סימן מו – הלכות ברכות השחר ושאר ברכות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן מו – הלכות ברכות השחר ושאר ברכות

א כְּשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, יֹאמַר אֱלֹהַי א נְשָׁמָה. כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, יְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה. ב כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ יְבָרֵךְ מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ יָדָיו עַל ג עֵינָיו, יְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב יְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁזּוֹקֵף יְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁיַּנִּיחַ רַגְלָיו בָּאָרֶץ, יְבָרֵךְ רֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁנּוֹעֵל מִנְעָלָיו, יְבָרֵךְ שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁהוֹלֵךְ יְבָרֵךְ ד הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. כְּשֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ, יְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה: { הַגָּה: אוֹ לוֹבֵשׁ הָאַבְנֵט הַמַּפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד) כְּשֶׁמֵּשִׂים כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת בְּרֹאשׁוֹ, יְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁיִּרְחַץ פָּנָיו, יְבָרֵךְ הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי וְכו' וִיהִי רָצוֹן וְכו' עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינַי, עַד שֶׁיַּחְתֹּם הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַכֹּל בְּרָכָה אַחַת הִיא. ב עַכְשָׁו מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַיָּדַיִם נְקִיּוֹת, וְגַם מִפְּנֵי עַמֵּי הָאֲרָצוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אוֹתָם, נָהֲגוּ לְסַדְּרָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעוֹנִין אָמֵן אַחֲרֵיהֶם, וְיוֹצְאִים ה יְדֵי חוֹבָתָן. ג חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם מֵאָה ו בְּרָכוֹת לְפָחוֹת. ד צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם (שֶׁעֲשָׂאַנִי יְהוּדִי) [שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי] { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ גֵּר יָכוֹל } ז { לְבָרֵךְ כֵּן } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) { אֲבָל לֹא יֹאמַר שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי, שֶׁהֲרֵי הָיָה גּוֹי מִתְּחִלָּה } (אַבּוּדַרְהַם) שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עָבֶד, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי ח אִשָּׁה, וְהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת: שֶׁעָשָׂנִי כִּרְצוֹנוֹ. ה אִם קָדַם וּבֵרַךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ מַתִּיר אֲסוּרִים, לֹא ט יְבָרְכֶנָּה. ו יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וְאֵין דִּבְרֵיהֶם נִרְאִים: { הַגָּה: אַךְ מִנְהָג פָּשׁוּט בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַזִּים } י { לְאָמְרָהּ. } ז יֵשׁ נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת נוֹסָפוֹת עַל יא אֵלּוּ, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם. ח כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ, אִם לֹא נִתְחַיֵּב בְּאֵיזֶה מֵהֶן, כְּגוֹן שֶׁלֹּא שָׁמַע קוֹל הַתַּרְנְגוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא הָלַךְ, אוֹ לֹא לָבַשׁ, אוֹ לֹא חָגַר, אוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְחַיֵּב בָּהֶן מְבָרֵךְ } יב { אוֹתָן, דְּאֵין הַבְּרָכָה דַּוְקָא עַל עַצְמוֹ, אֶלָּא מְבָרְכִין שֶׁהַקָּבָּ"ה בָּרָא צָרְכֵי הָעוֹלָם. וְכֵן הַמִּנְהָג וְאֵין לְשַׁנּוֹת } (טוּר וְתוס' הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְרַ"ן פ"ק דִּפְסָחִים וְכָל בּוֹ). ט לֹא יִקְרָא פְּסוּקִים קֹדֶם בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמְרָהּ דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם אֶלָּא דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לִסְבָרָא רִאשׁוֹנָה: { הַגָּה: אֲבָל הַמִּנְהָג כִּסְבָרָא אַחֲרוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בִּימֵי } יג { הַסְּלִיחוֹת מִתְפַּלְּלִין הַסְּלִיחוֹת וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה עִם סֵדֶר שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וְכֵן בְּכָל יוֹם כְּשֶׁנִּכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמְרִים כַּמָּה פְּסוּקִים וְתַחֲנוּנִים וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל הַתּוֹרָה, וְנָהֲגוּ לְסַדֵּר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִיָּד אַחַר בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר וְאֵין לְשַׁנּוֹת. } (וְכֵן מַשְׁמָע בְּתוס' וּמָרְדְּכַי פ"ק דִּבְרָכוֹת) { וְטוֹב לוֹמַר בְּשַׁחֲרִית אַחַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגו' בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי לִפְעָמִים שׁוֹהִין עִם קְרִיאַת שְׁמַע לִקְרוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, } יד { וְיוֹצֵא בָּזֶה } (טוּר):

באר היטב – סימן מו – הלכות ברכות השחר ושאר ברכות

א א נשמה. אם בירך ברוך מחיה מתים במקום אלהי נשמה יצא. פר"ח: ב כשלובש. ל"ד שישן ערום אלא כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו. פר"ח: ג עיניו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד': ד המכין. ומנהגינו אשר הכין: ב ה י"ח. אפי' לבקי מוציא אם מכוין בברכתו. יד אהרן ופר"ח ע"ת וברכת אברהם ועי' בשכנה"ג: ג ו ברכות. הטעם לפי שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום וביום כיפור קצת פוסקים כתבו ליקח הדס בשמים ומשעה לשעה יריח ויברך. אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת. וקצת פוסקים כתבו דאינו נכון להריח ריח טוב ביום שציותה תורה ענות אדם נפשו ע"כ יותר טוב לסמוך על הפוסקים דעניית אמן דחזרת הש"ץ ועניית אמן אחר העולים בתורה ובהפטרה בכלל להשלים מאה ברכות ואז לא יצטרך ליקח בשמים או הדס להריח בהן עי' מגן אברהם ובהר"ם מטראני ח"א סי' ק"ד: ד ז אשה. בב"ח משמע דלפי מ"ש בסעיף ה' גבי מתיר אסורים וכו' ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש וט"ז כ' דלא דמי להדדי ע"ש: ח לברך. פי' שיאמר שעשני גר מ"א ונ"צ וט"ז. ובשכנה"ג כ' שהיותר נכון שיברך שהכניסני תחת כנפי השכינה ע"ש ושל"ה והב"ח ופר"ח פסקו שאין לברך ברכה זו כלל רק השנים עבד ואשה ע"ש. וכ"פ בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' ח' והיד אהרן העלה להלכה דגר יוכל לברך שלא עשני גוי דהכוונה שלא עשני שאשאר גוי ע"ש: ה ט יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל. דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ומהרש"ל וב"ח חולקים וס"ל דאפי' אם בירך זוקף כפופים יברך מתיר אסורים ועי' הלק"ט ח"א סימן (י"ז) [קי"ז] שכתב דעכשיו שנהגו לאומרם על הסדר אין קפידא בדיעבד ע"ש אבל המ"א וט"ז כתבו להקל בספק ברכות ע"ש ועי' בתשו' מטה יוסף ח"ב סימן ח': ו י לאומרה. בכוונות כ' לאומרה בהזכרת שם ומלכות וכן כ' הב"ח וכן מנהגינו: ז יא אלו. כ' ט"ז גם מגביה שפלים אין לאומרה והאומרו אין גוערין אותו אבל ברכת סומך נופלים גוערים אותו עמ"א ומ"ש הט"ז על הרא"ש מברכת פדיון בכור ומברכת בתולים ע"ש עיין בהלק"ט ח"א סי' רכ"ד ובפרי חדש סי' נ"א: ח יב אותן. ואפי' סומא וחרש פר"ח ע"ש וכ"כ המקובלים אבל המ"א כ' דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי ע"ש: ט יג הסליחות. עיין סימן תקפ"א מש"ש: יד ויוצא בזה. אך לא יכוין לצאת אא"כ ירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הציבור ולקרות אותה כדינה בברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה. ב"ח. רש"ל כ' לומר גם כן פרשה ראשונה:

מגן אברהם מ״ו – סימן מו – הלכות ברכות השחר ושאר ברכות

א׳ קודם בואו לבה"כ יאמר ואני ברוב חסדך וכו' ובכניסתו יאמר בבית אלהים נהלך ברגש (כתבים) קודם תפלת שחרית יקבל עליו מ"ע של ואהבת לרעך כמוך [הכוונות]: כשיניח ידיו. פי' ע"י מפה דאסור להניח ידיו על עיניו קודם נטילה כמ"ש סי' ד': ב׳ כל צרכי. וי"א צרכי לשון רבים ול"נ דאין לשנות הנוסחא דהא אי' בטור דקאי אנעילת מנעלים שהם צורך האדם: בב"ח בגמ' שלנו כתוב איפכא המכין מצעדי ואח"כ שעש' וכו' וכ"כ הרבה פוסקים וכן היה כתוב בכל סידורים שלנו ועכשיו שינו המדפיסים בסדורים וכתבו כמ"ש בש"ע ע"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועתידים הן ליתן את הדין עכ"ל ול"נ דהכל לפי הזמן והמקום דעכשיו הכל נועלים מנעלים קודם שילכו: ג׳ המכין. ובאגודה כתוב אשר הכין וכן נוהגין: ד׳ ויהי רצון. יש בו נ"ח תיבות [אגודה] שתרגילני בתורתך כ"ה בטור ובספר א"ח כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א: ה׳ שהכל ברכ' א'. דאלו היו ב' ברכות היו פותחות בברוך דלא סמוכות הם שכל א' נתקנה בפ"ע ואף על גב דבעינן מעין פתיחה סמוך לחתימה י"ל דתגמלני חסדים טובים היינו החסד שעושה הקדוש ברוך הוא שמעביר חבלי שינה מעיניו: ו׳ וגם מפני. דאלו משום ידים שאין נקיות די בכל מידי דמנקי כמ"ש סוף סי' ד': ז׳ חייב אדם. ואם היא מ"ע ע' ברמב"ם ורמב"ן ובספר שתי ידות דף ק"א ע"ב: ח׳ מאה ברכות. כתב הרב"י אנן מברכין בכל יום ק"ה ברכות אך בתענית חסרו ח' ברכות נמצא יש צ"ח ברכות עכ"ל וטעות סופר הוא דאינן אלא צ"ז ולדידן שמברכין גם הנותן ליעף כח ועל תפילין ב' ברכות הרי צ"ט וגם ברכת יראו עינינו לא מנה הרב"י וא"כ הוי ק' אף ביום התענית ומי שמפסיק מבעוד יום התעני' חסר עוד ח' ברכות מסעוד' א' אפשר שיוצא כששומע חזרת התפלה מהש"ץ, ובשבת חסר מג' תפלות ל"ו ברכות וב' ברכות מתפילין וברכת יראו עינינו, וכתב הרב"י דאנו מוסיפין ברכת מעין ז' וצ"ע דא"כ נחשב כל חזרת הש"ץ של ג' תפילות וי"ל דשאני ברכת מעין ז' דהיחיד לא אמרה ודוחק דהא עכ"פ אומר אלקינו וכו' רצה דהוא עיקר הברכה. ועוד דהרב"י חשיב קידוש חדא ובאמת הוא ג' למי שמברך על היין תרי דלילה וחד דיממא, לכן נ"ל דשבת חשבי' ג' דקידוש וז' דמוסף וט"ז ברכות בשני הסעודות דהא גם ביום התענית יש ק' ברכות לדידן הרי כ"ו חסרו י"ג וממלא להו בפירות כמ"ש סי' ר"ץ ומ"ש סי' רפ"ד ס"ג דיוצא כששומע ברכת התורה והמפטיר היינו מי שאין לו פירות תדע דאטו ר' אבהו דממלי להו באספרמקי ומגדי לא היה בחבר עיר מקום שקורין בתורה ומפטיר אלא כדאמרן וגם צריך שיכוין וישמע וכמ"ש סי' רפ"ד דהא דמי למי שמחויב בברכה דצריך שישמע כמ"ש סי' קכ"ד ע"ש דלא כמ"ש ב"י כאן. אח"כ מצאתי בכ"ה בשם מהר"מ מטראני ח"א סי' קי"ז וק"פ ג"כ דאין יוצא בשמיעת הברכות אלא מי שאין לו פירות ומיהו כתב דביה"כ מוטב לצאת בעניית אמן מלהריח א"כ ביה"כ שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת וגם סעודה א' הרי מ"ז ברכות נגד זה יש ברכת שהחיינו ומוסף ונעילה הרי ט"ו ובשחרית קורין ז' עם מפטיר ובמנח' ג' הרי כ' וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' הרי מ"ה יחסרו ב' ברכות יאמר ברכת מקדש שמך ברבים בשם ומלכות וגם ברכת מודים דרבנן יאמר בשם ומלכות עכ"ל כ"ה ול"נ דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בשביל להשלים ק' ברכות גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע אין נ"ל להרבות בברכות עמ"ש סי' רט"ו ולמנהגנו שא"א במנחה על התורה חסר עוד א' ובשבת שקורין ז' לבד ממפטיר א"כ ניתוספו ב' ברכות וגם בשל"ה כתוב שלא להריח אבל בסדה"י כתוב דיש להריח ועבי"ד סי' רס"ה איתא בהדיא דמותר להריח ביה"כ מדקאמר ובט"ב לא מייתי אסא משמע דביה"כ שרי אך א"א לברך כל פעם אם לא בהיסח הדעת עסי' רי"ז: ט׳ שלא עשני גוי. כצ"ל וגירסת שעשני יהודי שינוי מן המדפיסים וכתב ב"ח יש מקשי' אמאי לא מברך שעשני ישראל כמו שאר ברכות שמברכין על הטובה פוקח עורים וכדומה ומתרצים משום דנוח לאדם שלא נברא משנברא ולכן קאמרי' הלואי שלא עשני ועכשיו שעשני אני מברך שלא עשני עכו"ם או עבד או אשה ול"נ דאם היה מברך שעשני ישראל לא היה יכול לברך שעשני בן חורין שעשני איש שהכל בכלל וכוונתו לברך על כל דבר בפ"ע כו' עכ"ל ב"ח ומשמע מדבריו דאם טעה ובירך שעשני ישראל שוב לא יאמר שלא עשני עבד או אשה, ול"נ דאע"ג שאמר ישראל או יהודי אשה בכלל דכל התורה נאמרה בלשון זכר ואפ"ה אשה בכלל כמ"ש התוס' דדוקא היכא דכתיב בני ישראל אמרי' ולא בנות ישראל, מיהו בסנהדרין דף פ"ד משמע דהיינו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש ע"ש ובב"ק דף ט"ו ובמנחות דף צ"ג וריש עירכין וכב"י דיש להקדים עבד לאשה כדאי' בגמרא דעבד זיל טפי ומשמע בב"ח דלפמ"ש ס"ה גבי מתיר אסורים ה"ה הכא אם בירך שלא עשני אשה בראשונה לא יברך שוב על עכו"ם ועבד ע"ש: י׳ ואפי' גר. פי' שיאמר שעשני גר דמקרי עשיה כדכתי' ואת הנפש אשר עשו בחרן [ד"מ] ושל"ה וב"ח כתבו דלא שייך לומר כן דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל לכן לא יברך ברכה זו אלא השנים עבד ואשה עכ"ל. ולדידהו צ"ל שלא עשני עבד קאי אתחלת בריאתו ואף על גב דתחלת בריאה היה גרוע מעבד מ"מ אלו היה עבד לא היה יכול להתגייר אא"כ שחררו רבו ולפי מ"ש המקובלים שהברכות הללו מברכין על יציאת נשמתו בלילה שלא נדבק בה נשמת עכו"ם או עבד א"כ גם גר יכול לברך כן: י״א לא יברכנה. שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב ורש"ל סי' ס"ד כ' שיברכנ' וכ"כ הב"ח ול"נ להקל בספק ברכות: י״ב ואין דבריהם נראין. ובכ"ה כתב חכם אחד העיד שחזר הרב"י בסוף ימיו וצוה לאומרו בשם ומלכות ואני מחיתי שלא לשנות מנהג קדמונים לאומרו בלא שם ומלכות עכ"ל, ובכוונות כתב לאומרו וכ"כ הב"ח וסמ"ג: י״ג יש נוהגין. ובלבוש כתוב ברכת מגביה שפלים, וכב"ח דכך היתה נוסחתו בגמ' ולכן האומרו אין גוערין אותו אבל אם אמר ברכת סומך נופלים גוערין אותו: י״ד וי"א דאפי' לא נתחייב כו'. וה"ד בגמ' כי שמע קל תרנגולא בא למעוטי לן במדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים א"נ לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו [הג"מ פ"ז מתפלה בשם התו'] ודעת הפוסקים משמע דאפי' במדבר וסומא וחרש מברך וצ"ע, לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש יברך הנותן לשכוי וכו' עססי' ס"ט, ובע"ה כתב שטוב שיביא עצמו לידי חיוב שישמע קול תרנגול וכן כולם: ט״ו לא יקרא פסוקים. ובלבוש כ' סי' תקפ"א וז"ל דוקא בני אשכנז שנוהגין לומר ברכת התורה קודם פרשת התמיד א"כ ס"ל דמותר לומר פסוקים קודם ברכת התורה אבל לדידן שאומרים ברכת התורה מיד אחר אשר יצר א"כ ס"ל דאסור לומר פסוקים קודם ברכת התורה א"כ גם בימי הסליחות יאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגה אח"כ עכ"ל וכנ"ל לנהוג וכמ"ש סי' ו' ס"ב ואם יש א' שלא אמרה ירד לפני התיבה ויאמר' אח"כ: ט״ז כי לפעמים כו'. פי' משום דלפעמים שוהין הציבור לכן יאמרו בכל פעם אך לא יכוון לצאת אלא א"כ ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור ולקרות אותה כדינה בברכותי' ולסמוך גאולה לתפל' ועססי' נ"ו ובזה מתורץ קושי' הב"י [ב"ח] ואף על פי שהוא כתב שלא יאמר בשכמל"ו נ"ל דאין בכך כלום כיון שאין מתכוון לצאת בזה ורש"ל בתשו' כ' לו' ג"כ פ' ראשונה של שמע ונ"ל דדוקא כשירא שיתעכבו הצבור, יאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ולא יאמר עד שלא בראת העולם (של"ה ב"ח):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים מ״ו

א׳ ידיו על עיניו. קשה מדחשיב אח"כ כי משי ידיה משמע דכאן עדיין לא נטל ידיו והא אז אסור ליגע בעיניו כמ"ש בסי"ד ס"ג וצ"ל דלא נקט על הסדר עי"ל דכאן מיירי שמניח ידיו על עיניו אחר שישים מלבוש על ידו ודרך המלבוש הוא מניח ידו וגם מדברי רמ"א ס"ס מ"ז משמע שכל אלו אלו נאמרו על הסדר: ב׳ אוזר ישראל בגבורה. הזכיר ישראל בברכה זו וכן בעוטר ישראל משא"כ באחרות הטעם שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוין בהם משא"כ באלו שנים הם בישראל לחוד משום צניעות דחגורה היא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה כמ"ש ב"י וכובע היא משום צניעות כדאי' בשבת פרק מי שהחשיך כסי ראשך מפני אימתא דמרך: ג׳ ק' ברכות. הטעם בטור לפי שהיו מתים בכל יום ק' נפשות מישראל ותיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום: ד׳ שלא עשני גוי. רבים מקשי' למה תקנו ברכ' זו דרך שליל' ולא דרך חיוב דהיינו שעשני ישראל וכן בברכת שלא עשני אשה ומתרצים לפי שנמנו וגמרו ב"ש וב"ה טוב לאדם שלא נברא ע"כ לא תקנו לברך על העשי' שנעש' האדם דטוב לנו שלא נעשה אלא לכל הפחות על שלא נעשה עכו"ם ומו"ח ז"ל פי' לפי שאם היה מברך שעשני ישראל היה משמעו בן חורין ולא אשה ולא היה שייך לברך אח"ז שלא עשני עבד או אשה וק"ל דהא כתבו התוס' במנחות וביומ' פ' בא לו דבכל מקום שיש לפטור שני דבריה בברכ' א' אסור להרבות בברכות וא"כ הכא נמי היה לו לברך ברכה א' והיה בכללם שאר ברכות ונ"ל דרצו להורות בזה שלא יטעה האדם לתלות ח"ו חסרון בבריאת האדם על שבורא עכו"ם וכן בבריאת אשה. ובאמת יש בהן צורך אפילו בבריאת עכו"ם שיצאו מהם גרים כמ"ש בב"ק פרק הפרה שחס הקב"ה על ב' אומות בשביל ב' פרידות טובות שעתיד לצאת מהם רות ונעמה ובדבר זה יש לתרץ מה שקשה במה שראינו שבירך הוא ית' את אברהם ע"י הגר שיוליד י"ב נשיאים וכי מה זו ברכ' שיבואו הרבה כמותם לעולם הלא טוב יותר שיהיו רשעים מעטים אלא שמתוך הרבוי יתרבו גרים כמו שארז"ל הגלה הקב"ה את ישראל כדי שיתוספו עליהם גרים כמ"ש וזרעתי' לי בארץ. ודבר זה הוא ק"ו באשה שיש בה בריאה טובה שגם היא מקיימת קצת מצות ע"כ אמר כאן שנותן הודיה לו ית' שלא עשאו עכו"ם הורה בזה שיש צורך בריאה גם בעכו"ם וכ"ש באשה אלא שזכה האדם שלא נברא הוא באופן אחר שהיה ג"כ צורך הבריאה וזה שלא עשני עכו"ם אבל לאחרים עשה וכן באשה וזה לא היה נרמז אם אמר שעשני ישראל דהיינו אומרים שהבריאה למי שאינו ישראל אין בו צורך כלל וגבי אשה היה מתורץ טפי דהוצרך להזכיר שיש מעלה גם בבריאת אשה אלא שהוא לא ניצטרך לאותה מעלה. ונראה ליעוד מה שהנשים מברכות שעשני כרצונו דברכה זו אינה בגמ' ולמ"ש ניחא דהא חזי' אפי' בברכת האיש שיש מעלה בבריאת האשה ע"כ שפיר חייבת היא לברך על מעלה שלה כנ"ל נכון: ה׳ אפי' גר. מו"ח ז"ל חולק על הוראה זו של רמ"א דמה שנכנס לדת ישראל הוא ע"י בחירתו ולא עשאו הוא ית' מתחלת בריאתו לגר שיקבל דת ישראל ע"כ אין לגר לומר ברכה זו ונראה טעם רמ"א דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאמרינן פ"ב דיבמות דף כ"ג לכי מגייר גופא אחרינא הוא ממילא הוה שפיר עכשיו עשיה חדשה כאלו בראו הוא ית' עכשיו מחדש: ו׳ קדם וברך. זהו דעת ר"ע שהבי' רבינו הטור ופי' בו ב"י שאע"פ שצריך לברך ב' ברכות אלו צריך לברך תחלה מתיר אסורים כדאי' בגמ' כי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים כי זקיף לימא זוקף כפופים כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה כמו כפותי' וכשעומד על עמדו מברך ז"כ מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחילה ז"כ א"ר עמרם שאין לברך אח"כ מתיר אסורים לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים ולמה יחזור לברך פעם ב' ע"ז עכ"ל והטור חולק על ר"ע וכ' איני יודע למה דהא בגמ' מפרש כל א' וא' למה וצריך להבין דבריו דהא שפיר קאמר ר"ע כפי מה שפי' בו ב"י ונ"ל דודאי כ"ע מודים דאם יש לפנינו ב' דרכים בברכות דהיינו שאפשר לברך ב' ברכות ואפשר בברכה א' ודאי צריך לברך ברכה א' דאין להרבות בברכות כמ"ש בס"ד בשם התוס' אלא דכאן אע"פ שברכת מ"א היה בכלל ז"כ מ"מ בגמ' כי תיקנה היה לכל א' זמן מיוחד דהיינו כי תריץ ויתיב לא היה עליו שייכות בברכת ז"כ אלא מ"א ואח"כ שזקף והוה מעשה חדש נתוסף ברכת ז"כ וס"ל לר"ע דאע"פ שאנו אומרים הברכות בב"הכ כסדר והיה לנו לומר ברכת ז"כ לחוד והיה בכללה מ"א אלא דאין לנו לשנות ממה שהיה בזמן התלמוד אבל אי מקרי ואמר תחלה ז"כ ודאי פטור מברכת מ"א דאף בזמן התלמוד היה הדין כן דאי לא אמר מ"א כי תריץ ויתיב ואח"כ כשזקף אמר ז"כ אין לו לומר מ"א והטור ס"ל כיון דמ"מ היה בזמן התלמוד לכל א' זמן מיוחד אה"נ אפי' בזמן התלמוד לא היה פטור מברכת מ"א אף כשאומר ז"כ דכבר רבץ עליו חיוב כל ברכה בפ"ע: הקשה מו"ח ז"ל לר"ע היה לו להזהיר ג"כ אם בירך שלא עשני אשה שוב לא יברך שלא עשני עבד וכ"ש שלא עשני עכו"ם דבגמרא מקשי' היינו עבד היינו אשה ול"ל תרתי ומשני עבד זיל טפי וא"כ הוה עבד בכלל שלא עשני אשה וכן אם בירך שלא ע"ע לא יברך שוב שלא עשני עכו"ם ילא תי' כלום. ול"נ דלק"מ דכולהו צריכי דאשה ועבד או עכו"ם אפשר שישתחרר העבד או יגייר העכו"ם ויהי' חייב בכל המצות משא"כ באשה שא"א שתתחייב בכל המצות ע"כ אין בכלל אשה עבד או עכו"ם ועכו"ם ועבד נמי צריכי תרוייהו והוא תלמוד ערוך בפ"ק דב"ק דף ט"ו לענין חיוב תשלומי ניזקין דממעט עבדים ועכו"ם וצריכי דאי תני עבד משום דאין לו חייס דכתי' עם החמור עם הדומה לחמור אבל עכו"ם יש לו חייס כדכתי' בן חזאל אימא לא ואי קמ"ל עכו"ם משום דלא שייך במצות אבל עבד דשייך במצות אימא לא צריכי הרי חזינן שיש לכל אחד מעל' על חבירו וא"כ לא נכלל בו ע"כ צריך האדם לתת הודיה שלא נעשה כלל בא' מאלו אלא מעלה יתירה על כולם משא"כ בברכת ז"כ שנכלל בה מ"א כמ"ש ע"כ צדקו גם דברי ר"ע ויפה פסק בש"ע כמותו דספק ברכות להקל ובס' רוקח חשיב בסדר הברכות תחלה ז"כ ואח"כ מ"א וכ"ה הנוסח' בסדורים ישנים וצ"ע שהוא נגד הגמ' ונ"ל שהוא היה מפרש דמ"ש בגמרא כי זקיף היינו שזוקף ראשו לחוד ועדיין יושב במטה וכי תריץ ויתיב היינו אח"ז שאח"כ שניעור משנתו וזוקף במטה את ראשו עדיין איבריו כמו כפופים עד שמתנועע באבריו ומפרק אותם זה מזה ואע"ג שאמרו בגמ' תחלה כי תריץ ויתיב אפשר שבגי' הרוקח לא היה כן ותו דע"כ אפילו לגי' שלנו אין הברכות נאמרים על הסדר וכמ"ש בתחלת סי' זה בברכת פ"ע כי מנח ידיו על עיניו אבל ודאי העיקר דז"כ קודם מ"א: ז׳ ואין דבריהם נראין דאע"פ שנתן הטור טעם לסידורי אשכנז שיש ברכה זאת שניתקנ' עפ"ה חדשים לבקרים וכו' מ"מ כיון שהברכה ליתא בגמ' ע"כ אין לאומר' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד והנה בסמ"ג חשב ג"כ ברכה זאת וכבר העיד רמ"א על המנהג בבני אשכנזים שיש לאומרה ואין אחר המנהג כלום ונראה ראיה לזה דיש לסמוך על המנהג דקשין לי דברי הרא"ש אהדדי דבפ' בתר' דבכורות ובפ"ק דקדושין העתיק הרא"ש ברכה שאומרים על פדיון הבכור אשר קידש עובר ממעי אמו וכו' וסיים ע"ז בצרפית ואשכנז לא נהגו לברכה זו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכר בתלמוד כי אחרי סדור רב אשי לא מצינו שנתחדש' ברכה ע"כ. וברפ"ק דכתובות הביא ברכת בתולים אשר צג אגוז כו' וכ' ע"ז ואפשר שברכה זאת תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים עכ"ל הרי סתר את דברי עצמו שא"ל ברכה שלא הוזכר בגמ' וא"א ליישב אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אות' הברכה אין לבטל' אף שלא הוזכרה בפי' בגמ' דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנו' סמך מן התלמוד בזה ע"כ לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההיא במקום שנהגו לאומרו אלא שכ' טעם על אשכנז וצרפת שא"א משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאומרה ע"כ לא ביטלה כנ"ל ליישב דבריו של הרא"ש והוא ראייה למה שכ' בברכ' הנותן ליעף כח במקום שיש מנהג. ואין להקשות מה יועיל המנהג כיון דאיכא חשש ברכה לבטלה זה אינו דכבר הוכיח ר"ת והביאו הרא"ש בפ"ק דקדושין שאין בזה משום לא תשא כיון שמזכיר השם דרך ברכ' אע"פ שאינו חייב בה ומביא ראיו' ברורות ע"ז ע"כ נלע"ד דכדי הוא המנהג בזה ולא לבטל הברכה משא"כ בברכת מגבי' שפלים שזכר הב"י שא"ל שאינ' בגמ' ובזה אין מנהג כלל לאומר' אע"פ שבאגוד' זכר ברכה זאת וכתב שראה שישנה בקצת ספרי התלמוד כד מגביה רישיה אומר מגביה שפלים. ומטעם זה כתב מו"ח ז"ל שאין להסיר' מן הסידורים משא"כ בברכת סומך נופלים שלא הוזכרה כלל בשום ספר שיש להסירה מן הסידורים ונראה דכיון שאין מנהג ברור גם במגביה שפלים אין להכניס עצמו בספק בזה ולא יאמר אותם וכמ"ש כאן בסעיף שאח"ז כן עיקר: ח׳ שהרי בימי הסליחות כו'. עמ"ש בסי' ו' ליישב זה: ט׳ כי לפעמים כו'. בטור כתיב שכן נהג ר"י החסיד וב"י והקשה ע"ז מן הירושלמי דר' אחא בעי למימחא בנוהגין כן ונראה דר"י החסיד סמך על גמ' שלנו שהיא עיקרית דרבינו הק' היה עושה כן בשעת למודו עם תלמידים ואח"כ קרא אותה עם ברכותיה וכמו שכתב ב"י והאריך בזה. וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד וז"ל וכשאני מגיע לק"ש של ר"י הנשיא שהוא אמר לפיכך אני נוהג לומר כל הפרשה הראשונה עד ובשעריך וכ"כ ר"י בחידושי ברכות ועוד אני אומר דברכה שלאחרי' מקדש את שמך ברבים שהיא מן הירושלמי והיא נתקנה על קדושת השם שייך שפיר אחריה כשם שהוא מקדש שמו ברבים כך מחויבים אנו לקדש שמו ברבים וזה נכלל בכלל בכל לבבך וכו' עכ"ל משמע מדבריו שי"ל מקדש שמך ברבים דרך ברכה דהיינו בהזכרת השם ולומר בא"י מקדש כו' וכ"מ בב"י שכתב שיש להכניס ברכה זו בחשבון וכן הסמ"ג חשב אותה בברכ' וכ"ה בטור וכ"ה בתוס' פ' ע"פ דף ק"ד והוא תימא דלא הוזכרה בתלמיד ומ"ש ממודים דרבנן שלמד בב"י בסי' קנ"ז מברכ' בורא נפשות שאין לחתום בה בשם כיון שאינה בגמ' שלנו אלא בירושלמי גם הרמב"ם לא הזכיר בזה השם ואין בידינו לומר בזה אלא ע"ד שזכרתי כיון דכבר נהגו הכל לאומרה כיון דנהוג נהוג: בנוסח של הטור שאומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם כ"ה בתוס' פע"פ דף ק"ד ובפ' ג' שאכלו וברמב"ם וכן בכל הסדורים ישנים ובירושל' וכ"מ בילקוט פ' ואתחנן סי' תתל"ו בשם אליה ז"ל שאומרים מ"ה נוסח זו אלא שבנוסח סידורי הספרדים יש שם אתה הוא עד שלא בראת העולם ואין על שום אדם לחלוק על נוסחות ישנות אלא שמקרוב נדפס סידור אחד ע"פ מדקדק א' והגיה נוסח שלנו ג"כ כסדור ספרדים ובודאי לא יפה עשה בזה ומה שי"א שהקשה על נוסח שלנו דמשמע שנברא ח"ו ע"י אחר אני אומר אדרבא על נוסח שבראת ק' מה חידוש שהוא נמצא קודם ואחר שברא העולם דאם בא לומר שהוא ית' הבורא לא היה לו לומר אלא אתה בראת העולם ובודאי שהיה קודם ואחר הבריא' דכל פועל פעולה הוא בנמצא קודם הפעולה ואחריה אלא ברור הוא שלא נתכוון כאן להודיע מי הבורא אלא להעיד על נצחיות של הקב"ה שהוא תמיד בנמצא הן קודם בה"ע הן אחריו וכמו שתקנו ביגדל קדמון לכל דבר אשר נברא כ"ה ממש בזה וכל המשנה ידו על התחתונה הן בזה הן בשאר מקומות בתפלות ושבחים וכ"כ בזה מו"ח ז"ל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים מ״ו

מ״ו:תכ״ב א׳ מ"א קודם בואו לבה"כ יאמר ואני כו'. והטעם דתיבת אבא דבקרא הוא ל' עתיד לכן צ"ל הפסוק טרם כניסתו: ב׳ מ"ע של ואהבת כו' דאם יש ח"ו פירוד לבבות גורם שח"ו אין התאחדו' נפשותיהן של ישראל למעלה. אך כשכ"א מאישי ישראל מקבל עליו לקיים מצות עשה של ואהבת כו' וע"י אהבתן זה לזה יתאחדו גופותיהן למטה וגורם התאחדות ודביקות נפשותיהן למעל' ועי"ז גם תפלותיהן מתאחדות ואז בהיות תפלתן של כל ישראל כלולו' יחד אז היא רצויה לפניו ית': מ״ו:תכ״ג א׳ (ס"ק ב) כל צרכי ר"ל קמ"ץ תחת הצדי"ק וחיר"ק תחת הכ"ף שהוא ל' יחיד. דהא איתא בטור דקאי כו' דגם הטור ס"ל כמ"ש הרב"י סעיף ח' דבברכה שלא נתחייב אינו מברך אמנם חילק ביניהם וז"ל וכל ברכות שהן על סדר העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה. והנותן לשכוי. ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר. אין לחסר מהן אפי' לא שמע קול תרנגול או לא הלך כו' אבל אותן שהן הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך עכ"ל. ומדלא כלל הטור ברישא בברכות שהן על סדר העולם גם ברכת כל צרכי משמע שכל צרכי הוא בא על הנאותיו אף שיש לדחות ראיה זו אבל ברא"ש מבואר כן להדיא הביאו הרב וז"ל כל הנך ברכות שאין להנאתו כגון מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה כו' אין מברכין אותם עכ"ל ומבואר להדיא דשעשה לי כל צרכי בא על הנאתו וא"כ עדיף לאמרה בל' יחיד: ב׳ דעכשיו הכל נוטלים כו' וא"כ ראוי לו' שעשה לי כל צרכי דקאי על נעילת מנעלים תחלה: מ״ו:תכ״ד א׳ (ס"ק ג) המכין ובאגודה כו' וכן נוהגים באמת בגמ' הגרסא המכין אבל ברא"ש הגרסא אשר הכין והקש' הל"ח דצריך עיון דמ"ש אלו שני ברכות דהיינו אשר הכין ושעשה לי כל צרכי משאר הברכות שכלן נתקנו בל' בינוני ושני ברכות הנזכר לעיל הם בל' עבר והניח בקושי' לכן לענ"ד י"ל שעשה לי כל צרכי כיון שהגירסא כן בש"ס צ"ל כן אף שלא ידענו הטעם למה נא' בל' עבר אבל המכין כיון דכן הגירסא בש"ס י"ל המכין כיון דהוא בל' בינוני ובמקום שיש לחוש למחלוקת ח"ו אל ישנה מן המנהג: מ״ו:תכ״ה א׳ (ס"ק ד) ויהי רצון כו' ועמש"ש בשם הרשב"א הביאו מ"א יותר מבואר בר"ס תקס"ה וז"ל כאשר הביאו הרב"י בס"ס תקס"ה: ב׳ יחיד או' עננו דלעולם לשתתף אינש בהדי ציבורא כו': ג׳ ואם בא להוסיף ולו' דברי תחנונים כו' כעין מה שהוא צריך לשעתו ובל' יחיד וכעין קבל חלבי ודמי שנתמעט כו' אעפ"י שהוא אומר בל' יחיד שפיר דמי עכ"ל. ומ"א מסיים שם וז"ל כיון שאינו ממטבע הברכה עכ"ל: מ״ו:תכ״ט א׳ (ס"ק ח) ק' ברכות כו' ק"ה ברכות וז"ל בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך על נט"י ואשר יצר. ועוד ט"ו ברכות מאלקי נשמה עד הגומל חסדים טובים וג' ברכות על התורה (דס"ל עיקר כמ"ד והערב נא כו' היא ברכה בפ"ע כמבואר מחלוקת בזה בסי' מ"ז סעיף ו'. לכן חשיב ג' ברכות על התורה) הרי כ"א וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שתים והוי כ"ג (וע"כ ס"ל דבתפילין מברך על של ראש ושל יד חדא ברכה וכדפסק לעיל סי' כ"ה סעיף ה') וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת ק"ש שחרית וערבית שבעה הרי ל"ב ונ"ז ברכות בשלש תפלות ( דעם ברכת המינים יש בכל תפלה י"ט ברכות) הרי כ"ט ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכו' ח' בכל סעודה נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו (ר"ל דס"ל בהמ"ז טעונ' כוס אפי' ביחיד א"כ צריך לברך על כוס בהמ"ז לפניו ולאחריו) הרי ק"ה עכ"ל הרב"י בתו' ביאו'. בתענית חסרו ח' ברכות. ר"ל מסעודת היום דבלילה שלפני תענית אוכל. אם לא שמפסיק מבע"י. וט"ס הוא דאינן אלא צ"ז. אלא דלפ"ז צ"ב מ"ש הרב"י על מ"ש דבתענית חסרו ח' ברכות וז"ל ויש לו להשלימו כשיניח ציצית ותפילין במנחה ויברך עליהם עכ"ל. והא הרב"י לא חשב ציצית ותפילין כ"א ב' ברכות. דס"ל על ראש ויד אינו מברך אלא א' כנ"ל. וא"א דראוי להיות נמצא יש צ"ז ברכו' א"כ אפי' מניח ציצית ותפילין במנחה מ"מ חסר לו ברכה אחת ואפשר כן כוונת הרב"י שאעפ"כ חסר לו ברכה א' אלא שלא מצא תיקון לאותה ברכה. וכמ"ש ג"כ אח"ז בשבת ע"ש: ב׳ ולדידן שמברכים גם הנותן כו' דלהרב"י אין לו' ברכת הנותן כמ"ש סעיף ו' ולכן לא חשב מאלקי נשמה עד הגומל כ"א ט"ו ברכות: ג׳ חסר עוד כו' מסעודה א'. היינו מסעודת הלילה שלפני התענית: ד׳ ובשבת כו' ל"ו ברכות. דכל תפלה יש בה י"ט ברכות ותפלת שבת אינה כ"א ז' ברכות. דהיחיד לא אמרה. משא"כ חזרת הש"ץ שהיחיד כבר התפלל בלחש וחשבנו אותן הברכות ולכן אין לחשוב הברכות שתי פעמים: ה׳ דהוא עיקר הברכה. ר"ל שגם ברכת מעין שבע אין לחשוב דהא עיקר הברכה ג"כ כבר אמרה היחיד: ו׳ למי שמברך על היין. דבשלמא המקדש על הפת אין תו' ע"י קידוש כ"א ברכה אח' בלילה אבל ברכת המוציא דלילה ודיום כבר נחשב בכלל ח' ברכות של סעודות אבל המקדש על היין ניתוסף לו עוד ברכ' על היין א' של קידוש דלילה וא' דיום והוי ג': ז׳ בשני הסעודות ר"ל של יום אבל סעוד' הלילה לא חשיב דהא בא להשלים מה שחסר בשבת מן מאה ברכות שמברך אפי' ביום התענית כמ"ש לפני זה והא ביום התענית חושב סעודות הלילה שלפני התענית כדלעיל: ח׳ תדע כו' ר"ל דמ"ש בסי' ר"ץ למלאות מפירות הוא לכתחלה למי שי"ל פירות ובסי' רפ"ד מיירי במי שאין לו פירות דא"ל איפכא דיותר עדיף לסמוך על ברכת התורה ומ"ש בסי' ר"ץ למלא בפירות מיירי בדר בכפר שאין קורין בתורה: ט׳ דאטו ר"א כדאיתא פ' התכלת. באספרמקי היינו בשמים. ומגדי היינו פירות: י׳ בחבר עיר היינו צבור: י״א דהא דמי למי שמחויב בברכה כו' סי' קכ"ד סעיף ח'. כמבואר שם דהרב"י ורמ"א ס"ל דוקא אם אינו מחוייב באותה ברכה די לו אם יודע באיזה ברכה עומד המברך אף שלא שמע הברכ' ורשאי לענות אמן אבל אם רוצה לצאת בברכת המברך צריך לשמוע הברכה מפי המברך וכאן כיון שיעלה לו עניית אמן במקום ברכה ולהשלים מנין ק' ברכות בזה א"כ דינו כאלו רוצה לצאת בברכת המברך שצריך לשמוע הברכה: י״ב דלא כמ"ש בב"י. ר"ל בספרו על הטור: י״ג אח"כ מצאתי כו' זה קאי אתחלת דבריו דעדיף טפי למלאות בפירות מלסמוך על עניית אמן: י״ד ומיהו כ' דביה"כ כו' מלהריח דריח תענוג הוא והיום יום עינוי ואסור בתענוג ומה"ט אין מברכים על הבשמים בט"ב שחל במוצ"ש כדלק' סי' תקנ"ו: ט״ו שחסר ל"ט ברכות כמו בשבת לולי שני סעודות שחשב לעיל להשלים נגד יום התענית שיש בו מאה ברכות. בשבת חסרו ל"ט. וביה"כ אין בו אותן סעודות ביום ולהשלים נשארו חסרים ל"ט: ט״ז וגם סעוד' א'. ר"ל של ליל יוה"כ דהא אפי' ביום התענית חשבי' ח' ברכות של סעודות ליל שלפני תענית תוך הק' ברכות כדלעיל וביה"כ שמפסיקין מבע"י חסרו אותן ח' ברכות הרי מ"ז. שחסרו מן מאה של יום תענית: י״ז ומוסף ונעילה. שיש בכ"א ז' ברכות ובשחרית קורין שבעה עם המפטיר. דביה"כ אין קורין בלי מפטיר כ"א ששה כדלק' סי' תרכ"א. הרי כ'. דכ"א מהקורים מברך לפניו ולאחריו. והרי י' הקוראים. וברכת הפטרה שחרית ומנחה הרי י' דהמפטיר מברך על ההפטרה מלבד ב' ברכות שבירך על התורה עוד א' לפני ההפטרה וד' לאחריה ומנהג שגם במנחה מברכים אחר ההפטר' ד' ברכות דהיינו גם ברכת על התורה ועל העבודה כו': י״ח מקדש שמך ברבים בשם כו'. כי הם נוהגים ע"פ דעת הרמב"ם שבכל השנה אין חותמים ברכה זו בשם ומלכות וכדאיתא בהרב"י. מ"מ ביה"כ להשלים מנין הברכות יחתום בשם ומלכות: י״ט אבל באמת מנהגינו ע"פ הטור וש"ע לחתום בו אפי' כל השנה בשם ומלכות ועיין בט"ז סי' זה ס"ק ט': כ׳ גם מ"ש לברך על טלית קטן בפ"ע. אין ס' כ"ה ת"י ולענ"ד לא קאי על הכ"ה דלכ"ה בלי ברכת טלית קטן יש להשלים מאה ברכות כנ"ל ואפשר כוון מ"א להרב"י שכתב בשבת אם מתענה יברך על טלית קטן ע"ש: כ״א אין נ"ל להרבות בברכות. כיון דביה"כ משכימים לבה"כ קודם אור היום ומיד שהגיע הזמן שרשאי לברך על הציצית לובשים טלית קטן ומברכים עליו א"כ הלא אפשר לפטור גם הטלית קטן בברכה זו דדוקא אם הפסיק ביניהן מברך על כ"א וכמבוא' סי' ח': כ״ב עמ"ש סי' רט"ו לענין גורם ברכות. וע"ש במ"א דאפי' בשבת אם הביאו לו פירות תוך סעודתו אינו רשאי להניחן עד אחר הסעודה להשלים מאה ברכות דהוי גורם ברכה ואם יצוה לבני ביתו שלא יביאם לו עד אחר הסעודה הביא מחלוקת אי רשאי וע"ש: כ״ג ובמנהגינו שא"א במנחה על התורה ר"ל בברכת המפטיר כדלקמן סי' תרכ"ב סעיף ב' בהג"ה: כ״ד ובשבת ר"ל כשחל יה"כ בשבת: כ״ה ובט"ב לא מייתי אסא ר"ל שהיה מנהגן להביא בשעת המילה הדס לברך עליו וכ' שם דבג' צומות מברך על הכוס ויטעמנו ליולדת אבל בט' באב שגם היולדת מתענה אין לברך על הכוס וגם הדס לא מייתי ע"כ ומדלא כ"כ ביה"כ משמע דבי"כ מביאין והש"ך שם חולק גם על ט"ב ופסק דרשאי להריח הביאו מ"א לק' סי' תקנ"ו: מ״ו:ת״ל א׳ (ס"ק ט) שלא כו' ול"נ דאם כו' שהכל בכלל ובזה נתיישב דא"א לו' שעשני ישראל ובן חורין אבל מ"מ ברכה ג' המ"ל שעשני איש וצ"ל כיון דאלו ג' ברכות נתקנו על בריאת האדם תיקנו הלשון בשלשתן שוה וכיון דבשני ברכות הראשונות צ"ל שלא עשני כו' תקנו כן בל' זה גם בברכה ג': ב׳ בסנהדרין דף פ"ד בתו' ד"ה איש כו' דהשוו' הכתוב דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וא"כ דוקא במצות התורה היכי דלא כתיב מעוטא אף דנאמר' בל' זכר אשה בכלל מהיקשא מה שאין כן פה בברכות דליכא היקשא נשאר' סברא חיצונ' דל' זכר אינו כולל נקבה: ג׳ דלפי מ"ש ס"ה גבי מ"א כו' ר"ל דלמאן דאמר אי קדם ובירך זוקף כפופים קודם מ"א לא יברך מ"א ה"ה הכא אם בירך שלא כו' אבל הב"ח גופיה חולק גם בזוקף כפופים כמ"ש מ"א בשמו ס"ק י"א אבל הט"ז ס"ק ו' חולק דכלהו צריכי דאפי' בירך שלא עשני אשה אעפ"כ מצי לברך שלא עשני עובדי כוכבים ועבד דבחד צד איכא למעליותא בעובדי כוכבים ועבד מאשה דאשה א"א לה לבוא לכלל חיוב כל המ"ע ובעובדי כוכבים אפשר שיתגייר ועבד אפשר שישתחרר ויתחייב בכל המצות ועובד כוכבים ועבד ג"כ איכא לכל א' צד מעליותא דעובדי כוכבים י"ל ייחוס ומתייחס אחר אביו משא"כ עבד אין לו ייחוס (וה"ה דהמ"ל כמ"ש מ"א ס"ק שאח"ז דעובדי כוכבי' יש בידו להתגייר אבל עבד אין בידו להשתחרר) ועבד חייב עכ"פ במצות שאשה חייבת משא"כ עובדי כוכבים ע"ש: מ״ו:תל״א א׳ (ס"ק י) ואפי' גר כו' אשר עשו בחרן ומתרגמי' דשעבידו לאורייתא שגיירו אותם וכ' בהו לשון עשייה: מ״ו:תל״ב א׳ (ס"ק יא) לא כו'. דמ"א נתחייב מיד כשיושב וז"ל הרב"י כשיושב על המט' ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותין וכשעומד על עמדו מברך זוקף כפופים מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחלה זוקף כפופים קאמר רב עמרם שלא יברך אח"כ מתיר אסורים לפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האיברים כו' עכ"ל. וכ"כ הב"ח וז"ל אע"פ שכבר בירך על זקיפת קומתו כו' אין לחוש דעל כל חסד וחסד שעושה עם האדם בכל יום תקנו לו ברכה בפני עצמו עכ"ל: מ״ו:תל״ה א׳ (ס"ק יד) וי"א כו' בא למעוטי לן במדבר דליכא כו' כצ"ל: ב׳ ודעת הפוסקים משמע כו' מדסתמו דבריהם: ג׳ לכן נ"ל כו'. ר"ל להכריע ביניהן: ד׳ דסומא ל"י פ"ע. דס"ל דברכת פוקח עורים נתקנ' על הנאת עצמו שפקח עיניו שהי' כל הלילה כסומא ועור לכן כיון שהוא סומא לא יברך משא"כ נותן לשכוי בינה ניתקן על הנאת העולם וכמ"ש דהלב נקרא שכוי וגם התרנגול נקרא שכוי ונתן לתרנגול ג"כ בינה להבחין (ר"ל דלב החרש ודאי מבין ואף שאין שומע התרנגול אין בכך כלום דהבנת התרנגול שמברכי' עליו זהו מקרי הנאת עולם ולכן בין על לבו ובין על התרנגול חרש יכול לברך) לכן גם חרש אף שאינו שומע קול התרנגול קורא מ"מ יכול לברך: עססי' ס"ט דסומא יכול לברך יוצר המאורות והטעם כמ"ש הטור שם וז"ל שאעפ"י שאינו רואה הא נהנה במאורות שרואים אחרים שיורהו הדרך אשר ילך בה. והם דברי הש"ס במגל' דף כ"ד ע"ב ואולי יש לחלק בין הכא להתם: מ״ו:תל״ו א׳ (ס"ק טו) לא כו'. בני אשכנז כו' אחר פ' התמיד כצ"ל: ב׳ וכמ"ש סי' ו' שלא לחזור לברך שנית בבה"כ: מ״ו:תל״ז א׳ (ס"ק טז) כי כו' ולקרות אותה כדינ' בברכותי'. ר"ל כי באמירת פסוק שמע ישראל לבד יצא מצות ק"ש דאוריי' ומה שאומרי' אח"כ ברכת ק"ש עם כל ק"ש אינו הק"ש כ"א מדרבנן דהא ידי ק"ש דאוריי' כבר יצא ואו' הברכות על ק"ש דרבנן לכן טוב שלא יתכוין לצאת באומרו פ' שמע ישראל כשרואה שלא יעברו הצבור זמן ק"ש (כי קי"ל בסי' ס' סעיף ד' במצות דאורייתא צריכא כוונ' וגם למאן דאמר מצות א"צ כוונה מ"מ כשמתכוין שלא לצאת מודה דלא יצא וכמבואר בפוסקים. גם לענין פסוק ראשון לכ"ע בעי כוונ' לקבל עול מלכות שמים כדלק' סי' ס"ג סעיף ד' לכן טוב שיתכוין שלא לצאת) ויש לו בזה יתרון שעי"כ יקרא אח"כ ק"ש עם הצבור (משא"כ כשרוצה לצאת באמירת פסוק שמע ישראל הוא ביחיד שלא בצבור) וגם כדינ' בברכותי' על ק"ש דאוריית': ב׳ ובזה מתורץ קושית הרב"י דדין זה לומר בשכמל"ו אחר פ' שמע ישראל הוא ממנהגו של ר"י החסיד כמ"ש הטור ולמד כן מדאמרי' ברכות דף י"ג ע"ב שמע ישראל כו' זו ק"ש של ר"י הנשיא א"ל רב לר"ח לא חזינא לר' דמקבל עליו מלכות שמים (פירש"י שהי' שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע זמן ק"ש לא ראיתיו מפסיק) א"ר בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. והביא הרב"י בשם הרא"ה שהקשה ע"ז וז"ל ומיהו לא מחוור שפיר דאלו רבינו הקדוש משום דחקי' דגירסי' הו' עביד ומשום דתורתו אומנתו אבל טפי עדיף לציבורא למימר ברכת ק"ש על ק"ש דאוריי' כו' עכ"ל וע"ש מ"ש הרב"י לתרץ ולפי דברי הב"ח א"ש דבאמת כשרוא' שהצבור לא יעברו זמן ק"ש לא יתכוין לצאת באמירת פרש' שמע ישראל וא"כ שפיר יקרא אח"ז עם צבור ברכת ק"ש על ק"ש דאוריית' גם מ"ש הרב"י מן הירושלמי י"ל בזה וע' ב"ח וא"א להאריך: ג׳ שלא יאמר בכשמל"ו. דטעם אמירת בשכמל"ו כ' הרב"י וז"ל דכשאינו או' רק שמע ישראל נראה שאינה אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים אבל כשאו' בשכמל"ו נראה שמכוין עכשיו לייחד כו' דאל"כ למה לו לו' בשכמל"ו עכ"ל וא"כ כשבאמת אינו מכוין לצאת לא יאמר בשכמל"ו דבז' נראה סותר שמתכוין לצאת: ד׳ כיון שאינו מתכוין. ר"ל מה לי שנראה כמתכוין כיון דבאמת אינו מתכוין: ה׳ ונ"ל דוקא כשירא כו' דדוקא באמירת בשכמל"ו ס"ל דאפי' לא יעברו צבור זמן ק"ש יתכוין שלא לצאת ויאמר בשכמל"ו דאין בזה גרעון כמש"ל. א"כ מה לו לשנות ממנהגו של עולם שאומרים בשכמל"ו: ו׳ משא"כ אמירת כל הפ' דאדרבא באמירת כל הפ' משנה מן המנהג דאין אומרים כל הפ' א"כ ניהו כשירא שהציבור יעברו זמן ק"ש י"ל כל הפ' היינו משום די"א דכל הפ' ראשונה הוי דאוריית' וכן רבינו הקדוש בשע' שהי' מעביר ידיו ע"פ היה קורא כל פרש' ראשונ' וכן מ"ש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו ק"ש של ר"י הנשיא ר"ל כל הפ' ראשונ' (וכמ"ש הר"י בפ' היה קורא על משנת האומנין קורין בראש האילן ע"ש) אבל כשלא יעברו הצבור זמן ק"ש טוב שלא ישנה מן הצבור שאין אומרים כל הפרשה: ז׳ יאמר אתה הוא עד שלא נברא כו' ועיין הטעם בט"ז ס"ק ט':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א