סימן דש – על איזה עבד מצוה על שביתתו – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן דש – על איזה עבד מצוה על שביתתו

א אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת א עַבְדּוֹ שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּעֶבֶד, אֲבָל אִם לֹא מָל וְטָבַל אֶלָּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי הוּא כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת ב לְעַצְמוֹ, אֲבָל לֹא ג לְרַבּוֹ; וְאָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם מִצְוָה אֶלָּא עֲדַיִן הוּא עַכּוּ"ם גָּמוּר דִּינוֹ שָׁוֶה לְקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּקַיְמָא לָן אוֹמֵר לְעַכּוּ"ם וְעוֹשֶׂה, וְכֵן מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דְּקַיְמָא לָן יִתְעַסְקוּ בּוֹ עֲמָמִין, אָסוּר לוֹמַר לְעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּכֵיוָן דִּמְלֶאכֶת הָעֶבֶד אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, לֹא הֻתְּרָה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים בָּזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הָיָה עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת רַבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְנִכָּר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁוֹ. { אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. } וּלְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה לְדַעַת יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כָּל שֶׁאֵין שָׁם אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, כֵּיוָן דְּעַכּוּ"ם גָּמוּר הוּא, אֵין רַבּוֹ מֻזְהָר עָלָיו. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְכֵן צָרְכֵי מֵתִים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתָּר לוֹמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ. { הַגָּה: וְכָל עֶבֶד שֶׁמְּצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ אָסוּר לָצֵאת בַּחוֹתָם שֶׁעָשָׂה לוֹ רַבּוֹ לְהַרְאוֹת בּוֹ שֶׁהוּא עַבְדּוֹ, וְאִם הוּא שֶׁל טִיט מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁתָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, אֲבָל } ד { לֹא בִּכְסוּתוֹ. וּבְשֶׁל } ה { מַתֶּכֶת בְּכָל עִנְיָן אָסוּר. } (טוּר) { וְאִם הָעֶבֶד עוֹשֶׂה הַחוֹתָם לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּשֶׁל טִיט, בְּכָל עִנְיָן, אָסוּר } (הַמַּגִּיד פי"ט). ב וְהֵיכָא דְּמֻתָּר הָעֶבֶד לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְעַצְמוֹ, אִם אָמַר לֵהּ הָאָדוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ וְיָזוּן עַצְמוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם עוֹשֶׂה הוּא לְצָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וּבִלְבַד בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּדָּבָר חֲשַׁשׁ רוֹאִים. ג עַכּוּ"ם גָּמוּר שֶׁהוּא שָׂכִיר אֵין רַבּוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ.

באר היטב – סימן דש – על איזה עבד מצוה על שביתתו

א א שביתת עבדו. כמו על שביתת בהמתו ופשוט דאסור לומר למומר לעשות לו מלאכה וכן לצדוקי אסור. עיין מ"א: ב לעצמו. כגון תפירות בגדיו וכיוצא בזה: ג לרבו. אפי' מלאכה שהיא מדרבנן. רדב"ז ח"א סי' מ"ז וע"ש סי' מ"ט. והיד אהרן הקשה עליו עיין שם: ד לא בכסותו. דשיפול יקפל כסותו ויניחו על כתיפו שלא יראה רבו ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת. טור: ה מתכת. כיון שהוא חשוב חיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי. משמע ברמב"ם דאין מקבלין עבד וגר תושב בזה"ז והשפחות אע"פ שקנויות קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת ישמעאלים יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע עי' ט"ז ומ"א דבמקום שאין להם רשות לפי דיניהם להפקיע עצמן בהמרת דתם איסור גמור שיעשו מלאכה בשבת לישראל עי' כנה"ג:

מגן אברהם ד״ש – סימן דש – על איזה עבד מצוה על שביתתו

א׳ על שביתת עבדו. וכשעושה העבד מלאכה הרב עובר כמו על שביתת בהמתו (מ"מ) ועסי' רמ"ו ס"ג: ב׳ לעצמו. היינו תפירת בגדיו ותיקון מנעליו או עשה להרויח מזונותיו (ב"י כל בו): ג׳ לרבו. אפי' מלאכה דרבנן (רדב"ז ח"א ס"ד) וע"ש סי' נ': ד׳ ואסור לכל ישראל. היינו מדאורייתא (וערסי' ש"ז) וכדמסיים דכיון דמלאכת העבד אסור מה"ת וכ"ה בהדיא בב"י בשם המ"מ והע"ש לא דק: ה׳ ויש חולקין. דס"ל כהי"א שבסוף הסעיף שאינו אסור מה"ת וצ"ע למה כפל הרב"י הדברים והע"ש כתב בזה אבל לא מצאתי מקור לדבריו: ו׳ א"צ להפרישו. מ"ד אקטן כמ"ש סי' שמ"ג: ז׳ מותר וכו'. ועסי' רנ"ב ס"ב דלפעמי' צריך למחות: ח׳ שלא יהנה. היינו מדרבנן כמ"ש רסי' רע"ו ועסי' רנ"ב אסור לומר לצדוקי לעשות מלאכה בי"ט (ע"ש קל"ד ת"י קס"א) ועבי"ד סי' קנ"ט ופשוט דמומר דינו כישראל ואסור לומ' לו לעשות מלאכה: ט׳ מותר לצאת בו. דלא חיישי' שיביאו בידו שירא מרבו: י׳ לא בכסותו. דכשיפסיק לו יקפל כסותו ויניח על כתיפו שלא יראה רבו כמ"ש סימן ש"א סכ"ט: י״א בכל ענין אסור. דחיישינן שמא יביאה בידו דלא מתירא מרבו כיון שהוא עשאה לעצמו: בזמנינו שהמלך גזר שלא יקנה יהודי עבד א"כ העבדים יכולים לעשות מלאכה דהוי כשכיר (רשד"ם בי"ד סי' קצ"ה וכ"כ ריב"ל ס"א וס"ג) אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי ועכשיו שפורעים כרגא בעד העבדים אפילו לרשד"מ גופן קנוי אפי' לקול' (כ"ה): י״ב עכו"ם גמור וכו'. פי' שאפילו הוא עושה מלאכת רבו אין אסור מדאורייתא (ועסי' רמ"ד ס"ה) כיון שאינו קנוי קנין עולם וערסי' זה ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעוש' לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצו' הנהוגות באשה ומשמע בהרמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה ע"ש ספכ"ב, וכתב ב"י בשם מהרי"א באותן השפחות אף על פי שקנויו' קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת הישמעאלי' יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ד״ש

א׳ כשתלוי בצוארו. דאי מפסיק שביק ליה דליכא למיחש נמי דלמא אתי לאתויי משום דמירתת מרביה שיאמרו עליו שהוא רוצה להראות שהוא בן חורין ולכך הסירו דמ"ה לא מייתי ליה בידים שאינו סימן עבדות אלא כשהוא בכסותו או בצוארו אבל לא בכסותו דלמא מיפסק ומירתת מרבו שיאמר שהסירו כדי להראות שהוא ב"ח ומקפל טליתו כדי שלא יראה מקום החותם ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת עכ"ל הטור: ב׳ ובשל מתכות. כיון שהוא חשוב חיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי וע' בסי' ש"א סכ"ג: ג׳ שהוא שכיר כו'. בב"י בשם מהרי"א כתוב שצ"ע על עבדים הישמעאלים אם יש מקום שנאמר שאינו כעבד ערל אלא כעכו"ם שכיר שנה ולא נקרא עבד בשביל זה ואלו הישמעאלים הואיל ויש להם רשות להמיר דתם ובזה הם מפקיעים עצמם מתחת יד אדוניהם אינם כעבד ערל עכ"ל ולפיכך כל בעל נפש יזהר מזה וכל שכן אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי איסור גמור הוא שיעשה מלאכה בשבת לישראל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ד״ש

ד״ש:ב׳תשנ״א א׳ (ס"ק א) ע"ש עבדו כו' תרי קראי כתיבי. חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל מצות עבדים דהיינו כל מה שאשה חייבת. ואם כי גם מצות שבת בכלל. לכן אסור לעשות מלאכה בשבת אפילו לצורך עצמו וקרא שני וינפש בן אמתך והגר. ודרשו חז"ל דקאי על עבד גוי הקנוי לישראל קנין הגוף אבל לא מל ולא טבל רק קיבל עליו ז' מצות ב"נ דגם לזה אסור לכל ישראל לצוות לו לעשות מלאכה בשבת. אבל לעצמו מותר לעשות מלאכה בשבת כיון דשבת אינו נכלל תוך ז' מצות בני נח. ועבד הקנוי לישראל קנין הגוף ולא מל ולא טבל ולא קיבל עליו שום מצוה אפי' ז' מצות בני נח לא קיבל עליו. בזה נחלקו הפוסקים אי גם ע"ז מצווים אנו על שביתתו וכאשר יתבאר: ד״ש:ב׳תשנ״ב א׳ (ס"ק ב) לעצמו כו' להרויח מזונותיו. ז"ל הכל בו שהבי' הרב"י כדי להרויח מזונותיהם על פסקת אדוניהם עכ"ל. ור"ל שהרב נותן לו מזונות גם בשבת אלא שמזונות הרב הם בצמצום ולכן עושה מלאכ' כדי שיהי' לו מזונות בריוח לכן כיון דאין ישראל נהנה כלל מהמלאכה לכן אין צריך להתנות ע"ז מערב שבת כמ"ש בסעיף ב': ד״ש:ב׳תשנ״ג א׳ (ס"ק ג) לרבו כו' אפי' מלאכה דרבנן וכתב בספר ת"ש דלהפוסקים שהבי' מ"א בסי' ש"ה ס"ק וי"ו ובש"ע שם סעיף ך"ב דלא גזרו על שבות בבהמה. הוא הדין בעבד לא גזרו על שבות וליתא לדברי מ"א שכתב פה. ונסתייע מלשון רשב"א בתשובה סי' נ"ט שכתב על עבד דלא גרע משורו וחמורו הרי דדימה עבד לבהמ'. ונענ"ד אין משם ראיה דהרשב"א שם מיירי מדין תורה וכתב שם כיון דהתורה כללה שור וחמור ועבד בפסוק א' דינם שוה ע"ש אבל מאסורי דרבנן לא דיבר שם וכיון דבהמ' גופיה לא הוי שרינן שבות אלא שמצאנו כן בשבת וכמ"ש מ"א סי' ש"ה ס"ק ו' דאמרי' דף ק' כל שבחברו פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחלה. אבל בעבד לא מצינו להדי' להקל בשבות י"ל הואיל והוא בן דעת החמירו בו יותר מבבהמ': ד״ש:ב׳תשנ״ט א׳ (ס"ק ט) מותר כו' דל"ח כו' ר"ל דהא ל"ל שמא יפסיק ממיל' ויביאנה בידו דכיון דשל טיט אינו חשוב למה יביאנו ולהא ל"ח שמא יטלנו מעל צווארו להראות שהוא בן חורין. ע"ז כתב מ"א דירא לעשות כן מפני רבו. משא"כ של מתכת דחשוב חיישי' שיפסק ממילא ומשום חשיבותו יביא לו: ד״ש:ב׳תש״ס א׳ (ס"ק י) לא כו' יקפל כסותו כו' ור"ל וכה"ג הוי משא כיון שאינו דרך מלבוש וכמ"ש לעיל סי' ש"א סעיף כ"ח: ד״ש:ב׳תשס״א א׳ (ס"ק יא) בכל ענין כו' דחיישינן כו' ר"ל שיקחנו שלא מצווארו להראות לבני אדם שהוא בן חורין דהא כה"ג אינו ירא מרבו: ד״ש:ב׳תשס״ב א׳ (ס"ק יב) נכרי כו' ומשמע ברמב"ם שאין מקבלים כו' והוא פ' כ' מה' שבת ופי"ד מה' אסורי ביאה דאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג. וכן עבד שאינורוצה לקבל עליו מצות כ"א כמו גר תושב ג"כ אין מקבלין אותו בזמן שאין היובל נוהג: ב׳ אבל עבד שרצונו למול ולטבול ולקבל עליו מצוה שהאש' חייבת מקבלים אפי' בזמן הזה ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א