למקו' גדודי חיות דאמרי' יקרא של לילה ולא של יום דלא להוי תרתי דסתרי. ולא אמרי' דבתחל' הזמן שהוא מע"ה עד הנ"ה יקרא של ליל'. ובסוף אותו זמן יקרא של יום וה"ט דכל אותו זמן שוה הוא וא"א לחלקו חציו ליום וחציו ללילה. וה"ה באותן ג' שעות שא"א לחלקן כנ"ל לכך י"ל לענ"ד כיון דכל הפוסקי' הסכימו דנמשך זמן ק"ש של יום עד סוף שעה ג' וע' בב"י וכ"מ בהגמ"י. א"כ תיקשי כיון דבני מלכי' ישני' עד ג' שעות. א"כ בני מלכים גופייהו מתי יקראו. וכן הקשו התוס' בברכות דף ב' ע"ב ד"ה משעה שהעני נכנס לאכול פתו הוי זמן ק"ש של ערבית לר' חנינא. והקשו התוס' א"כ לר"ח עני גופי' מתי יקרא ויתפלל ע"ש. אע"כ צ"ל כמ"ש רש"י דף ג' ע"ב בהא דמשני לר' נתן דס"ל שלש משמורות הוי לילי' אע"ג דאמר דהמע"ה קדמו עיני אשמורות וכתיב חצות לילה אקום. ולא הוי רק משמר א' ומחצה. ומשני שית דליליא ותרתי דיממא של בני מלכים. שעומדים בג' שעות והיינו שהם ישני' רק ב' שעות ביו'. ולכן אמר תרתי דיממא. ובשעה שלישית הם קמים: ג׳ ונתנו חכמים לק"ש של שחרית זמן עד סוף שעה ג'. כיון דבשעה ג' קורין בני מלכים. לכן גם כל אדם רשאים לקרות כל שעה שלישית וכן מצאתי בפר"ח בסי' זה. ולפ"ז מצאנו באותן ג' שעות שני זמנים חלוקים. דהיינו שתי שעו' הראשונות הם זמן שכיבת בני מלכי' שהם ישני'. ושעה ג' הם קמים וא"כ קושית מ"א דה"ל לתקן אם נאנס ולא קרא בלילה שיקרא של לילה עד תחלת שעה ג'. דכל אותו זמן ישנים בני מלכי'. ובשע' שלישית שקמים בני מלכים יקרא יום ויקרא ק"ש של יום (כן משמע מדברי הגמ"י פ"א מהל' ק"ש סס"ט שכ' בשם ס"ה וז"ל שוב מצאתי שפסק בעל ס"ה ג"כ שעד סוף שעה ג' הוי זמן ק"ש מדגרסי' בירושלמי כו' ומלכים עומדין ממטתן בשני שעות וקוראים בשעה ג' ע"כ בס"ה עכ"ל. אבל תחלת דברי הגמ"י שם משמע שישנים כל ג' שעות שכ' לדחות דעת האומרים דאין זמן ק"ש נמשך אלא עד תחל' שעה ג' מדאמרי' לר' נתן דף ג' ע"ב לר"נ שית דליליא ותרתי דיממא כנ"ל ודחה הגמ"י וז"ל לק"מ דלא חשש תלמודא אלא שקידם דוד לשאר מלכים שני משמורות כו' ושעה שלישית מה לו להזכיר כיון שמצא שתי משמורות וכן דוד לא הזכיר בפסוק אלא משמורות שלימות עכ"ל. מזה משמע שהם ישנים כל הג' שעות. אבל מ"א ע"כ לא ס"ל כן דא"כ אזדא לה ראייתו מ"ש בס"ק א' דהני ג' שעות חשבי' מע"ה מדקאמר תרתי דיממא. ואי חשבי' מהנץ החמ' הוי יותר מתרי שעות כמ"ש שם. ולדברי הגמ"י אין זה ראיה דלא חש להזכיר יותר משתי שעות כדי לקיים קרא דקדמו עיני אשמורות כנ"ל): ד׳ ואח"כ מצאתי סי' לאחר ע"ה ר"ל קודם הנ"ה: ה׳ בלשון יחיד ולא כתי' בערב ובבקר כ"ה שם במלחמות: ו׳ כדרשי' בפ"ק דברכות דף י"א ע"א בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך: ז׳ ולענין ק"ש של שחרית אע"ג דבעי' בקר כו' קאי על מ"ש לעיל מזה: ח׳ מיהו ודאי משעלה ע"ה יום הוא ומפני שאין זמנו ידוע לכל אמרו [במס' מגלה דף כ' ע"א] הנץ החמה דבר שהוא ברור לכל שאם הקדים באלו פסול והמאחר אין מפסיד כלום שאין הקדמתן מצוה וזמנן כל יום ולענין תמיד במקדש דכתיב בקר קבעו האיר המזרח שהקדמתו מצוה וע"ז כ' ולענין ק"ש אע"ג דבעי' בקר כו' וה"ל לקבוע זמן ק"ש של שחרית מע"ה כמו בתמיד: ט׳ וזה שאמרו ביומא דף ל"ז ע"ב: י׳ עם אנשי משמר שהיו קורים מע"ה כנ"ל: י״א לא יצא י"ח. היינו שלא במקום אונס: י״ב ומ"כ בחדושי רשב"א ליישב קושי' הנ"ל למה לא נתנו זמן לק"ש של ליל' ג' שעות: י״ג משום דמיעוטא. ר"ל אע"ג דרשאי לקרות של לילה אחר ע"ה קודם הנץ החמה אע"ג דיום הוא משום מעוטי דאנשי דגני בהאי שעתא. מ"מ בני מלכים גרעי דהוי מעוטא דמעוטא: י״ד דבני מלכי' ישנים דלא כמ"ש במלחמות שהן נעורים במטתן: ט״ו קדמו עיני אשמורות. והיינו לפ"מ דמשני הש"ס דף ג' ע"ב לר' נתן תרתי דיממא ושית דליליא. ולזה כיון דוד קדמו עיני אשמורות. שהתפאר שקדמו עיניו ב' אשמורות לשאר מלכים שעומדים בג' שעות. ותלה השבח בעיניו משמע שהן ישנים. דאי המלכים נעורים במטותיהן. לא ה"ל לתלות השבח בעינים כ"א בקימתו: ט״ז וכ"מ לשון הראי' בגמ' ד' ד' ע"א לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני כו' לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעו' ואני חצות לילה כו': נ״ח:תקל״ח א׳ (ס"ק ז) אע"פ כו' אין שייכים לק"ש כמ"ש סי' ס' דאם קרא ק"ש בלא ברכו' חוזר וקורא הברכות בלא ק"ש מצד הדין והטעם כ' הרשב"א הביאו הרב"י וז"ל ואע"פ שהברכו' לפני ק"ש ניתקנו. מ"מ לאו ברכות של ק"ש הם. שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות את שמע עכ"ל: ב׳ דא"כ אף אחר שעה ד' יקרא הברכות ובאמת לכל הפוסקים (חוץ מהרמב"ם דס"ל דמברך הברכות כל היום) אחר ד' שעות אין רשאי לומר הברכות. ולהכ"מ מ"ט כיון דתלו זמן הברכות בזמן ק"ש מן התורה וכיון דמן התורה זמן ק"ש כל היום ה"ה דיברך הברכות כל היום: ג׳ וה"ל מ"ע שלא הז"ג דומיא דתפלה ר"ל דלא תימא דאכתי הוי מ"ע שהז"ג דהא עכ"פ של לילה אין זמנה ביום. וכן של יום אין זמנה בלילה. דז"א דמ"מ עכ"פ זמן ק"ש בצירוף לילה ליום הוי בין ביום ובין בלילה דהא תפלה הוי ג"כ כה"ג דזמן תפלת לילה אינה ביום ותפלת יום אינה בלילה ואפ"ה קרי ליה שלא הז"ג כיון דעכ"פ זמן התפלות יחד הם בכל זמן: ד׳ ומ"ש מבני מלכים. ר"ל מה שהביא הכ"מ ראיה דזמנם מן התור' כל היו' מדנמשך זמן ק"ש עד סוף שעה ג' דבני מלכים עומדים ג' שעות. ואטו בני מלכים רובא דעלמא ועז"כ מ"א כבר כתבתי בסעיף ה' סק"ו ישוב לזה: נ״ח:תקל״ט א׳ (סק"ח) שיש כו' דהכא כו' ומבעיא ליה לאקדומי כו' ס"ל בסעיף ה' שיקרא תחלה של לילה בזמנה ואח"כ של יום הוי תרתי דסתרי משא"כ כאן דהקדי' תחלה של יום שהיא זמנה ואח"כ של לילה לתשלומין כמ"ש סי' ק"ח לענין תשלומין של תפלה ע"ש לכל דינין דה"ה כאן וזה ודאי לא קשיא דגם בס"ה ה"ל לקרות תחלה של יום ויהי' נקרא יום ואח"ז יקרא של לילה לתשלומין. דכיון דמצי לקרות של לילה קודם לשל יום ויקרא של לילה בזמנה אע"ג שיפסיד עי"ז ק"ש של שחרית עכ"פ של לילה יכול לקרות בזמנה כה"ג אין לו תשלומין לכ"ע ועסי' ק"ח:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א