סימן לט – מי הם הכשרים לכתב תפלין ולקנות מהם
א תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן עֶבֶד, אוֹ אִשָּׁה, א אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אוֹ גּוֹי, ב אוֹ כּוּתִי, אוֹ ג יִשְׂרָאֵל מוּמָר, אוֹ מוֹסֵר, פְּסוּלִים, מִשּׁוּם דִּכְתִּיב וּקְשַׁרְתָּם וּכְתַבְתָּם. כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה, אוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ, אֵינוֹ ד בִּכְתִיבָה. ב כָּל שֶׁפָּסוּל לְכָתְבָן, פָּסוּל בְּכָל תִּקּוּן ה עֲשִׂיָּתָן. ג גֵּר שֶׁחָזַר לְדָתוֹ מֵחֲמַת ו יִרְאָה, כָּשֵׁר לִכְתֹּב תְּפִלִּין. ד תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָם אַפִּיקוֹרוֹס יִשָּׂרְפוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים יִגָּנְזוּ. ה נִמְצְאוּ בְּיַד אַפִּיקוֹרוֹס, וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָן, יִגָּנְזוּ. ו נִמְצְאוּ בְּיַד גּוֹי, וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָם, כְּשֵׁרִים. ז אֵין לוֹקְחִין תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת וּסְפָרִים מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶן ז הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן. ח אֵין נִקָּחִין, אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה שֶׁבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת. ט לָקַח מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, צָרִיךְ לְבָדְקָן. לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת, בּוֹדֵק מֵהֶם שְׁלֹשָׁה ח קְצִיצוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. אִם מְצָאָן כְּשֵׁרִים, הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ, וַהֲרֵי כֻּלָּם כְּשֵׁרִים, וְאֵין הַשְּׁאָר צָרִיךְ ט בְּדִיקָה. וְאִם לְקָחָן צְבָתִים צְבָתִים, חֶזְקָתָן מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה הֵם לְקוּחִים, לְפִיכָךְ בּוֹדֵק מִכָּל צְבָת ב' שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, אוֹ ב' שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. הַמּוֹכֵר תְּפִלִּין וְאָמַר שֶׁהָיוּ שֶׁל אָדָם גָּדוֹל, נֶאֱמָן, וְאֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה: י תְּפִלִּין שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה י לְעוֹלָם, וְאִם אֵינוֹ מְנִיחָן אֶלָּא לִפְרָקִים, צְרִיכִים יא בְּדִיקָה פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ: { הַגָּה: וְאִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיּוּכַל לִבְדֹּק וְלַחֲזֹר וּלְתָפְרָן יְנִיחֵם כָּךְ בְּלֹא בְּדִיקָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים):
באר היטב – סימן לט – מי הם הכשרים לכתב תפלין ולקנות מהם
א א או קטן. ובעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה. מ"א: ב או כותי. כצ"ל דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה. מ"א: ג מומר. מומר לכל התורה או להכעיס אפי' לעבירה אחת. או מסור אפילו לתיאבון פסול. עמ"א: ד בכתיבה. מי שנקטעה ידו השמאלית אעפ"י שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה. מ"א: ב ה עשייתן. היינו שעושה מעשה בגוף התפילין אבל לעבדן כשר. ואם תפר וחיפה התפילין פסול שזהו בכלל תיקון עשייתן אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד בתפילין דבעי כסדרן. ובס"ת אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכתבן יעשה דזה מקרי לכתחלה. מהר"ם לובלין סי' ס"ח. מ"א: ג ו יראה. המ"א העלה דאין להקל ע"ש ועי' מ"ש היד אהרן. כתב הד"מ אע"ג דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א אפ"ה בתפילין ומזוזות אין לחוש: ז ז הרבה. אבל מעט יותר חייבים לקנות שלא יזלזלו בהם אפילו במקום דטעון גניזה אבל במקום דצריך שריפה אין צריך ליקח מהם. עולת תמיד. מבואר בש"ס דאסור לומר לגוי שיתנם בזול יותר מדאי דילמא ירגז הגוי וינהג בהם מנהג בזיון וכמעשה דטייעי: ט ח קציצות. ולא חיישינן שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה. תוספות. ועיין מ"ש היד אהרן: ט בדיקה. דעד אחד נאמן באיסורין ועכ"פ בעי שיהא מוחזק בכשרות עיין י"ד סימן קי"ט: י י לעולם. מיהו נכון לבודקן דמתקלקלין מזיעה. כנה"ג מ"א: יא בדיקה. דחיישינן שמא נתעפשו וה"ה אם נפלו למים צריך בדיקה. המוצא תפילין מושלכים בגניזה בלא רצועות ופתוחים יש לחוש שיש להם פסול נסתר אבל אם מצאם דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש. הלק"ט ח"ב סי' קס"ו ע"ש:
מגן אברהם ל״ט – סימן לט – מי הם הכשרים לכתב תפלין ולקנות מהם
א׳ או קטן. נ"ל כיון דילפ' מקרא בעי' שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה כמ"ש בא"ע סי' קמ"ח סכ"ה ובח"מ סי' ל"ה לענין עדות ועסי' נ"ה ס"ה וס"ט וסי' קצ"ט ס"י: ב׳ כותי כו'. כצ"ל דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה כמ"ש סי' ל"ב ס"ט ונ"ל דאפי' להרא"ש דמיקל בעיבוד מחמיר בכתיבה וכ"מ פשטא דתלמודא בגיטין דמוקי לה בגר שחזר לסורו דלא כע"ת וכ"פ הרא"ש בה' ס"ת: ג׳ מומר לכל התורה. או להכעיס אפי' לעבירה א' אבל לתיאבון לעבירה א' לא מיפסל [ב"י] ומיהו כל שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול דהא אינו בקשירה כמ"ש בי"ד סי' ב' ס"ה מיהו כל שאינו מניח תפילין לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב כדאמרי' גבי שחיטה דמיקרי בר זביחה וכ"מ מל' הר"ן דלא מפסיל אלא בפורק עול דשביק התירא ואכל איסורא וכתב הר"ן דאינו פסול אלא מדרבנן דמדאורייתא מומר לד"א אינו מומר לכל התורה וצ"ע דבי"ד סי' ב' ס"ב פסק הר"ן דלהכעיס דינו כעכו"ם וא"ל דהכא מיירי שאין עושה להכעיס וגם לא לתיאבון דהא בע"א פ"ב כתב הר"ן אם יש לפניו איסור והיתר ומניח ההיתר ואוכל האיסור מקרי להכעיס ועוד דשם פסק דלהכעיס הוי מין ואם כתב ס"ת ישרף א"כ צ"ל דהכא מיירי שלא להכעיס וא"כ איך כתב דשביק התירא ואכיל איסורא דזה הוה להכעיס לדידיה וצ"ל דבגיטין מיירי שמפרש בהדיא שאינו עושה להכעיס אלא למטעם טעמא דאיסורא א"נ בגיטין מיירי שאכל פעם א' ובע"א מיירי שאכל פעמים הרבה דטעים טעמא דאיסורא בראשון וכ"כ התוס' בע"א וכ"מ בגמרא כ"ז לדעת הר"ן אבל לדעת הרשב"א והטור ובי"ד שם דלהכעיס לדבר א' אינו חשוד לכל התורה וסוגיא דחולין משמע כדבריהם דטרח לאוקמי מומר למאי ולא לאוקמי במומר להכעיס וצ"ע על הרב"י שבי"ד סי' קנ"ח כתב להכעיס הוי מין ואם כן אם כתב ס"ת ישרף וכמ"ש רש"י בע"א דף כ"ו וא"כ ע"כ מיירי כאן שאינו עושה להכעיס והכא כ' דמיירי שעושה להכעיס וצ"ע ובתו' שם ד"ה סמי מכאן וכו' משמע דאפי' לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת: ד׳ מוסר. אפי' לתיאבון פסול כיון שמוסר ממון ישראל שלא כדין (ב"ח) עבי"ד סי' ב': ה׳ שאינו בקשירה. נ"ל דמי שנקטעה ידו השמאלית אף על פי שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה ע' בא"ע בפי' סדר חליצה סעיף מ"ו: ו׳ תיקון עשייתן. היינו שעושה מעשה בגוף התפילין אבל לעבדן כשר כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ואם תפר וחיפה התפילין פסול שזהו בכלל תיקון עשייתן הן דשי"ן בכלל תפירה וחיפוי הוא אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד וה"ה אם תפר הס"ת ומ"מ לרווחא דמלתא אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכותבן יעשה דזה מקרי לכתחלה ודוקא בס"ת אבל בתפילין מקרי דיעבד דבעי' כסדרן [ר"מ מלובלין סי' ס"ח] עמ"ש סי' ל"ב סל"ה וסי' תרמ"ט סס"א: ז׳ מחמת יראה. זהו דעת הרא"ש אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטוהו משום דמשמע מגמרא דפסול לכתוב דעכ"פ אינו בקשירה דהא יכול להניחם בצינעה דהא קאמר הא דתנא קורין בו האי תנא הוא דתניא לוקחין וכו' ומעשה ע"ש משמע דאינך תנאי פליגי עליה וכ"מ בתוס' ד"ה והא דתניא כמ"ש הגאון מהר"ר משה בחידושיו במהדורי בתרא, דלא כמ"ש הגאון מור"ם לובלין ע"ש לכן אין להקל: ח׳ שכותבן אפיקורס. דתפילין מסתמא אין כותב לשם ע"א מה שא"כ בס"ת עבי"ד ר"ס רפ"א: ט׳ כשרים. דסתם עכו"ם אין בקיאין לכתוב ובודאי ישראל כתבו, כתוב בד"מ אף על גב דבס"ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ"ש בי"ד ר"ס רפ"א נ"ל דבתפילין ומזוזות אין לחוש עכ"ל: י׳ מכדי דמיהן הרבה. אבל מחוייבים לקנותן מהן מעט יותר משויין שלא יזלזלו בהם: י״א אין ניקחין. דחיישינן שישכח לבודקן: י״ב בודק. ולא חיישינן שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה (תו'): י״ג נאמן. דעד א' נאמן באיסורין כמ"ש בי"ד סימן קכ"ז וע"ש סי' קי"ט ס"א דעכ"פ בעי' שיהא מוחזק בכשרות: י״ד א"צ בדיקה. מיהו נכון לבודקן דמתקלקלי מזיעה (כ"ה בשם הגהות ב"י): ט״ו לפרקים. דחיישי' שמא נתעפשו ונ"ל ה"ה אם נפלו למים:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ל״ט
א׳ כל שאינו בקשירה. ואע"פ דמסור ישנו בקשירה מ"מ כיון שפורק ממנו עול מצות עשאוהו חז"ל כמי שאינו בקשירה ובטור נשמט תיבת מסיר והיא מחמת חסרון סופר ורבים יחכמו לומר דלא הוצרך להזכיר מסור שהוא נלמד בק"ו מעכו"ם והוא אינו נכון דא"כ למה הזכירוהו בגמ': ב׳ בכל תיקון עשייתן לפי שיש בעשייתן שי"ן לפיכך פסול לכל העשיי': ג׳ אפיקורס ישרפו. כצ"ל גם בטור וכ"ה במקצת ספרים וכן מסיק מו"ח ז"ל: ד׳ נמצאו ביד עכו"ם כו'. לפי שאין דרך עכו"ם לכתוב לעצמו תפילין ע"כ ודאי שמישראל הם משא"כ בס"ת בסימן רפ"א די"א יגנזו: ה׳ יותר מכדי דמיהם הרבה. אבל מעט יותר חייבים לקנות כמ"ש בי"ד סי' רפ"א: ו׳ אלא לפרקי'. ברמב"ם כתוב א"צ לבודקם כ"ז שחפויים שלה כו' משמע דאם נקרע החפוי צריך בדיקה וה"ה אם נשרו במים דצריך בדיקה:
ספר מחצית השקל על אורח חיים ל״ט
ל״ט:שע״ח א׳ (ס"ק א') או קטן. נ"ל כיון דילפי' מקרא כו' דקי"ל בדבר דרבנן כגון תפלה כיון שהגיע לי"ג שנה ויום א' סמכינן על החזקה דודאי הביא שתי שערות כדלק' סי' נ"ה ס"ה בהג"ה: ב׳ אבל בדבר שהוא מה"ת כגון להוציא אחרים בברכת המזון לא סמכינן על החזקה אלא בעי לידע שוודאי הביא ב"ש וכמ"ש מ"א סימן קצ"ט סק"ו ע"ש: ג׳ אחר שהוא בן י"ג שנה. ר"ל דאותן שערות שהביא קודם י"ג שנה לא מהני דשומא בעלמא נינהו: ד׳ עד שיהיו בן י"ח שנה ע"כ ט"ס יש פה וכן תמה בס' א"ר דג' מדות יש אם הביא ב' שערות אחר י"ג שנה ה"ה גדול. ואם הגיע לכ' שנה ולא הביא ב' שערות ונולדו בו סימני סריס ה"ה גדול ואם עבר עליו עשרים שנה ולא הבי' ב' שערות גם אין בו סימני סריס ה"ה קטן עד שיעברו עליו ל"ו שנה וכ"ז מבואר שם בח"מ אבל שיעור ח"י שנה לא שמענו (כ"א בגמ' יש דעה א' דס"ל כשהוא בן ח"י ונולד בו סימני סריס ה"ה גדול אבל לא קי"ל הכי) אלא לענין מינוי לדיין הוזכר שם סימן ז' שיעור ח"י שנה ע"ש: ל״ט:שע״ט א׳ (ס"ק ב) כותי כו' כצ"ל דעובדי כוכבים בלא"ה פסול כו' כמ"ש סי' ל"ב ס"ט אפילו ישראל עע"ג לא מהני לרמב"ם ובס' א"ר הקשה בשם בנו מהר"ש ז"ל דהא התוס' במס' מנחות דף מ"ב ד"ה ואל כו' הקשו הא דתני בברייתא בגיטין ס"ת תפילין ומזוזה שכתבו מין מסור עכו"ם עבד אשה וקטן וכותי מומר פסולים בעכו"ם ת"ל דאינו כותב לשמה. ותי' ז"ל וי"ל דאיצטריך משום עבד ואשה כו' אע"ג דתני עכו"ם ה"נ תני כותי אע"ג דסתמא לשם הר גריזים עכ"ל הרי דהתו' תירצו דנקט עכו"ם איידי דאינך א"כ למה מחקו מ"א הלא גם בש"ע י"ל דל' הבריית' נקט איידי דאינך עכת"ד בתו' ביאור ולענ"ד הוא הבין שהיה כתוב לפני מ"א שניהם עכו"ם וכותי והמ"א מחק עכו"ם וקיים כותי לבד ואלו היה כן שפיר קשי' ליה לבעל א"ר אבל באמת לפני מ"א לא היה בגרסתו כ"א עכו"ם לבד ולא כותי לכן מסתבר ליה למ"א שבא מצד טעות המדפיס כי כן דרכם של מדפיסים בתיבות כאלו ותמורת עכו"ם צ"ל כותי דהא חזינן דעכ"פ לא העתיק ל' הבריית' כולה דהא אפי' גרסי' עכו"ם מ"מ שביק כותי שהוזכר בברייתא א"כ ניחא ליה טפי דצ"ל כותי ולא נצטרך לומר אידי דאינך ומ"ש עוד בס' א"ר דהא התוס' גם אכותי כתבו שכותב לשם הר גריזים וגרע מעכו"ם. לענ"ד הלא התוס' במס' ע"ז דף כ"ז כתבו ג"כ כמ"ש במנחות אבל לא סיימו להביא ראיה מדתני כותי דסתמא לשם הר גריזים. והיינו די"ל דבריית' מיירי קודם שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים כדאיתא פ"ק דחולין דף ו' אלא דס"ל להאי תנא כמ"ד כותים גירי אריות הם וכ"כ רש"י ור"ן להדיא במסכ' גיטין וא"כ נ"ל גבייהו דמסתמ' לשם הר גריזים וס"ל למ"א דמ"מ עביד לשמה ודינו כישראל מומר ולאו בר קשיר' הוא ואף דלדידן אחר שנמצאו להם דמו' יונה ה"ה כעובדי כוכבים גמורים כדאית' בחולין. והכי קי"ל בי"ד סי' ב' סעיף ח' מ"מ תו לא קשיא על הרב"י פה בש"ע שהעתיק כותי דהא לדידן בלא"ה פסול דכותב לשם הר גריזים די"ל דנקט לשון הבריית' דמיירי קודם שמצאו להם דמות יונה כצ"ל: ב׳ דאפי' להרא"ש דמיקל בעיבוד והיינו כשישראל עע"ג דמוקי לה בגר שח"ל והוא דבגיטין דף מ"ה ע"ב קתני בבריית' מעשה בעובדי כוכבים א' בצידון שהיה כותב ס"ת והתיר רשב"ג ליקח ממנו ופריך הש"ס והא רשב"ג בעי עיבוד לשמה כ"ש דבעי כתיב' לשמה ועובדי כוכבים לא עביד לשמה ומשני דעובדי כוכבים דצידון הנ"ל לאו עובדי כוכבים ממש היה אלא גר שח"ל מחמת יראה (פי' רש"י שלא יהרגוהו העובדי כוכבים דהאי עביד לשמה) ולדעת הרא"ש טפי ה"ל לאוקמי בעובדי כוכבים ממש אלא שישראל עע"ג אע"כ דבכתיבה מודה הרא"ש דלא מהני ועמ"ש בע"ה בס"ק ז': ל״ט:ש״פ א׳ (ס"ק ג) מומר כו' ומיהו כל שאינו מניח כו' כצ"ל: ב׳ כמ"ש בי"ד סימן ב' סעי' ה' בהג"ה דכה"ג לענין שחיטה ל"מ בר זביח' וה"ה הכא לענין קשורה: ג׳ וכ"מ מל' הר"ן בגיטין ד' מ"ה וצ"ע דבי"ד כו' פסק הר"ן כו' ר"ל על דין המבואר בי"ד פסק הר"ן פ' א' דחולין. דהא בע"ז ד' כ"ו ע"ב: ד׳ א"נ בגיטין מיירי שאוכל בפעם ראשון ר"ל דא"נ י"ל דבגיטין ג"כ מיירי בסתם שלא פירש שעושה למטעם כו' אלא גם מן הסתם אנו דנין שלא היה כוונתו להכעיס אלא למטעם ט"ד אלא דבע"ז מיירי שאכל פעמים הרבה כו' וע"כ עושה להכעיס: ה׳ אבל לדעת הרשב"א בטור יו"ד כצ"ל ר"ל הטור הביא דברי הרשב"א אבל הטור גופי' לא ס"ל כהרשב"א סוגיא דחולין דף ה' ע"ב כו' דטרח לאוקמי כו' דתניא אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר שאין מקבלים ממנו קרבן מן הבהמה להביא פושעי ישראל שדומין לבהמה אפ"ה מקבלין מהן חוץ מן המומר ומנסך יין ומחלל שבתות בפרהסי' ופריך הא גופא קשיא אמרת מכם להוציא המומר והדר תניא מקבלים מפושעי ישראל לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה אין מקבלים ומציעותא מומר לדבר א' מקבלים אימא סיפא חוץ מן המומר כו' האי מומר ה"ד אי לכל התורה היינו רישא אי לדבר א' קשיא מציעותא דקתני מקבלים אלא לאו ה"ק כו'. ולדברי הר"ן מאי קושיא ה"ל לאוקמי סיפא במומר לדבר א' אלא שעושה להכעיס הוי מומר לכל התורה: ו׳ ובתו' שם בע"ז משמע דאפי' לתיאבון כו' דבריו כאן תמוהים וכן הקשה בס' חמד משה דאיתא שם תניא ר' אבהו קמי' דר"י המינין והמוסרין והמומרין מורידים ולא מעלים א"ל ר"י אני שונ' לכל אבידת אחיך לרבות אבידת המומר ואת אמרת מורידין דאם אנו מצוין על השבת ממונו ה"ה על השבת גופו כ"ש שלא להורידו בידים להמיתו סמי מכאן מומר ופריך ולשני ליה הא דמרבי' מומר מיירי מומר לתיאבון והא דאמרינן מורידין מיירי להכעיס ומשני קסבר להכעיס מין הוא וכבר תנ' רישא המינין וכתב התוס' וז"ל ונראה דדוקא לגבי הורדא לבור מסמי ר"י מומר למתני בהדי מינין אבל לדברים אחרים מצינו בכמה מקומות שונה מינים ומומרים יחד בפ"ק דר"ה המינים והמומרים והמוסרים יורדים לגיהנם בפ' השולח ס"ת תו"מ שכתבו מין ומומר ומסור כו' עכ"ל והבין מ"א דכוונתם דוקא גבי הורדה מסמי מומר לתיאבון דאין מורידין אותו וילפי' מהשבת גופו ומהשבת ממונו אבל לדברים אחרים גם מומר לתיאבון דינו כמומר להכעיס וא"כ אי כ' ס"ת פסולה. והאי דתני' בגיטין ס"ת שכתבו מין ומומר כו' ר"ל אפי' לתיאבון פסול אבל לשון התו' משמע דמוקי להאי דגיטין. וכי האי דפ"ק דר"ה במומר להכעיס דמין הוא ולכן יורד לגיהנם ונידון שם כו' וכן ס"ת שכת' פסול ואע"ג דכבר תני מינין לא חש למיתני למומר להכעיס אף דגם הוא מין הוא אלא דהכא בהורד' לבור לא תני מומר להכעיס דכבר תני מין ואפשר דלענין דין גיהנם וכתיבת ס"ת אף דלהכעיס מין הוא מ"מ הוי ס"ד דקיל ממין גמור וכן מסתבר דמומר לתיאבון נדון בגיהנם כפי רשעו ושוב עולה: ל״ט:שפ״א א׳ (ס"ק ד) מסור כו' שלא כדין. וע"י כן מבי' ישראל לידי סכנת נפשות מספק כדילפי' מכתוא מכמור כ"ה בב"ח: ל״ט:שפ״ג א׳ (ס"ק ו) תיקון כו' ואם תפר וחיפה כו' וה"ה אם נשים שפסולים כמ"ש ריש סי' אם תפרו וחברו יריעות ס"ת והוא פשוט שם בתשובה וצריך להשגיח ע"ז כי אין הסופרי' נזהרים בזה: ל״ט:שפ״ד א׳ (ס"ק ז) מחמת כו'. דה"ק כו' האי תנא הוא כו'. דבגיטין דף מ"ה ע"ב רמי ג' ברייתות אהדדי תני חדא ס"ת שכתבו גוי ישרף ותני חדא יגנוז ותני אידך קורין בו ומשני הא דקתני ישרוף אתי' כר"א דס"ל סתם מחשבת גוי לע"ז ואמרי' דכתבו לשם ע"ז לכן ישרוף והא דקתני יגנוז ס"ל דאין מחשבתו לע"ז ומ"מ יגנז דאתי' כהאי תנא דתני רב המנונא ברי' דרבא מפשרוני' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מסור גוי כו' פסול דכתיב וקשרתם וכתבתם כו' וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וקתני קורין בו האי תנא דתני לוקחים ספרים מן הגוים בכ"מ כו' ומעשה בגוי א' בצידון שהיה כותב ספרי' והתיר רשב"ג ליקח ממנו ופריך הא רשב"ג בעי עיבוד לשמ' כ"ש דבעי כתיב' לשמה וא"כ למה התיר ליקח מגוי שאינו כותב לשמ' אמר רבה בר שמואל בגר שחזר לסורו מחמת ירא' וכ' רש"י ירא שלא יהרגוהו גוים ויודע דבעי לשמן ע"כ וס"ל להרא"ש דגר שחזר לסורו בר קשיר' הוא כיון שאינו מניח מחמת יראה ולכן ס"ל דכ"ע ס"ל כבריית' דרב המנונא ב"ד דבעי' שיהיה בר קשיר' והא דמוקי בגר שח"ל מחמת יראה לא על גוי שבצידון גרידא קאי כ"א גם על ת"ק שאמר לוקחי' ספרים מן הגוים כו' ר"ל גרים שח"ל מחמת יראה וכן ברייתא דקתני קורין בו מיירי ג"כ בגר שח"ל מחמת יראה וכן הביא מהר"ם לובלין (וכן מהרש"א ע"ש) אבל הרי"ף והרמב"ם השמיטוה משום דס"ל מדאמר האי תנא הוא דתני לוקחי' כו' כיון דמוקי לה בבריית' דקתני קורין בגר שח"ל מחמת יראה דהוי בר קשיר' א"כ מצי אתיא ככ"ע אף כבריית' דתני רב המנונא דבעי' וקשרתם וכתבת' כו' א"כ אמאי אמר האי תנא הוא דמשמע כאלו אחרים חולקי' מה שאין האמת כן ואי רצה להביא ראי' דגר שח"ל מחמת ירא' מקרי בר קשיר' לא ה"ל לו' האי תנא אלא כך מבעל"ל והא דתני' קורין בו מיירי בגר שח"ל מחמת ירא' דהוי בר קשיר' כדתני' לוקחי' כו' א"ו דגר שח"ל מחמת ירא' לאו ב"ק דהא יכול להניחן בצנע' ואינו מניחן אלא בין ת"ק ורשב"ג ס"ל דלא בעינן שיהי' בר קשיר' וחולקי' על בריית' דרב המנונא כו' אלא דפריך הש"ס לרשב"ג ניהו דס"ל דלא בעינן שיהי' בר קשירה מ"מ הא ס"ל דבעינן כתיבה לשמ' ואיך הכשיר ליקח מגוי בצידון וסתם גוי אינו כותב לשמה ומשני בגר כו' שכותב לשמה ואע"ג דאינו בר קשירה ת"ק ורשב"ג לא חשו לזה דלא בעינן שיהי' בר קשיר' ובזה א"ש דברי ת"ק דס"ל דלא בעי' לשמה וגם אפי' בר קשיר' לא בעי' שיהי' ב"ק וע"ז דל"ב לשמה ס"ל דאין צריך להביא ראי' לזה דלא בעי לשמה לרב פשיטותיה בעיני ת"ק אך ע"ז דל"ב שיהי' בר קשירה מביא ראי' מגוי בצידן שהכשיר רשב"ג וניהו דהיה שם גר שח"ל מחמת ירא' דכותב לשמה מ"מ הא לאו בר קשיר' הוא אע"כ דלא בעינן שיהי' בר קשיר' ורשב"ג הכשיר אף דבעי' כתיבה לשמה כיון דהוי גר שח"ל כותב לשמ' ובר קשירה גם רשב"ג מודה לת"ק דלא בעי ב"ק אבל לת"ק דל"ב כתיב' לשמה אפי' בגוי ממש ג"כ כשר וכן בריית' דקתני קורין בו מיירי בגוי ממש לא בגר כו' אפ"ה קורין דס"ל כת"ק דרשב"ג דל"ב לשמה וגם ל"ב שיהי' בר קשיר' וא"ש מ"ש דאתיא כהאי תנא. ר"ל ת"ק דרשב"ג דל"ב לשמה ולא בר קשירה ולכן קונים אפי' מגוים גמורים וכיון דמוכח דגר כו' לאו בר קשירה לכן השמיטו רי"ף ורמב"ם דין גר שחזר כו' כיון דעכ"פ פסול לדידן דקי"ל צריך שיהי' בר קשירה דגר כו' לאו בר קשיר' הוא: ב׳ וכ"מ בתוס' כו' שהקשו וז"ל אהא דמוקי בריית' דתני יגנז אתיא כרב המנונא כו' וז"ל המ"ל דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה כו' עכ"ל ופי' מהר"ם לובלין אע"ג דמוקמי' ברייתא דקתני קורין כרשב"ג היינו דבריית' דקתני קורין בו אתיא כרשב"ג ומיירי בגר שח"ל מחמת יראה ובריית' דקתני יגנז מיירי בגוי גמור דאינו כותב לשמה ולמ"א לא נח דעתיה בפי' זה דא"כ למה אמרי המ"ל רשב"ג היא הכי מבעי ל"ל המ"ל דגם היא כרשב"ג דהא בריית' דקתני קורין אתי' כרשב"ג. גם מ"ש דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה ל"ל לחדש אסורא הל"ל כדאמר בברייתא דרב המנונא הטעם משום שאין בר קשירה משא"כ בבריית' דקורין בו מיירי בגר כו' דהוי בר קשירה אע"כ צ"ל כמ"ש מהר"ם במהד"ב שגם הוא מפרש דברי הש"ס כדס"ל למ"א כנ"ל וא"כ כוונת התוס' דהמ"ל דברייתא דקתני קורין אתיא כת"ק דרשב"ג דלא בעי כתיב' לשמה וגם לא בעי בר קשיר' לכן אפי' כתבו גוי גמור קורין משא"כ לרשב"ג דלדידי' עכ"פ פסול כיון שאינו כותב לשמה ולרשב"ג בעינן לשמה וברייתא דקתני יגנז אתיא כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה וכיון דגוי אינו כותב לשמה לכן יגנז ולכן נקטו טעמא דבעינן כתיב' לשמה אבל בר קשירה לא בעי לא ת"ק ולא רשב"ג וא"ש: ג׳ ודע דלפ"ז דלהרא"ש גר שח"ל מחמת יראה בר קשיר' וס"ל דרשב"ג בעי בר קשירה א"כ הא דהוכיח מ"א ס"ק ב' דאפי' להרא"ש דס"ל בעיבוד מהני כשישראל עע"ג מ"מ בכתיב' מודה דלא מהני ואייתי ראייה מדלא אוקי הש"ס מעשה בצידן בגוי גמור ישראל עע"ג יש לדחות הא אליבי' דהרא"ש מודה רשב"ג דבעי בר קשירה אלא דבגר שח"ל מ"י בר קשיר' מקרי א"כ הרא"ש לשיטתיה לא מוכח מידי ניהו דהמקשן לא הקש' כ"א מדרשב"ג בעי כתיבה לשמה אבל לא פריך הא לאו בר קשיר' דניחא לי' להקשות מכתיב' לשמה דמצינו להדיא לרשב"ג דס"ל דבעי עיבוד לשמה כ"ש כתיבה משא"כ דבעינן שיהי' בר קשירה לא מצינו להדיא לרשב"ג דס"ל כן אבל המתרץ ניחא ליה לאוקמי בגר שח"ל מ"י שעי"ז נתיישב ג"כ הא בעי' בר קשירה דגר מקרי בר קשירה משא"כ אם הוי מוקי לה בגוי ממש וישראל עע"ג ניהו דלהרא"ש מקרי לשמה מ"מ אכתי לאו בר קשירה. וצ"ל דכוונת מ"א ס"ק ב' לאו דוקא דהרא"ש מודה בכתיב' דלזה אין לו הכרח כנ"ל אלא ר"ל לדידן אפי' נתפס כקולו של הרא"ש דמהני בעיבוד כשישראל עע"ג מ"מ בכתיב' א"א למנקט כוותיה: לפי מה שנראה למ"א בס"ק זה עיקר כרי"ף ורמב"ם דגר שח"ל לאו בר קשירה ות"ק ורשב"ג ס"ל דלא בעי' קשירה. וא"כ במאי דשני הש"ס בגר כו' אין הכוונה כ"א ליישב הא דרשב"ג בעי כתיבה לשמה א"כ תיקשי דהמ"ל בגוי וישראל עע"ג אלא ודאי לדידן אין זה מקרי לשמה בכתיב': ל״ט:שפ״ה א׳ (ס"ק ח) שכתבן כו' משא"כ בס"ת עבי"ד כו' ר"ל דכאן הביא ב' דעות י"א ישרף וי"א יגנוז ובס"ת בי"ד סתם ישרף וה"ט דבשלמא תפילין דאין דרך אפיקורס להניח תפילין ודאי כתבו למכור לישראל לכן לא חיישי' כ"ה שכתבן לשם ע"ז ולכן י"א יגנז משא"כ ס"ת שגם אפיקורס קורא בו אפשר כתבו לצורך עצמו וא"כ ודאי כתבו לשם ע"ז ולכן לכ"ע ישרף כ"כ הרב"י ועב"ח: ל״ט:שפ״ו א׳ (ס"ק ט) כשרים כו' נ"ל דבתפילין אין לחוש שם בי"ד מבואר בש"ך טעם א' דממזר כשכותב פסוק לא יבא ממזר בקהל ה' אנן סהדי דלא כ' השם לשמה וכן גר תושב כשכותב לא תאכלו כל נבלה כו' לגר אשר בשעריך תתננה כו' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך משא"כ תפילין שאין כתוב בהן פסוקים המתנגדי' להם ל"ל למידי. עוד כ' ש"ך טעם אחר שנראה בעיניו שם עיקר דגר וממזר איכא כמה מצות שאין חייבים בהן דומיא לעבד ואשה וקטן דפסולי' ע"ש אבל לענ"ד לא הבנתי בין לטעם א' ובין לטעם ב' למה גר תושב מותר לכתוב תפילין הא לאו בר קשיר' הוא ומי עדיף מאשה הא לכל הפוסקים יותר משבע מצות אין גר תושב מחויב: ל״ט:שפ״ז א׳ (ס"ק י) מכדי כו'. וע' במ"א ר"ס תרמ"ט וכ' ט"ז בי"ד סי' רפ"א דכשהגוי רוצה הרב' אין הישראל רשאי להניחו ולילך לו כי אע"פ שהדין כשרוצ' הרבה מניחין בידו שלא להרגילן כו' מ"מ צריך להשתדל עם הגוי בדברי ריצוי ודרך מו"מ אולי יניחו בכדי דמיו ומעט יותר ואם אחר כל זה עומד הגוי בדעתו ורוצה הרבה מכדי מעותיו אז יניחנו בידו: ל״ט:שפ״ח א׳ (ס"ק יא) אין נקחים דחיישי' שמא ישכח כו' ר"ל אע"ג דאפשר לבדקן אי נכתבין כדינן בחסרות ויתרות מ"מ חיישי' שמא ישכח לבדקן לכך אין נקחים אלא מן המומחה כ"כ הרב"י: ל״ט:שפ״ט א׳ (ס"ק יב) בודק כו' דהכל בקיאים בזה ובמזיד ודאי דלא חיישי' שעשה שלא כהוגן: ב׳ (ס"ג יג) נאמן כו' בעי' שיהיה מוחזק בכשרות אע"ג דהא דבעינן שיהיה מוחזק בכשרות כ' רמ"א שם בי"ד בשם י"א והוא דעת רמב"ם אבל הרב"י שם פסק דלא בעי' שיהיה מוחזק בכשרות רק שלא יהיה חשוד וגם הש"ך שם הסכים עם הרב"י גם הביא בשם ד"מ שאין המנהג כהרמב"ם אלא קונין ממי שאינו חשוד אע"ג שאינו מוחזק בכשרות אלא שהש"ך שם כ' דבטבח דשכיח שיכשל וגם דיני שחיטה מרובים ובקל יכול לעשות פסול יש להחמיר דבעי' דוקא מוחזק בכשרות נלענ"ד דרמ"א דימה כתיבת תפילין לשחיטה שגם דיני כתיבה מרובים ויש להחמיר דבעינן דוקא מוחזק בכשרות:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א