סימן נו – דין ענית הקדיש על ידי הקהל
א יֵשׁ לְכַוֵּן בַּעֲנִיַּת א הַקַּדִּישׁ: { הַגָּה: וְלֹא יַפְסִיק בֵּין יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ כָּתַב דִּלְפֵרוּשׁ רִאשׁוֹן לֹא יַפְסִיק בֵּין שְׁמֵיהּ לְרַבָּא וּלְפֵרוּשׁ ר"י אֵין לְהַפְסִיק בֵּין רַבָּא ב לִמְבָרַךְ) וְלַעֲנוֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לָרוּץ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ ג קַדִּישׁ: { הַגָּה: וְיֵשׁ לַעֲמֹד כְּשֶׁעוֹנִין } ד { קַדִּישׁ וְכָל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וּמִי שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשׁוֹמֵעַ הַקָּהָל עוֹנִין קַדִּישׁ, עוֹנֶה עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאָמַר יִתְגַּדַּל וְכו' } (הַגָּהוֹת חֲדָשִׁים בְּמָרְדְּכַי דִּבְרָכוֹת) { וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר צָרִיךְ לוֹמַר יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא. וּכְשֶׁמַּתְחִיל יִתְגַּדַּל י"ל וְעַתָּה יִגְדַּל נָא } ה { כֹּחַ וְגו' זְכֹר רַחֲמֶיךְ וְגו'. } ב כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר יִתְבָּרַךְ כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן, וְכֵן כְּשֶׁאוֹמֵר בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן כְּשֶׁאוֹמֵר וְאִמְרוּ אָמֵן: { וְלֹא נָהֲגוּ לוֹמַר אָמֵן אַחַר } ו { יִתְבָּרַךְ, וְלֹא אַחַר בְּרִיךְ הוּא, וְלֹא יַפְסִיק בֵּין בְּרִיךְ הוּא } ז { לְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכְּתָא וְכו': } ג הָעוֹנִים עַד לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא בִּלְבַד טוֹעִים הֵם, כִּי אָסוּר לְהַפְרִיד בֵּין עָלְמַיָּא לְיִתְבָּרַךְ. ד כְּשֶׁאוֹמֵר הַחַזָּן יִתְגַּדַּל כּוֹרֵעַ, וְכֵן בִּיהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא, וְכֵן בְּיִתְבָּרַךְ, וְכֵן בִּבְרִיךְ הוּא, וְכֵן בְּאָמֵן. ה לְאַחַר שֶׁסִיֵּם הַקַּדִּישׁ, פּוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וְכו':
באר היטב – סימן נו – דין ענית הקדיש על ידי הקהל
א א הקדיש. כתב בספר חסדים מעשח בחסיד א' שראח לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למח פניף מוריקות א"ל מפני שחייתי מדבר בשעח שחש"ץ חיח אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע"כ ובספר מטח משח סי' תי"א חביא בשם מדרש שחכם אחד נתראח לתלמידו בחלום וראח חתלמיד שחיח לו כתם על מצחו וא"ל מפני מח אירע לף כף א"ל מפני שלא חייתי נזחר מלדבר כשחחזן חיח אומר קדיש: ב למברך. מברף בקמץ תחת חבי"ת ופת"ח תחת חרי"ש. לעלם בקמץ תחת חעי"ן. של"ח. ולעלמי בו' עי' ב"י וחבאר חיטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות חאר"י ז"ל ואינו כן ע"ש. יתברף בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן: ג קדיש. איש"ר עדיף טפי מקדושח ומודים ע"כ אם שמע קדיש וקדושח או מודים וא"א לו לענות שניחם יענח איש"ר. באר שבע וכ"כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב חמ"א נ"ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושח ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילף ויענח קדושח כי שם ישמע גם כן קדיש אתר חתפלח עיין סי' ק"ט. ואם חתחיל לענות קדושח לא יפסיק בו לענות איש"ר. פרי חדש סי' קכ"ח: ד קדיש. בד"מ כתב שמחרי"ל לא חיח עומד לקדיש אף כל קדיש שתפסו מעומד חיח נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ חשכנח"ג אני נוחג נמי כמחרי"ל עיין סי' נ"ח וכ"כ בספר כוונות דחאר"י וז"ל שם מח שנראית מחירושלמי שצריף לקום בעניית איש"ר טעות חוא כי אינו מחירושלמי ממש רק חכם א' עשאח ע"כ ועיין מ"ש חמ"א ובכוונת איתא שם חג"ח וז"ל מח שמורי ז"ל חיח נוחג חוא כי בכל חקדישים של אחר חעמידח דשחרית מנחח ערבית חיח נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת חיח עונח ואח"כ חיח יושב ע"ש. ועיין בספר נגיד ומצוח. ומחר"י סרוק ז"ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד: ה כח. והאר"י ז"ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ"א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של"ה וב"ח. החזן חוזר ואומר אמן יש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה"ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש"ץ חוזר לענות יש"ר ולא אמן יש"ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס"א סעיף י"ב בהג"ה ובמש"ש. ועיין הלק"ט ח"א סי' ט"ז: ב ו יתברך. ובכוונות חשיב ה' אמנים דצריך לפנות בקדיש וכ"כ היד אהרן: ז לעילא. כתב ט"ז שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר ברוך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא. ובשל"ה כתב שיאמר עד דאמירן בעלמא וכ"כ בכוונות: אבל המ"א כתב ול"נ מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד ע"ש הטעם:
מגן אברהם נ״ו – סימן נו – דין ענית הקדיש על ידי הקהל
א׳ יש לכוין. כתב ב"ש מדאיבעי' להו בגמ' מהו שיפסיק לומר יש"ר ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק ש"מ דיש מצוה טפי בעניית איש"ר מקדושה ומודים וכ"כ מהר"ר יונה סי' ט' ומ"מ נ"ל דאם יש שני בתי כנסיות לפניו בא' מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפלה: ב׳ ולא יפסיק. כ' הש"ך בגליון וז"ל כ"כ בד"מ וב"ח וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתו' שם עכ"ל, וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר והדר מברך אלא יש"ר מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל וז"ל הג"א פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל, וס"ל לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דה"פ שאנו מתפללים שיהא השם הגדול שעכשיו השם הוא חציו דהיינו יה ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דה"פ יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא בשלמא להג"א י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא ל"ל בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק ונ"ל דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל בא"ע סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה א' ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א, לפירש"י יאמר שמיה בלא מפיק ה"א [ד"מ חדושי אגודה ב"ח], מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר', לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן [של"ה], ולעלמי בוי"ו [ב"י]: ג׳ בקול רם. אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה): ד׳ ויש לעמוד. כ"כ הגמ"נ בשם הירושלמי ובד"מ כתב שמהרי"ל לא היה קם אך כל קדיש שתפסו מעומד כגון אחר הלל היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד ע"ש, ועוד אפילו קם מעצמו יש לנו ללמוד ק"ו ומה הוא שהי' נכרי קם לדבר השם ק"ו אנחנו עמו וכדומה שהכי איתא במדרש לכן אין להקל: ה׳ עונה עמהם. פי' שמתחיל יהא שמיה וכו' דשבח באפי נפשיה הוא [שם בהגהות] ונ"ל דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש אומר גם אמן כמ"ש סי' קכ"ד: ו׳ וכשמתחיל. כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר וכמ"ש רסי' קכ"ה וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן: ז׳ ועתה יגדל. והאר"י לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכונות) ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק [של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל] ובתשובה כתב רש"ל שאומרים אותו בין ישתבח ליוצר: ח׳ ולא יפסיק. ז"ל ד"מ כתב א"ז י"ל דקודשא ולנוח באחנחת' ואח"כ בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו' אבל המפסיק אצל בריך הוא ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא עכ"ל ומה"ט נוהגין קצת לומר בקול רם עם החזן בריך הוא לעילא כדי שידע שלא יפסיק ומ"מ לא יפה עושין החזנים שמנגנים בשבת לעילא מכל ומפסיקין בין מכל לברכתא: ט׳ עלמיא ליתברך. משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של ית' עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכ"כ בשל"ה, ול"נ מנהג קדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד דהא כתב הב"י רסי' קכ"ה בשם הרא"ש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו דהא קי"ל שומע כעונה, ובפרט כשהחזן אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן כמ"ש רסי' נ"א והמהירות מבטל הכוונה לכן טוב לשמוע מהש"ץ, כתוב בשל"ה ויתברך בוי"ו אבל מנהגנו לומר בלא וי"ו וכ"מ בב"י ובכתבים:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים נ״ו
א׳ בעניית הקדיש. בטור מביא ב' טעמים על אמירת הקדיש בלשון תרגום. האחד שלא יתקנאו המלאכים בנו שאומרים שבח גדול כזה דשמיה רבה מורה על שם יה רבה שהשם יהי' מלא לעתיד. וטעם אחר שיבינו אותו עמי הארץ שבבבל ניתקן ושם הי' לשונם לשון ארמית. וכ' ולפ"ז יהיה כפשוטו שמיה רבה תרגום של שמו הגדול עכ"ל ר"ל שלפי' הראשון א"א לומר כפשוטו דא"כ לא היה קנאה כ"כ. וכתוב באגודה פ"ק דברכות וז"ל יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שי"ל יהא שמיה בלא מפיק ה"א דהוה משמע שם יה עכ"ל ולפ"ז אותן החזנים שאומרים במפיק ה"א תופסים כפי' הראשון דהיינו תרגום של שם יה והאומרים בלי מפיק ה"א תופסים כפי' השני תרגום של שמו הגדול וכן עיקר דהא מסיק ב"י שמה שכתבו שצריך ביש"ר כ"ח אותיות והיינו שתיבת שמיה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל ליהוי שמה די אלהא כו': ב׳ ויש לעמוד כשעונין קדיש. כבר כתבתי מזה ברסי' נ"ג שיש שלא כתבו כן: ג׳ ולא יפסיק בין ברוך כו'. שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבת אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דהוא מתברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא:
ספר מחצית השקל על אורח חיים נ״ו
נ״ו:תקכ״ב א׳ (ס"ק א) יש כו' בגמרא בברכות דף כ"א ע"ב: ב׳ מהו שיפסיק בתוך תפלת י"ח וע' לקמן סי' ק"ד סעיף ז': נ״ו:תקכ״ג א׳ (ס"ק ב) ולא כו' דבפ' לולב הגזול דף ל"ח ע"ב: ב׳ אידי ואידי. ר"ל דלפני זה אמר רבא לא לימא אינש (כשקורא הלל) ברוך הבא. והדר אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר כו' וע"ז אמר רב ספרא אידי ואידי. ר"ל הן לענין ברוך הבא והן לענין יהש"ר: ג׳ וז"ל הג"א כו' דמיניה נובע דברי רמ"א: ד׳ א"כ אף בין רבה כו' ר"ל לפי' ר"י אין להפסיק בין שמיה לרבה וגם לא בין רבה למברך דכולי חדא מלתא היא (דלא כנראה מדברי המפרשים בהג"ה): ה׳ דבשניהם רשאי להפסיק. ר"ל לדעת ר"ס דאסוקי מלתא היא. דלפי' ר"י בין שמיה לרב' ובין רבה למברך שוין: ו׳ ונ"ל דס"ל כו' דמ"ש הש"ך בגליון וע' בתו' שם. ר"ל דלא תימא דלא קי"ל כר"ס אלא מחמירים כרבא. דזה ליתא דהא כתבו התוס' שם ד"ה אמר רבא וז"ל תימא דבסוף מצות חליצה אמר אביי האי מאן דמקרי (ליבמה בשעה שחולצה שצריכה לומר קרא לא אבה יבמי. והיבם צ"ל לא חפצתי לקחת') לא לקר' לדיד' לא לחודי'. אבה יבמי לחודי' משמע אבה יבמי. אלא לא אבה יבמי בבת א'. ולא לקרי לדידי' לא לחודי' חפצתי לקחת' לחודי'. דמשמע חפצתי לקחת'. אלא לא חפצתי לקחת' בבת א'. ואמר רבא אסוקי מלת' ל"ל בה. וי"ל דבתר דשמע' הכא מרב ספרא עכ"ל. הרי דרבא גופי' חזר בו. וע' תו' יבמות שכ' תי' אחר דלא הדר ביה רבא: ז׳ דעכ"פ י"ל בנשימ' א' לא אבה יבמי ולא חפצתי לקחת' דאע"ג דמן הדין א"צ נשימה אחת כדאסיק רבא כנ"ל אפ"ה אנו מחמירים וס"ל לרמ"א דה"ה דיש להחמיר ביש"ר מברך. ואע"ג דבחליצה מחמירים שצ"ל בנשימה א'. וכאן קתני שאין להפסיק משמע דעכ"פ רשאי להנשים ביניהן צ"ל דרמ"א ס"ל דהא קיל מחליצה ונחתינן דרגא. ולעלמי בוי"ו. שיש רוצים לו' שי"ל לעלמי בלא ו' כדי שלא יהי' בשבע תיבות מן יהא עד עלמיא כ"א כ"ח אותיות. ועז"א כל העונה איש"ר בכל כחו קורעין לו כו' גזר דינו כו' ור"ל כ"ח אותיות ועז"כ הרב"י דאין לשנות מטבע שטבעו חכמים כאשר קבלנו מקדמונינו לו' ולעלמי בו' בשביל שום דרשה גם כ' הרב"י דמה"ט י"א שמי' בלא י' כדי שיהיה כ"ח אותיות ולהאומרי' עד דאמירן בעלמ' הם כ"ח תיבו': נ״ו:תקכ״ד א׳ (ס"ק ג) בקול כו' אבל לא יתן קולות כו' בס' אליהו רבה כ' דאין להגביה קולו יותר מהאו' קדיש כמ"ש דאין העונה אמן רשאי להגביה קולו יותר מן המברך: נ״ו:תקכ״ה א׳ (ס"ק ד) ויש לעמוד כו' מיהו נ"ל דמ"ש שט"ס כו' ר"ל דלפי המובן הפשוט שהאר"י אומר שט"ס בירוש' אפשר להבין דהדין לא מסתבר ליה או היה קבל' בידו שהדין שבירושלמי ט"ס. וא"א לחלוק על האר"י בלי טעם. לכ"כ מ"א דנ"ל שטעמו מ"ש שהדין של ירושלמי ט"ס משום שהראיה שמביא בירושלמי שנאמר בשופטים סי' ג' שאמר אהוד לעגלון מלך מואב קום כי דבר אלקים לי אליך ויקם משל הכסא וכיון שצוהו לעמוד ילפי' מיני' עכ"פ בקדוש' שיש לעמוד (אף דבהזכרת השם אין עומדים דדברי נבוא' שאני) וכיון דלא כתיב בקרא שהנביא צוהו לעמוד ליתא לראיית הירושלמי וע"כ גם דינו של הירושלמי ליתא וכל הדין ט"ס וכיון שנודע טעמו של האר"י יש בידינו לתרץ קושייתו ולקיים דינו של הירושלמי כמ"ש מ"א: ב׳ ש"מ שצוהו לעמוד ס' י"א אינו תח"י אבל לענ"ד בסנהדרין דף ס' ע"א לא משמע כן דתנן התם נגמר דין של המגדף הי' הגדול שבעדים צ"ל לפני הסנהדרין את השם אשר גידף ותנן שהדיינים עומדי' אז על רגליהם ואייתי ראי' מקרא הנ"ל דכתיב ויקם מעל הכסא והלא דברי' ק"ו מה עגלון מלך מואב שהי' גוי כו' עמד ישראל כו' עאכ"ו משמע דאהוד לא צוהו מדלא הבי' ראיה מדברי אהוד: ואפשר דבז' חולק הש"ס דידן עם הירושלמי: נ״ו:תקכ״ו א׳ (ס"ק ה) עונ' כו' ונ"ל דא"י לכוין כו' כמ"ש סי' קכ"ד דאם יודע באיזה ברכה עומד אי אינו חייב באותו ברכה אף שלא שמע מפי המברך רשאי לענות אמן ולא הוי אמן יתומ': נ״ו:תקכ״ז א׳ (ס"ק ו) וכשמתחיל כו' כדי שידע מהו אומר וכמ"ש ר"ס קכ"ה וז"ל שא"א דבר שבקדושה אלא בעשרה. וצריך להבין לחזן ולענות אחריו עכ"ל ר"ל דאי ליכא י' דצייתי ושמעי לא הוה נא' אות' דבר שבקדושה בעשרה: נ״ו:תקכ״ט א׳ (ס"ק ח) ולא יפסיק כו' ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא שהכל שבח א': ב׳ מה"ט כו' בקול רם עם החזן כו' דודאי אותן האומרים רק ג' תיבות אלו בלבד בריך הוא לעילא הוא חירוף ואסור כמ"ש ט"ז סק"ג אלא ר"ל שאומרים כל הנוסח עד דאמירן בעלמא כמ"ש סק"ט אך אומרים כל הנוסח בלחש רק ג' תיבות אלו אומרים בקו"ר להזכיר את החזן ובזה ל"ה חירוף: נ״ו:תק״ל א׳ (ס"ק ט) עלמיא כו' דצריך לשתוק כנ"ל סק"ו: ב׳ דהא קי"ל שומע כעונ' ר"ל דאפילו אינו אומרו רק שומעו מחזן יוצא דהא שומע כעונה:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א