הלכות שחיטה – פרק שני א-טז – היד החזקה לרמב"ם

א בְכָל מָקוֹם מֻתָּר לִשְׁחֹט חוּץ מִן הָעֲזָרָה. שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין בָּעֲזָרָה אֶלָּא קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בִּלְבַד. אֲבָל הַחֻלִּין אָסוּר לְשָׁחֳטָן בָּעֲזָרָה בֵּין בְּהֵמָה בֵּין חַיָּה בֵּין עוֹף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בִּבְשַׂר תַּאֲוָה (דברים יב-כא) 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה" וְגוֹ' (דברים יב-כא) 'וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ' וְגוֹ' (דברים יב-כא) 'וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין בְּשַׂר תַּאֲוָה אֶלָּא חוּץ לַמָּקוֹם (דברים יב-כא) 'אֲשֶׁר בָּחַר ה":

כסף משנה בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה וכו' עד בבשר וחלב וכיוצא בו. בס"פ האיש מקדש (דף נ"א:):

לחם משנה בכל מקום וכו'. בסוף פרק האיש מקדש (דף נ"ז:) אמרו לפי שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שלא ישחוט בעזרה וכו' עוד שם יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ע"כ. ובפרק כסוי הדם (דף פ"ה:) הביאו ברייתא שאמרו השוחט את הטרפה וכו' (עיין בכסף משנה בד"ה וכל השוחט כו') ואמרו שם א"ל רב פפא לאביי וסבר ר"ש חולין בעזרה דאורייתא היא אמר ליה אין והתניא ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מאי טעמא דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה וכו' ע"כ. והשתא יש לתמוה על רבינו כמאן פסק אי כמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כדקאמר ודברים אלו דברי קבלה הן וכ"נ ממ"ש פרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות שכתב שם וה"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהם בהנאה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה ע"כ. משמע שהם מדבריהם ואם נאמר כן קשה חדא דהיכי מייתי קרא דכי ירחק ממך המקום וכו' דדריש ליה מ"ד חולין שנב"ע דאורייתא וכ"ת אפילו למ"ד לאו דאורייתא דריש הני קראי והוא אסמכתא בעלמא אכתי קשה חדא דאי מדרבנן הא אמר שם בגמרא שהבאתי דלא גזרינן חיה אטו בהמה ורבינו כתב דבחיה ובהמה הכל אסור בהנאה. ועוד ר"ש דאמר השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה וכו' משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קאמר בגמרא דס"ל חשב"ע דאורייתא דהכי פריך אביי וסבר ר"ש דחשב"ע דאורייתא כלומר דאי דרבנן מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז"ל פסק דהשוחט ונמצאת טרפה מותרת בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ ודאי הוי דאורייתא ועוד דבחשב"ע גבי כסוי הדם לקמן פי"ד אמר רבינו דפטור לכסות ואי לאו דאורייתא איך פוטר הכסוי שהוא מה"ת כדכתבו התוס' ואם נאמר דפסק כמ"ד חשב"ע דאורייתא ומ"ש דברי קבלה וכן במאכלות אסורות שאמר מדבריהם ר"ל שכיון שאינו מפורש בתורה דברי קבלה הוא וכמ"ש בריש הלכות אישות דכסף הוי מד"ס אע"ג דכתיב ביה כי יקח וילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וזה נקרא ד"ס ואין זה גזירה או תקנה דלא קורא תקנת חכמים דברי קבלה אבל זה הוא הל"מ מ"מ קשה טובא דבפסחים פרק כל שעה (דף כ"א:) א"ר אבהו כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו וכו' אחד איסור הנאה וכו' עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה וכו' והקשו שם דהניחא לר"מ אלא לר"י דאתא קרא לדברים ככתבם מאי א"ל ותירץ דמפיק לה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה והקשו ור"מ האי אותו מאי עביד ליה ותירץ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חשב"ע ור"י ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא והשתא קשה על רבינו כיון שהוא פסק כר"י בפ"י מהל' עכו"ם דאתא קרא לדברים ככתבם שכ"כ שם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה א"כ ודאי דמפיק ליה כל איסורין שבתורה מאותו וחשב"ע ע"כ לאו דאורייתא וא"כ איהו דסבר עד דחשב"ע דאורייתא מהיכא מפיק להו מאותו א"א דאיהו פסק כר"י כדפרישית וכ"ת איהו סבר דלחולין שנשחטו בעזרה לא צריך קרא דמקבלה מפקינן ליה זה א"א דהא בגמ' מוכח דר"י ס"ל דחשב"ע לאו דאורייתא הא אי סבר דאורייתא מפקינן קרא להכי ואפילו שתדחוק בלשון ותאמר דמאי דאמר לאו דאורייתא ר"ל לא צריך קרא להכי דאינו מפורש בתורה אלא מדברי קבלה והיינו כמאן דאמר הכא בכסוי הדם דהוי דאורייתא דזה א"א מצד הלשון דאיך יאמר כוונה אחת בדברים מקבילין זה לזה, ומלבד זה קשה דמי דחקו לרבינו לפרש כך ומוציא דברי הגמ' מפשטן דהא חזינן בפ' כסוי הדם דמאן דאית ליה דאורייתא מפיק ליה מאותו. לכך נ"ל לתרץ לדעת רבינו ולומר דהוקשה לו ז"ל דמה הקשו בגמ' בפרק כל שעה דלרבי יהודה חשב"ע מנ"ל דהא אותו מיעוטא הוא וממעט כמה דברים וכמ"ש התוס' ז"ל בריש פרק הערל דבו ממעט כמה דברים הכא נמי נימא הכי לכך מפרש הוא דבגמרא ה"ה דהו"מ לתרץ הכי אלא משום דהגמרא אשכחה לר' יהודה דס"ל בפירוש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שני הכי והמקשה שהקשה היה סבור דלית לן למעוטי אלא חשב"ע לבד דלית בהו לא תאכלו אבל היכא דכתיב לא תאכלו לעולם דמותרים בהנאה דאכילה לחודה כתיבא דהכי משמע פשטיה דקרא ואף על גב דבחשב"ע נמי כתיב כי ירחק בריחוק מקום אתה אוכל אבל בקירוב מקום אי אתה אוכל דנפיק מכללא דמ"מ לא כתיב לא תאכלו בפירוש זה היה דעת המקשה והמתרץ היה יכול לתרץ דאפ"ה אותו ממעט כמה דברים חלוקים כדפרישית ולהכי רבינו ס"ל דמאותו ממעטינן כמה דברים ופסק כר' יהודה וממעט מאותו כל איסורין שבתורה וחשב"ע. א"נ סבר רבינו כההוא מדרבנן דפרק כל שעה דמפיק ליה מאותו שאר איסורין ע"ש:

ב וְזֶה שֶׁנִּשְׁחַט חוּץ לַמָּקוֹם הוּא שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלוֹ בְּכָל הַשְּׁעָרִים. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹתוֹ הַבָּשָׂר טָהוֹר וְאָסוּר בַּהֲנָיָה כְּבָשָׂר בְּחָלָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ וְאֶפְרוֹ אָסוּר אֲפִלּוּ שָׁחַט לִרְפוּאָה אוֹ לַאֲכִילַת עַכּוּ"ם אוֹ לְהַאֲכִיל לִכְלָבִים. אֲבָל הַנּוֹחֵר בָּעֲזָרָה. וְהַמְעַקֵּר. וְעַכּוּ"ם שֶׁשָּׁחַט. וְהַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה. וְהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים בָּעֲזָרָה. הֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּן מֻתָּרִין בַּהֲנָיָה:

מגיד משנה אבל השוחט חולין וכו' וקוברים וכו'. פסק כתנא קמא דמתניתין דמסכת תמורה (ל"ג) דתנן ואלו הן הנקברים וכו' ומסיים וחולין שנשחטו בעזרה ור"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו: אפילו שחט לרפואה וכו'. בתוספתא דחולין פ' שני כלשון רבינו השוחט לרפואה לאכילת עכו"ם לאכילת כלבים אסור בהנאה: אבל הנוחר וכו'. פשוט שם השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר ושחיטת כותי מותרין בהנאה: והשוחט ונמצאת וכו'. פליגי בה התם ר"מ ור"ש ר"מ אוסר בהנאה ור"ש מתיר ופסק רבינו כר"ש. ועוד תלויים דינים אלו בפלוגתא דר"מ ור"ש בפרק כיסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה לאכילה אי שמה שחיטה או לא: והשוחט בהמה חיה וכו'. כלשון התוספתא השוחט בעזרה חיה ועופות טהורים אסורים בהנאה ואין צ"ל באכילה, חיה או עופות טמאים מותרים בהנאה:

כסף משנה ומ"ש אותו הבשר טהור. נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוי כאילו מתה מעצמה ומטמאה. ומ"ש וקוברין אותו, משנה בסוף תמורה (דף ל"ג:). ומ"ש ואפרו אסור. שם בגמרא (דף ל"ד). ומ"ש אפילו שחט לרפואה. ומ"ש אבל הנוחר בעזרה וכו'. בפ' האיש מקדש (דף נ"ז:) משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו. ומ"ש דה"ה לשוחט ונמצאת טריפה. בס"פ האיש מקדש (דף נ"ח) ובפ' כסוי הדם (דף פ"ה:) תניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרים ופסק כר"ש וצריך טעם למה:

ג וְלֹא בְּהֵמָה וְחַיָּה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַחֻלִּין אָסוּר לְהַכְנִיסָן לַעֲזָרָה. אֲפִלּוּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה אוֹ פֵּרוֹת וּפַת. אִם עָבַר וְהִכְנִיסָן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה כְּשֶׁהָיוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן. וְכָל הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה אוֹ הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה ולא בהמה וכו'. פשוט בכמה מקומות במסכת חולין פרק הזרוע גבי חזה ושוק דאקשינן התם טעמא דכתב רחמנא וזה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק והא בעי תנופה היכא לינופינהו אי אבראי לפני ה' כתיב אי אגוואי קא מעייל חולין לעזרה. ובמנחות פרק התודה גבי תודה שנתערבה בתמורות דקאמר ולייתי לחם ומקשי וכי מכניסין חולין לעזרה. ובבתרא פ' המוכר את הספינה גבי בכורים דמקשינן וליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ופירש רשב"ם וקדרשי בספרי כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך וה"ה לכל הבאת חולין בעזרה שאסור א"נ מדרבנן דילמא איכא מאן דחזי ליה דנהיג מנהג חולין כדינן וסבור קדשים הם הואיל ואיתנהו בעזרה ואתי לזלזולי בקדשים: ודברים אלו וכו'. פסק כר"ש דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו:

כסף משנה ומ"ש ולא בהמה וחיה בלבד וכו'. הכי משמע בפרק הספינה (ב"ב פ"א:) דאמרינן גבי ספק בכורים וקא מעייל חולין בעזרה והרשב"א כתב בפ' הזרוע על דברי רבינו ולא נראו דבריו אא"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים: ומ"ש ואם עבר והכניסן מותרים באכילה: וכל השוחט חולין בעזרה וכו'. משמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פרק האיש מקדש (דף נ"ה) ובפרק כיסוי הדם (דף פ"ה:) מסיק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בס"פ האיש מקדש (דף נ"ו:) דכ"ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת וא"כ הא דמשמע מדברי רבינו דלא מיתסר אלא מדרבנן אתי דלא כמאן ועוד שהוא ז"ל פסק בפ"ד מהל' אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחשב"ע אסורים בהנאה א"כ אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת. וי"ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מיתסרי מדאורייתא וז"ש ודברים אלו כלם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני. ומ"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו:

ד הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ חֻלִּין. אִם נִשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה וְלָדָהּ מֻתָּר בַּאֲכִילָה. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁחֹט אוֹתוֹ בְּרִחוּק מָקוֹם:

מגיד משנה האומר בהמה זו שלמים וכו'. בעיא דאביי בפרק קמא דתמורה (דף י"א:) דבעי אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו. ופירשו התוס' דלענין ולד קא מיבעיא ליה אם אסור באכילה משום חולין בעזרה או לא ופשיט ליה אביי מי קרינא ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת דודאי מותר הוא הולד שהרי אינה יכולה להשחט (אמר) בריחוק מקום:

כסף משנה האומר בהמה זו שלמים. בסוף פירקא קמא דתמורה (דף י"א) בעיא דאיפשיטא:

ה אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עוֹבֵד מַיִם הוּא זֶה וְנִרְאֶה כְּמַקְרִיב לַמַּיִם. וְלֹא יִשְׁחֹט לִכְלִי מָלֵא מַיִם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לַצּוּרָה שֶׁתֵּרָאֶה בַּמַּיִם שָׁחַט. וְלֹא יִשְׁחֹט בְּתוֹךְ כֵּלִים וְלֹא לְתוֹךְ הַגֻּמָּא שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי עַכּוּ"ם. וְאִם שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה אין שוחטין לתוך ימים וכו'. משנה פ' השוחט (דף מ"א) כלשון רבינו אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ופירשו בגמרא דילמא לשרא דימא קא שחיט: ולא ישחוט לכלי מלא מים וכו'. שם מדקאמרינן מ"ש לתוך ימים דלא דאמרי לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרי לבבואה קא שחיט ותירץ רבא בעכורין שנו, מכלל דבצלולין אסור. וגירסת רבינו היא אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים. ואוגן הוא כלי, וכן פירשה ה"ר יהונתן בפירוש המשנה אוגן של מים דכיון שיש בכלי מעט מים וכו': ולא ישחוט לתוך הכלים וכו'. כלשון המשנה ולא לתוך הכלים: ולא לתוך הגומא וכו'. שם במשנה אין שוחטין לגומא כל עיקר. ומה שאמר רבינו שכן דרך עובדי ע"ז, נראה שכוון למה שפסק רבינו תם דלא אסרינן אלא לתוך הגומא הנקיה דנראה כמקבל הדם לע"ז אבל בגומא שיש בה עפר מותר דאין דרך עובדי ע"ז בכך: ואם שחט שחיטתו כשרה וכו'. דייק לה מדקתני אין שוחטין דלכתחלה משמע:

ו שׁוֹחֲטִין לִכְלִי מַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין הַצּוּרָה נִרְאֵית בָּהֶן. וְכֵן שׁוֹחֵט חוּץ [א] לְגֻמָּא וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגֻּמָּא. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן שֶׁמָּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִים. וְאִם שָׁחַט לְגֻמָּא בַּשּׁוּק אָסוּר לֶאֱכל מִשְּׁחִיטָתוֹ עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ אַחֲרָיו שֶׁמָּא מִין הוּא. וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עַל דֹּפֶן הַסְּפִינָה וְהַדָּם שׁוֹתֵת עַל הַדֹּפֶן וְיוֹרֵד לַמַּיִם. וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עַל גַּבֵּי הַכֵּלִים:

מגיד משנה שוחטין לכלי מלא מים עכורין וכו'. כבר נתפרש זו למעלה והוא תירוץ רבא דאוקי מתני' דקתני אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים בעכורין: וכן שוחטין חוץ לגומא וכו'. שם בתר דאקשינן רישא לסיפא דרישא קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר והדר תני אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ותרצה רבא ה"ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקות את חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא: ובשוק לא יעשה כן וכו'. ואע"ג דקי"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור שאני הכא דהרואה אומר לנקות חצרו הוא עושה: ואם שחט בגומא וכו'. שם בברייתא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ויש מי שפירש צריך בדיקה אחריו לכתחלה וכגון אם איתיה קמן אבל אם שחט והלך לו שחיטתו כשרה שלא נחשדו ישראל על ע"ז. ודעת רבינו אינו כן אלא שהשחיטה אסורה עד שיבדקו. וכן היא דעת רש"י שפירש צריך בדיקה אחריו שמאמין הוא לע"ז ויבדלו מפתו ומיינו: ומותר לשחוט על דופן וכו'. שם היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידיו חוץ לספינה ושוחט והדם שותת ויורד על דופני הספינה: ומותר לשחוט על גבי וכו'. במתני' ובספינה ועל גבי הכלים וה"ה בכל מקום אלא שדבר בהווה ומרישא נמי דייקינן לה דקתני ולא לתוך הכלים משמע דע"ג הכלים מותר:

כסף משנה (ה-ו) אין שוחטין וכו'. דברי רבינו מבוארים סוף השוחט (דף מ"א) דתנן אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך האוגן של מים ובספינה על גבי כלים. אין שוחטין לגומא (כל עיקר) אבל עושה (אדם) גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. ובגמרא מ"ש לתוך ימים דלא דאמרינן לשרא דימא קא שחיט לתוך אוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורין שאנו. ותו בגמרא אין שוחטין לגומא וכו' אבל עושה אדם וכו' והא אמר (רישא) אין שוחטין לגומא כלל ואוקמה רבא דה"ק אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. תניא כוותיה דרבא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דפני הספינה ואין שוחטין לגומא וכו' והרוצה לנקר חצרו וכו' ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו פי' מפני שאין אדם חש לנקר את השוק ויחקה את המינים פירוש לשון חק כמו שאמר בברייתא ובחוקותיהם לא תלכו והטעם שכששוחט לתוך כלי מים עכורין מותר משא"כ בימים ונהרות שאע"פ שאין הצורה נראית בהם אסור לפי שבימים ונהרות החששא היא שמא יאמרו לשר הים או הנהר שוחט וא"כ ל"ש צלולין ל"ש עכורין איכא למיחש אבל לתוך כלי מלא מים החששא היא שמא יאמרו לצורה הנראית במים שוחט וכשהן עכורין ליכא למיחש למידי. ומ"ש רבינו ונראה כמקריב למים פי' לשר של ים או נהר: ומה שכתב רבינו שאם שחט בגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו, טעמו מדמסיים בברייתא אשוחט בגומא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו ומדברי בעל הטור נראה שבה"ג סובר כן:

ז כֵּיצַד שׁוֹחֲטִין. מוֹתֵחַ אֶת הַצַּוָּאר וּמוֹלִיךְ הַסַּכִּין וּמְבִיאָהּ עַד שֶׁשּׁוֹחֵט. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה רְבוּצָה בֵּין שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת וְאָחַז בְּעָרְפָּהּ וְהַסַּכִּין בְּיָדוֹ מִלְּמַטָּה וְשָׁחַט הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה כיצד שוחטין וכו'. בתוספתא מצות שחיטה מוליך ומביא ובגמרא פ' השוחט בעינן מה"מ אמר שמואל דא"ק חץ שחוט לשונם ופירש"י מה חץ הולכתו במשיכה אף שחיטה במשיכה. תאנא דבי ר' ישמעאל אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט ופירש"י שחוט משוך שהוא רך ומושכין אותו. ומה שכתב בין שהיתה רבוצה וכו'. פשוט בתוספתא בין שהעביר סכין על גבי צואר בין שהעביר צואר ע"ג סכין ושחט שחיטתו כשרה:

כסף משנה כיצד שוחטין מותח את הצואר וכו'. פרק הכל שוחטין (חולין דף י"ו:) גמרא הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו' אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה א"ר ענן אמר שמואל לא שאנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר (בהמה) למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר (כי תניא ההיא) בעופא דקליל ומשמע דהני תרי אוקימתי לא פליגי אלא ביישוב הברייתא אבל לא בענין דינא וכן משמע מדברי רש"י ולפיכך פסק רבינו כשתי האוקימתות וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרשב"א:

ח נָעַץ אֶת הַסַּכִּין בַּכֹּתֶל וְהֶעֱבִיר הַצַּוָּאר עָלֶיהָ עַד שֶׁנִּשְׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צַוָּאר הַבְּהֵמָה לְמַטָּה וְסַכִּין לְמַעְלָה. שֶׁאִם הָיָה צַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מִן הַסַּכִּין שֶׁמָּא תֵּרֵד הַבְּהֵמָה בְּכֹבֶד גּוּפָהּ וְתֵחָתֵךְ בְּלֹא הוֹלָכָה וַהֲבָאָה וְאֵין זוֹ שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עוֹף בֵּין שֶׁהָיָה צַוָּארוֹ לְמַעְלָה מִן הַסַּכִּין הַנְּעוּצָה אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה נעץ את הסכין וכו'. בפ"ק נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב ענן אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס, וזה שאמר חיישינן שמא ידרוס אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה מדאמר מעיקרא דסכין למעלה וצואר בהמה למטה שאין השחיטה כשרה אלא בדיעבד מכלל דסיפא פוסל אפילו בדיעבד והא דנקט שמא ידרוס ולא נקט שמא דרס לאשמועינן דאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה. ודוקא במחוברת הוא דפסלינן לה דחיישינן שמא תרד הבהמה בכובד גופה אבל אם היתה תלושה בענין שאם תכביד הבהמה יפול הסכין ולא ישחוט אפילו צואר למעלה כשרה שאם היה דורס היתה הסכין נופלת ולא ישחוט ומדשחט ודאי לא דרס והיינו הך תוספתא שכתבתי למעלה בין שהעביר צואר ע"ג סכין וכו': לפיכך אם היה עוף וכו'. שם בתר דאקשינן על רב ענן מברייתא דקתני בין הסכין למטה וצואר בהמה למעלה וכו'. ותירצה רב זביד לצדדין קתני כלומר ברייתא זו שאמרה כשרה אפילו בסכין למטה וצואר למעלה לא מיירי כולה בסכין מחוברת אלא לשני צדדין היא שנויה דמאי דקתני שהסכין למעלה וכו' במחוברת דכיון שהסכין למעלה אפילו במחוברת שחיטתו כשרה ומאי דקתני שאם הסכין למטה וצואר בהמה למעלה כשרה מיירי בסכין תלושה ותירצה רב פפא באנפי אחריני בעופא דקליל דלא שני לן בין סכין למעלה או למטה וברייתא קמייתא דשאני לן בבהמה דאיכא למיחש לדרסה. והריא"ף ז"ל כתב להני תרי תירוצי לאשמועינן דתרוייהו הלכתא נינהו וכל חד מודה לחבריה בעיקר דינא אלא דלרב פפא ניחא ליה לאוקמה בתירוץ מרווח שיהיה כולל ולא לצדדין ורב זביד ניחא ליה לאוקמה לצדדין ולא בעוף משום דקתני בהדיא בהמה ורש"י ז"ל תירצה אליבא דר"פ הא דקתני בהמה לאו דוקא ורבינו יונה ז"ל תירץ דר"פ לא היה גורס בברייתא וצואר הבהמה אלא צואר סתם ומפרש אותה בעופא דקליל שיכול לנענעו כרצונו שלא חיישינן לדרסה ואפ"ה לכתחלה לא יעשה כן. ודע שיש מי שהורה דוקא עופא דקליל כגון תרנגולין ויונים דאינהו קלילין אבל אווזין וכיוצא בהם שהם כבדין דינם כבהמה ואם נעץ סכין והעביר הצואר מלמעלה ושחט שחיטתו פסולה אפילו בדיעבד דאיכא למיחש לדרסה כמו בבהמה. אבל מגדולי המורים הורו דלא שנא דכל עוף אין בו חילוק כלל והאי דקאמר בעופא דקליל ר"ל קל הטבע וכל עוד שהוא קל בטבעו אפילו גדול בגוף קל יהיה וכן היא מסקנת רבינו שהרי לא חילק. וכן יש מי שהורה דה"ה גדיים וטלאים קטנים דהם קלים כמו עוף דדינם כעוף וגם זה אינו כן דעת רבינו דבהמה סתם כתב ואע"פ שהיא קטנה בגוף היא כבידה בטבע:

לחם משנה נעץ את הסכין וכו'. שם פ"ק (דף י"ז:) אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בו שחיטתו כשרה וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כיצד שוחטין כו') וכי מכשרינן בסכין למעלה וצואר למטה היינו בדיעבד אבל לכתחלה לא דהוי תלוש ולבסוף חיברו. וכבר כתב רבינו בפרק ראשון דלכתחלה לא דפסק כרבי ומש"ה כתב כאן אלו הדברים בלשון בדיעבד שאמר נעץ את הסכין וכו'. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן בגמרא ההיא דבכל שוחטין וכו' בין שהסכין למטה וכו' לצדדין דסכין למעלה נמי לא מכשרינן במחוברת אלא בדיעבד ובברייתא תנא שוחטין לכתחלה. ויש לפרש דכבר אוקמיה לעיל ההיא ברייתא כרבי חייא דאמר אפילו לכתחלה שוחטין והך ברייתא דנעץ כרבי וכי תימא א"כ מאי פריך לרב ענן דקאמר לא שנו אלא שהסכין וכו' מההיא ברייתא דקתני בין שהסכין כו' הא ההיא אתיא כר' חייא והך כרבי י"ל דהכי פריך ע"כ לא פליג רבי חייא ורבי אלא במחובר אבל אסכין למעלה לא פליגי כלל והוא פשוט: לפיכך אם היה עוף וכו'. רבינו פסק כשני התירוצים דרב פפא לא פליג אדינא קמא ולדידיה ברייתא איירי בעוף דבכל ענין מותר ושמואל איירי בבהמה ויש חילוק בין סכין למטה וסכין למעלה ובתלוש שאחז הסכין בידו אפילו הסכין למטה בבהמה כשרה כתירוצא קמא דאמר סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש ואע"ג דבעוף אמרו בברייתא בכל שוחטין דהיינו לכתחלה כבר כתבתי דהיינו כרבי חייא אבל רבי סבירא ליה דתלוש ולבסוף חיברו לכתחלה לא והכי פסק רבינו. ומ"ש רבינו בין שהיתה הבהמה רבוצה וכו' ואחז בערפה והסכין בידו וכו' אע"פ שכתב לשון ושחט אפילו לכתחלה מותר דבה לא אשכחינן פלוגתא דרבי ור' חייא כלל:

ט הַשּׁוֹחֵט וְהוֹלִיךְ אֶת הַסַּכִּין וְלֹא הֱבִיאָהּ אוֹ הֱבִיאָהּ וְלֹא הוֹלִיכָהּ וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹלִיךְ וְהֵבִיא עַד שֶׁחָתַךְ הָרֹאשׁ וְהִתִּיזוֹ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּהוֹלָכָה בִּלְבַד אוֹ בַּהֲבָאָה בִּלְבַד. אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין כִּמְלֹא שְׁנֵי צַוָּארִים מִצַּוְּארֵי הַנִּשְׁחָט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְאִם לָאו שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. שָׁחַט שְׁנֵי רָאשִׁים כְּאֶחָד שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה השוחט והוליך את הסכין וכו'. רבינו אתא לאפוקי ממה שכתוב בתוספתא דמכילתין דאיתא התם מצות שחיטה מוליך ומביא הוליך ולא הביא הביא ולא הוליך כשרה ובלבד שיהא בסכין כדי הולכה והובאה נראה לדעת התוספתא דבעינן לאכשורי חדא מתרתי לעולם או הובאה והולכה ואפילו כל שהוא או הובאה לבד או הולכה לבד ובלבד שיהא שיעור דהיינו מלא צואר חוץ לצואר הנזכר במשנתנו דהיינו שיעור הולכה והובאה דתוספתא. ורבינו ז"ל לא נראה לו לפסוק כתוספתא משום דס"ל דתוספתא פליגא אמתני' דמתני' דהצריכה מלא צואר חוץ לצואר כשהוליך לבד או הביא לבד והתיז את הראש באותה הולכה ולא הובאה דאז הוא דחיישינן לדרסה אבל אם לא התיז את הראש אלא כששחט כדרכו דהיינו רובם של סימנים או כולם לא בעינן חוץ לצואר כמלוא צואר אלא בהוליך לבד או הביא לבד כשרה ואפילו בכל שהוא משום דבהתזת הראש הוא דחיישינן דאי אפשר להתזה כמו זה בלא דריסה היכא שאין בסכין כמלא שני צוארי הנשחט אבל בשחיטת שני הסימנין לבד לא בעינן כולי האי שיפה הם נחתכין בכל שהוא ואפילו בהובאה לבד או בהולכה לבד. וזהו שיטת הרמב"ן ז"ל. אבל יש מהאחרונים שפסקו כתוספתא דאפילו לשחיטת הסימנים לבד בעינן הולכה והובאה תרוייהו היכא דאין בסכין כמלא שני צוארי הנשחט או בהולכה לבד או הובאה לבד בשיש בסכין כשני צוארי הנשחט. ואמרי דתוספתא לא פליגא אמתני' דהתזה דתנן במתני' היינו התזת הסימנים כדאמרינן בגמ' בפ"ק השוחט מנין לרבות את הראש שכבר הותז והתם על כרחין התזת הסימנין בלחוד הוא וכן פירשה רש"י ז"ל. ועוד הכריחו דבריהם מדרישא דמתני' דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה על כרחין בהתיז את הסימנים מתפרשת וכן פירשה רבינו בפ"ג וא"כ הרי דלהתזת הסימנין קארי בבא דרישא התזת הראש וה"ה לאמצעיתא דקתני היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת דעל התזת הסימנים קאמרה ומתני' לא פליגא אתוספתא דמכילתין דלתרווייהו בעינן או הולכה והובאה או כדי הולכה והובאה דהיינו כמלא צואר חוץ לצואר וכן היא מסקנת הרשב"א והרא"ש. ומיהו אפשר לדחות ראיות אלו ולקיים דעת רבינו ז"ל דאע"ג דבר"פ השוחט קתני מנין לרבות את הראש שכבר הותז (חסר מכאן): הוליך והביא וכו'. הוליך לשחיטה דלא בעינן הולכה והובאה אלא בשהתיז את הראש דוקא אבל בשלא התיז את הראש שחיטתו כשרה אפילו שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל הוליך והביא אפילו התיז את הראש כשרה ודייק לה ממתני' דקתני היה שוחט והתיז את הראש ופירש"י ז"ל היה שוחט במשיכה והתיז את הראש בהובאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה והותז הראש עד שלא הספיק להביא בכה"ג בעינן שיהא בסכין כמלא צואר דהיינו מלא צואר חוץ לצואר כמו שפירשו בגמרא אבל אם הספיק להוליך ולהביא או להביא ולהוליך לא בעינן כמלא צואר חוץ לצואר ובסיפא דמתני' נמי קתני בד"א בזמן שהוליך ולא הביא. ודע שיש מי שפירש משנה זו בהתזת הסימנים כמו שכתבנו והוסיפו להחמיר עוד שלא התרנו בהוליך והביא במתני' אלא דוקא בהתזת הראש דהיינו התזת הסימנים כפי שיטתם אבל התזת הראש ממש פסול. ודקדקו זה מדברי רש"י ז"ל מדקאמר רש"י בריש פירקא דהשוחט חטהו עד שיזוב דמו ותו לא דמשמע ותו לא דוקא ואם שחט יותר פסול ודחו כל המפרשים סברא זו דמאי דאמר רש"י ותו לא לא לעיכובא קאמר אלא דתו לא צריך יותר וסגי בהכי לחודיה ואפילו למאן דאסר אם התיז את הראש ואפילו הוליך והביא דוקא בכל שהוא אבל אם יש בסכין שיעור הולכה והובאה דהיינו כשני צוארי הנשחט אפילו נחתך הראש ממש כשרה: הוליך ולא הביא וכו'. שם היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר וכו'. וכבר פירשנו למעלה. ומ"ש רבינו והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהובאה בלבד אם יש בסכין כמלא שני צוארים וכו', לא שיצטרך להוליך רוב הסכין קודם שישחוט הרוב דאין אדם יכול להזהר בזה כי פעמים שהסכין חד וחריף וחותך רוב הסימנין קודם שיוליך או יביא כשיעור שני צוארין אלא לא אמרו חז"ל שיעור זה אלא דקים להו שאז יכול לשחוט בריוח בלא דרסה. וזהו שכתב רבינו בהולכה לבד וכו' לא הולכת כל הסכין או הובאת כל הסכין אלא הולכה דשוחט והובאה דשוחט קאמר וכן פסק הרא"ש ז"ל: ומה שאמר אם יש בסכין כמלא שני צוארים וכו'. לאפוקי ממ"ד דלא בעינן דוקא כשני צוארי הנשחט אלא כמלא צואר חוץ לצואר אפי' צואר כל שהוא כגון אם שחט בהמה דלא בעינן לשער אותו הצואר האחר בצואר בהמה אלא אפי' בצואר עוף ולאפוקי מהאי דעתא כתב רבינו מצוארי הנשחט דבצואר הנשחט משערינן וטעם נכון הוא דהאי דמצריכין כמלא צואר חוץ לצואר משום דבהאי שיעורא יש כדי הולכה והובאה ואם הוא בשור הגדול מה יועיל אם יהיה חוץ לצוארו כצואר עוף הא ודאי בהכי לא יש שיעור להוליך בצוארו ולהביא אלא ודאי בעינן כשני צוארי הנשחט. אלא שראיתי להראב"ד ז"ל דרך אחר במשנתנו והוא דלא הכשירו המשנה בכל שהוא בשהוליך והביא אלא בכל שהוא חוץ לצואר והכי פירושא דמתני' בד"א דבעינן מלא צואר חוץ לצואר בשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא חוץ לצואר סגי ומ"מ כל שהוא חוץ לצואר בעינן. ולא ראיתי בכל המפרשים שתפס שיטה זו. ובמתני' תנן היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר אחד כשר ורבינו ז"ל לא כתבה משום דפשיטא לן דלעולם בעינן שיהיה חוץ לצואר כמלא צואר מה לי בבהמה אחת מה לי בשתי בהמות דזיל בתר טעמא דמשום מה הצריכוהו רבנן כמלא צואר חוץ לצואר משום דבהאי שיעורא יכול לעשות הולכה והובאה ה"ה בשתי בהמות. תדע דבגמ' נסתפקו בהאי אם יש בסכין מלא צואר דרישא דאמר ר' זירא מלא צואר וחוץ לצואר אי וחוץ לצואר כל שהוא די או חוץ לצואר כמלא צואר דהיינו שני צוארין ופשטוה מסיפא דקתני היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה דע"כ לית לן למימר בהאי מלא צואר מלא צואר דוקא דהשתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר חוץ לצואר בשתי בהמות סגי להו בצואר אחד אלא פשיטא מלא צואר חוץ לשני צוארים וה"ה ברישא מלא צואר חוץ לצואר הרי דדין אחד להם ולזה לא כתבה רבינו. אבל שאר המפרשים הביאוה לפסק הלכה משום דנפקא להו מינה דין שאם שחט שני ראשים כאחת ואין בסכין אלא מלא שני צוארים אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשרה דבהלכות שחיטה הוו שני צוארים ואם נשחטה לבדה היתה כשרה ולא נפסלה עתה ששחטה עם חברתה ה"ה דכשרה ואם בהובאה שחט החיצונה כשרה מהאי טעמא וזו היא סברת הרא"ש. והרשב"א ז"ל פסל את שניהם דחיישינן דילמא דרס בתרוייהו וכן נראה דעת רבינו ז"ל דאילו היה סובר דשום אחד מהם כשר היה כותבו לפסק הלכה לאשמועינן חדוש זה אבל כל עוד דס"ל דשניהם אסורין אין בדין זה חדוש כלל על מה שכתב בתחלה הוליך ולא הביא וכו' לפי שטעם אחד לשניהם כמו שכתבנו: שחט שני ראשים וכו'. כלשון המשנה דפרק השוחט. ומיהו צ"ע למה כתבה רבינו בלישנא דדיעבד דהא בגמ' אוקימנא להא מתני' בקדשים ובקדשים הוא דדיעבד כשרה ולכתחלה לא אבל בחולין אפי' לכתחלה שוחט שני ראשים כאחד וילפינן לה מדכתיב תזבחהו ואמרינן דיש אם למסורת תזבחהו משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא שנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יחידי וכל זה בקדשים ולמצוה אבל בחולין אפילו לכתחלה:

כסף משנה השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. מתני' פרק השוחט (דף ל':) השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה וכו' התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה ואסיקנא בגמרא (דף ל"א) מלא צואר חוץ לצואר בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפילו כל שהוא אפילו באיזמל כשרה. ומ"ש רבינו כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט זה הוא כשלא היה אלא ראש אחד שכך כתב והתיז את הראש אבל בשני ראשים צריך שיעור ג' צוארים וכן לכמה ראשים צריך שיעור צואר א' מצוארי הנשחט יותר ממנין הראשים ודעת רבינו כדעת הרמב"ן דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שא"א להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא סכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת הסימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין שכן כתב השוחט והוליך את הסכין וכו' כשרה ולא חילק בין יש בסכין מלא שני צוארים או לא:

לחם משנה השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'. מלשון רבינו נראה שהוא מחלק בין שוחט למתיז דכששוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לבד אז בהוליך אפילו לא הביא סגי אבל במתיז כל הראש אז בעינן הולכה והובאה או שיהיה בסכין מלא שני צוארים וכ"נ מלשונו שבשוחט לא חילק בין צואר אחד לשני צוארים ובהתיז חילק ואמר הוליך וכו' והתיז את הראש בהולכה משמע דכשהתיז את הראש אז בעינן מלא שני צוארים וכן שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ולא הצריך שם מלא שלשה צוארים היכא שהוליך ולא הביא משמע דכשהוא בשחיטה בכל דהו סגי ובאמת שלשון המשנה היה מורה כן לכאורה בפ' השוחט (דף ל':) שבתחלה אמרו שם השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה ולא חילק שם בין שני צוארים לצואר אחד ואח"כ בדין התיז חילק בין מלא שני צוארים לצואר אחד. זה היה נראה לכאורה בפי' המשנה ודברי רבינו והוא דלא כרש"י ז"ל אבל אי אפשר לומר כן דבפרק קמא (דף י"ב) הקשו גבי זרק סכין לנועצה בכותל והא בעינן מוליך ומביא ואי בשחיטה רוב א' או רוב שנים לא בעינן הולכה והובאה מאי פריך הא התם לא התיז הראש בבת אחת אלא שחט רוב א' או רוב שנים לבד. לכך נראה ודאי לפרש כפי' רש"י ז"ל ושאר המפרשים דלא שני לן בין התיז לשוחט כלל ומאי דנקט התיז רבותא אשמעינן דאפילו התיז כל הראש כשר כשיש כמלא שני צוארים ולפי זה צ"ל מה שחילק במשנה בין מלא ב' צוארים אפילו ארישא דמתניתין דשוחט קאי וכן רבינו נמשך אחר אותו הלשון ומאי דקאמר רבינו שחט שני ראשים וכו' אם הוא בהולכה או הובאה לבד בעינן ג' צוארים ואם הוא בהולכה ובהובאה בכל דהו סגי ולא הוצרך לבאר שכבר נתבאר ממ"ש לעיל מיניה:

י שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּסַכִּין אֲפִלּוּ אֶחָד מִצַּד זֶה וְשֵׁנִי מִצַּד אַחֵר כְּנֶגְדּוֹ וְשָׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ שְׁנֵי סַכִּינִין וְשָׁחֲטוּ כְּאֶחָד [ב] בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בַּצַּוָּאר שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. וַאֲפִלּוּ שָׁחַט זֶה הַוֵּשֶׁט בִּלְבַד אוֹ רֻבּוֹ וְהַשֵּׁנִי שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר הַקָּנֶה אוֹ רֻבּוֹ הֲרֵי שְׁחִיטָה זוֹ כְּשֵׁרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה כֻּלָּהּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְכֵן שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקֻלְמוֹס וּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה שנים שאחזו בסכין וכו'. קרוב ללשון המשנה דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד מלמעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה ואוקימנא בגמ' בסכין אחד ושני בני אדם אחד מחזיק בראש הסכין והשני מחזיק בקתו ואע"ג דלכאורה נראה מלשון המשנה דלכתחלה שנים אוחזין לא נהירא ליה לרבינו לפרשה בלכתחלה אלא בדיעבד ומש"ה כתב שנים שאחזו ולא כלשון המשנה שנים אוחזין משום דס"ל דמשנתנו בדיעבד x מתפרשת והכי פירושה דמתני' שנים שאחזו וכן פירשה הרב רבינו יהונתן בפירוש המשנה ועוד מסיפא דמתני' מוכח דרישא דיעבד דקתני שחיטתו כשרה אלמא רישא דמתני' בדיעבד היא וקמ"ל דלא חיישינן שמא דרסו דילמא האחד עיכב הסכין לחבירו כשרצה האחד להביאה אצלו ומש"ה הוא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה איכא למיחש להכי דאע"ג דמוכחי בגמ' דחולין שרי לכתחלה לזבוח שנים זבח אחד ה"מ כשהשנים אוחזין במקום אחד בקתו של סכין דאז שניהם מוליכין הסכין בשוה אבל אחד בראש הסכין ואחד בסופה צריך לחוש לכתחלה שמא ידרסו. ומ"ש רבינו אפי' אחד מצד זה ואחד מצד זה כנגדו. הוא פירושא דמתני' דאמרה אפי' אחד למעלה ואחד למטה דקאי אסכין אבל רש"י פירש דקאי אצואר דבהמה דפירש ומאי אחד למעלה ואחד למטה דנקטי סכינא באלכסון. נראה מדבריו דקאי אצואר דבהמה ורבינו ס"ל דקאי אסכין וכן פירשה רבינו בפירוש המשנה וז"ל אחד למעלה ואחד למטה שיהיה זה אוחז בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני: וכן שנים שאחזו וכו'. הוציא רבינו דין זה מההיא דגרסינן בגמ' ההוא תורא דאישחיט בשנים או שלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א"ל ר' זירא למדתנו רבינו שמשנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש"י ז"ל למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו דקתני שנים אוחזין בסכין אפילו בשני סכינין קא מכשר. וכן נראה מגרסת רבינו שהיא כגירסת רש"י ז"ל ואפי' לגרסת בה"ג דגריס משנתנו בסכין אחד ושני בני אדם ואתמוהי קא מתמה עליה היאך היה אוכל ממנו אפי' הכי כיון דלא חש ר' יצחק להשיבו למדנו לפי דרכנו שחזר ממה ששנה להם ומפרש משנתנו אפי' בשני סכינין. וזהו שכתב רבינו וכן, דמתני' מתפרשת בתרי אנפי בין בשנים בסכין אחד דהיינו בבא קמייתא שהתחיל שנים שאחזו בסכין אחד וכו' ומתפרשת נמי בשנים שאחזו בשני סכינין וזהו וכן שנים שאחזו בשני סכינין וכו': ואפי' שחט זה הושט לבדו וכו'. פסק כרב דגרסינן התם אמר ר"י אמר רב השוחט בשנים או בשלשה מקומות שחיטתו כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא. וכן פסקו כל הפוסקים כרב זולת רבינו האיי ורבינו שרירא ורבינו שמואל בן חפני שפסקו כשמואל ואין להם בזה טעם ברור. חדא דקי"ל הלכה כרב באיסורי וכן הכריע הריא"ף ז"ל ועוד דקי"ל בכל דוכתא מעשה רב והכא ר' יצחק בר מרתא עבד עובדא ואכל משופרי שופריה ש"מ דהכי הלכתא. ובפירוש המימרא רבו הפירושים דלדעת רש"י ז"ל ר"ל ששחט כאן וחזר וחתך למטה או למעלה ודבריו סתומים כי לדעת התוס' שפוסקין שצריך להיות רוב הקנה או הושט במקום אחד צריך בהכרח לפרש דברי רש"י דבמקום אחד יש רוב דאל"כ פסולה. וא"ת כיון דבמקום אחד יש רוב א"כ שחיטה מפורעת היא ואיך אמר שמואל בעינן שחיטה מפורעת וליכא ותירצו כיון דחתך המיעוט תחלה ואח"כ חתך הרוב לא הויא שחיטה מפורעת דלא מרווח קא רווח פירוש דאינו מתפשט החתך לכאן ולכאן. אבל לפי דעת בעל התרומות דפסק דאפילו מעט כאן ומעט כאן ואפילו בסימן אחד מצטרף לרוב אפשר דרש"י כוון לזה. ורב אחאי משבחא פירש בשנים או בשלשה מקומות כגון שכל אותם מקומות בהקפות של סימן בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בושט כגון בשעה ששחט ונהפך הסימן נחתך כאן מעט וכאן מעט סביב סביב ובין כולו איכא רובא. ועוד כתב בשאלתות דאפילו חתך מעט הסימן למעלה מצד העור וחזר וחתך מיעוטו למטה מצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה דבין הכל יש רוב. ורבינו חננאל פירש שנים או שלשה מקומות כגון רוב הקנה למעלה ורוב הושט למטה וזהו פירוש רבינו שכתב ואפילו שחט זה הושט לבדו או רובו והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו. ומיהו אפשר דרבינו ז"ל לענין דינא ככולהו פירושי ס"ל מייתור לשונו דכתב אע"פ שאין השחיטה כולה במקום אחד. תדע דנקט לה בלשון ואפילו דנראה דס"ל דהיכא דשחט אחד סימן האחר או רובו דהוי רבותא טפי משחטו שניהם רוב הסימן במקומות מפוזרין והוי נמי רבותא טפי משחט אחד בשני מקומות רוב הסימנים: וכן שחיטה העשויה כקולמוס וכו'. שם גבי תיובתא דר' אבין הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשחיטה העשויה כקולמוס, ופירש"י ז"ל באלכסון דכוליה חד מקום הוא ומפורעת קרינן ביה והתחיל בקנה למעלה וחתך ושיפע כלפי מטה ובמקום שנגמרה שחיטת קנה התחילה שחיטת ושט וכן מלמטה למעלה: וכן שחיטה העשויה כמסרק. בפ"ק א"ר אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ופירש רבינו אפרים שחיטה שיש לה שינים וארכן לאורך הקנה הואיל ובין עיקר השינים יש רוב סימן שחוט כשרה ויש מי שפירש שבעוד שחתך הסימן הכניס הסכין אילך ואילך בחתך ונראה כעין שינים כשרה:

כסף משנה שנים שאחזו וכו'. פרק השוחט (דף ל':) שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתו כשרה. ואמרינן בגמרא (דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה וכו' שמואל אמר וכו' בעינן שחיטה מפורעת וליכא וכו'. (דף ל':) ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות עאל ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי א"ל רבי זירא למדתנו רבינו משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ופירש"י למדתנו רבינו בלקיחה זו משנתנו (דקתני שנים אוחזין בסכין) אפילו בשני סכינים קמכשר ע"כ. כלומר וכ"ש שנים אוחזין בסכין אחד. ובהכל שוחטין (דף י"ט:) גמרא השוחט מתוך הטבעת אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשויה כמסרק כשרה ואפשר שרבינו לא כתב דין השוחט בשנים ושלשה מקומות מפני שסמך על בבא דשנים אוחזין בשני סכינין ושחט בשני מקומות או מפני שסמך על מ"ש דין שחיטה העשויה כמסרק: וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן בשם רב אחאי דשחט בשנים ושלשה מקומות היינו ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכלם בהיקפו של סימן ואילו תצרפם במקום אחד יהא בהם רוב בהיקפו של סימן כשרה. ושחיטה העשויה כקולמוס פי' באלכסון. ומה שתפס רבינו שנים אוחזים בסכין תחלה ואח"כ כתב וכן שנים שאחזו שני סכינין כלומר לא מיבעיא כששנים אוחזים בסכין אחד כשרה דהא איכא שחיטה מפורעת ואפילו שמואל מודה בה אלא אפילו שנים שאחזו שני סכינין דליכא שחיטה מפורעת דהא פליג שמואל עלה בגמרא אפ"ה כשרה ולא זו בלבד דהא נשחט רוב היקף הסימן והיא ביושר אלא אפילו כקולמוס שהיא באלכסון או כמסרק שהיא שחתך כאן מעט וכאן מעט אפילו הכי כשרה:

לחם משנה שנים שאחזו בסכין וכו'. פרק כל השוחט (חולין דף ל') אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא והקשו מתני' בשנים אוחזין בסכין וכו' ואוקמוה בסכין אחד ושני בני אדם אבל שני סכינים ושני בני אדם פסול ובתר הכי אמרו במסקנא דמתניתין בשני סכינים ושני בני אדם שאמרו שרבי יצחק שקל מההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות ואמר ליה רבי זירא למדתנו רבינו כלומר בלקיחה זו דמתניתין בשני סכינים ושני בני אדם ואם כן כל שכן סכין אחד ושני בני אדם וכך פסק רבינו והוא מפרש בשנים ושלשה מקומות כפירוש רבינו חננאל שכתבו התוס' שהוא רוב הקנה למעלה ורוב הושט למטה ונתבארו דבריו:

יא אֵין שְׁחִיטַת הַחֻלִּין צְרִיכָה כַּוָּנָה אֶלָּא אֲפִלּוּ שָׁחַט כְּמִתְעַסֵּק אוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק אוֹ שֶׁזָּרַק סַכִּין לְנָעֳצָהּ בַּכֹּתֶל וְשָׁחֲטָה בַּהֲלִיכָתָהּ הוֹאִיל וְהַשְּׁחִיטָה כָּרָאוּי בִּמְקוֹמָהּ וְשִׁעוּרָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה אין שחיטת חולין צריכה כוונה וכו'. פשוט בפ"ק גבי מתני' דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא דתני ר' אושעיא זעירא דמן חברייא זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים הוא תאני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. וכתב הרשב"א ז"ל דלר' נתן אפי' כוונת חתיכת בשר לא בעינן כדאמרינן בפרק השוחט טעמא דנפלה הא הפילה כשרה וקמ"ל דאפי' דלא מכוין לחתיכה כלל כשרה ורבנן נמי לא בעו כוונת שחיטה דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול מכלל דחולין שרו אלא כוונת חתיכת סימנים בעי וחש"ו לאו בני חתיכת סימנים נינהו אלא לחתיכת בשר בעלמא מכווני כדאמר בהשוחט עכ"ל ז"ל. ורבינו פסק כר' נתן דאפי' כוונת חתיכת בשר לא בעי וזהו שכתב ואפי' שחט במתעסק או דרך שחוק וכו'. ומה שכתב ושחטה בהליכתה נראה דכוון למה שפירשו המפרשים שצריך לראות שלא החליד הסכין בין סימן לסימן או תחת העור ואם לא נסתכל בזה אם מצא הנוצה חתוכה ודאי לא החליד כדאמרינן בגמרא רבא הוה בדיק להו גירא (פי' חץ) לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפרח. ואקשינן ודילמא עביד חלדה ומשנינן חזינן גדפי דפרמי ופירש"י ז"ל רואין נוצה שסביב הצואר כרותות. ובגמ' מקשו והא בעינן מוליך ומביא ומשנינן שהלכה ובאה כדרכה ופירש"י שהלכה וחתכה בהליכתה והכה בכותל וחזרה וחתכה. וה"ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה אלא בכל דהו מהדר לאוקמיה. ורבינו השמיט כל זה משום דהולך לשיטתו דאפי' בכל דהו סגי ואפי' לא הוליך והביא אלא הובאה לבד או הולכה סגי כמו שנתבאר דעתו לעיל ומה שהקשה התלמוד והא בעינן הוליך והביא לרווחא דמילתא קא מקשי אבל לפום דינא לא בעינן הולכה והובאה אלא חדא מינייהו ואפי' בסכין כל דהו:

כסף משנה אין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חש"ו וכו'. פרק הכל שוחטין (דף י"ב:) גמרא וכלם ששחטו כלומר חש"ו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא רבי נתן היא דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רבי נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן והא בעינן מוליך ומביא שהלכה ובאה כדרכה ופירש"י שהלכה ובאה כדרכה שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה וה"ה נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בה חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודה כדלקמן אלא בכל דהו מהדר לאוקמי אפילו באיזמל ע"כ. ופשוט הוא ששיכור ומי שאחזתו רוח רעה דינם שוה לחש"ו כדברי רבינו:

לחם משנה אין שחיטת חולין צריכה כוונה וכו'. פרק השוחט (דף ל"א) משנה נפלה סכין ושחטה וכו' ואמרו שם טעמא דנפלה וכו' (עיין בכ"מ) ואם תאמר אם כן היכי קאמר רבינו לפיכך כו' דמשמע דמהדין הראשון נמשך השני והא בגמ' עבדינן צריכותא ואמרו דאע"ג דדין ראשון ליתיה משום דלא מתכוין לשום חתיכה אפילו הכי אפשר דכשמתכוון לשם חתיכה דהוי כדינא דחרש שוטה וקטן דמותר וי"ל דמאי דקאמר לפיכך אינו ר"ל דמהדין הראשון נמשך השני אלא הכי קאמר כיון שאני אמרתי ששחיטת חולין אינה צריכה כוונה דמשמע שום כוונה כלל מאלו הדברים יוצא גם הדין השני: הואיל והשחיטה כראוי במקומה וכו'. אמר כן מפני שבגמרא הקשו הא בעינן מוליך ומביא ותירצו שהלכה ובאה כדרכה וכו' לכן כתב רבינו הואיל וכו':

יב לְפִיכָךְ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן אוֹ שִׁכּוֹר שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ וּמִי שֶׁאֲחָזַתּוּ רוּחַ רָעָה שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּתִקְנָהּ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל סַכִּין שֶׁנָּפְלָה וְשָׁחֲטָה אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כא) 'וְזָבַחְתָּ' עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזּוֹבֵחַ אָדָם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה:

מגיד משנה לפיכך חש"ו וכו'. משום דבגמ' אמרינן מאן תנא דלא בעינן כוונה כו' ופירש"י ז"ל מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה דהא חש"ו אין בהם דעת להתכוין לשחיטה וקתני כולן ששחטו וכו' דקאי נמי אחש"ו א"כ הא בהא תליא דכל עוד דשחיטת חולין לא בעיא כוונה שחיטת שוטה וקטן וכל הנזכרים דאין להם כוונה אם אחרים רואין אותן שלא קלקלו שחיטתן כשרה. ודקדק רבינו ששחטו ואחרים רואין אותן דוקא ששחטו בדיעבד אבל לכתחלה אין מוסרין להן לשחוט ואפילו אחרים רואין אותן ועומדין עליהם. וזהו שדייקו בגמ' שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה. ופירש"י ואחרים רואין אותן עומדין על גבן. והוסיף ר"ת לומר דאין מוסרין להם חולין אפי' להשליכן לכלבים דילמא אתי למיכל משחיטתן ולקמן בס"ד יתבארו פרטי דינין אלו במקומן: אבל סכין שנפלה וכו'. כלשון המשנה דפ' השוחט דתנן נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ודייקינן בגמ' טעמא דנפלה אבל הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוון וזהו שכתב רבינו ואפי' שאינו מתכוין לשחיטה. וכתבו המפרשים דאם נפלה מידו שלא במתכוין דפסולה. וכ"כ הרא"ש ז"ל וז"ל טעמא דנפלה אבל הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין לשום חתיכה אלא נתכוין להפילה קרי ביה וזבחת ואכלת כיון שכוון להפילה וע"י אותה נפילה שחטה אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שהיתה מונחת על הקורה והפילתה הרוח דלא קרי ביה וזבחת ואכלת כיון דלא נתכוין לשום דבר דטעמא דר' נתן דלא בעינן כונה כלל בחולין דמדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסולה ואף לחתיכה לא בעי כוונה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת. ומיהו בלא כוונת שום דבר אי אפשר מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית וצריך להתכוון לשום דבר מעשה ובענין אחר לא מקרי כח גברא עכ"ל ז"ל. ולפי זה אין צ"ל אם היתה בחיקו ונפלה ושחטה כדרכה דפסולה:

כסף משנה אבל סכין שנפלה ושחטה וכו'. מתניתין פרק השוחט (דף ל"א) נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ובגמרא טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין לה מאן תנא וכו' אמר רבא ר' נתן הוא וכו' והא אמר רבא חדא זמנא דתנן וכלן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדלעיל צריכי דאי אשמעינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא מכוין אימא לא ואי אשמעינן הכא משום דקא אתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא:

לחם משנה ואע"פ שאינו מתכוין לשחיטה וכו'. לאו דוקא לשחיטה דמשמע דלחתיכה מיהא בעינן כוונה דבהדיא אמרו שם כרבי נתן אפילו לחתיכה נמי לא בעי דאמרו אי לא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה נמי לא בעי וכו':

יג גַּלְגַּל שֶׁל אֶבֶן אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁהָיְתָה הַסַּכִּין קְבוּעָה בּוֹ וְסִבֵּב אָדָם אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם צַוַּאר הָעוֹף אוֹ הַבְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁנִּשְׁחַט בִּסְבִיבַת הַגַּלְגַּל הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם הַמַּיִם הֵן הַמְסַבְּבִין אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם אֶת הַצַּוָּאר כְּנֶגְדּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁסִּבֵּב וְנִשְׁחַט הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְאִם פָּטַר אָדָם אֶת הַמַּיִם עַד שֶׁבָּאוּ וְסִבְּבוּ אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׁחַט בִּסְבִיבָתוֹ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי מִכֹּחַ אָדָם בָּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּסְבִיבָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא מִכֹּחַ הָאָדָם אֲבָל מִסְּבִיבָה שְׁנִיָּה וּלְאַחֲרֶיהָ אֵינָהּ מִכֹּחַ הָאָדָם אֶלָּא מִכֹּחַ הַמַּיִם בְּהִלּוּכָן:

מגיד משנה גלגל של אבן וכו'. ברייתא בפ' השוחט דקתני השוחט במוכני שחיטתו כשרה ורמינן עלה והא תניא שחיטתו פסולה ומשני לא קשיא הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא ואב"א הא והא בסרנא דמיא ול"ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירוש בסרנא דפחרא גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי. פחרא חרס כמו חסף די פחר האמור בדניאל (ב' מ"א). סרנא דפחרא שחיטתו כשרה שאדם מגלגלה. סרנא דמיא פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין זו מכח אדם. בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט דהוה ליה מכח אדם. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה. ודברי רבינו פשוטים ומבוארים:

כסף משנה גלגל של אבן או של עץ וכו'. פ' הכל שוחטין (ט"ו:) גמרא השוחט במגל יד וכו' (דף י"ו) אמר מר השוחט במוכני פי' גלגל שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה לא קשיא הא בסרנא דפחרא פי' גלגל של יוצרים הא בסרנא דמיא כלומר שהמים מגלגלים אותו ואב"א הא והא בסרנא דמיא ול"ק הא בכח ראשון הא בכח שני ופירש"י בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט הוי מכח אדם שנטל הדף. בכח שני לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה ומשמע לרבינו לענין דינא פירוקא בתרא נמי קושטא הוא וכן כתב הרא"ש ז"ל:

יד הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים לְשֵׁם גְּבָעוֹת לְשֵׁם יַמִּים לְשֵׁם נְהָרוֹת לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוִּן לְעָבְדָן אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁאוֹמְרִין הָעַכּוּ"ם הֲרֵי שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אֲבָל אִם שָׁחַט לְשֵׁם מַזַּל הַיָּם אוֹ מַזַּל הָהָר אוֹ לְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה כְּכָל תִּקְרֹבֶת עַכּוּ"ם:

מגיד משנה השוחט לשם הרים וכו'. משנה בפרק השוחט שנויה שם בלשון זה השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ואקשינן עלה פסולה אין זבחי מתים [לא] ורמינהי השוחט לשם הרים לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שילשול קטן (שרו של ים) הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. ופירש"י ז"ל דמתני' דאסרה באכילה ולא בהנאה דאמר להר משום דהר איהו מחובר ומחובר אינו נעשה ע"ז דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הילכך לשמן לא מיקריא בהו זבחי מתים ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת ע"ז מחלפא בה וכדתנן לקמן השוחט לשם נידר ונידב שחיטתו פסולה משום דדמי לשוחט קדשים בחוץ. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים. והקשו עליו דהא אמרינן בע"ז גוים העובדים את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף. לפיכך נתחוור בעיני המפרשים פירוש רבינו דמתני' דאסרה באכילה ולא בהנאה דאמר להר פירוש שלא נתכוין לע"ז כלל אלא בשוחט לשם רפואה או לשם כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין הוא דנאסרה באכילה משום שנראה כמתכוין לע"ז אלא לפי שאין דרכן של גוים לעבוד הרים וגבעות ומדבריות לא החמירו לאסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו זבחי מתים דמשמע דאפי' בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא להר כלומר לשרו של הר שאפילו בשחט לשמו לשם רפואה כיון שדרך הגוים לעובדו עשאוהו מדבריהם כתקרובת ע"ז ממש. זהו פירוש רבינו בשמועה זו והם הם דבריו שכתב כאן. נמצא שפירוש דבריו כאן שאפי' לשם המזל אם שחטו לרפואה או לכשפים הוא אסור בהנאה כתקרובת ע"ז מדבריהם ולשם המזל עצמו הוא אסור מדאורייתא:

כסף משנה השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. משנה פרק השוחט (דף ל"ט מ') השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה ובגמרא פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' לשום חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשום מיכאל השר הגדול לשום שלשול קטן הרי אלו זבחי מתים אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול ש"מ ופירש רש"י מתניתין דאמר לשם הר הר אינו עושה עבודה זרה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במסכת עבודה זרה הילכך לשמן לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה לאכול משום דדמיא לשחיטת עבודה זרה ומיחלפא בה וכו'. לגדא דהר למלאך הממונה על ההרים: וכתב הר"ן דלדעת רבינו ה"פ דמתני' בשוחט לשם הר ומשום הכי לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לעבודה זרה דא"ה אפילו בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשם רפואה או כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא דמיתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לעבודה זרה אלא לפי שאין דרכן של עכו"ם לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאוסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו ז"מ דמשמע דאפילו בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפילו כששחט לשמו לשם רפואה כיון דדרך העכו"ם לעובדו עשוהו מדבריהם כתקרובת עבודה זרה ממש עכ"ל:

לחם משנה השוחט לשם הרים וכו'. משנה שם (דף ל"ט:) והקשו פסולה אין זבחי מתים לא וכו' (עיין בכ"מ). וא"ת אמאי לא תירצו הא במתכוין לעובדה הא במתכוין לרפואה שיותר יש להקל במתכוין לרפואה כנראה מדברי רבינו שכתב אע"פ שלא נתכוון לעובדה אלא לרפואה. וי"ל דלהאי תירוצא דתירץ השתא איכא דייקא נמי דמיכאל שר הגדול וכו':

טו הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לְעַכּוּ"ם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שֶׁלְּמֵדִין מַחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּחֻלִּין מִמַּחְשֶׁבֶת הַקָּדָשִׁים בִּפְנִים. שֶׁמַּחֲשָׁבָה כָּזוֹ פּוֹסֶלֶת בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

מגיד משנה השוחט את הבהמה לזרוק דמה וכו'. פלוגתא שם דר' יוחנן ור"ל דר"י יליף חוץ מבפנים ור"ל לא יליף חוץ מבפנים ורבינו פסק כר"י דקי"ל ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסקו כל המפרשים. וכתבו המפרשים דוקא בשחשב לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה אבל חשב בשחיטתה לקבל דמה או להוליך דמה לא מיפסלה בהולכה או בקבלה דהולכה וקבלה לע"ז לאו כלום נינהו דבקדשים היינו טעמא דפסלה מחשבת קבלה והולכה משום דכיון דמצות הזבח נינהו חשיבי מעשה אבל בע"ז לאו כלום הוא. וכתב הרא"ה ז"ל ומ"מ אם קבל להוליך לשם ע"ז באכילה אסור וגם מה שישחוט מכאן ואילך אפילו לשם דבר כשר אסור כשחיטת מומר לע"ז:

כסף משנה השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם וכו'. פרק השוחט (חולין דף ל"ט) גמרא השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם ר' יוחנן אמר פסולה ור"ל אמר מותרת. ר"י אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מבפנים. ופירש רש"י מחשבין מעבודה לעבודה כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עכו"ם דגמרינן חוץ איסור עכו"ם מבפנים ממחשבת פגול של פנים שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פגול ע"כ. ור"ל אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים. ות"כ דר"י השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם ולהקטיר חלבה לעכו"ם הרי אלו זבחי מתים שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ואסיקנא דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דס"ל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ופסק רבינו כר"י דת"כ ובשחטה ואחר כך חשב עליה פסק דאסורה מספק כיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר:

טז שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ חָשַׁב לִזְרֹק דָּמָהּ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לְעַכּוּ"ם הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִסָּפֵק. שֶׁמָּא סוֹפוֹ הוֹכִיחַ עַל תְּחִלָּתוֹ וּבְמַחֲשָׁבָה כָּזוֹ שָׁחַט:

מגיד משנה שחטה ואח"כ חשב לזרוק דמה וכו'. שם שחטה ואח"כ חשב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ופירש רב חסדא לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן ופירש"י ז"ל דאמרי רבנן לא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז והאי נמי אע"ג דאיגלאי מילתא דמומר הוא ולא אמרינן מסתמא כי שחטה ברישא להכי שחטה דסתם מחשבתו לע"ז לא אמרינן ובסיפא דמסקנא אסיקו דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג דסבר הוכיח סופו על תחלתו וכיון דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר נשאר הדבר בספק ואסורה מספיקא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א