סימן נה – דיני קדיש – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן נה – דיני קדיש

א אוֹמְרִים א קַדִּישׁ וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּפָחוֹת מִי' ב זְכָרִים ג בְּנֵי חוֹרִין גְּדוֹלִים שֶׁהֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת, וְהוּא הַדִּין לִקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ שֶׁאֵין נֶאֱמָרִין בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. ב אִם הִתְחִיל לוֹמַר קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמְרִים אוֹתוֹ הַקַּדִּישׁ אוֹ אוֹתָהּ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִתְחִיל, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ רֻבָּן: { הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם עֲבֵרָה הוּא לָצֵאת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ } (יְרוּשַׁלְמִי), { אֲבָל אִם נִשְׁאֲרוּ י' מֻתָּר לָצֵאת } (מָרְדְּכַי פ' בַּתְרָא דִּמְגִלָּה): ג אִם הִתְחִיל בְּאָבוֹת וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמֵר אֲפִלּוּ ד קְדֻשָּׁה: { הַגָּה: וְאִם יָצְאוּ מִקְּצָתָן לְאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל יוֹצֵר, לֹא יַתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם, דִּכְבָר נִשְׁלַם תְּפִלַּת יוֹצֵר, וְאִם יָצְאוּ לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל בַּתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם } ה { וּקְדֻשָּׁה, יְכוֹלִים לְהַשְׁלִים כָּל סֵדֶר קְדֻשָּׁה וְלוֹמַר הַקַּדִּישׁ שָׁלֵם שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, דְּשַׁיָּךְ לַתְּפִלָּה, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וְכו', אֲבָל אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, דְּזֶהוּ עִנְיָן אַחֵר, וּתְפִלַּת עַרְבִית וְקַדִּישׁ שֶׁלְּאַחֲרָיו לֹא שַׁיָּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע } ו { וּבִרְכוֹתֶיהָ } (רַ"ן פֶּרֶק הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט וְת"ה סי' ט"ו). ד יֵשׁ מַתִּירִין לוֹמַר דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה בְּתִשְׁעָה וְצֵרוּף קָטָן, שֶׁהוּא יוֹתֵר מִבֶּן שֵׁשׁ וְיוֹדֵעַ לְמִי מִתְפַּלְּלִין, וְלֹא נִרְאִין דִּבְרֵיהֶם לִגְדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים, וְהוּא הַדִּין דְּעֶבֶד וְאִשָּׁה אֵין מִצְטָרְפִין: { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי חֻמָּשׁ שֶׁבְּיָדוֹ אֵין לְצָרְפוֹ, מִיהוּ יֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָקֵל בִּשְׁעַת } ז { הַדַּחַק. } (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ח' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה). ה אִם לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל בְּשָׁנִים דִּינוֹ כְּקָטָן, עַד שֶׁיֵּצְאוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁאָז יִתְבָּרֵר שֶׁהוּא סָרִיס, אִם נִרְאוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס קֹדֶם לָכֵן דִּינוֹ כְּגָדוֹל: { הַגָּה: וּמִיהוּ אֵין מְדַקְדְּקִין בִּשְׂעָרוֹת, אֶלָּא כָּל שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו מְחַזְּקִינַן אוֹתוֹ כְּגָדוֹל, וְאוֹמְרִים לְעִנְיָן זֶה } ח { מִסְּתָמָא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת } (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ט). ו וְאִם הִתְחִיל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְהִתְפַּלֵּל ט לְבַדּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹת עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁהוּא יָשֵׁן, אֲפִלּוּ הָכֵי מִצְטָרֵף עִמָּהֶם. ז כְּשֶׁאֶחָד מִתְפַּלֵּל לְבַדּוֹ, נָכוֹן שֶׁהָאֲחֵרִים יַמְתִּינוּ מִלּוֹמַר י קַדִּישׁ, עַד שֶׁיִּגְמֹר כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה גַּם הוּא. ח חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, הֵן כְּפִקְחִין וּמִצְטָרְפִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, הֲרֵי הוּא כְּשׁוֹטֶה וְקָטָן. ט לְעוֹלָם הוּא קָטָן עַד שֶׁיָּבִיא ב' שְׂעָרוֹת אַחַר שֶׁיִּהְיֶה בֶּן י"ג וְיוֹם אֶחָד, וּשְׁנַת הָעִבּוּר בַּת י"ג חֹדֶשׁ. י אִם נַעַר אֶחָד נוֹלַד בְּכ"ט לַאֲדָר רִאשׁוֹן מִשָּׁנָה יא מְעֻבֶּרֶת, וְנַעַר אַחֵר נוֹלַד בַּאֲדָר שֵׁנִי בְּאֶחָד בּוֹ, וּשְׁנַת י"ג אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, אוֹתוֹ שֶׁנּוֹלַד בְּכ"ט לָאֲדָר הָרִאשׁוֹן צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד כ"ט לַאֲדָר בִּשְׁנַת י"ג לִהְיוֹת בֶּן י"ג שָׁנָה, וְאוֹתוֹ שֶׁנּוֹלַד אַחֲרָיו בְּאֶחָד בָּאֲדָר הַשֵּׁנִי יִהְיֶה בֶּן י"ג שָׁנָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶחָד בַּאֲדָר שֶׁל שְׁנַת י"ג: { הַגָּה: וּמִי שֶׁנּוֹלַד בַּאֲדָר וְנַעֲשָׂה בַּר מִצְוָה בִּשְׁנַת הָעִבּוּר, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בַּר מִצְוָה עַד אֲדָר הַשֵּׁנִי } (תשו' מהר"ו מִינְץ סי' ט'). יא עֲבַרְיָן שֶׁעָבַר עַל גְּזֵרַת הַצִּבּוּר, אוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, אִם לֹא נִדּוּהוּ נִמְנֶה לְמִנְיַן עֲשָׂרָה. יב מְנֻדֶּה אֵין יב מְצָרְפִין אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ י', אֲבָל מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרְשׁוּ לְהַחְמִיר עָלָיו בְּכָךְ. יג צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַעֲשָׁרָה בְּמָקוֹם יג אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם, וְהָעוֹמֵד בְּתוֹךְ הַפֶּתַח מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁסוֹגֵר הַדֶּלֶת בִּמְקוֹם [שָׂפָה] יד פְּנִימִית שֶׁל עֹבִי הַדֶּלֶת, וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. יד מִי שֶׁעוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵינֵיהֶם חַלּוֹן, אֲפִלּוּ גָּבוֹהַּ כַּמָּה קוֹמוֹת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רָחָב אַרְבָּעָה, וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנָיו מִשָּׁם, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם לַעֲשָׂרָה: { הַגָּה: גַּגִּין וַעֲלִיּוֹת אֵינָן בִּכְלַל } טו { בַּיִת, וְהָעוֹמֵד עֲלֵיהֶם אֵינוֹ מִצְטָרֵף } (ר"י נ"ג ח"ז). טו אִם מִקְּצָתָן בִּפְנִים וּמִקְּצָתָן בַּחוּץ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר תּוֹךְ הַפֶּתַח, הוּא מְצָרְפָן. טז חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בְּמִלּוּאָהּ לִגְדוֹלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּפְרְצָה קְטַנָּה בִּמְקוֹם חִבּוּרָהּ לִגְדוֹלָה, וְנָפַל כָּל אוֹתוֹ כֹּתֶל שֶׁהָיָה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וּבַגְּדוֹלָה נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁאֵרִית כֹּתֶל זֶה שֶׁנָּפַל פַּסִים (פי' מְעַט כֹּתֶל יָשָׁר וְשָׁוֶה) מִכָּאן וּמִכָּאן, הַגְּדוֹלָה כְּמֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה, וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה, אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ. לְפִיכָךְ אִם תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְאֶחָד בַּקְּטַנָּה, מִצְטָרְפִין, שֶׁהַקְּטַנָּה נִגְרֶרֶת אַחַר הַגְּדוֹלָה, וַהֲרֵי הִיא כְּאִלּוּ הִיא בְּתוֹךְ הַגְּדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁהָרֹב בַּגְּדוֹלָה, אֲבָל אִם הָיוּ תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְאֶחָד בַּגְּדוֹלָה, אוֹ חֲמִשָּׁה בְּזוֹ וַחֲמִשָּׁה בְּזוֹ, אֵין מִצְטָרְפִין. יז הָיָה שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וְצִבּוּר בַּגְּדוֹלָה, מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהוּא נִגְרָר אַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אִם הָיָה שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וְצִבּוּר בַּקְּטַנָּה, אֵינוֹ מוֹצִיאָן יְדֵי חוֹבָתָן, שֶׁאֵין הָרֹב נִגְרָר אַחַר הַיָּחִיד. יח אִם קְצָת הַעֲשָׁרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּקְצָתָם בָּעֲזָרָה, אֵינָם מִצְטָרְפִין. יט שְׁלִיחַ צִבּוּר בַּתֵּבָה וְט' בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִצְטָרְפִין, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גָּבוֹהַּ י' וּרְחָבָה ד' וְיֵשׁ לָהּ מְחִצּוֹת גְּבוֹהוֹת י', מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין הַמְּחִצּוֹת מַגִּיעוֹת לְתִקְרַת הַגַּג. כ יִהְיוּ עֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עִמָּהֶם טז יָכוֹל לַעֲנוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא מַפְסִיק טִנּוּף אוֹ יז עַכּוּ"ם. כא עִיר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא עֲשָׂרָה, וְאֶחָד מֵהֶם רוֹצֶה לָצֵאת בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׁאֵר אוֹ לְהַשְׂכִּיר אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם הֵם י" א וְרוֹצִים לָצֵאת שְׁנַיִם, יַשְׂכִּירוּ שְׁנֵיהֶם אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת בִּמְקוֹמָן, וּשְׁנֵיהֶם יִפְרְעוּ בְּשָׁוֶה, וְאִם אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, פּוֹרְעִין חֶצְיוֹ לְפִי יח מָמוֹן, וְחֶצְיוֹ לְפִי נְפָשׁוֹת, וּשְׂכַר הַחַזָּן עַל הַיּוֹצְאִים כְּעַל הַנִּשְׁאָרִים: { הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם רוֹצֶה לֵילֵךְ זְמַן אָרֹךְ קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ לֹא, כָּל שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בְּיוֹם טוֹב } (מַהֲרִי"ל סִימָן (תקי"ח) [ק"ז]). כב אֵין כּוֹפִין לְהַשְׂכִּיר לְהַשְׁלִים מִנְיָן כִּי אִם בְּיָמִים הַנּוֹרָאִים, וּכְגוֹן שֶׁאֵין חֲסֵרִים כִּי אִם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג קָבוּעַ וּמְפֻרְסָם בָּעִיר לָכֹף לְהַשְׂכִּיר אֲפִלּוּ בְּחֶסְרוֹן ג' אוֹ ד', אִם יֵשׁ מִנְיָן מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כּוֹפִין לִשְׂכֹּר חַזָּן: { הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן תָּמִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, } יט { כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה בִּקְנָסוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ תָּמִיד מִנְיָן לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַתָּמִיד } (תְּשׁוּבַת רִיבַ"שׁ סי' תקי"ח) { וע"ל רֵישׁ סי' קַ"ן אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת: }

באר היטב – סימן נה – דיני קדיש

א א קדיש. כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישין כה"ג וכן בתשו' דבר שמואל סי' קפ"ג קורא ג"כ תגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמ' ע"ש ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם סוף מסכת אבות ובספר מטה יוסף ח"ב סי' י"ב ולעיל סי' נ"ד ס"ק ג' עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז. תשובת דבר שמואל סי' שכ"א עי' שם עוד בסי' ש"א שמערער על היתומים קטני קטנים שאומרים קדיש וברכו והקהל עונים אחריהם דשלא כדין הם עושים וכן הרב פר"ח בסי' ס"ט קורא תגר על זה ע"ש כשב' או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל א' תוך כדי דיבור יענה על הראשון או האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל א' וא' הלק"ט ח"ב סי' מ"ח: ב זכרים. כל שיש מנין בבה"כ אין לש"ץ להמתין לאדם חשוב או גדול שעדיין לא בא בנימין זאב סי' (קס"א) [קס"ח] וכ"כ רמ"א סי' קכ"ד ס"ג ע"ש. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף לעשרה ולכל דבר שבקדושה עי' בתשו' ח"צ סימן צ"ג: ג בני חורין. וכל הקדישים שוין אפי' קדיש דרבנן שאחר הלימוד. שכנה"ג בשם מ"מ: ג ד קדושה. וכל תפלות י"ח והקדיש שלם שלאחריה כמבואר ברמ"א שאח"ז. וכתב בשכנה"ג דיאמר ג"כ ברכה דאלקנו ברכנו בברכה המשולשת בתורה דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה אף ע"ג דתנן אין נושאין כפיהם פחות מעשרה היינו דוקא נשיאת כפים אבל תפלת אלהינו יאמר מאחר שהתחיל בתפלת י"ח וברכת אלהינו שייך לתפלת י"ח ע"ש וכ"כ ע"ת: ה וקדושה. לאו דוקא דאפי' עדיין לא אמרו קדושה כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הקדיש שלם ת"ה מ"א. כ' בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' י"ב דמ"ש דאם יצאו מקצתן לאחר להתפלל יוצר וכו' הוא לאו דוקא אלא אפי' אמרו קדיש וברכו בעשרה והלכו קודם שהתחילו ברכה יוצר אור שמשלימין עד תפלת י"ח ע"ש: ו וברכותיה. ומש"ה אם התחילו ערבית בי' והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפלת י"ח לפי שהתפילה אינו חיבור לברכות של ק"ש דתפלת ערבית רשות וכ"ש סדד קדושה וקדיש כמ"ש ואם אמרו עלינו ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש דאינו אלא מנהג ומכ"ש לשיר היחוד או למזמור עמ"א. כ' הט"ז מתוך דברי הפוסקים שכתבו ואומר קדיש וא"א אותו בפחות מי' משמע דהפסוקי דזמרה א"צ י' דאפי' אם אומרן ביחידות כל שיש י' בשעת אמירת הקדישים די בכך וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' נ"ג ס"ג שאם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח וכו' ובתשו' ר"מ מינץ סי' ח' כ' דיוכל ג"כ להמתין אחר אמירת ישתבח על מנין וכן נ"ל בכל למוד שאדם לומד פסוקים ואגדות שאם נזדמן לו תיכף מנין שיוכל לומר קדיש ומכ"ש בעלינו לשבח שאמרוהו בפחות מי' ונזדמנו אח"כ י' שיש לומר קדיש וכן נוהגים בכל יום באמירת תהלים בבוקר בלא מנין שאומרים אח"כ קדיש כשיבואו מנין ט"ז ע"ש ומ"א בסי' רל"ד ס"ק א' לא כ"כ ע"ש. והעולם נהגו באם אומרים תהלים בלא מנין ישיירו מזמור א' לאומרו אחר שבאו עשרה ומדברי תשובת שער אפרים סי' ס"ז נראה כדברי ט"ז ע"ש: ד ז הדחק. אפי' בלי חומש ודוקא א' ולא ב' ובלבוש כ' שלא ראה נוהגין לצרפו אפי' בשעת הדחק ובזמנינו נוהגים לצרפו ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו מ"א. וכ' ב"ח הא דמצרף ע"י חומש דוקא שנכתב על הגויל כס"ת אבל חומשין שלנו לד"ה אין מצטרפין וא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הלכה למעשה שלא לצרף קטן: אונן אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה כנה"ג ושכה"ג סימן זה וכ"כ פר"ח ח"א סימן י"ט ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן כ"ה ופרי חדש כ' דאם יש לו מי שישתדל בשבילו דאם רצה לקרות אין מוחין בידו מסתברא ודאי דמצטרף ע"ש ועיין בלקט הקמח דף י' ע"ב: ה ח מסתמא. ר"ל לענין תפלה שהיא מדדבנן. וע"ל סימן נ"ג ס"ק י"ג מש"ש בשם הסמ"ע והש"ך: ו ט לבדו. דוקא א' ולא שנים דלא כהרלנ"ח. וכן גבי ישן דוקא אחד ולא שנים או ג' עמ"א וט"ז חולק וס"ל דישן אפי' אחד אינו מצרף ע"ש וכ"כ הפר"ח שדבדי הט"ז עיקר ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' ע"ר כתב הא דישן עולה למנין היינו כשפניו מגולה ע"ש והיד אהרן חולק עליו ע"ש ועסי' קכ"ד ס"ד: ז י קדיש. ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין. מ"א: י יא מעוברת. כ' המ"א ל"ד אלא ה"ה אם שנת י"ג מעוברת אותו שנולד באדר ראשון נעשה בר מצוה באדר השני כמ"ש בהג"ה ע"ש. ולא עיין במקור הדין דהגהת רמ"א הוא מתשוב' מהר"י מינץ סי' ט' דכתב בפשיטות ופסק דאף אם הנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ונעשה בר מצוה בשנה פשוטה הוא נעשה בר מצוה אחר מי שנולד באדר שני וכן מי שנולד באדר בשנה פשוטה ונעשה בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני מ"מ כתב בזה"ל ונ"ל פשוט במי שנולד בשנת העיבור באדר ראשון ואחר נולד באדר שני ובשנת י"ג הי' ג"כ עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני האי בדידיה והאי בדידיה תשובת שבות יעקב ח"א סי' ט' וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההוראה וכן הסכים להלכה למעשה הגאון מהו' דוד אופנהיים זצ"ל דלא כמ"א וכ"כ א"ז וכ"פ הפר"ח ע"ש. עוד כ' המ"א מי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' לא נעשה בר מצוה עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשוון דבעינן י"ג שנים שלמות ע"ש גם זה גרם שלא ע"ש בתשו' כי שם ביאר דין זה להדיא ע"ש ועי' סי' תקס"ח ס"ו לענין יא"צ ועי' ט"ז בי"ד ס"ס ש"ו: יב יב מצרפין. דוקא אם נתנדה מחמת עבירה אבל אם נתנדה מחמת ממון מותר לצרף לכל דבר שבקדושה כמ"ש בסי' של"ד ס"ק ג' וס"ק י' ע"ש. ופר"ח פסק דאפילו על עסקי ממון אין מצטרפין אותו לכל דבר שבקדושה ע"ש: יג יג אחד. היו ט' בבית וא' תוך הסוכה בחג מצרפין מהריק"ש ופר"ח חולק עליו כשיש ט' במקום א' וא' אחר הוילון שפורשין לצניעות מצטרפין מהריק"ש. וכתב הפר"ח ומיהו מסתברא דדוקא שפירשו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירשו סדין כי היכא דלהוי מחיצה לשמש מטתו הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפין ע"ש: יד פנימית. פי' דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ. ובספר תניא פסק דהוי כלפנים עמ"א. ובספר אבן העוזר פסק אם עומדים בב"ה ששה ובתוך עובי הפתח יש ד' מצטרפין אבל אם יש ה' בב"ה וה' בתוך עובי הפתח אין מצטרפין אבל בעזרת ב"ה אפי' אחד אין מצטרף. עיין באריכות בס' מגיני ארץ דפוס פרופס: יד טו בית. עיין בשכנה"ג: כ טז לענות. יחיד שנכנס לבה"כ ומצא צבור שכבר התחילו לענות קדושה או איש"ר כל שלא השלימו מותר לו לענות עמהם באר שבע והרמ"ע וכ"כ הרמ"א סי' נ"ו ע"ש: יז עכו"ם. ר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עובד ע"א אינו מפסיק מ"א וכ"כ דבר שמואל סי' קפ"ט: כא יח ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם מ"א ע"ש. כתב מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד אם הוא אנוס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין מנין אבל לענין אתרוג ע"ל סי' תרנ"ח סעיף ט' עמ"א. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילים לבא גם כן שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עמ"א: כב יט כופין זה את זה בקנסות. אע"פ שיתבטלו מלימוד בשביל זה מהר"ש וע"ל סימן כ"ה ס"ק ב' מש"ש בשם מהר"ם מלובלין:

מגן אברהם נ״ה – סימן נה – דיני קדיש

א׳ אפי' קדושה. וכל תפלת י"ח: ב׳ בקול רם. וקדושה לאו דוק' דאפי' עדיין לא אמרו קדוש' כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הק"ש וכ"כ בהדי' בת"ה בשם גדול א' ע"ש: ג׳ ערבית וקדיש שלאחריו. ומכ"ש סדר קדושה וקדיש במ"ש וכ' הלבוש קדיש שלפני ערבית שייך לק"ש דנתקן בשביל אנשים היוצאי' כמ"ש בב"י ואם אמרו עלינו ויצאו מקצתן א"א קדיש דאינו אלא מנהג עכ"ל, ומכ"ש לשיר היחוד או למזמור: ד׳ בתשע' וצירוף קטן. ומיהו לענין קריאת התורה י"א דמצרפין אותו לעשרה מאחר שעולה למנין ז' [תשב"ץ] ובסוף סי' תר"ץ משמע דיש להסתפק בדבר: ה׳ בשעת הדחק. אפי' בלא חומש כ"ה בד"מ ומיהו דוקא א' ולא ב' ולבוש כתב שלא ראה נוהגין לצרפו אפי' בשעת הדחק ומיהו בזמנינו נוהגים לצרפו ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו: ו׳ רוב שנותיו. ל"ו שנה: ז׳ לענין זה. פי' כיון דתפלה הוא דרבנן: ח׳ מצטרף עמהם. דכל בי עשרה שכינתא שריא, וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו ואולי לפ"ז ה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב עכ"ל ול"נ דאין להקל כ"כ דהא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אף על פי שאינו יכול לענות ואף דלא קי"ל הכי היינו שאין השכינה שורה אלא על גדולים וכו' ע"ש וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא א' ולא ב' אף גבי ישן דוקא א' ולא ב', וכתב מהרי"ל אף על גב דכתב הרא"ש דבעינן שיכוונו ט' לברכת הש"ץ כמ"ש סי' קכ"ד ס"ד לא נהיגין הכי דהא חזי' דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף: ט׳ נכון שהאחרי'. ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין: י׳ ושנת י"ג אינה מעוברת. משמע דאם שנת י"ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ בלבוש סי' תרפ"ה וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני וכ"מ סוף ערכין דבעי' שנה תמימ' ומ"ש שנת י"ג מכל השנים דשנת העיבור בת י"ג חדש והכי אמרי' גבי ג' שנים שבתולותיה חוזרין אם נתעברה השנ' גם חדש העיבור בכלל כדאי' בירושלמי על פסוק אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי לכן נ"ל דנעשה ב"מ באדר שני והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מילתא דפסיק' נקט: ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע אם נעשה ב"מ כ"ט לחשון דהא משמע בנדרים דף ס' דבאמת יום ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ר"ח וכן בא"ע סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות ומ"מ נ"ל דלא נעשה ב"מ עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון דבעי' י"ג שנים שלימים כנ"ל ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז: י״א שפה פנימית. פי' דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ ובס' תניא דף ע"ב פסק דהוי כלפנים וכ"מ בגמ' עבב"י: י״ב וביניהם חלון. בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית אא"כ הם שוים לקרקע העזר' ומדסתמו הפוסקים דבריה' משמע דס"ל דבב"ה כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב: י״ג אין מצטרפין. דהרי לא נפרצה במילואה: י״ד מצטרפים. ואף על גב דכ' בי"ד סי' רמ"ב בסי"ח בהג"ה דרשות בפ"ע היא לענין עמידה בפני ס"ת מ"מ בטל' היא לגבי ב"ה לענין זה שמצטרפין כיון שתשמיש ב"ה היא ועוד כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין [רשב"א סי' צ"ו] וע' סי' קצ"ה: ט״ו או עכו"ם. נ"ל שר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עע"א אינו מפסיק כנ"ל: ט״ז חציו לפי ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח בית' ורכושם ע"ש וכ"כ רמ"א בהדיא בתשו' ע"ש וכ' מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד /ק"ז/ אם הוא אנוס שאינו רשאי לבא במדינה פטור אפי' הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין תפלה וחזן המעכבין עליה הואיל וצריכים לו להשלים המנין וגם הוא צריך כמ"ש מהר"מ בתשובה לאו כל כמיניה להפריש עצמו מהן אבל אתרוג לא דמי לכל הני וכו' עמ"ש סי' תרנ"ח: י״ז אין כופין. כתב מעגלי צדק השיב מהרי"ל על ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילין לבוא ג"כ שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עכ"ל:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים נ״ה

א׳ אומרים קדיש. פי' אחר פסוק דזמרה ובעי' י' שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו א"א אותו בפחות מי' שנאמר ונקדשתי בתוך ב"י וילפינן בג"ש דתוך תוך ממרגלים דעשרה נקראו עדה וטעם הקדישים שאומרים א' אחר התפל' י"ח שהיא מצוה בפ"ע וא' אחר קריאת התורה כי היא מצוה בפ"ע וא' אחר סדר קדושה ושם אומר תתקבל כו' שקאי גם אתפלת י"ח. כתב רמ"י שלעול' א"א תתקבל רק אחר תפלת י"ח ולאו כללא הוא שהרי בימי הסליחות באשמורת הבוקר אומרים תתקבל אחר הסליחות דגם בהם יש בקשות רבות כמו בי"ח וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה ולא חשב ב"י עלינו לשבח שאומרים אחריו קדיש ואנן נוהגין לומר אחריו קדיש כי יש בו פסוקים ואין פוחתין בכל יום מז' קדישים ע"ש שבע ביום הללתיך ומ"ש קדיש בערבית בין סיום ברכת ק"ש לתפלת י"ח לפי שתפלת ערבית רשות ויש שהולכים מב"ה קודם שישמעו י"ח ולא ישמעו קדיש: ב׳ אבל אין קורין בתורה. פי' אם אירע בו ביום הכניס': ג׳ לא שייך לק"ש וברכותיה. פי' ומ"ה אם התחילו ערבית בי' והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפל' י"ח לפי שהתפל' אינה חבור לברכו' של ק"ש: מתוך דברי הפוסקי' שכתבו ואומר קדיש וא"א אותו בפחות מי' משמע דהפסוקי דזמרה א"צ עשרה דאפי' אם אומרן ביחידות כל שיש י' בשע' אמירת הקדישי' די בכך וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' נ"ג ס"ג שאם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח כו' ובתשו' רמ"מ סי' ח' כ' דיכול ג"כ להמתין אחר אמירת ישתבח על מנין וכן הדין בתפלת ערבי' שהתפלל ביחידות ימתין אח"כ על מנין וכן נ"ל בכל לימוד שאדם לומד פסוקי' ואגדות או תלמוד שאם נזדמן לו תכף מנין שיכול לומר קדיש ומכ"ש בעלינו לשבח שאמרוהו בפחות מי' ונזדמנו אח"כ י' שי"ל קדיש שהרי בעלינו יש פסוקים. ובלבוש כתוב דכשאמר עלינו בלא מנין לא מהני אח"כ מנין כיון שאינו תקנת חכמים לומר עליו קדיש אלא מנהג בעלמא הוא ולא נ"ל כן דהא יש פסוקים בעלינו אבל מ"ש עוד בלבוש שאם יצאו קצת מן המנין בשעת עלינו שא"ל הקדיש אחריו דאין אמירת עלינו אלים כ"כ שיגרור אחריו קדיש אפי' בלא מנין זה ודאי נכון הוא וה"ה בקדיש שאומרים אחר הלימוד דצריך מנין דוקא בשעת הקדיש וא"ל ממ"ש רמ"א בסי' רל"ד שא"ל אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב"ה כדי שיאמרו עליו הקדיש קודם תפלת מנח' לק"מ דהתם אין הטע' משו' שאין שייך קדיש על מה שאמרו תחל' בלא מנין אלא הטעם דאין לעשו' לכתחלה הפסק בין הקדיש ובין מה שנא' תחלה וזה מבואר בדברי הכל בו שמשם מקור אותו דין שכתב וז"ל וא"ל תהלה לדוד במנחה עד שישלמו לבוא למנין כדי שיאמר עליו קדיש של תפלת מנחה ולכך פ' ר"ע שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומר עליו קדיש עכ"ל הרי לפניך מדמדמה זה לאמירת ש"ץ ישתבח מעומד שהוא כדי שלא להפסיק בין ישתבח לקדיש ה"נ כן הוא באשרי קודם לקדיש במנחה. והא דלא הזהירו כן באמירת פסוקי דזמרה בשחרית שלא יאמר עד שיהיה מנין משום דפסוקי דזמר' יש שהיי' באמירתם ודרך לבא מנין במשך זמן אמירתם משא"כ באשרי שאין שהייה באמירתו ע"כ צריך אזהרה שלא להפסיק אבל ודאי אם אירע שלא באו מנין עד אחר אשרי ודאי בשביל זה לא יחסר הקדיש וכן נוהגים בכל יום באמירת תהילים בבוקר בלא מנין שאומרי' אח"כ קדיש כשיבואו מנין ושפיר עבדי כנ"ל: ד׳ או שהוא ישן. בב"י כתב שמהר"י בי רב רבו של הב"י המציא דין זה ויליף לי' מהך רישא דהכא דאינו יכול להתפלל עמהם ואפ"ה מצטרף ותמיה לי' דשאני ברישא דאע"פ שהוא מתפלל ואינו יכול להפסיק ולענו' עם הצבור מ"מ יכול לשתוק ושומע כעונ' כמש"ל סי' ק"ד ס"ז משא"כ בישן ובב"י הביא עוד בשם האגו' בשם מהרי"ל דרצ' מתחל' ללמד דמצטרף הישן עמהם כיון דלריב"ל בגמ' מצטרף אפילו קטן המוטל בעריסה והוא ביותר תמוה דהא אנן לא קי"ל כריב"ל כמבואר לעיל מזה בב"י ואפי' ר"ת שפוסק כריב"ל מ"מ לא רצה לעשות מעשה כדברי עצמו ואנן ניקום ונעשה מעשה. ויותר מזה שנדמ' מילתא למילתא מה שי"ל עליו דלמא שאני ישן שהוא גרע מקטן דאין בו קדושה כמ"ש ב"י בסי' ד' בשם הזוהר דסלקא מיני' נשמתא ולא הוה בכלל קדושה דטעי' טעמא דמות' ורוח מסאבתא שריי' עלוהי. ותו נלע"ד דאפי' ריב"ל מודה דלא יצטרף כיון דאפשר להעיר אותו משנתו למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה ול"ד לקטן שא"א לעשותו גדול ול"ד למ"ש כל הראוי לבילה וכו' דשם מיירי לענין עיכוב אם כבר עשה כן משא"כ דנעשה כן לכתחלה במילת' דאית בה ריעותא ויש לפנינו לתקנו אין זה אלא תימה ועוד כתוב באגור שם בב"י נהי דכת' הרא"ש דצריכי י' דצייתי מ"מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחים שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא כל הראוי לביל' וכו' עכ"ל יש להפליג ע"ז דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה אשר גדול עונם מאוד ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם ק"ו שלא ללמוד מזה היתר לישן כלל וכללותו דהא כבר קבע בש"ע הלכה בסי' קכ"ה דאם אין ט' שמכווני' לדברי ש"ץ בשעת חזרת התפילה דקרוב להיות ברכה לבטלה כ"ש כשהוא ישן דאין להקל לכתחלה כנ"ל: ה׳ בטלה לגבי ב"ה. ועיין בי"ד סי' רמ"ב סי"ח לענין יעמידה לפני ס"ת מיקרי הבימה רשות אחרת: ו׳ חציו לפי ממון. שיש סברא דכיון שהעני חייב כמו עשיר יש לגבות לפי נפשות ויש סברא לפי ממון שלא יצטרכו לצאת מבתיהם ולעזוב ממונם וחובותיהם ע"כ עשו פשרה בזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים נ״ה

נ״ה:תק״ח א׳ (ס"ק ג) ערבית כו' בשביל אנשים היוצאים כמ"ש בב"י וז"ל הרב"י בשם האגור וש"ל כי תפלת ערבית רשות. ויש הולכים להם קודם י"ח ולא ישמעו קדיש כו' עכ"ל. אף דערבית עכשיו קבלוהו לחובה: ב׳ וז"ל הטור סי' רל"ו ומה שנוהגים להפסיק בפסוקי' ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היה בה"כ שלהם בשדות. והיו יראים להתאחר שם עד אחר זמן תפלת ערבית. ותיקנו לו' פסוקים אלו שיש בהן ח"י אזכרות נגד ח"י ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרים בקדיש זה (וכ"כ שם הטור בשם ר"ן גאון ומפסיק בקדיש כלו' אסתיים התפלה הרוצה לצאת יצא עכ"ל) ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבה"כ שבעיר לא נתבטל מנהג הראשון עכ"ל הטור. וא"כ כיון שאין אנו אומרים הפסוקים וקדיש כ"א משום מנהג הראשון. ואז באותו פעם היה הקדיש שלפני י"ח שייך להפסוקים וק"ש והרוצה לצאת היה יוצא. א"כ גם עתה יש שייכות לקדיש זה לפסוקים וק"ש אם יצאו מקצתן קודם הפסוקים וקדיש רשאי לו' הקדיש שלפני תפלת ח"י: נ״ה:תק״ט א׳ (ס"ק ד) בתשעה כו'. ובס"ס תר"ץ משמע דיש להסתפק בדבר. דהא הרשב"ץ למד מדעולין למנין ז' קרואים מקרי קצת בר חיובא ויש לצרפו למנין עשרה: ב׳ עז"כ מ"א דהא במגלה ודאי נשים חייבות בקריאתה. דהא גם הם היו באותו נס כמ"ש ר"ס תרפ"ט. ואפ"ה להא דבעי' שיקרא המגלה ביו"ד כ' רמ"א ס"ס תר"ץ דיש להסתפק אם נשים מצטרפות ובמ"א שם כ' דיש בטור פלוגתא בזה ע"ש: ג׳ ע"י חומש. וב"ח כ' דאפי' למ"ד דמהני ע"י חומש בעי' שיהיה כתוב בגלילה כס"ת כמ"ש התו' משא"כ בחומשים שלנו. וא"כ היה צריך שיהא ס"ת ביד התינוק. אבל בס' א"ר בשם זקנו מהרר"ש כתב דאפי' בשעת הדחק לא רצה לסמוך ע"ז. וכ"כ בתשו' שב יעקב סי' ו'. וכ' דגם רמ"א אין כוונתו לסמוך ע"ז אע"ג שכ' יש נוהגים כו'. דהא בסי' קצ"ט ס"ו כ' הרב"י דקטן כו' מזמנין עליו ומצטרף בין לג' ובין ליו"ד. וכ' רמ"א וי"א דאיו מצטרפים כו' עד שיהיה בן י"ג כו' וכן נוהגים ואין לשנות עכ"ל. הרי דכ' רמ"א גופי' לענין ברכת המזון אין לצרפו בין לג' בין ליו"ד ואין לשנות. וא"ל דס"ל דתפלה קילא מבהמ"ז הא אדרבה הרב"י ס"ל איפכא דבהמ"ז קילא דהא לענין תפלה כ' הרב"י סתם דאין לצרפו ולענין בהמ"ז כתב דמצטרף בין לג' ובין ליו"ד ואיך נאמר דרמ"א יהיה סברת הפוכות עם הרב"י אע"כ דרמ"א ס"ל דשוה תפלה ובהמ"ז ובשניהם אין מצטרפין. וז"ל תשו' שב יעקב דגם בסי' נ"ה מסכים כו' דאין לצרף כו' אפי' ע"י חומש רק כ' מיהו יש נוהגים כו' לו' דאותן הנוהגים כן סומכים אאותו דעה שהביא המחבר בשעת הדחק אבל לא כ' רמ"א דשפי' עבדי הנוהגים כן וסמך עצמו על סי' קצ"פ ב' עכ"ל והאריך וקצרתי וע"ל מ"ש הט"ז סק"ג ע' במ"א ר"ס רל"ד שחולק: נ״ה:תקי״ד א׳ (ס"ק ט) מצטרף כו' שאין השכינ' שורה אלא על גדולים אבל משום דאינו עולה לא איכפת לן. ובט"ז סק"ד חולק על דין ישן וס"ל דאינו מצטרף וע"ש טעמו עכ"פ כ' הא אפשר להעיר אותו למה נצרפו כשהוא ישן: נ״ה:תקט״ו א׳ (ס"ק י) ושנת י"ג כו' וכ"מ סוף עירובין דבעי' שנה תמימה. ר"ל דמשמע שם כמ"ש רמ"א בהגה' דמיני' מקשה מ"א. והוא דהמוכר בית בבתי ערי חומה נתנה לו התורה רשות לגאלה תוך שנה ואם לא גאלה תוך שנה נחלט ללוקח לצמיתות ושוב אינה יוצאה למוכר לעולם. ואם נתעברה השנה יש למוכר זמן יג"ח וה"ה הכא אף די"ל דשאני התם דכתיב תמימה לרבות חודש העיבור מ"מ ילפי' מיניה כמ"ש הרב"י ע"ש. ומ"ש שנת י"ג כו' היא ראיה אחרת. דהא תוך י"ג שנים היו כמה שנים מעוברת. ונותנים לו כל שנה י"ג חדש לשנה מעובר'. ומ"ש שנה י"ג דיעשה ב"מ באדר ראשון: ב׳ שבתוליה חוזרים דאם נבעל' תוך ג' שנים מיום לידתה בתולותיה חוזרים אבל לא כשנבעלה אחר ג' שנים דאין חוזרים. ואם נולדה תחלת אדר ובשנה ג' נבעלה סוף אדר אין בתוליה חוזרים ואם אח"ז נמלכו ב"ד כשהיו מקדשים ע"פ הראיה ויעברו השנה וא"כ עדיין עומדת תוך ג' שנותי' שוב חוזרים בתוליה: ג׳ מלתא דפסיקא נקט ר"ל שרוב שנים אין מעוברים אך בס' א"ר ובשו"ת שבות יעקב סי' ט' כ' דע"כ לא עיין מ"א בגוף תשו' מהר"י מינץ דהוא מרא דהאי דינא שכ' להדיא להיפוך וזה ל' מהר"י מינץ נ"ל פשוט במי שנולד בשנת עיבור באדר א' וא' נולד באדר שני ובשנת י"ג יהיה ג"כ עיבור ודאי היינו אומרי' דהנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני ואמרי' סוף דינא כתחלת דינא האי בדידיה והאי בדידי' עכ"ל וסיים בתשו' שבות יעקב וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה כו': ד׳ ומי שנולד כו' דהא משמע בנדרים דתנן התם אמר קונם עלי דבר א' חדש זה כשיגיע ר"ח מחדש הבא אחריו מותר ופריך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לחדש מעובר. ר"ל שהחדש שנדר בו הוא מעובר וא"כ חדש הבא אחריו יש ב' ימים ר"ח קמ"ל מתני' דאפי' יום א' דר"ח מותר הואיל וקרי ליה אינשי ר"ח ובנדרי' הלך אחר ל' בני אדם משמע דאי לא היינו הולכים אחר ל' בנ"א מצד הדין הוא שייך לחדש שלפניו והוא יום ל' מחדש שלפניו: ה׳ יש דעות שונות איך לכתוב בגט ביום א' דר"ח. אי יום ל' לחדש העבר או ר"ח הבא ומ"ד שיש לכתוב ר"ח טעמו דגם בשטרות הולכים אחר לשון בני אדם כמ"ש הר"ן ע"ש בב"י עכ"פ כיון דחזי דיום א' דר"ח שייך לחדש העבר והוא יום ל' של חדש העבר. א"כ לא נולד בר"ח כסליו כ"א סוף חשוון א"כ שנת י"ג שר"ח כסלו אינו רק יום א' מ"מ נעשה ב"מ סוף חשוון. דהיינו בכ"ט חשון: ו׳ עד שיעברו כ"ט יום מחשון. ר"ל ניהו דכ' בסי' נ"ג סקי"ג כיון שהגיע תחלת יום שנולד בו אמרי' מקצת היום ככולו והוי בן י"ג ויום א'. וא"כ ה"ה הכא כיון שהגיע תחלת ליל כ"ט חשון דהוא יום שנולד בו דהא נולד ביום אחרון של חשון כנ"ל הוי בן י"ג ויום א'. ז"א ניהו דנולד סוף חשון ובשנת י"ג יום כ"ט הוא סוף חשון מ"מ בעי' שיעברו עליו כ"ט יום מחשון קודם שנעשה ב"מ. כמו שעבר כ"ט יום מחשון קודם שנולד. וא"כ לפ"ז ה"ה בראש חדש טבת הדין כן אם נולד בר"ח טבת ובשנה ההיא היה ר"ח טבת שני ימים ובשנת י"ג אין ר"ח טבת כ"א יום א'. וע' בס' א"ר. ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז דלענין יא"צ אין הדין כו' וע"ש: נ״ה:תקט״ז א׳ (ס"ק יא) שפה כו' ובס' תניא כו' וכ"מ בגמ' עבב"י ר"ל דין זה מקורו בפסחים דף פ"ה ע"ב תנן מן האגף ולפנים כלפנים (הן לענין קדשים קלים שנאכלין בכל ירושלים אבל לא חוץ לירושלים. הן לענין קדשי קדשים שאין נאכלים אלא תוך העזרה) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורמי הש"ס דיוקי דמתני' אהדדי אמרת רישא מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ. ובסיפא קתני מן האגף ולחוץ כלחוץ. הא אגף עצמו כלפנים ומשני בשערי העזרה ה"ה כלפנים דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת עזרה חוץ משער המזרח והוא שער ניקנור מפני המצורע שנתרפא ועשה כתורה וכמצו'. וביום ח' הוא עדיין מחוסר כפורים ואסור ליכנס לעזרה והוא היה צריך להכניס את ידיו לעזרה כדי ליתן על בהונותיו מדם אשמו. וכיון שלא נתקדש שער ניקנור היה אפשר לו לעמוד בחלל השער ומכניס את ידיו. ובזה אין עושה איסור דביאה במקצת מה שמכניס גופו לעזרה לא מקרי ביאה אבל שערי העזרה נתקדשו לכן אגף עצמו כלפנים משא"כ שערי ירושלים שכולם לא נתקדשו כדי שיהיו המצורעים המשולחים חוץ לירושלים ואסורים לכנוס לעיר יכולים לעמוד בחלל השערים להגן עליהם מפני החמה ומפני הגשמים וכת' הרב"י וז"ל ומשמע לכאורה דלענין צירוף דבר שבקדושה אגף עצמו כלפנים דא"ל דבעלמ' הוי מקדשים כלפנים לא הוי שערי העזרה וגם בשערי ירושלים אי לאו מפני המצורעים היה מקדשים אותו מה"ט. אבל רי"ו כ' לענין תפלה דאגף עצמו כלחוץ וכ"כ הרמב"ם פ"ט מהל' קרבן פסח לענין הוצאת קרבן פסח מחבורתו בשעת אכילתו דאסור דאגף עצמו כלחוץ. ומשמע דילפי' מיניה לענין תפלה כדברי רי"ו עכ"ל הרב"י ולכן כתוב כאן בש"ע ולא הביא שום חולק דאגף כלפנים ואע"ג דמסתבר להרב"י דאגף כלפנים לענין תפלה מדנתקדשו שערי עזרה וגם צריך ליתן טעם על מה שלא נתקדשו שערי ירושלי' כנ"ל אפ"ה ביטל דעתו נגד רי"ו כנ"ל בשגם כי מצא ראיה מהרמב"ם הנ"ל אמנם אלו ראה הרב"י ס' תניא שחולק ודאי היה מביא דעתו ואפשר שהיה פוסק כמותו כיון דכן משמע בגמ': נ״ה:תקי״ז א׳ (ס"ק יב) וביניהם כו' בגמ' משמע כו' דאמרי' התם אמר רב עליות וגגין של עזרה ושל חומות ירושלים לא נתקדשו. ופריך והתנן החלונות ועובי החומה כלפנים אלמא נתקדשו וה"ה עליות וגגין ומשני הן חלונות הן חומה מיירי בשוין בגובהן לקרקע העזרה ופירש"י שקרקע העזרה הי' הולך וגובה ועולה במעלות עכ"ל ולכן יש להחלונות ועובי החומה דין קרקע וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב לענין צירוף לזימון: נ״ה:תקי״ח א׳ (ס"ק יג) אין מצטרפין דהרי כו' קאי אסעיף י"ח אם כו' וקצתם בעזרה כו': נ״ה:תקי״ט א׳ (ס"ק יד) מצטרפים כו' לענין עמידה בפני ס"ת דא"צ לעמוד דהס"ת הוי ברשות אחרת (ובשעת קריא' ע' לקמן ס"ס קמ"ו): ב׳ מ"מ בטל' היא כו' וכ' הפר"ח וז"ל ודין ט' בגדול' ויחיד בקטנה ודין ש"ץ בקטנה וצבור בגדולה מתקומי דוק' באין רואין כו' דאלו ברואין זא"ז בכל גווני מצטרפים ומ"ש המחבר בסעיף י"ט ש"ץ בתיבה וט' בבה"כ מצטרפי' מפני שהיא בטלה לגבי ב"ה מיירי אפי' באין רואים זא"ז. ולכן צריך טעמא שהיא בטל' עכ"ל: ג׳ וע' סימן ש"ע סעיף ג' כצ"ל וקאי לדעת יש מ"ש שהביא המחבר דטעמייהו דמדמו לה למ"ש בסימן ש"ע לענין עירוב בה' חבורות ששבתו בטרקלין א' אף שחלקו ביניהן במחיצות אם אין המחיצות מגיעות לתקר' ויש בין המחיצות לתקר' ג"ט דל"ל לבוד כל הה' חבורות נחשבים כאחד ואין נותנים רק עירוב א' ע"ש: נ״ה:תק״כ א׳ (ס"ק טו) או כו' ע"א מפסיק ר"ל ע"ז ממש וע' בס' א"ר: נ״ה:תקכ״א א׳ (ס"ק טז) חציו כו' המעיין כו' דבזה פורעים בשוה כצ"ל: ב׳ וכ"ז לענין תפלה כו' הואיל וצריכים כו' ר"ל דחיבורו עם הרבים הוי חיבור גמור שהן צריכים לו והוא צריך להם. משא"כ באתרוג אין חיבורן חיבור גמור דהא אי בעי לוקח לו כ"א אתרוג בפ"ע. וע' סימן תרנ"ח שכתב בשם מהרי"ל עוד טעם א' דאתרוג פורעים לפי ממון דהעשיר נהנה יותר מן העני ע"ש אם כן התשלומין לפי ההנא' וכשיוצא חוץ לעיר אם יצטרך לשלם והוא לא נהנו ממנו דהא יצא ועכצ"ל דמשלם לפי הנפשות ובאתרוג אין משלמין לפי נפשות:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א