כב וֵשֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים. כֵּיצַד. הוֹפְכוֹ וּבוֹדֵק. אִם נִמְצָא עָלָיו טִפַּת דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁהָיָה נָקוּב:
מגיד משנה ושט אין לו בדיקה וכו'. פשוט שם אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוה בדיק לה רבה לושט מאבראי א"ל אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכיה רבה ובדקיה ואשתכח עליה תרי קורטי דמא וטרפיה ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דעבד והכי פירושה דשמעתתא ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהחיצון אדום ואין טיפת דם ניכרת בו לספק דרוסה כגון אותם ששחטו להם חכמים והצריכו בדיקה ואמרו בהם עד שיאדים בשר שכנגד החלל ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמם ובושט אין ניכר האדמימות מבחוץ אלא מבפנים שמבחוץ העור אדום ומבפנים לבן הילכך אין לו בדיקה אלא מבפנים. ויש מקשים כאן כל עוד דאוקימנא דאין לו לושט בדיקה מבחוץ היאך מכשירין אותו ע"י בדיקה מבפנים שהיה לנו לחוש שמא העור החיצון האדום אדום מחמת הארס וסופו לירד ולנקוב עד עור פנימי וע"כ מאי דקאמרינן עד שיאדימו סימנין עצמן היינו מבחוץ מדקאמרינן עד שיאדים בשר שכנגד החלל משמע דהאי דקאמר סימנין אתא לאפוקי שאם האדים העור והבשר כנגד הסימנין אין לחוש אבל מ"מ אם האדימו הסימנין עצמן אפילו מבחוץ טרפה ועוד שאם אין אתה אומר כן אלא שאין הסימנין נטרפין עד שיאדימו מבפנים מאי שייך לומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וכו' ואפילו יש לו בדיקה מבחוץ למה יבדקנו הואיל ואינו טרפה בכך אלא ודאי נטרף הוא מבחוץ ואם כן היה לנו לחוש שמא נתקלקל החיצון מהארס ואינו נראה לא מבחוץ מפני שהארס אדום והעור אדום ולא מבפנים שעדיין לא נתחלחל לשם אבל סופו לקלקל גם מבפנים ותירצו בזה כמה תירוצים והמחוור שבכולם הוא דכיון שהם שני עורות אפילו האדים החיצון אין סופו לירד לעור הפנימי שסימנים קשים הם אצל דריסה תדע שהרי הקלו בהם שאמרו עד שיאדימו סימנין עצמן ולא החמירו בהם לומר עד שיאדים הבשר שכנגדם כמו שאמרו בבני מעים עד שיאדים הבשר שכנגדן ה"ה נמי הכא כיון שלא האדים הפנימי אין לחוש לאדמימותו של חיצון ולא לעור הפנימי הדבוק לחיצון שמתוך לבנינותו אם האדים היה ניכר בצד הפנימי. ויש מי שהוכיח משמועה זו מדקאמרינן נפקא מינה לספק דרוסה ולא קאמרינן לספק נקובה ש"מ דדוקא דספק דרוסה הוא דלית לה בדיקה לפי שהארס אדום והעור אדום ואינו ניכר אבל נקב אפילו בעור החיצון ניכר ואין כן דעת רבינו אלא בין ארס ובין נקב דינם שוה וכולם אינן ניכרין בעור החיצון וכן דעת רש"י שכתב גבי ההיא פירכא דאקשינן לעולא מ"ש מספק דרוסה וז"ל מ"ש מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכי ליה בדיקה והכא לא אפשר לבדקיה דנקב במשהו בעור חיצון של ושט אינו ניכר ויש הוכחה לדבריהם מדאמרינן בפ' השוחט (דף כ"ח) ההוא בר אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא דאמרינן ליבדקיה ולישחטיה ושט אין לו בדיקה מבחוץ הרי בפירוש דבספק נקב אין לו בדיקה מבחוץ וכי תימא דההוא בר אווזא ספק דרוסה הוה הא לא אפשר דהא קי"ל דתלינן בקניא או בכלבא ולא צריך בדיקה אלא ודאי משום ספק נקב הוה בדיק ליה ואפילו הכי בדיק ליה ומה שאמרו בגמ' נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמרו לספק נקובה יש לומר דרבותא אשמעינן דלא מיבעיא נקב במשהו שאינו ניכר בעור החיצון אלא אפילו ארס של דריסה שהוא מתפשט הרבה ועכ"ז אינו ניכר בו ואין לנו לומר שנבדוק אותו במחט או במסמר כמו שאמרו גבי קרום של מוח שיש מי שבודק במסמר או במחט דשאני עור ושט דרכיך והוא מסתבך הרבה במחט מה שאין כן בעור המוח תדע דהא שלח ליה מאן דבדיק בידא למאן דבדיק במחטא עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואם זה במוח כ"ש וכ"ש בעור הושט שהוא רך. וכתב ה"ר יונה שלא אמרו אין לו בדיקה מבחוץ אלא כשיש להסתפק בכל הושט באיזה מקום ניקב דומיא דההוא בר אווזא לפי שהעין אינו מבחין לפי שהוא משוטט ומתפשט בכולו ובנקב במשהו נעכר ההרגש ואין מרגיש בו כיון שהוא אדום ואין ניכר בו אלא בדקדוק גדול אבל אם ניקב מבפנים שהוא ניכר מיד ואין לנו לחפש אלא מבחוץ כנגד נקב פנימי הרי הוא יכול לכוון עליו אם הוא שם ומה שאמרו בגמ' ההוא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבא וכו' יש מפרשים דוקא בעוף שיכולין לשחוט הקנה במקום אחד ולבדוק הושט כההוא בר אווזא אבל בהמה לית בה דוכתא לתקנתא כלל דדילמא במקום דריסה קא שחיט. ובמקצת פירושי רש"י כתוב אם עוף היה בדק הקנה תחלה כדאמרינן בפ' שני ושחט הקנה והכשירו ואח"כ בדק הושט ואם בהמה נמי אית לה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דבמקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו ולקמן בס"ד נבאר מה היא דעת רבינו ז"ל בזה. ויש מי שפסק דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקת הושט וכל עוף דאתי לקמן ממסמס קועיה ראוי לאוסרו ובודאי חומרא גדולה היא זאת ואין כן דעת רבינו. וכתב הרשב"א שאם אדם תולש נוצה מצואר העוף פעמים מתבוססים בדם או נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט בכך ולא להפסק הגרגרת. הורה גאון טבח שהתחיל לשחוט בהמה ונשמטה מידו ושהה שיעור שהייה ולא ידע אם ניקב הושט אם לא דיש לו תקנה שיתרחק מאותו מקום שחתך וישחוט למעלה או למטה ויהפוך הושט אם נמצאת עליו טפת דם טריפה ואם לאו כשרה ולא דמי לבר אווזא דלא מכשרינן אלא דוקא בעוף משום דהתם כל צוארו היה מלוכלך וחיישינן דשמא במקום נקב שחט ולפיכך אין תקנה אלא לעוף שבודק הקנה תחלה ושוחטו ואח"כ יבדוק הושט אבל בבהמה דצריכא שני סימנין ליכא תקנתא אבל בנדון שלפנינו שהנקב במקום ידוע יתרחק ממנו וישחוט ואח"כ יבדקנו וגדולה מזו פירשו מקצת המפרשים במאי דאמרינן הכא למאי נפקא מינה לספק דרוסה לאפוקי ספק נקב שהוא במקום ידוע שיש לו בדיקה אפילו מבחוץ:
כסף משנה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. שם (דף מ"ד) אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכתבה רבינו לפי שכבר כתב למעלה שבודק הושט מבפנים ולא פירש למה מבפנים ולא מבחוץ וכאן כתב ששני עורות יש לושט פנימי לבן וחיצון אדום והשלים דין נקיבתן וסמך להם איך ושט אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהעור אדום כמ"ש ואין הדם ניכר בו אלא הופכו לפי שהעור לבן ניכר בו א"נ כתבו כאן לפי שאמר למעלה נמצא קוץ בושט הרי זו ספק נבלה וסמך לו שושט אין בדיקתו אלא מבפנים ואם הפכו ונמצא עליו קורט דם בידוע שהיה נקוב כלומר והוי ודאי נבלה:
כג גַּרְגֶּרֶת שֶׁנִּפְסַק רֹב חֲלָלָה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לִשְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה. וְכֵן אִם נִקְּבָה כְּאִיסָר. נִקְּבָה נְקָבִים קְטַנִּים אִם נְקָבִים שֶׁאֵין בָּהֶן חֶסְרוֹן הֵם מִצְטָרְפִין לְרֻבָּהּ וְאִם נְקָבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֶסְרוֹן מִצְטָרְפִין לִכְאִיסָר. וְכֵן אִם נִטְּלָה מִמֶּנָּה רְצוּעָה מִצְטָרֶפֶת לִכְאִיסָר. וּבְעוֹף כָּל שֶׁאִלּוּ מְקַפֵּל הָרְצוּעָה אוֹ הַנְּקָבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן וּמַנִּיחָן עַל פִּי הַקָּנֶה אִם חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ נְבֵלָה וְאִם לָאו כְּשֵׁרָה:
מגיד משנה גרגרת שנפסק וכו'. פ' א"ט (דף מ"ד) דתנן במתני' ופסוקת הגרגרת ואמרינן בגמ' תאנא כמה פסוקת הגרגרת ברובה וכמה רובה רב אמר רוב עוביה ואמרי לה רוב חללה. וכתוב בהלכות והלכתא רוב חללה. וההפרש שיש בין רוב עוביה לרוב חללה הוא כפי מה שביררנו כי הקנה עשוי טבעות טבעות מעצם רך וכל הטבעות כולן חוץ מהטבעת הגדולה שהיא העליונה הסמוכה לשיפוי כובע אינם מקיפות כל הגרגרת מאותו העצם הרך אבל יש כעין רצועה של בשר שהיא מחברת כל טבעת וטבעת ואותה רצועה היא למטה סמוכה לצואר והעצם רך למעלה סמוך לעור ונמצא הקנה עב מלמעלה ורך מלמטה וכשנפסק הקנה מצד העובי עם שליש החלל נמצא רוב מפני שמצטרף העובי עם החלל ולדעת רב דאמר רוב עביה שמכניס במדידתו עובי הכתלים נמצא שאינו מודד בהיקפה מבחוץ ולפיכך ברוב עביה הויא טרפה ולדעת דאמרי לה רוב חללה הוא מודד אויר החלל ולפיכך ברוב עוביה לא הויא טריפה שהרי נשארו שני שלישי חלל הקנה שלמים שהרי עובי התנוך אינו מצטרף לרוב והיכא שהתחיל הפיסוק בשטח התחתון שהוא הדק הויא איפכא דלדעת רב אע"פ שנפסק אויר החלל בכל שהו יתר על חציו הויא כשרה דהא צריך להצטרף רובא דעובי התנוך ועדיין הוא שלם ובאותו כל שהו הנוסף על חציו לא הוי רובא ואליבא דאמרי לה רוב חללה הויא טריפה שהרי נפסק רוב אויר החלל ופסק ההלכה אליבא דכ"ע כדעת רבינו שאין מודדין כי אם ברוב חללה בין שנפסקה מלמעלה מצד העובי בין שנפסקה מלמטה מצד הרך בין לקולא בין לחומרא ומ"מ לפי פסק הלכה דפסקינן ברוב חללה לקולא פסקינן דמסתמא דרך הקנה להפסק מלמעלה למטה: וכן אם ניקבה נקבים קטנים וכו'. בעיא שם בעא מיניה ר' יצחק בר נחמני מר' יהושע בן לוי ניקבה כנפה מהו א"ל הרי אמרו נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה ופירש רבינו בפירוש המשנה שניקבה נקבים דקים כמי שנוקב במחט. ודע כי דכותייהו כנפה נינהו אלא שאותם שאין בהם חסרון הם כעין מי שנוקב במחט שאינו מחסר ושיש בהם חסרון שניטל משם קצת כשר וקמ"ל דאע"ג דאין הנקבים כולם במקום אחד דמצטרפי להדדי ומשערינן לה ברוב כדין פסוקת הגרגרת והיינו טעמא דמלתא משום דאע"ג שאינם עכשיו במקום אחד סופן להצטרף ולהפסק כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות כי כובד הריאה יורד ומושך למטה בבני מעים ומתפרק הכל והיכא דיש בהם חסרון דיינינן בהו בכאיסר כדין חסרה דתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. וכתב רבינו יונה דדוקא נקבים שניקבה בהיקף רחבה הוא שמצטרפין לרובה אבל נקבים שניקבה לאורך אינם מצטרפים לענין הרוחב אבל אותם שבאלכסון שהם זה כנגד זה מצטרפין לרחבה וזהו דוקא לענין נקבים שאין בהם חסרון משום דפסוקת הגרגרת ברוב חללה הוא דהויא טריפה ונקבים שאין בהם חסרון משום פסוקה דיינינן להו כמו שכתבנו אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין כולהו בין מה שברוחב בין מה שבאורך דהרי בניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר אע"פ שהוא באורך. ויש מי שכתב שאם הנקבים סמוכים זה לזה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב בנקבים שאין בהם חסרון משערינן בכולהו ר"ל בין בנקבים עצמן בין בשלם שביניהם דחשבינן ליה לאותו השלם כאילו אינו ומצטרף הכל לרובה וכן נמי בנקבים שיש בהם חסרון אם אין בין נקב לנקב כמלא נקב מצטרף הכל בין השלם והחסר לכאיסר אבל אם יש בין נקב לנקב כמלא נקב אינו מצטרף לא לרובה ולא לכאיסר אלא דוקא נקבים הוא דמצטרפי להדדי לרובה או לכאיסר ואין כן דעת רבינו אלא בכלהו גווני השלם שבין נקב לנקב אינו מצטרף בין רחוק בין קרוב וכן משמע מלשונו כאן ונתבאר בפי' המשנה שכתב וז"ל אבל אם לא חסר מגופה שום דבר כמי שנוקב במחט בעור כל אותם נקבים מצטרפים אם יש בכולם שיעור רוב הגרגרת טריפה ואם יש באותם הנקבים חסרון רואין אם עולה בכלל התשבורת מכל מה שחסר מגופה כאיסר טריפה. והרי לך מבואר דעת רבינו דלא משערינן אלא בנקבים עצמן ובמה שחסר דוקא: וכן אם ניטלה ממנה וכו'. פשוט שם אמר רבה בר בר חנה אריב"ל ניטלה ממנה רצועה מצטרפת לכאיסר ופירש"י ז"ל ניטלה הימנה רצועה לארכה דאיכא חסרון מצטרפת לכאיסר אי כי מעגלת לה הויא בכאיסר טריפה: ובעוף כל שאילו וכו'. שם בעופא מאי א"ר יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טריפה ואם לאו כשירה וכתב הרא"ש ז"ל שמתוך דברי הריא"ף משמע דהא דקאמר בעופא מאי לא קאי אניקבה כנפה אלא קאי אשיעור חסרון הגרגרת ומיבעיא ליה בעוף שאין בגרגרת שלו [כאיסר] מה שיעור חסרונו ומהדר ליה דשיעור חסרונו בחפיית רוב הקנה והכריע פירוש זה מתוך דברי הריא"ף משום דנקט הריא"ף דין זה בתר אם ניטלה ממנו רצועה שהרי בגמ' אינו כן דמימרא דניטלה הימנה רצועה היא קודמת ובתר הכי איתא בעיא דניקבה כנפה ובתר דפשטוה אתמר בסמוך בעופא מאי ומאחר ששינה הריא"ף ז"ל ונקט בתחלה דין ניקבה כנפה ונקט ניטלה רצועה בתר הכי ובתר הכי נקט בעופא מאי משמע דסבירא ליה דלא קאי אניקבה כנפה אלא אניטלה ממנה רצועה אבל רש"י ז"ל פירש דקאי אנקבים שיש בהם חסרון דשרינן בכאיסר ובעוף דליכא בגרגרת דיליה בכאיסר מיבעיא לן כמה שיעוריה ומהדרינן דחותך מקום המנוקב ומקפל. וכתבו המפרשים שיש חילוק בין פירוש רש"י לפירוש הריא"ף לענין דינא דלפירש"י כל מקום שאמרנו בכאיסר בבהמה כמו כן בעוף לפי גדלו וקטנו זולתי כשהנקבים קרובים זה לזה כנפה דבהא איפסקא בגמ' בהדיא שמקפלין הרצועה ומניחין אותה על פי הקנה אבל בניטלה ממנה רצועה וחסרה הכל לפי גדלו וקטנו של הנשחט ולפי פירוש הריא"ף נראה דבעוף לעולם לא משערינן בין יש חסרון בין אין חסרון בין שהנקבים סמוכים זה לזה כנפה בין שהם רחוקים אלא בחופה רוב הקנה כי כל עוד שאין בקנה שלו בכאיסר אין לך שיעור אלא זה וכתבו שהרשב"א ז"ל וקצת מהמורים הסכימו לפירוש רש"י ז"ל וכתבו עוד דאיכא מאן דס"ל דלדעת רש"י דאם הוא עוף גס ויש בקנה שלו בכאיסר ששיעורו כאיסר כדין בהמה לכל דבריה ויש לעיין מה היא דעת רבינו ז"ל. וי"ל כפי מה שנראה בדברי רבינו ששתף בדבריו השני חלוקות שכתב ובעוף כל שאילו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהם חסרון נראה שהבעיא כוללת לכולם וכשניטלה ממנה רצועה שיעורה ג"כ כל שאילו מקפל הרצועה וזה כדברי הריא"ף דס"ל דיש בעוף חילוק מבהמה דבהמה דינה בכאיסר ובעוף כל שאילו מקפל ולא כדברי רש"י דאילו לדברי רש"י גם בעוף משערינן כפי גדלו וקטנו ובנקבים שיש בהם חסרון ס"ל כרש"י דזהו שיעור כל עוד שהם כל כך סמוכים דיינינן להו בהאי שיעורא אלא שלרש"י גם השלם שבין הנקבים מצטרף עם הנקבים לשיעור זה ולדעת רבינו דוקא החסרון לבד כמו שכתבנו ובנקבים שאין בהם חסרון הניח הדבר על פי הדין דהיינו ברוב חללה והיינו כרש"י ונראין דברי רבינו דכל עוד דקנה העוף אין בו כאיסר לא נתנו דבריהם לשיעורין ולפיכך נתנו בו שיעור כולל ואפילו אם יהיה העוף גס דחיותו של עוף קליל הוא ולפיכך לא הקילו בו לשערו בכאיסר ואין לך שיעור אחר אלא בחופה את רובו ועוד דהיינו לפי גדלו וקטנו ולא שנא ניטלה רצועה או נקבים שיש בהם חסרון אבל בבהמה דיש בקנה שלה בכאיסר וחיותא טפי מעוף שיערו אותה בכאיסר לכל ענין דחסרון ובנקבים שאין בהם חסרון ס"ל כרש"י דבין בעוף בין בבהמה הויא שיעורא ברוב חללה דבעיא לא הויא אלא לכל גווני דחסרון משום דעופא לא שייך בה כאיסר אבל ברוב חללה דלא שנא עוף ול"ש בהמה לא עלה על הדעת לשאול דמה לי בהמה מה לי עוף:
כסף משנה גרגרת שנפסק רוב חללה וכו'. ריש אלו טריפות (דף מ"ד) ופסוקת הגרגרת תנא (כמה) פסוקת הגרגרת ברובה וכמה רובה רב אמר רוב עביה ואמרי לה רוב חללה פי' הקנה עב מלמעלה ודק מלמטה ומסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ולמ"ד רוב עביה מהני עובי התנוך לאשלומי לרובה אע"פ שיש במיעוט התחתון חצי חלל או רובו ולמ"ד רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב ומייתי התם בגמ' ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וכיון דחזינן דרבב"ח עבד עובדא ברוב חללה ורב דהוה ס"ד למבדקה ברוב עביה אמרו לו תלמידיו רבינו ברוב חללה ואיהו גופיה שדרה לקמיה דרבב"ח דבדקה ברוב חללה משמע דהלכתא ברוב חללה וכתב רבינו גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה דאילו שלא במקום שחיטה נפסק רוב למעלה או ניקב למטה טרפה הויא דהכי תנן בהשוחט (דף ל"ב) כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה שחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר"ע וכיון דשלא במקום שחיטה נפסלה טריפה הויא קשה על זה למה לא מנה בשבעים טרפות נפסק רוב הקנה שלא במקום שחיטה למעלה. ועוד שהרי כתב בפרק זה גבי הגרמה שאם לא שייר בחיטי פסולה דהיינו נבלה וצ"ע: וכן אם ניקבה כאיסר. משנה פ' אלו טרפות (דף נ"ד) (ואלו כשרות) בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי וליכא מאן דפליג עליה: ניקבה נקבים קטנים וכו'. פ' אלו טרפות (דף מ"ה) אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה פי' נקבים שיש בהם חסרון כל שיש כאיסר בין השלם והנקוב רואין אותו כאילו חסר כולו וטרפה כדתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי ושאין בהם חסרון מצטרפין לרובה דשיעור פסיקת הגרגרת שאין בה חסרון ברובה ובתנאי שיהיו הנקבים סביב היקפו דאילו לאורכו לא גרע מנסדקה: וכן אם ניטלה ממנה רצועה. שם אמר רבב"ח אריב"ל ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לכאיסר פי' נטלה ממנה רצועה לאורכה דאיכא חסרון: ובעוף כל שאילו מקפל וכו'. שם בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה פי' בעופא נקבים דחסרון בעוף דליכא למימר בגרגרת דידיה כאיסר שכל היקף הקנה אינו כאיסר כמה שיעוריה וכתב הר"ן ז"ל ומהא משמע דאפילו מה שיש בין נקב לנקב הרי הוא כאילו אינו ומשלים לשיעור טרפה דאי לא הוה ליה למימר משערין החסרון של נקבים אם הוא כדי רוב הקנה ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה משמע ודאי דמאי דבין הנקבים קאמר ולא שני לן עוף מבהמה אלא שזה שיעורו ברוב הקנה וזה שיעורו בכאיסר אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים ומיהו כי אמרינן דמה שבין הנקבים מצטרף והוי כאילו אינו דוקא כשהנקבים סמוכים כ"כ שאין בין נקב לנקב כמלא נקב אבל כל שיש בו יותר משיעור זה אין מה שביניהם מצטרף אלא הנקבים בלבד הוא שמצטרפין לכשיעור ומה שצריך לקפלו ולהניחו על פי הקנה על שורש הדין שפירשנו למעלה דמשערינן ברוב חללה:
לחם משנה גרגרת שנפסק רוב חללה. שם (דף מ"ד) מחלק אי ברוב עביו אי ברוב חללו ופסק רבינו ברוב חללו כרבב"ח ושאר אמוראי אשר שם ופירוש דרוב חללו מפורש שם בדברי רש"י ז"ל: ובעוף כל שאילו מקפל וכו'. שם בעופא מאי וכו' (עיין בכ"מ) ופירש"י שם אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב. ומרבינו לא משמע הכי אלא שמיקל יותר שהוא די לו שהנקבים לבד יהיה בהם שיעור לחפות שכן כתב בו הנקבים שיש בהם וכו':
כד * נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת נֶקֶב מְפֻלָּשׁ מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס אִיסָר לְרָחְבּוֹ נְבֵלָה. נִסְדְּקָה לְאָרְכָּהּ אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִן הַמָּקוֹם הָרָאוּי בָּהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא [פ] מַשֶּׁהוּ לְמַעְלָה וּמַשֶּׁהוּ לְמַטָּה כְּשֵׁרָה:
ההראב"ד ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה. א"א זה פירוש משובש ופירש אותו על נפחתה:
מגיד משנה ניקבה הגרגרת נקב וכו'. בהשגות א"א זה פירוש משובש ופירש אותו על נפחתה. והריא"ף ג"כ פירש כרבינו ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש שנפחת ולא ניטל מקום הפחת אלא תלוי ועומד שם זקוף כמין דלת ולפיכך אם רוחב הפחת כדי שיוכל איסר ליכנס לרחבו דזהו טפי מן האיסר עצמו טריפה ור"ח גריס נפחתה כדלת ופירשה נמי כרש"י ובודאי שהשגה שהשיג עליו הראב"ד אינה קשה בעיני כל כך כי לא הכריח מה שיבושים יש בפירוש רבינו כי אולי לא היתה לרבינו בגרסתו כדלת ואע"פ שתהיה אפשר שנפחת פחת גדול בריבוע ואין בהכרח שיהיה עומד וזקוף כעין דלת ממש אלא לענין פילוש קאמר שהוא מפולש כעין דלת. ומה שנתקשה לי בדברי רבינו הוא זה דכיון דרבינו כייל חד כללא דכל גווני חסרון דעוף דמשערינן להו כל שאילו מקפלן ומניחן על פי הקנה מה לי שיהיה מפולש או לא נשער אותו בחופה את רובו דהא בעוף לא שייך ביה כאיסר כלל ואם נאמר שדעת רבינו שדין זה דוקא לא נאמר אלא בבהמה כמו שכתבו קצת המפרשים ולעולם בעוף לא אזלינן בשיעור איסר דברי רבינו מתישבים קצת אבל לעולם דברי הריא"ף צריכין עיון דהא הריא"ף נראה מדבריו דכל שמעתתא אעוף קאי דהכי אמר בהלכותיו אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ובמאי אמרו אם חופה בודאי בעוף אתמר ואם כן כל עוד שבעוף נאמר מנין לנו לחלק בשיעורי העוף דבכל שיעורי החסרון לא משערינן ליה בכאיסר ובנפחתה פחת מפולש דמשערינן ליה בכאיסר וגם דברי רבינו צ"ע שלפי הפירוש שפירש נראה דס"ל כהריא"ף ואם ס"ל דהאי מימרא בעוף אתמר יקשה עליו מה שהוקשה על הריא"ף: נסדקה לארכה וכו'. פשוט שם נסדקה אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשירה אמרוה קמיה דר' יוחנן אמר מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב אלא אימא אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשירה וכתוב בהלכות וכן הלכתא ופירש רש"י דהאי קילא מכולהו דהיכא דנפסק לרחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים:
כסף משנה ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה וכו'. שם נפחתה x כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש"י נפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו כדי שיכנס איסר לרחבו ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא משום דאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב עכ"ל רש"י. אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש פי' אחר וכ"נ מהרי"ף ז"ל שכתב ואם נפחתה הגרגרת כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה כדי שיכנס איסר לרחבו וכתב הר"ן ז"ל ודברי הרי"ף ז"ל בכאן בהלכות סתומים הרבה ולא נתבררו והרמב"ם ז"ל כתב כדבריו בפ"ג מהלכות שחיטה וכבר השיגו הראב"ד עכ"ל. וז"ל הראב"ד א"א זה פי' משובש ופירש אותו על נפחתה עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרי"ף ורבינו האי נפחתה במאי איירי אם בעוף והלא למעלה שאלנו בעופא מאי לפי שאין בכל קנה שלו כאיסר וא"כ איך יתכן בעוף שיעור איסר כ"ש לרחבו כפי פי' רש"י שר"ל נכנס ויוצא ואם בבהמה הרי אמרנו למעלה נקבים שיש בהם חסרון מצטרפים בכאיסר ואיך יתכן שנאמר שכשניקב נקב מפולש משני צדדין שצריך שיכנס איסר לרחבו דמשמע שבכל נקב מהם יכנס האיסר וא"כ הוא שיעור שני איסרים כ"ש כפירש"י שהוא יותר משני איסרים והלא באיסר אחד לחוד סגי ואם נדחוק ונאמר כדי שיכנס איסר לרחבו כך פי' שיש בין שני הנקבים כדי שיכנס איסר לרחבו עדיין יקשה שנקבים שיש בהם חסרון בכאיסר ומה שבין הנקבים מצטרף לפסול כמו שכתבנו למעלה בשם הר"ן ולמה בכאן לא נחשוב הנקבים לבדם לפסלם בכאיסר עד שיהיה בהם כדי שיכנס איסר לרחבו ועוד למה לא פי' דין העוף כמו ששאל למעלה בעופא מאי כ"ש שמלשון הרי"ף נראה שאינו מדבר בבהמה שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולא נאמר שיעור דאם חופה אלא בעוף. ולכן נראה שודאי לדעת הרי"ף ורבינו מדבר בעוף כמו שהוכחנו גם רבינו כתב דין זה אחר שכתב ובעוף שנראה דאעוף קאי וכן בגמרא נכתב אחר שאמר בעופא מאי וה"פ בבהמה אין ספק שכיון שאמרנו נקבים שיש בהם חסרון וכו' שם נכללו כל משפטי הבהמה ושאלנו בעופא מאי והשיב אם חופה וחזר ושאל מה שאמרת בעוף אם חופה שהוא שיעור מועט ביותר אם כן נאמר שמה שאמרנו בעוף אם חופה דוקא כשניקב בעגול דהוי כאילו נפסק ולכן משערין בחופה רובו אבל ניקב נקב מפולש לא יפסל בחופה או דילמא לא שנא ואמר רב נחמן שלא יפסל בחופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו ולרחבו לא כמו שפירש"י אלא כך פירושו כדי שיכנס איסר לרחבו דהיינו שיעור עובי דינר ושיעור עובי דינר בכל נקב דהיינו שיעור שני עביי דינר הוי טפי מחופה רוב קנה בעוף. וכ"כ הטור שפי' לרחבו לדעת הרי"ף והרמב"ם כשיעור עובי דינר. ומה שפירשתי דכדי שיכנס איסר לרחבו שיעורו טפי מאם חופה הכי דייק לשון הרי"ף שכתב אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו דמשמע אין אומרים אם חופה כלומר שאינו נפסל בכך אלא שיעורו כדי שיכנס איסר לרחבו דהוי טפי דאל"כ הל"ל אלא מכיון שנפחת כדי שיכנס איסר לרחבו. ומדברי הטור נראה שהוא מפרש לדעת הרי"ף ורבינו שמדבר בבהמה שהרי כתב והרמב"ם כתב נפחתה נקב מפולש משני צדדיה כדי שיכנס איסר לרחבה טרפה וכ"כ הרי"ף כיון שניקבה משני צדדיה נטרף בשיעור קטן פי' בעובי דינר עכ"ל. ומאחר שהוא כותב סתם והרמב"ם כתב על מ"ש למעלה פירש"י ובודאי פירש"י בבהמה מיירי וכיון שכן יקשה עליו מה שהקשיתי למעלה למה לא שאל בעופא מאי גם בכאן כיון שנשתנה דינו בבהמה לחומרא כ"ש שישתנה בעוף שחיותו קל וא"כ ה"ל לשאול בעופא מאי. ועוד שהרי אמר הרי"ף אין אומרים אם חופה ואם חופה בעוף הוא דאתמר ולכן כמו שכתבתי עיקר: נסדקה לארכה וכו'. שם (דף מ"ה) נסדקה לארכה x אמר רב אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה אמרוה קמיה דר' יוחנן אמר מה חוליא ומה חוליא דקאמר רב אלא אימא אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה ופרש"י נסדקה לארכה וקילא מכלהו דהיכא דנפסק רחבה ברובה מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים וכו' אבל לארכה כל כמה שהצואר נמשך הסדק סוגר והולך הילכך הדר חלים. וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר"י:
לחם משנה ניקבה הגרגרת נקב מפולש וכו'. שם נפחתה כדלת ופירש"י ז"ל כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו ע"כ. וכן פי' שמפרש הר"א ז"ל בהשגות ורבינו מפרש שר"ל שעובר משני צדדים כמו הדלת אשר על הפתח שעוברים בפתח מהשני צדדים ולדבריו היה ראוי לומר נפחתה כפתח ולשון כדלת א"ש לפירש"י: נסדקה לארכה וכו'. שם ניקבה נקבים קטנים וכו'. שם (דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה וכו' (עיין בכ"מ) ופירש רבינו שבין חוליא וחוליא יש חוליא קטנה ורש"י ז"ל לא פירש כן:
כה גַּרְגֶּרֶת שֶׁנִּקְּבָה וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִקְּבָה אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה נִקְּבָה. נוֹקְבִין אוֹתָהּ עַתָּה בְּמָקוֹם אַחֵר וּמְדַמִּין הַנֶּקֶב לְנֶקֶב אִם נִדְמֶה לוֹ מֻתֶּרֶת. וְאֵין מְדַמִּין אֶלָּא מֵחֻלְיָא גְּדוֹלָה לְחֻלְיָא גְּדוֹלָה אוֹ מִקְּטַנָּה לִקְטַנָּה. אֲבָל לֹא מִקְּטַנָּה לִגְדוֹלָה שֶׁכָּל הַקָּנֶה חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת הוּא וּבֵין כָּל חֻלְיָא וְחֻלְיָא חֻלְיָא אַחַת קְטַנָּה מִשְּׁתֵּיהֶן וְרַכָּה:
מגיד משנה גרגרת שניקבה וכו'. פשוט בפ' אלו טריפות (דף נ') אביי ורבה דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה ופירש"י אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר ופירש מקיפין מדמין שנוקבין במקום אחר אם נדמו הנקבים זה לזה בודאי אחר שחיטה נעשה וכשירה ואם לאו קודם שחיטה נעשה וטריפה: ואין מדמין וכו'. פשוט שם אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מבר חוליא לחוליא ולא מחוליא לבר חוליא ופירש"י חוליא שלש טבעות כדאמרינן גבי ציצית דקרי חוליא לשלש כריכות ובר חוליא היינו מחציין של הטבעות ולמטה כשמתחילין להיות דקין. ולפי פירושו כל שלש חוליות חדא הוו ומדמין מתוכן לתוך שלש חוליות שלמעלה מהם או למטה. ורבינו פירש חוליא היא הטבעת עצמה ובר חוליא היא העור שבין הטבעות. וכתבו המפרשים ז"ל דצריך למשמש בידים בנקב השני כמו שמשמשו בנקב הראשון אע"פ שלא נזכר משמוש אלא בבני מעים ה"ה לכל נקב דזיל בתר טעמא ועוד כתבו דדוקא שנקדרה או שנפסקה במקום שאי אפשר שנגע בו סכין בשעת שחיטה או אם יש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בדבר אחר שאם לא כן תולין בסכין ולקולא ואומרים בשנים או שלשה מקומות נשחטה וכשירה:
כסף משנה גרגרת שניקבה ואין ידוע וכו'. פרק אלו טרפות (דף נ') אביי ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפי' מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. ורבינו מפרש חוליא טבעת ובר חוליא מה שבין טבעת לטבעת. ורש"י פירש בענין אחר: וכתב הרשב"א הא דאמרינן מקיפין בקנה נראה שהוא במקום שא"א שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור. א"נ שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה שאל"כ הא תלינן בסכין דדילמא בשנים ושלשה מקומות אשתחיט דכשרה בלא הקפה כלל א"נ בנקדרה הקנה עכ"ל:
מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם
לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א