סימן לח – מי הם חיבין בתפלין והפטורים
א חוֹלֶה מֵעַיִם פָּטוּר א מִתְּפִלִּין: { הַגָּה: אֲפִלּוּ אֵין לוֹ } ב { צַעַר. אֲבָל שְׁאָר חוֹלֶה אִם מִצְטַעֵר בְּחָלְיוֹ, וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשָּׁב עָלָיו פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָּב. } (מָרְדְּכַי וְא"ח ומיי' פ"ד). ב מִי שֶׁבָּרִי לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא הֲפָחָה, מוּטָב שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בְּלֹא גּוּף נָקִי { וְע"ל סי' פ'. } וְאִם יֵרָאֶה לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּגוּף נָקִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָנִיחַ תְּפִלִּין בֵּין אַהֲבָה לִקְרִיאַת שְׁמַע, וִיבָרֵךְ. ג נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא: { הַגָּה: וְאִם הַנָּשִׁים רוֹצִים לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן מוֹחִין בְּיָדָם } (כָּל בּוֹ). ד הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת ג אִשָּׁה: { הַגָּה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא הִרְהוּרִים מוּטָב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם } (כָּל בּוֹ וְא"ח). ה אָבֵל בְּיוֹם ד רִאשׁוֹן אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִכָּאן וָאֵילָךְ ה חַיָּב, אֲפִלּוּ בָּאוּ פָּנִים ו חֲדָשׁוֹת. ו בְּט' בְּאָב חַיָּבִין בִּתְפִלִּין { וע"ל סי' תקנ"ה. } ז ז חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו (פֵּרוּשׁ רֵעָיו הַשְּׂמֵחִים עִמּוֹ) וְכָל בְּנֵי חֻפָּה פְּטוּרִין, מִשּׁוּם דְּשָׁכִיחַ שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ. ח כּוֹתְבֵי תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵם ח וְתַגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶם, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם פְּטוּרִין מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: { הַגָּה: וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכְתָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אָז פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִתְּפִלִּין, דְּכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה } ט { אַחֶרֶת, אִם צָרִיךְ לִטְרֹחַ אַחַר הָאַחֶרֶת, אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא טֹרַח, יַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְרַ"ן פ' הַיָּשֵׁן). ט י מִצְטַעֵר וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת יא עָלָיו וּנְכוֹנָה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם. י הַקּוֹרֵא יב בַּתּוֹרָה פָּטוּר מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. יא לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלִּין יג בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא יִפְנֶה לְצַד אַחֵר מִפְּנֵי אֵימָתוֹ, וְיַחֲלֹץ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. יב הָיָה צָרִיךְ לִתְפִלִּין וּמְזוּזָה, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת שְׁנֵיהֶם, תְּפִלִּין יד קוֹדְמִים. יג מְנֻדֶּה וּמְצֹרָע אֲסוּרִים לְהָנִיחַ תְּפִלִּין:
באר היטב – סימן לח – מי הם חיבין בתפלין והפטורים
א א מתפילין. מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו למ"ד יום שלא הניחם אם כשחזר והניחם צריך לברך שהחיינו או לא פסק בתשו' חות יאיר סי' רל"ז דא"צ לברך. שהחיינו כיון דאינו מצוה דאתא מזמן לזמן ע"ש: ב צער. אפי' הולך בשווקים וברחובות פטור. וכ' המ"א דאם רוצה להחמיר בשעת ק"ש ותפלה מותר כמ"ש בסעיף ב': ד ג אשה. עיין ב"י ומ"ש עליו המ"א. והיד אהרן מיישבו: ה ד ראשון. פירוש ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כל זמן שלא נקבר דאז מקרי אונן וה"ה אם שמע שמועה קרובה אסור ג"כ להניח תפילין ביום הראשון כמו יום הקבורה ט"ז בי"ד סי' ת"ב ס"ק א' ומהריט"ץ בחידושיו לפרק איזהו נשך דף י"ב כ' דנקטינן דדוקא יום המיתה ויום הקבורה פטור מן התפילין יום ראשון אבל כשהמיתה היה יום אחד והקבורה יום אחר חייב בתפילין אפילו ביום ראשון ע"ש: ה חייב. משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כתב אחר הנץ החמה עמ"א וע"ת. כ' האר"י ז"ל דאין להניח תפילין דר"ת כל ז' ימי אבילות: ו חדשות. פי' מנחמים חדשים. ומ"א פסק דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אבל אם מניח אינו חולץ ע"ש: ז ז חתן ושושביניו. בתשוב' רמ"א סי' קל"ב כתב דחתן בזמן הזה חייב בתפלה ובתפילין וכן נתפשט המנהג בזמן הזה בארצות אלו דחתן וכל בני חופה קוריו ומתפללין וכ' המ"א ול"נ המקיל לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם ע"ש ובכנה"ג: ח ח ותגריהם. דוקא הלוקחים כדי להמציאם למכור למי שצריך להם אבל אם עושה כדי להשתכר לא מקרי עוסק במצוה. מ"א: ט אחרת. כל זה מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע אסור להתחיל סי' ע"ב ס"ב: ט י מצטער. אפילו מפני הצינה. מגן אברהם: יא עליו. דוקא כשא"א לו ליישב דעתו. ב"ח: י יב בתורה. אבל העוסק בגמרא אפשר דלא מיפטר. עיין ב"י: יא יג בפניו. ולא יחלוץ קמי ס"ת. ע"ל סימן כ"ה סי"ג: יב יד קודמין. ואם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דאי אפשר בשאלה. מ"א:
מגן אברהם ל״ח – סימן לח – מי הם חיבין בתפלין והפטורים
א׳ אפילו אין לו צער. אפילו הולך בשווקים וברחובות פטור [כ"מ בחולין פ"ח גבי עובדא דרמי בר תמרי] ומשמע מזה דאסור להחמיר על עצמו דאי היה מותר לא היה רמי ב"ת מפקיע נפשי' מיניה וכ"מ בתו' כתובות דף ק"ד שר' היה מנח תפילין והקשו והא חולי מעיים פטור ותי' ר' היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע היטב ליזהר עכ"ל משמע דשאר כל אדם אסור מיהו נ"ל דבשעת ק"ש ותפלה מותר כמ"ש ס"ב, מי שלבו ערום לא יניח תפילין [כ"ה ס"ח סי' תשע"ו] ועסי' צ"א וס"ס ע"ד: ב׳ ואם וכו'. ואם יודע שאין יכול להעמיד עצמו מלהפיח אלא בכדי שיחלץ ש"ר אפ"ה יניח שניהם [מ"ע סי' ס"ו ע' ש"ג]: ג׳ מוחין כו'. מפני שצריכין גוף נקי ונשים אינם זריזות להזהר אבל אם היו חייבים לא היו פטורין מה"ט דהוי רמי אנפשייהו ומזדהרי כנ"ל דלא כע"ת: ד׳ מהרהור. הרב"י הק' ע"ז מסוכה רי"א הילדים לעולם חולצין שרגילין בטומאה ופירש"י שההרהור מצוי בהם ופריך לימא קסבר ר"י ב"ק אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר ע"ש בב"י מה שתי' ותירוצו אינו עולה יפה דמ"מ ק' אמאי משני בילדים ונשותיהם עמהם עסקי' שמא יבאו לידי הרגל דבר הא ע"כ א"א להרגל דבר בלא הרהור והל"ל שמא יבאו לידי הרהור וצ"ל דמשום שמא לא אסרי להנ"ת אלא כשיודע בודאי שא"א לו בלא הרהור אז אסור להנ"ת: ה׳ חייב. משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כ' אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחלה וכ"מ בטור וברי"ף אבל בגמרא וברא"ש י"ד אי' דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר: ו׳ פנים חדשות. פירוש מנחמים חדשים וא"ת למה חייב אבל בתפילין הא אמרי' לקמן מצטער פטור מתפילין י"ל ה"מ צערא דממילא אבל הכא איהו דקמצער נפשיה איבעי' ליה ליתוב' דעתיה כדאמרינן בסוכה פ"ב לענין סוכה: ז׳ חתן כו'. כתוב בתשובת רמ"א סי' קל"ב דהאידנא שחייבים בק"ש ותפלה [כמ"ש סי' ע' ס"ג] חייבים גם בתפילין דה"ל כאלו מעיד עדות שקר בעצמו עכ"ל וצ"ע דהא לדעת הרא"ש הא דתני ר' שילא שושביני' חייבים איירי בק"ש אבל בתפילין פטורים ולא אמרינן דמעיד עדות שקר בעצמו כיון שפטור מידי דהוה אשבתות וי"ט ולילות ועוד לת"ק נמי חייבים בק"ש ופטורים מתפילין ודוחק לומר דהא דקתני פטורים היינו בכל היום אבל בשעת ק"ש חייבים דזהו דוחק ע"ש וצ"ל דבגמרא לא קאמר שחייבים בק"ש אלא בפסוק ראשון לכן ל"ה כמעיד עדות שקר משא"כ לדידן שחייבים בכל ק"ש חייבים ג"כ בתפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר אבל מלשון רש"י משמע דחייבים בכל ק"ש אלא שאין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון ובת"ה סי' ז' כתב שהיו מסובין במשתה נשואין בשבת והגיע זמן מנחה והרבה גאונים פטרו מלהתפלל מנחה דס"ל כדעת רש"י דהטעם דפטורים משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וא"כ אין חילוק בין זמנם לזמנינו אבל להרא"ש דס"ל שהם לאו עוסקי במצות הם אלא הטעם שאין יכולים לכוון א"כ אנו שבלא"ה אין מכונים כ"כ חייבים ובל"ח כתב ג"כ פטורים בבית המשתה של חופה ובב"י סי' רל"ב משמע דס"ל לאסור ול"נ דהמיקל לא הפסיד וה"ה בימות הקיץ שלפעמים סעודת הנשואין נמשכ' עד הבוקר פטורה מכולן ובלבד שהחתן מיסב עמהם דאז הוי מצוה לדעת רש"י ועס"ס ע' וס"ס רל"ב וע' תשו' רא"ח סמ"ח וכ"ה כתב שבמדינתו נוהגים שאין החתן מניח תפילין ביום ראשון אבל ר"ש הלוי כתב שצריך להניח ול"נ כמ"ש דבשעת המשתה פטור וכ"מ מל' הש"ע: ח׳ ותגריה'. פירש"י הלוקחים כדי להמציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע בנדרים דף נ"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אף על פי שנוטל עליו שכר וי"ל דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבדה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר עסי' תל"ג ס"ח: ט׳ זולת בשעת ק"ש. הקשה בד"מ דהא בגמרא אמרי' דפטורי' גם מק"ש לכן חילק אם היו צריכים וכו' כמ"ש בהג"ה ומה שנדחק הב"י למה השמיטה הרמב"ם י"ל שסמך על מ"ש ריש ה' ק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"כ בה' סוכה וכ' המ"מ דלדעתו ולדעת הגאונים אפי' אין צריך לטרוח אחר שתיהן פטור והרב"י נמשך אחר הירושלמי ול"נ דהירושלמי מיירי כשאפשר לקיי' שתיהם אבל כשא"א לקיים שתיהם פטור וכ"מ דהא ר"ח בן עקיבא גופא אמר בגמ' דפטור ובירושלמי אמר דחייב אלא צ"ל כמ"ש: י׳ צריך לטרוח. כגון שלוחי מצוה לטרוח לישן בסוכה וכן המשמר המת פטור מכל המצות אף על פי שיוכל לקיים כל המצות וחופר קבר אף על פי שנח מעט פטור אבל שומר אבידה בשעה שהיא מונחת בתיבתו אף על פי שהוא עושה מצוה לא מקרי עוסק במצוה וכן גבי חתן דפריך ולחייב בסוכה כיון שאין דרך המשמחי' לשמח בחופה בלבד אלא אף בחדרי' ועליות וכיון דכי אורחייהו מצוה עבדי יעשו שתיהן ומשני אין שמחה אלא בחופה [כ"ז דברי הר"ן] וצ"ל דכ"ז מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל לכתוב כמ"ש סי' ע"ב ס"ב ועס"ס תרפ"ז: י״א מצטער. משמע אפי' מפני הצינה כדאיתא בירושלמי ר' יוחנן לא היה מניח תפילין מפני הצינה ועוד חד היה דלא מנח תפילין ביומא דאתי מאורחא עב"י סי' כ"ז: י״ב שאין דעתו מיושבת עליו. דוקא כשא"א לו ליישב דעתו (ב"ח) עמ"ש ס"ה: י״ג הקורא בתורה. אבל העוסק בגמ' אפשר דלא מפטר עב"י כתב סמ"ג מוכח בברכות דף י"ח כל הפטור מק"ש פטור מתפילין: י״ד לפני רבו. מדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' חלץ רבו תחלה אסור ויש שם בטור דאי חלץ רבו תחלה מותר לחלוץ והטעם דהוי כמורה הלכה בפני רבו שמורה שהגיע זמנו לחלוץ ובשל"ה כ' בשם הגאון מהר"ש הטעם כשחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש רבו כדאיתא בי"ד סי' רמ"ב דאסור להתיר לו מנעל ולהוליך כליו אחריו למרחץ שמא יאמרו עבד הוא אבל כשיש לו תפילין בראשו מותר לעשות כל המלאכות אבל כשרבו חלץ תפילין גם הוא מותר לחלוץ דאין לומר עליו עבד הוא שהרי גם רבו אין לו תפילין בראשו עס"ס כ"ז: ט״ו תפילין קודמין. שהם חובת הגוף מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דא"א בשאלה:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ל״ח
א׳ שהזמן גרמא. דהא שבת וי"ט לאו זמן תפילין: ב׳ מוחין בידם. לפי שאינן זריזות להזהר: ג׳ אבל ביום ראשון. פי' ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כ"ז שלא נקבר דאז מקרי אונן והטעם דיום הראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירתיה ביום הא' ותפילין אקרי פאר בפסוק: ד׳ אלא יפנה לצד אחר. הטעם דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו כ"פ רש"י בחלק אבל רבינו הטור הבי' מימרא א' מאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' וי"ל לפ"ז הטעם דהוה כמור' הורא' בפני רבו דהם היו מניחין תפילין כל היום וכי חולץ התלמיד תחילה מחזי כמורה הוראה שהגיע העת לחלוץ תפילין וע"כ יש תקנה כשכורך רבו תחלה ומ"ש הטור והדר כרכי תלמידים פי' שחייב לעשות כן כשכורך רבו תחלה דכ"ז שלא יכרך התלמיד מיחזי כמאן דרוצה ללכת לבית הכסא ויחזור ויניחם גם מ"ש הטור לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי נראה דמיירי שתפילין עליו כל היום דוקא ומצאתי כתוב בשם מהר"ר שכנא דכשתלמיד אין לו תפילין אין לו לנעול מנעל לרבו או לחלוץ לו במקום שאין מכירין אותו שמא יאמרו עליו שהוא עבד כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב הלכך אסור למיחלץ קמיה רביה דנראה דחולץ כדי שלא ישתמש לרבו בנעילת סנדל וחליצתו עכ"ל וקשה דא"כ במקום שמכירין אותו היה שרי לחלוץ תפילין בפני רבו וזה ודאי אינו דהא אסרוהו בכל מקום:
ספר מחצית השקל על אורח חיים ל״ח
ל״ח:שס״ה א׳ (ס"ק א) אפי' כו' כ"מ בחולין דף ק"י דאמרי' התם רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי כו' אייתיה לקמי' דר"ח כו' חזי' דלא מנח תפילין. א"כ מ"ט לא מנחת תפילין א"ל חולי מעים הוא כו': ב׳ מי שלבו ערום כו' ר"ל אע"ג שערותו מכוס' מ"מ לא יניח תפילין: ג׳ ועסי' צ"א וססי' ע"ד דמבואר דבק"ש אם ערותו מכוסה אף שלבו מגולה רשאי לקרות ק"ש אבל אסור להתפלל כה"ג וע"ש הטעם ומדמה הס"ח תפילין לתפלה: ל״ח:שס״ו א׳ (ס"ק ב) ואם כו' אלא בכדי שיחלוץ של ראש אפ"ה כו' מ"ע סי' כו' כצ"ל ורצ"ל אע"ג שא"א לו להעמיד את עצמו עד שיחלוץ גם של יד ל"ל בה בשעת הדחק דעיקר קפידא בשל ראש דאית ביה שי"ן אבל דל"ת וי' שברצועות לא חשיבי אותיות כמ"ש תוספת שבת דף ס"א ע"א ועוד דשל יד יכול לכסות: ל״ח:שס״ז א׳ (ס"ק ג) מוחי' כו' אין זריזות להזהר כו' כן צ"ל: ב׳ דלא כע"ת שהקשה א"כ ל"ל לטעם דהוי מצות עשה שהז"ג דהא אפי' אנשים שא"י להזהר אסור להניחן: ל״ח:שס״ח א׳ (ס"ק ד) מהרהור כו' ע"ש בב"י מה שכת' שהקשה דמנ"ל להמקשן להוכיח דס"ל בעל קרי אסור כו' דלמא הטעם משום הרהור. ותי' דס"ל דבשעת קריאת שמע אפשר להם להזהר שלא יהרהרו ולכך ס"ל הא דקתני מפני שרגילים בטומאה. ר"ל טומאה ישנה שכבר מסתמא ראו קרי. וע"ז קשי' למ"א ניהו דהמקשן הוי ס"ד דבשעת ק"ש ודאי אפשר להם להזהר מהרהור אבל התרצן דמשנה דחיישי' להרגל דבר עכ"ל ס"ל דגם בשעת ק"ש יש לחוש להרהור דא"א להרגל דבר בלי הרהור לפניו א"כ הל"ל בקיצור דהטעם משום הרהור: ל״ח:שס״ט א׳ (ס"ק ה) חייב משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כ' אחר הנץ החמה כצ"ל וכוונתו להקשות דברי הרב"י אהדדי. והוא מחלוקת הראשונים דבפ' א"מ פסקי' כר' יהושע דאמר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין ומשני ושני בכלל מותר ופסק רב דאם הניח בשני אפי' באו פנים חדשות אינו חולץ וס"ל להרי"ף דהא דאמרי' בשני בכלל מותר אע"ג דאמר תחלה דאסור שני ימים היינו משום דבשני אמרי' מקצת היום ככלו וי"א דלילה לאו זמן תפילין אין הלילה עולה וצריך מקצת מן יום שני דהיינו אחר הנץ החמה: ב׳ וי"א דמ"מ הלילה עולה. וכ' הרב"י וז"ל דאף גב דלילה לאו זמן תפילין הוא מטעם שמא יישן בהם אבל מתסר נמי מטעם אבלות עכ"ל ולכן לא מתסר ביום שני כלל אפילו קודם הנץ החמה: ג׳ ומשמע דמניח לכתחלה כו'. הוא ענין בפני עצמו ואין לו המשך למ"ש לפני זה ור"ל דמשמע דמניח לכתחלה אפילו יש אצלו פנים חדשות בשעת הנחתן: ל״ח:ש״ע א׳ (ס"ק ו) פנים כו' לענין סוכה דאבל חייב בסוכה אע"ג דמצטער פטור מן הסוכה והיינו מטעם הנ"ל וכדלקמן סי' תר"מ סעיף ה' וע"ש: ל״ח:שע״א א׳ (ס"ק ז) חתן כו' והאידנא שחייבים כו' אף דבזמן הש"ס היו פטורים משום דבעי כוונה והם אין יכולים לכוין משא"כ בזה"ז דבכל פעם בעו"ה אין אנו מכוונים מחוייב לקרות גם חתן וה"ה תפל': ב׳ הא דתני ר"ש כו' דבסוכה דף כ"ה ע"ב תניא חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מן התפלה ומן התפילין (פירש"י מתפלה דבעי כוונה ומן התפילין דשכיח שכרות וקלות ראש) וחייבים בק"ש (פרש"י דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון. ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרות פסוק ראשון) משום ר' שילא אמרו חתן פטור. ושושבינים וכל בני חופה חייבי' (פירש"י חתן פטור מק"ש דטריד. ושאר בני חופה חייבים. ול"ל להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה) וז"ל הרא"ש הני תנאי א"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה דלא כרש"י הנ"ל אלא דת"ק מחייב להו בק"ש משום דעיקר כוונתה בפסוק ראשון ובקל יוכל לכוין וליישב דעתו בפסוק א'. ור"ש סבר דחתן א"א לו לכוין דעתו כלל ור"ש לא קאמר דשושבינים ובני חופה חייבים אלא בק"ש. אבל בתפלה ותפילין מודה דפטורים ולא משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי לפטרו. א"ו לא מיקרי עוסקים במצוה והא דפטורי מתפלה לפי שמתוך שמחתן א"א להם לכוין להתפלל משום דשכיח בחופה שמחה וקלות ראש עכ"ל ופי' הב"ח דבריו דמ"ש ולא משום דעסיקו כו' דא"כ אפי' מק"ש כו' דאע"ג דכ' לעיל כיון דעיקר כוונה פסוק א' בקל יוכל לכוין מ"מ תיקשי לר"ש דפטור לחתן מק"ש. א"כ א"א דעוסקי במצוה מקרי גם הם יפטרו. דבשעה שהן קוראים ק"ש והחתן אינו קורא באותה שעה אין יכולין לשמח עם החתן א"ו דמה"ט לא מקרי עוסקי במצוה עכת"ד והעתקתי כל הנ"ל כי בזה יובנו כ"ד מ"א שבס"ק זה: ג׳ כיון שפטור ר"ל מה"ט לא הוי עדות שקר דהא בשעה זו לא חל עליו המצו' וכי בשבת וי"ט ולילה שקורין ק"ש בלי תפילין כיון דפטור באותו זמנים לא הוי עדות שקר: ד׳ ודוחק לו' בהא כו' דזהו דוחק ע"ש וצ"ל דבגמ' לא קאמר כו' אין כוונת מ"א במ"ש וצ"ל דבגמר' כו' ליישב דזה דברי רמ"א. דהא ע"כ רמ"א לא ס"ל כן דהא בתשו' שם כ' רמ"א בעצמו ליישב סוגי' הש"ס דהגמ' לא פטרן אלא כל היום אבל בשעת ק"ש חייבים וכהדוחק לו' שכ' מ"א אלא שמ"א בא ליישב מנהג העולם שכ' שם בתשו' שהמנהג שהחתן ושושבינים מניחים תפילין וע"כ צ"ל משום דהוי כמעיד ע"ש וע"כ צריך לחלק בין הכא לשבת ויום טוב ולילה אבל ליישב סוגית הש"ס צ"ל דבגמ' ל"ק כו' אלא בפ"א לכך לא הוי כמעיד עדות שקד בפסוק א'. ולא הוזכר מצות תפילין. אבל מלשון רש"י כו' שכ' דמצות צריכות כוונה כו' ויכולים ליישב כו' כנ"ל. דס"ל כדעת רש"י דהטעם כו' הל' מגומגם דודאי גם לרש"י טעם הני תנאי משום שא"י לכוין ולפי זה לדידן דבלא"ה אין מכוונים היו חייבים אלא ר"ל לדידן איכא טעם אחר לפטור אליביה דרש"י כיון דרש"י ס"ל דמקרי עוסקי מצו' אלא דהני תנאי ס"ל עוסקים במצות חייבים במצות. ולכך הוצרך לטעם שא"י לכוין א"כ לדידן דקי"ל כמ"ד עוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ בלא טעם שא"י לכוין פטורים ואפי' בזמן הזה: ה׳ ובב"י סי' רל"ב כו' שכ' על דברי ת"ה הנ"ל שאין סברתו נ"ל. ופטורים מכולן ר"ל תפינין ק"ש ותפלה: ל״ח:שע״ב א׳ (ס"ק ח) ותגריה' כו' דמחזיראבידה כו' אע"פ שנוטל ע"ש. דתנן המודר הנא' מחבירו כו' ומחזיר לו אבדתו ובמקום שנוטלים שכר על השבת אבדה תפול הנאה להקדש. ואהא דתנן מחזיר ל"א פליגי רב אמי ורב אסי חד אמר דוקא כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה דהא מחזיר לו דבר שהוא שלו ולא מקרי הנאה אבל כשנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר אסור להחזיר לו דקמהני בעל אבדה להחזיר פרוטה דר"י דלא בעי למיתב פרוטה לעני כיון דעוסק במצוה פטור ממצות צדקה וחד אמר אפי' נכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר מותר דפריטי דר"י לא שכיחי ומבואר שם ברא"ש ור"ן דלמ"ד דמיירי דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבדה סיפא דקתני במקום שנוטלין כו' מיירי כשהמחזיר איש נכבד ואינו רוצה ליקח השכר מבעל האבדה אסור לעכבו לעצמו ולכך תפול להקדש מ"מ מבואר שם בסוגייא דסיפא ובמקום שנוטלים כו' ארישא קאי ומשמע דאין חילוק בין רישא לסיפא כ"א שתפול שכר להקדש א"א ה"ל לפלוגי בסיפא ולאשמועי' חדושא דבמקום שנוטלים שכר אפילו כשנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר מ"מ מותר להחזיר לו דכיון דנוטל שכר ליכא משום פרוטה דר"י דהא ל"מ עוסק במצוה (ושכר מותר ליטול כמבו' שם בר"ן כיון דאינו נוטל כ"א שכר בטלה א"כ לא משתכר כלום דהא נגד השכר בטל ממלאכתו ומפסיד סך זה ע"ש) א"ו דאפי' נוטל שכר מקרי עוסק במצוה: ב׳ ע' סי' תל"ג ס"ח. ר"ל דמבואר כן דא"צ לבדוק בגל מפני סכנת עקרב אע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקים מ"מ חיישי' שמא תאבד לו מחט קודם הבדיקה ויחפוש אחריו אחר תשלום הבדיק' דאז כבר אינו עוסק במצוה אבל להא ל"ל שיחפש בשעת בדיקה דאז עוסק במצוה אף דמחפש גם אחר המחט מ"מ כיון דעיקר כוונת החיפוש משום מצות בדיקות חמץ מקרי עוסק במצוה וע"ש במ"א הביא ראיה מצדקה וה"ה התם בהשבת אבדה: ל״ח:שע״ג א׳ (ס"ק ט) זולת כו' הקשה כו' גם מק"ש דפטורים מכל המצות ואיך משכחת לה מ"ש להניחן בשעת ק"ש ותפלה: ב׳ ולכן חולק כו' כמ"ש בהגה"ה כו' אין הכונה בהאי חילוק רצה רמ"א ליישב קושייתו על הרב"י דז"א דבס' ד"מ לא תי' כלום. וגם אין תי' זה מספיק ליישב דברי הרב"י. דממ"נ אם צריך לטרוח פטור גם מק"ש. ואם א"צ לטרוח מלבד ק"ש אפי' כל היום חייב בתפילין וכל המצות אלא כוונת מ"א במ"ש ולכן חילק כו' שע"י שהקש' על הרב"י לכן חולק על דינו של הרב"י וכותב לפי הנראה לרמ"א שעולה מדעת הפוסקים אף שלא כ' רמ"א בלשון י"א כן דרכו וכמ"ש גם מ"א לעיל סי' ל"ג ס"ק ה' ע"ש: ג׳ למה השמיטה כו' ר"ל האי ברייתא דכותבי תפילין כו' פטורים כו' וכתב דהרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי דקתני התם דת"ק מחייב לכותבי ספרים בק"ש אבל לא בתפלה ור"ח בן עקיבא מחייב להו אפילו בתפלה ולכן פסק כהירושלמי דהם רבים ע"ש: ד׳ והרב"י כתב שנמשך כו' כצ"ל שאפשר לקיים שתיהן כו' אבל המ"מ שהביא מ"א שבכתב דהרמב"ם ס"ל אפי' א"צ לטרוח א"ש פטור ע"כ לא ס"ל כן: ל״ח:שע״ד א׳ (ס"ק י) צריך כו' וכן גבי חתן דפריך ולחדי בסכה כצ"ל ר"ל לקיים שמחת חתן בסוכה ואמאי אמרינן התם דחתן כו' פטור מן הסוכה. ומשני אין שמחה אלא בחופה: ל״ח:שע״ו א׳ (ס"ק י"ב) שאין דעתו כו' עמ"ש ס"ה במ"א סעיף קטן ו' דמה"ט אבל מיום שני ואילך חייב אע"ג דמצטער. דבעי ליתובי דעתי' וע"כ מיירי הכא בא"א לו ליישב דעתו: ל״ח:שע״ז א׳ (ס"ק יג) הקורא כו' אפשר דל"מ דהטור הביא בשם מכילת' דקורא בתור' פטור מתפילין. ורשב"א כתב דלא קיי"לן הכי דהא רבנן קשישי דתורתן אומנתן ומנחי תפילין כו' וחילק בעל העיטור דדוקא בקורא בתורה פטור אבל לא בתלמוד ואינהו בגמ' עסקינן. וכ' הטור דאין נראה לחלק דהא לענין ברכת התורה מקרא וגמרא חד דינא א"ל והרב"י כת' ליישב דבתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים. ה"ה זוכר ע"י יציאת מצרים וא"ל זכרון אחר משא"כ כשעוסק בתלמוד מ"מ אין דברי בעה"ט נראים עכ"ל הרב"י והביא בשם הרר"י שכ' דמכילתא לא פטר קורא בתורה אלא מהנחתן כל היום אבל בשעת קריאת שמע ותפלה מודה דחייב וא"כ תו לא קשיא קושית רשב"א הנ"ל וכן פסק בש"ע ולכן כ' מ"א דרך אפשר לחלק גם בהנחתן כל היום בין תורה שבכתב לגמרא. כמו שמחלק הרב"י לבעל העיטור לענין הנחתן בשעת ק"ש ותפלה: ב׳ כל הפטור מק"ש פטור מן התפל' כצ"ל לענ"ד. דתנן התם מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומן התפל' ומן התפילין והתו' לא גרסי מן התפלה וקתני סיפא נושאי המטה כו' את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהן חייבים. אלו ואלו פטורים מן התפלה. וכתבו התוס' ד"ה אנו כו' דברישא במתו מוטל לפניו כ"ש דפטור מן התפלה ע"ש: ג׳ (ס"ה יד) בפני כו' וי"א בטור כו' כצ"ל: ד׳ זמנן לחלוץ (וכ' הרב"י דלפ"ז אינו אסור אלא כשחלצן סמוך לשקיעת החמה דאז זמן חליצתן כדלעיל סימן ל'. ולענ"ד דזהו דוקא למניחים כל היום אבל להמניחים דוקא בשעת ק"ש ותפלה האיסור הוא כשחלצן אחר קדושת ובא לציון כדלעיל סי' כ"ה סי"ג) אבל בש"ע פוסק כטעמו של רש"י דנראה כמזלזל בכבוד הרב במה שמגלה ראשו לפני רבו וכן אפי' כבר חלץ רבו אסור: ה׳ גם רבו אין לו כו' ר"ל דל"ח שיאמרו שהוא עבד אלא בדאיכא תרתי לריעותא שעושה מלאכה בזויה מלאכת עבד וגם אין לו תפילין בראשו דאין דרך עבדים להניח תפילין:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א