הלכות שחיטה – פרק ראשון כב-כט – היד החזקה לרמב"ם

כב לִבֵּן הַסַּכִּין בָּאוּר וְשָׁחַט בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ [ז] כְּשֵׁרָה. סַכִּין שֶׁצִּדָּהּ אֶחָד מַגָּל וְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי יָפֶה לֹא יִשְׁחֹט בַּצַּד הַיָּפֶה לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹט בַּצַּד הָאַחֵר. וְאִם שָׁחַט הוֹאִיל וּבַצַּד הַיָּפֶה שָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה ליבן הסכין באור וכו'. ראיתי אריות שואגים בנוסחת רבינו. קצתם מצאו בדבריו שחיטתו פסולה וכן כתבה הרא"ש משמו וכ"כ הרבה מגדולי המורים משם רבינו. והרבה ג"כ כתבו משמו שחיטתו כשירה וכן כתבה השר מקוצי משמו וזולתו. ולא יכולתי להכריע איזו היא הנוסחא המדוייקת שבדבריו. אבל הריא"ף ז"ל השמיטה מכל וכל ולא כתבה בהלכותיו משום דהאי מימרא איתא בגמ' ברפ"ק דאמרינן התם א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה ופרכינן והא איכא צדדין ומפרקינן בית השחיטה מרווח רווח. והשמיטה הריא"ף משום דאמרינן לקמן בפרקין רב יימר אמר אבשרא ואטופרא צריכא ואתלת רוחתא לא צריכא מי לא אמר ר"ז ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה שחידודה קודם לליבונה. ואקשינן והא איכא צדדין ומפרקינן בית השחיטה מרווח רווח. ואנן דקי"ל כרב אסי דמצריך אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא א"כ לית לן בית השחיטה מרווח רווח ועל כרחין איכא צדדין וטריפה. ולזה השמיט הריא"ף הא דר"ז. ובשיטה זו עמדו הרשב"א והרא"ה. ואם נוסחת רבינו פסולה זו היא ודאי שיטתו וכן תמצא בפירוש במקצת נוסחאות שכתוב בהן ליבן סכין ושחט בה שחיטתו פסולה צדדין שורפין ונוקבין: אבל ה"ר יונה פסק כר"ז דאמר כשרה מדקאמר מי לא אמר ר"ז ולא קאמר דאמר ר"ז אלמא הלכה פסוקה היתה ביניהם ומקשו מינה כמו ממשנה וברייתא. ויש לקיים דר"ז ולקיים דר' אסי דלענין סכין מלובנת מרווח רווח להנצל מכויית הליבון שאין מתפשטת לצדדין אבל מורשא דסכין יוצאה ומתפשטת בצדדי השחיטה וקורעתם. ומה שלא השיבו כן משום שנראה להם דבר פשוט וקל להבין חילוק זה ולא חשו להשיבו. עוד יש לחלק דשאני התם שיודע שהסכין מלובן ומכוין שלא יטנו לצדדין אבל פגימה שבצדדין אם לא יבדוק תחלה פעמים שיש פגימה ואינו יודע ולא יזהר מלהטות וכ"כ הראב"ד דעד כאן לא שרי ר"ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא לפיכך צריך בדיקה אתלת רוחתא שאין סומכין על זהירותו אפי' הוא אומר אני אשחוט ולא אטה כדרך שאמרו ובמוקדשים לא ישחוט שמא נגע בבשר וכל שכן כאן שאין יודע שיש שם פגימה שאינו נזהר מלהטות ואפי' בדיעבד אם לא בדק אתלת רוחתא פוסלין אותה שמא הטה א"כ נמצא לפ"ז שהלכה כר"ז דאיתא לדר"ז ואיתא נמי לדרב אסי. וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל ואם נוסחת רבינו כשרה ודאי זהו טעמו. ורבותינו בעלי התוס' למדו מדר"ז דין אחד והוא שאם בשעת שחיטה אתרמי נקב בושט כנגד מה ששחט טריפה מדאמרינן והא איכא צדדין משמע דבעי למיסר משום צדדין דכאן י"ל דצדי הסכין כשנכנס תוך החתך קודם שתשחוט רוב הסימנין היא שורפת מה שכנגדם אי לאו דבית השחיטה מרווח רווח וה"ה דאם אתרמי שום נקב אפילו כנגד מה שנחתך כבר ר"ל מהחיתוך ולמעלה דודאי היא טריפה. ודוקא בושט שייך הא דבקנה לא שייך כלל דאי קודם רובו לא גרע מחצי קנה פגום ואי אחר רובו כשר ועוד דקנה לאו נקיבתו במשהו: סכין שצדה וכו'. בפ"ק במתני' (דף ט"ו) דתנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה ופי' מגל יד הוא שפירש רבינו שצדה האחד מגל וצדה האחד יפה. ואמרינן בגמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא בשלמא במגל יד דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. ודקדקו המפרשים מסוגיא זו דסכין דיש בה פגימה אסור לשחוט בה לכתחלה ואע"פ שנזהר ממנה שהרי כאן אנו גוזרין רוח אחת משום חבירתה כ"ש שיש לגזור באותו רוח עצמו אבל אם עשה בה היכר כגון שכרך עליה מטלית או שעוה או משיחא (פי' חוט) מותר לשחוט בה דהא עביד היכר וכן היא מסקנת הרשב"א והרא"ה דאינו דומה למגל יד לפי שמגל יד כלי שצורתו כך לעולם ואפשר שיבא לטעות בו אם נתיר לכתחלה אבל כאן שהוא לפי שעה ויש בה היכר לא אתי למיטעי. ויש אוסרין לכתחלה אפי' ע"י היכר זה כגון מטלית או שעוה או משיחא דלעולם חיישינן. ומיהו אפי' לדעת האוסרין התירו ביו"ט משום דלא אפשר וכן למדו מכאן שסכין שיש לה שתי פיות לא ישחוט בה עד שיבדקנה משתי צדדיה:

כסף משנה ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה. פ"ק דחולין (דף ח') א"ר זירא אמר שמואל ליבן סכין (באור) ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מרווח רווח. והרי"ף השמיט הא דר' זירא וכתב הר"ן דטעמא משום דאמרינן לקמן בפרקין (דף י"ז:) על בדיקת הסכין צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אתלת רוחתא לא צריכה מדר' זירא דבית השחיטה מרווח רווח ה"נ מרווח רווח ובודאי לא קי"ל כרב יימר וא"כ לא קי"ל כר' זירא. וה"ר יונה תירץ דל"ק דגבי דר"ז בית השחיטה רווח עד שאין הסימנים נכוין מחמת חום הסכין אפשר דלא רווח כל כך שלא תהא מורשא של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצידי בית השחיטה וקורעתן אע"פ שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן. והראב"ד ז"ל תירץ דע"כ לא קאמר ר"ז אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא ומש"ה אסיקנא דלכתחלה צריכה בדיקה אתלת רוחתא ורב יימר הוא שהיה לומד לכתחלה מדיעבד דר"ז ואנן לא ס"ל כוותיה: והטור כתב סכין מלובנת לא ישחוט ואם שחט בה כתב הרמב"ם פסולה, וכבר ראיתי נוסחא אחת מספרי רבינו שכתב בה טרפה אבל נוסחת הר"ן כרבינו כשרה: סכין שצדה אחת וכו'. פ' הכל שוחטין (דף ט"ו:) תנן השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה ופירש"י מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות ובגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא דילמא אתי למעבד באידך גיסא:

לחם משנה ליבן הסכין באור וכו'. שם (דף ח') מימרא דר' זירא ויש נוסחאות בדברי רבינו שחיטתו פסולה ולא קי"ל כר' זירא וכך היה גורס הרא"ש בדברי רבינו ונתן טעם לדבריו וכן נתן טעם לסברא אחרת:

כג הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק הַסַּכִּין בְּחֻדָּהּ וּמִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה. וְכֵיצַד בּוֹדְקָהּ. מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל בְּשַׂר אֶצְבָּעוֹ וּמוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל צִפָּרְנוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ שֶׁהֵן פִּיהָ וּשְׁנֵי צְדָדָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם כְּלָל וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחֹט בָּהּ:

מגיד משנה השוחט צריך לבדוק וכו'. שם (דף י"ז:) א"ר חסדא מנין לבדיקת הסכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה שמע מינה שאול בדק להם סכין. ואמרינן התם במערבא בדקי לה בשמשא פי' נותנין את הסכין בשמש ורואין בחודה. פירוש אחר מעמיד חודה בשמש למעלה ומסתכל בצלה של סכין ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסה בפגם. בנהרדעא בדקי לה במיא פי' הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים ונוגעה מעט ואם יש פגם בה עוקץ הפגימה עושה כמין חריץ במים בהליכתה. פירוש אחר הופך חודה למעלה ואוחזה בידו משופעת ומטיף על חודה באצבעו אם יש פגם נופלין שם. ושם הוזכרו שאר בדיקות. ואמרינן תמן א"ר פפא צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, ורב יימר פליג על ר"פ ואמר אבשרא ואטופרא צריכא ואתלת רוחתא לא צריכא וקי"ל כר"פ דצריכא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא. וכתב הרא"ש והלכתא צריכא אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, אבשרא בשביל הושט שהוא רך, ואטופרא בשביל הקנה שהוא קשה, ואתלת רוחתא לפי שאפשר שיש בצד הסכין דבר שבולט ממנה ואינו מרגיש בו כשבודקה על חודה ואותה בליטה קורעת הסימנין מן הצדדין ולא אמרינן בעת השחיטה מרווח רווח לענין פגימה שהיא בצדי הסכין הילכך צריך לבדוק בהולכה ובהובאה על חודה בבשר ואחר כך בהולכה והובאה בצפורן דאינו מרגיש יפה ביחד בבשר ובצפורן וכן משני צדי הסכין והם שנים עשר בין הכל ואסמכתא ושחטתם בז"ה עכ"ל. ודקדק רבינו במש"כ מוליכה ומביאה דקאי אסכין דצריך להביאה ולהוליכה על האצבע ולא האצבע על הסכין והטעם מפני שהבדיקה צריכה להרגש גדול ואם האצבע הולך ובא אפשר שתבטל קצת מהרגשתו בהיותו עסוק בתנועה ולכן צריך שהאצבע יהיה נח עומד במקומו בלתי מתנועע ואז תהיה הרגשתו שלימה בלי שיצטרף עליה שום מעיק ולכן צריך ישוב גדול וזריזות גדולה ויראת חטא לבדיקת הסכין ושלא יסיח דעתו לדברים אחרים בעודו בודק. וראיתי כתוב שזקן שהפליג בזקנה או חולה שנחלשו קצת הרגשותיו וכן אם הוא מרתת בידו שאסור לבדוק הסכין שמא חסר לו כח ההרגש וכ"ש מי שהוא מטורף הדעת דכל אלו אין הרגשתם שלימה. וכתב הראב"ד שצריך לשנות הצפורן אחר קצת בדיקות שמא נפגמה הצפורן בחודו של סכין ואולי יש פגימה בצדדין ולא ירגיש בה מפני שעוברת בתוך פגימות הצפורן:

כסף משנה השוחט צריך וכו'. פרק הכל שוחטין (דף י"ז:) צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא מימרא דרב פפא ורב אשי, ורב אחא נמי בדקה הכי וא"ל רב אשי יישר וכן אמר רב כהנא וטעמא דצריכה בדיקה אבשרא משום דושט הוא רך ואטופרא משום דקנה הוא קשה: וכתב הטור בודק בהולכה ובהובאה על חודו בבשר לאט ובכוונת הלב שלא יפנה לבו לדברים בטלים ואח"כ בהולכה ובהובאה בצפורן שאינו יכול להרגיש יפה אם יבדוק בבשר ובצפורן ביחד וכן יעשה בשני הצדדין עכ"ל. והם דברי הרא"ש וכיוצא בזה כתב ה"ר יונה וז"ל צריך לכוין לבו במאד מאד הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה ולאחר כן ימצאנה כי הכין לבו לאחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב עכ"ל: כתב הראב"ד שצריך לשנות הצפורן אחר קצת הבדיקות שמא נפגם הצפורן בחודו של סכין ואילו יש פגימה בצדדין לא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימות הצפורן:

לחם משנה כיצד בודקה וכו'. שם (דף י"ז) אמר שם אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא והכי קיי"ל והכי פסק רש"י:

כד * וְצָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּן אַחַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁאִם מָצָא בָּהּ פְּגָם אַחַר הַשְּׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וּכְשֶׁשָּׁחַט הַסִּימָנִים בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחַט. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמוֹת רַבּוֹת אוֹ עוֹפוֹת רַבִּים צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת. שֶׁאִם לֹא בָּדַק וּבָדַק בָּאַחֲרוֹנָה וְנִמְצֵאת סַכִּין פְּגוּמָה הֲרֵי הַכּל סְפֵק [ח] נְבֵלוֹת וַאֲפִלּוּ [ט] הָרִאשׁוֹנָה:

ההראב"ד וצריך לבדוק כן אחר השחיטה וכו'. א"א כבר הסכימו חכמינו שאינו צריך אא"כ רוצה לשחוט אחריה שלא אמרו בגמרא צריך לבדוק אלא השוחט ונמצאת פגומה ואילו היה צריך היו אומרים כן כמו שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר ששחט:

מגיד משנה וצריך לבדוק כן וכו'. בפ"ק (דף י') איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה דחיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה אימור בעצם דמפרקת נפגמה ואמרינן התם והלכתא כר"ה בשלא שבר בה עצמות. וטעמיה דר"ה דאע"ג דבדק הסכין קודם שחיטה והיתה יפה ולא בדקה אחר שחיטה מיד אפילו שבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקה אחרונה דאיכא למתלי בעצמות אפ"ה פסולה דחיישינן שמא בעור נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע ורחמנא אמר וזבחת, ומוקמינן בהמה בחזקתה דאיהי בחזקת איסור קיימא ולעולם לא נפקא מהאי איסורא עד שיודע לך שנשחטו הסימנים בסכין בדוקה ולפיכך אליביה דרב הונא כל שנמצאת פגומה אע"פ ששבר בה עצמות אי נמי שנאבדה הסכין קודם שבדק פסולה. ופסק התלמוד והלכתא כוותיה דר"ה בשלא שבר בה עצמות דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתיליד ריעותא בסכין הרי היא בחזקת איסור דכמאן דאתיליד ריעותא בבהמה דמי ואע"ג דאיכא למתלי במפרקת תלינן בעור משום שאינו חותך בכח במפרקת אלא לפעמים אחר שחיטת הסימנים והורידין נוגע בסכין במפרקת אבל בעור דהוא מוליך ומביא תלינן ביה ול"ש עור בהמה ול"ש עור עוף בכולהו איכא למתלי דבהו איפגים סכין. ויש מגדולי המורים שכתבו בהאי דפסלינן משום פגם דאשתכח בתר שחיטה דוקא אי אשתכח האי פגם בחודו של סכין אבל אי אשתכח האי פגם בצדי הסכין לא מיפסלא שחיטה בהכי וסמכינן אמאי דאמר רבי בית השחיטה מרווח רווח. וסברא זו דחויה היא לא (קא) מיבעיא למאן דפסק דאידחיא ההיא דבית השחיטה כו' מההיא דרב אסי דבדיק אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא אלא אפילו למאן דפסק דביה"ש מרווח רווח כבר כתבנו שזה דוקא בסכין מלובנת אבל לענין מורשא דסכינא לא רווח וכמו שביררנו למעלה א"כ אין הפרש בין נמצאת הפגימה בחודו של סכין או בצדדין בכל ענין טרפה וכן הוא דעת רבינו שכתב וצריך לבדוק כן אחר שחיטה, מדאמר כן, ש"מ דכל דמעכב קודם שחיטה פוסל אחר שחיטה. ובהשגות א"א כבר הסכימו חז"ל שא"צ אא"כ שוחט אחריה וכו' עד אחר ששחט עכ"ל ז"ל. ודברי רבינו עיקר דכל עוד דאמרינן טעמא דר"ה משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ופסק תלמודא כוותיה בשלא שיבר בה עצם דכל דאתיליד ריעותא בסכין כמאן דאתיליד ריעותא בבהמה דמי עדיין היא אסורה כל זמן שהסכין לפנינו עד שיודע לנו במה נשחטה. אבל אם נאבדה סומכין על בדיקה ראשונה x ומוקמינן סכין בחזקתה וכן יש הרבה דברים שכשהם לפנינו לא מוקמינן אחזקה וכשאינם לפנינו מוקמינן אחזקה וכן היא מסקנת הרשב"א שכתב בדק הסכין ושחט צריך לבדוק אחר שחיטה אע"פ שהסכין בחזקתה עד שיודע בודאי שנפגמה אין סומכין על חזקה זו כל שהוא לפנינו פעמים שהוא נפגם בעור והוא לא ידע, וכן היא מסקנת רש"י ורבותינו בעלי התוס' כדעת רבינו. ומה שהקשה עליו שלא אמרו בתלמוד כו' אלא השוחט ונמצאת וכו', לא קשיא מידי, כי מה שלא הזכירו בעלי התלמוד צריכות לבדיקת הסכין כמו לסימנין דכל שכן הוא אם בסימנין דרוב בני אדם נזהרין ונזכרים לשחוט (ולבדוק) [כראוי] ומילתא דעבידא לאיגלויי אצריכו לבדוק כ"ש (בדיקת) [פגימת] סכין דאינו ברשותו של אדם ולא עביד לאיגלויי כ"א ע"י בדיקה וחפוש שצריך לבדוק ולהוציא [הבהמה] מחזקתה הראשונה: לפיכך השוחט בהמות רבות וכו'. שם הוה עובדא וטרף רב יוסף תליסר חיותא ואוקימנא תמן דרב יוסף ס"ל כר"ה ופסיל אפילו בקמייתא וכן רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא דס"ל כר"ה ולמפסל בקמייתא, וכ"כ רש"י דאע"ג דמשנינן לאוקמה אליבא דר"ח ולאכשורי בתרייתא ר"ל כדי שיתקננה להכשיר האחרונות וגם הראשונה כשירה ההוא שינויא דחייה בעלמא הוא אבל ר"כ כר"ה קאמר למפסל בקמייתא כדאוקימנא לעיל דהלכתא כוותיה והשוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה, ואם שחט הרבה ולא בדק בינתים ואח"כ נמצאת פגומה אף הראשונה אסורה עכ"ל. ודקדק רבינו במ"ש שאם לא בדק (בראשונה) וכו' ולא כתב ואם לא בדק לאשמועינן שאם אדם רוצה להעמיד סכין על חזקתה ולומר איני בודק עד שאשחוט כולם ואח"כ אבדוק ואם נמצאת פגומה אפסול כולם הרשות בידו שלא הצריכוהו לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת אלא משום עצה טובה שלא יבא לידי הפסד ואם לא חס על ממונו ולא קפיד לעצמו לא קפדינן ליה, וזה דקדק רבינו באמרו שאם לא בדק (כלום) [כלומר] אע"פ שאמרתי צריך לאו מן הדין אלא עצה טובה היא דקאמינא שאם לא בדק כו', שאם לא כן היה לו לרבינו לכתוב צריך לבדוק ואח"כ יאמר ואם לא בדק אבל מדקאמר שאם, עצה טובה הוא דאשמעינן, וכן כתבו בפירוש הרבה מגדולי המורים שהרשות בידו להניח הבדיקה עד שישחוט כולם דלא דמי לתחילת שחיטה דאינו יכול לשחוט על סמך שיבדקנו דהתם אין הסכין בדוקה ואם נאבדה קודם בדיקה או התרשל ולא בדקה ששחיטתו פסולה ונמצא אוכל נבילה משא"כ כאן דהסכין בדוקה כבר דאפילו נאבדה ולא בדקה אחר שחיטה כשרה ואפילו שחט הרבה וכמו שאכתוב לקמן בס"ד. ומיהו כתב הרשב"א דאין ראוי לעשות כן דשמא תמצא פגומה ויבא לעבור על לאו דבל תשחית:

כסף משנה וצריך לבדוק כן אחר וכו'. פרק הכל שוחטין (דף י') השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה ומסקנא והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שבר בה עצם והלכתא כוותיה דרב חסדא כששבר בה עצם. והנה על מ"ש רבינו וצריך לבדוק כן אחר שחיטה השיגו הראב"ד ז"ל וז"ל כבר הסכימו חכמים וכו'. מ"ש שהסכימו חכמים איני יודע היכן הסכימו כן שהרי רש"י והרשב"א כתבו כדברי רבינו. ומה שהקשה עליו שא"כ היו אומרים צריך כמ"ש צריך שיבדוק בסימנין, י"ל דלא דמו אהדדי דאילו סימנין כי לא בדק להו הוי נבלה או טרפה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולכך שייך לומר צריך דמשמע ואם לא בדק פסולה וזהו ששאל לא בדק מאי כלומר נבלה הוי או טרפה הוי דליכא למימר דאיהו הוה שאיל אי כשרה אי טרפה ותנא במתניתין נבלה ומטמאה שאין לשום הסברות כל כך מחולקות א"ו מספקא ליה אי טרפה הוי אי נבלה הוי הרי שלשון צריך משמע שאם לא בדק אסורה ולהכי לא שייך למיתני גבי סכין צריך שיבדוק דמשמע ואם לא בדק אסורה וליתא דלא מיתסרא אלא היכא דנמצאת פגומה אבל היכא דלא נמצאת כגון שפשע או שכח ולא בדק ואבדה כשרה ומדלא אמרינן צריך שיבדוק ילפינן הכי ועוד דמדפסקינן כר"ח דהיכא דשבר בה אפילו נמצאת פגומה כשרה משום דס"ל דכה"ג לא מקריא ריעותא כ"ש היכא דנאבד דליכא ריעותא כלל ולא דמי לבדיקת הסימנין דהכא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי. ומ"ש רבינו הרי זו ספק נבלה ולא כתב נבלה כדאמר רב הונא פסולה י"ל דמשום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי יש לנו לומר שאפילו רב הונא לא פסל אלא מספק והראיה שאמר חיישינן שמא בעור נפגמה משמע שמן הספק הוא פוסל אותה ולכך כתב ז"ל הרי זו ספק נבלה. ומ"ש לפיכך השוחט בהמות רבות וכו'. שם ג"כ הוה עובדא וטרף רבי יוסף תליסר חיותא. ומ"ש או עופות רכים שלא תאמר בעור הבהמה שהוא קשה הוא דחיישינן שמא בעור נפגמה אבל בעור עוף דרכיך ליכא למיחש הכי קמ"ל דלא שנא:

לחם משנה וצריך לבדוק כן אחר השחיטה. פירקא קמא (דף י') אמר איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה וכו' (עיין בכסף משנה) וס"ל לרבינו שלכתחילה צריך לבודקה אחר שחיטה. אבל הר"א ז"ל כתב בהשגות כבר הסכימו חכמים וכו'. ואם כוונתו להשיג על רבינו שבאותו מחלוקת של רב חסדא ורב הונא אמאי לא אמר שם שצריך לבדוק לכתחלה, אין זו השגה כלל שאין להם עסק בזה הדין כלל והם לא באו אלא לחלוק היכא דנמצאת פגומה אם כשרה או לאו, אבל נ"ל שהשגתו הוא שכשאמר ר"י למעלה הטבח צריך שיבדוק הסימנין שם היל"ל ולבדוק הסכין דהוי רבותא טפי בסכין דריעותא דסכין לא הוי כל כך ריעותא דהא אמרו בגמרא פירקא קמא (דף י') התם אתייליד בה ריעותא בבהמה הכא סכין אתרעאי כו'. ועוד דאם לא בדק סימנין פסולה ואם לא בדק סכין כשרה משמע דלא הוי כל כך ריעותא בסכין ולאשמועינן רבותא בסכין כיון דאיהו נחית להאי דינא. זו היא השגתו. ורבינו יתרץ דר"י ה"ק צריך שיבדוק ואם לא בדק טרפה מה שאין כן בסכין דאם לא בדק כשרה: לפיכך השוחט וכו' צריך לבדוק. כלומר כיון דאמרינן דשמא בעור של ראשונה נפגמה צריך לבדוק בין כל אחת ואחת אבל אי לאו הכי אפילו הראשונה ספק נבלה. אבל אם לא אמרינן שמא בעור נפגמה הראשונה כשרה והשאר נבלות. אבל אין קשר לפיכך לענין הבדיקה בין כל אחת ואחת דאפילו לרב חסדא דס"ל דלא אמרינן שמא בעור נפגמה צריך בדיקה בין כל אחת ואחת אלא כדפרישית עיקר:

כה בָּדַק הַסַּכִּין וְשָׁחַט בָּהּ וְלֹא בְּדָקָהּ אַחַר שְׁחִיטָה וְשָׁבַר בָּהּ עֶצֶם אוֹ עֵץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאַחַר כָּךְ בָּדַק וּמְצָאָהּ פְּגוּמָה [י] שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁחֶזְקַת הַסַּכִּין שֶׁנִּפְגְּמָה בַּדָּבָר הַקָּשֶׁה שֶׁשָּׁבַר בָּהּ. וְכֵן אִם פָּשַׁע וְלֹא בָּדַק הַסַּכִּין אוֹ שֶׁאָבְדָה הַסַּכִּין עַד שֶׁלֹּא יִבְדֹּק שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה בדק הסכין ושחט בה וכו'. שם והלכתא כר"ח בששבר בה עצמות משום דאמרינן בגמרא דלר"ח אפילו בשלא שבר בה עצמות ונמצאת פגומה כשרה דילמא בעצם דמפרקת איפגים לאחר שנגמרה שחיטתו משום דס"ל דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיליד ולא בבהמה וסכין היתה בחזקת בדוקה מוקמינן לה בחזקתה ותלינן להקל דלבתר שחיטה איפגים במפרקת ופסק תלמודא דהלכתא כוותיה בששבר בה עצמות דבכה"ג כי נמצאת פגומה לאו ריעותא היא כלל דעצם ודאי פוגם, ומדפסק תלמודא כוותיה דר"ח בששבר בה עצמות שמעינן מינה דהיכא דנאבדה הסכין קודם שחיטה נמי כשירה. ובפסק זה נחלקו חכמי ישראל, י"א דה"ה נמי בשנגע ודאי בעצם המפרקת דדמי לשבר בה עצמות וכן (הוא) הורה הלכה למעשה ר' יהודה בר קלונימוס ז"ל להדיח הדם מן המפרקת ונמצא חתך בעצם המפרקת שהסכין נכנס שם והתיר, וכן כתבו משמיה דרבינו שמריה דהתיר, ואע"פ שנראה שדין זה קולא גדולה נפק מיניה חומרא שאם שחט בהמות הרבה ולא בדק הסכין בין כל אחת ואחת ונמצאת מפרקת של אחת מהן חתוכה בסכין ואח"כ נאבדה הסכין או ששבר בה עצמות כל מה שנשחטו אחריה פסולין דכל עוד דס"ל דעצם דמפרקת פוגם כמו [שאר] עצם או עצים ודאי כולן פסולות בר מקמייתא, אבל אם היינו אומרים דעצם דמפרקת לאו פוגם הוא וכשנמצאת הסכין פגומה היינו פוסלין אותה היינו מקילין בשנאבדה קודם בדיקה או בששבר בה עצים אע"ג דנמצאת המפרקת חתוכה ואע"פ ששחט אחריה הרבה. אבל מגדולי המורים הרמב"ן והרשב"א ס"ל דלעולם בעצם דמפרקת לא אזלינן בה לקולא אלא לחומרא לעולם שכל שנגעה ודאי בעצם דמפרקת אסורה דלא פסקינן הלכתא כר"ח אלא בששבר בה עצמות דוקא ואין להקל אלא בעצמות דוקא ולא בעצם דמפרקת ואם שחט בהמות הרבה ונמצאת עצם דמפרקת של אחת מהן חתוכה ונאבדה הסכין או ששבר בה עצמות כל מה ששחט משם ואילך פסולות שכשנגע הסכין במפרקת נאבדה חזקתה של סכין וזה תלוי בדקדוקי הסוגיא שנאמרה שם. ונראה דדעת רבינו במ"ש ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהם ואח"כ מצאה פגומה, דדוקא עצם או עץ שהם קשים לאפוקי עצם דמפרקת שהוא רך דאפילו ידענא בודאי שנגעה ונמצאת פגומה שחיטתו פסולה דאמרינן בעור נפגמה דמפרקת לאו עצם קשה הוא, וכ"כ ה"ר יונה דכי מכשרינן כששבר בה דבר קשה מאד כגון עצים ועצמות וכיוצא בהם דיש לתלות בהם אבל אם שבר בה דברים רכים אם נמצאת פגומה אח"כ יש לחוש כי בזה לא נפגם אלא בעור הבהמה והשחיטה פסולה מספק עכ"ל ז"ל, ולזה נתכוין רבינו ז"ל. ובמה שסיים שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה שנראה מיותר בדברי רבינו, לזה אני אומר דלא ס"ל לרבינו מה שאמרו המחמירים שאם שחט בהמות הרבה ונמצאת דנגעה בעצם של מפרקת של אחת מהן ונאבדה הסכין או ששבר בה עצמות דאבדה חזקתה וכולן פסולות מההיא ואילך, אלא דעת רבינו היא דלעולם מוקמינן לה אחזקתה קמייתא ולא יצאה מחזקתה ראשונה עד שיודע לנו בודאי שנפגמה בשעת שחיטה שיותר חזקה היא שתפגם בשבירת העצמות ולא במפרקת ולזה נתכוין רבינו באמרו שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה וה"ה לנאבדה כמו שכתבנו וכ"כ הרא"ש וז"ל ויש מגדולי המורים שהחמירו ואמרו שאם נגע במפרקת הראשונה ולא בדק הסכין ונאבדה אחר שחיטת השניה דחיישינן שמא בעצם דמפרקת הראשונה איפגים ולא מסתברא דבנגיעה כל שהו שנגעה במפרקת איפגים דלא שכיח דפגים ולא מחזקינן ריעותא. ואע"ג דרש"י ז"ל כתב השוחט אפילו בהמה אחת צריך לבדוק אחר שחיטה היינו לכתחלה אי איתא קמן דליבדקה אבל אם נאבדה לא תלינן ריעותא עכ"ל ז"ל. ולזה הסכים ה"ר זרחיה הלוי ובעל העיטור וכן נראה דעת רבינו ז"ל. ודע דלאו דוקא שבר בה עצמות דה"ה דאם נפלה הסכין על חודה לארץ ונמצאת פגומה דתלינן דפגמה בההיא נפילה, וכתב רבינו יונה מעשה בטבח שנפלה הסכין מידו אחר שחיטה קודם שתבדק ונמצאת פגומה ולא היו יודעין אם נפלה מחודה או מהצדדין ואסר הבהמה כי שמא מן הצדדין נפלה ולא נפגמה מחמת נפילה אלא בעור נפגמה ומאחר שאין לנו במה שנתלה והסכין לפנינו ונולד בה ריעותא בחזקת איסור עומדת עד שיודע וכו' עכ"ל ז"ל. ונראה דה"ה בשכסה בסכין בחודה ונמצאת פגימה בראש הסכין דתלינן להכשיר. ויש מי שכתב דהא דתלינן דנפגמה הסכין בעצם דוקא אם יש באורך הסכין חוץ לפגימה שיעור שחיטה דהא בהמה לא איתרעאי אלא הסכין. אבל אם אין שם שיעור שחיטה אין תולין אלא בעור הבהמה והרי היא בחזקת ספק נבלה, וחומרא יתירא היא זו דבכל ענין התיר התלמוד בששבר בה עצם וכן היא דעת רבינו: וכן אם פשע וכו'. כבר כתבתי למעלה דמדאיפסקא הלכתא כר"ח בששבר בה עצמות שמעינן מינה דאם נאבדה הסכין אחר ששחט קודם שבדקה דכשרה דכיון דאפילו בנמצאת פגומה מכשרינן לה בששבר בה עצמות משום דס"ל דכה"ג לא מקריא ריעותא כ"ש בשנאבדה או פשע ולא בדק דליכא ריעותא כלל. ומיהו כל דאיתא לסכין לקמן בדקינן לה וכמו שאמרו הגאונים במי ששחט ואין ידוע מה טיבו דאע"ג דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפ"ה כל דאיתיה קמן כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא בדקינן ליה ובדיקת סכין דכוותה אבל שבר בה א"נ נאבדה דליכא למיקם עלה מעמידין אותה בחזקת בדוקה, וזו היא דעת רבינו ז"ל שאע"פ שמצריך לבדוק הסכין, בנאבדה או שבר בה עצמות מכשיר. וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל דכתב וז"ל והיכא דבדק הסכין תחלה ונאבדה הסכין קודם שבדקה אחר שחיטה שחיטתו כשירה ולא חיישינן שמא בעור נפגמה ולא שייך הכא למימר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דכיון דלא חזינן ריעותא בסכין ודאי נודע לנו במה נשחטה ואפילו שחט כמה בהמות זו אחר זו כולן כשירות דלא תלינן לא בעור ולא במפרקת כל עוד דלא חזינן ריעותא בסכין, תדע לך דקי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור וכו' כיון דמיעוטא דאין מומחין לא שכיח ודאי נודע לנו שנשחטה כראוי ויצאה מכלל איסור הכא נמי כיון ששחט בסכין בדוקה לא שכיח שתפגם בעור או במפרקת ובודאי נשחטה יפה ויצאה מכלל איסור עכ"ל. ודע שכל זה אינו אלא כשבדק הסכין מתחלה ונמצאת יפה ואח"כ נאבדה או שבר בה עצמות אבל בשלא בדק קודם שחיטה ונאבדה או שבר בה עצמות אחר שחיטה פסולה. וזהו שכתב רבינו וכן אם פשע וכו' דקאי אמאי דקאמר בתחלת דבריו בדק הסכין דבבדק דוקא עסקינן. והוכיח זה הרשב"א ז"ל מדאמרינן גבי ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון אי דבדק סכין ונתן לו אפילו לכתחלה שחיט ואי דלא בדק סכין ונתן לו אי איתה לסכין ליבדקה ואי דליתה לסכין מנא ידעינן וכי אחרים רואין אותו מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחט ואע"ג דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מכיון דאינו מחזר אחר סכין בדוקה אלא ששוחט בכל סכין הבא לידו חיישינן לסתם סכינין שמא היא פגומה. ומיהו כתב הרא"ש ז"ל ויראה טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעה שם תמיד בחזקת בדוקה עומדת ואם שחט בלא בדיקה ונאבדה שחיטתו כשרה עכ"ל. וה"ה לששבר בה עצמות. ועוד כתבו מגדולי המורים וז"ל והיכא שבדק הסכין והניחה יום או יומים ושחט בה אח"כ אפילו מאה בהמות ושוב שבר בה עצמות ונמצאת פגומה נראה דכולן מותרות דתלינן בעצמות ע"כ לשונם:

כו כָּל טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק הַסַּכִּין שֶׁלּוֹ שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ לִפְנֵי חָכָם וְשָׁחַט בָּהּ לְעַצְמוֹ בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. אִם נִמְצֵאת יָפָה וּבְדוּקָה [כ] מְנַדִּין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁיִּסְמֹךְ עַל עַצְמוֹ פַּעַם אַחֶרֶת וְתִהְיֶה פְּגוּמָה וְיִשְׁחֹט בָּהּ. ואִם נִמְצֵאת פְּגוּמָה מַעֲבִירִין אוֹתוֹ וּמְנַדִּין אוֹתוֹ וּמַכְרִיזִין עַל כָּל בָּשָׂר שֶׁשָּׁחַט שֶׁהוּא טְרֵפָה:

מגיד משנה כל טבח וכו'. בגמרא (דף י"ז:) אמרו א"ר חסדא מנין לבדיקת הסכין מה"ת שנאמר ושחטתם בזה ואקשינן פשיטא דכי ניקבה טריפה דבעיא בדיקה ומהדרינן בדיקה לחכם קאמרינן כלומר ממה שאנו רואין שהוצרך שאול לתת להם סכין בדוקה למדנו שצריך החכם לבדוק. וכתב הראב"ד ז"ל שהטעם שהצריכו בזאת המצוה לחכם יותר ממצות אחרות כגון עשיית ציצית ותפילין מפני שצריך לפנות המחשבה היטב בשעת הבדיקה כדי שירגיש בפגימה שהרי אנו רואין שפעמים יבדוק האדם הסכין ולא ימצאנה פגומה ויחזור אח"כ ויבדוק וימצאנה פגומה אין זה כי אם רוע לב שפנה לדברים אחרים ומפני שצריך עיון גדול והוי כמו הוראה חששו לזה משום כבודו של חכם. נמצא עתה לפי דבריו דתרתי אית בה משום כבודו של חכם כמו שאמרו בגמ' לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. ועוד משום שיש בו תועלת גדולה בדבר שירגיש החכם הפגימה כי אין כמוהו מי שיוכל להזהר בדבר. ויראה שלזה נתכוין רבינו באמרו לפי שסומך על עצמו וכו'. וכל זה היה בזמנם אבל עתה אין בדיקת סכין לחכם וכ"כ הרא"ש ז"ל והאידנא שאין מראין סכין לחכם כי בימיהם היו הקצבים שוחטין בעצמם כדאמרינן האי טבחא דלא סר סכיניה וכו' והשתא נהגו בכל גלות ישראל שאין מאמינין לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חז"ל את כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטלה בדיקת החכם לגמרי אף לאדם השוחט בביתו עכ"ל. ואע"פ שנתבטלה לגמרי עדיין קצת לחלוחית נשארה והוא כשהחכם עובר והטבח בודק הסכין נותנה לחכם לבודקה. ורבינו שכתב כל טבח שלא בדק וכו' לפי דין התלמוד כתב כן: ומ"ש אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו וכו'. כך פשוט בפ"ק (דף י"ח) א"ר הונא האי טבחא דלא סר סכיניה קמי חכם משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכריזין אבשריה דטריפה ואמרינן ל"ק כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה. ומ"ש רבינו אם נמצאת פגומה מעבירין ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טריפה. כלשון התלמוד אמרה אבל שם וכאן צריך לפרש דהאי טריפה לאו בדקדוק אתמר אלא הכוונה בו אסורה דהרי כשנמצאת הסכין פגומה נבלה היא דקי"ל כר' ישבב דאמר כל שנפסלה בשחיטה נבלה היא אלא ודאי אסור קאמר ודכוותה גבי נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דהוו נבלות ומני להו במתני' בטריפות ופריש בגמרא מאי טריפות אסורות. אבל צ"ע למה לא פסק רבינו כרבינא דאמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמסינן ליה בפרתא ר"ל שמלכלכין אותו בשר בפרש כדי להמאיסו שלא ימכר אפילו לנכרים. ונראה דקי"ל כוותיה דהוא בתרא וכן הביאוה לפסק הלכה הרבה מגדולי המורים:

כסף משנה כל טבח שלא בדק הסכין שלו וכו'. פרק הכל שוחטין (דף י"ח) גמרא חוץ ממגל קציר וכו' א"ר הונא האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה הוא ול"פ כאן בשנמצאה סכינו יפה כאן בשלא נמצאה סכינו יפה: וכתב הטור בשם הרא"ש והאידנא נהגו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין עכ"ל:

לחם משנה (כה-כו) וכן אם פשע וכו' כל טבח שלא בדק וכו'. פ"ק (דף י"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמי חכם (עיין בכסף משנה בד"ה כל טבח וכו') וסובר רבינו שרבא שאמר מעברינן ליה מוסיף ארב דאמר משמתינן ליה כלומר על הנדוי נוסף מעברינן ליה ולכך כשלא נמצאת פגומה מנדין אותו. עוד שם רבינא אמר ממסמס ליה בפרתא דאפי' לנכרי לא מזדבן ולא הובא בהלכות ורבינו. וכבר תמה הרא"ש ז"ל דהוה להו למפסק כרבינא דהוא בתראה. ונראה דפסקו להקל לנתבע בממון. ומה שנתן טעם לפי שסומך על עצמו פעם אחרת וכו' קשה דלמה נתן הטעם שלא הוזכר בגמרא דהא שם בגמרא (דף י': י"ז:) אמרו בשם רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם וא"כ מה שמנדין אותו הוא מפני שזלזל בכבוד החכם דמנדין על כבודו וכן פירש"י ז"ל. ונראה דס"ל דמשום הך טעמא לחודיה לא מנדין אותו דכי אמרו שם מנדין לכבוד הרב הוא היכא דביזהו בדברים ואינו מפני שלא הראה סכינו לחכם כיון שנמצאת יפה אין זה זלזול שראוי לנדותו על כך לכך נתן טעם שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת וכו' והשתא מנדין ליה מהנך תרי טעמי. וכ"ת דתינח למאן דלא גמיר אלא למאן דגמיר מאי איכפת לן דיסמוך על עצמו י"ל דמ"מ לא חילקו בכך משום דלפעמים לא גמיר וסומך על עצמו א"נ י"ל דס"ל לרבינו דהך מנדין אינו אלא למאן דלא גמיר אבל למאן דגמיר אין מנדין אותו על כך דאין זה זלזול כל כך כדפרישית ור' יוחנן רצה לתת טעם שאפילו מאן דגמיר יראנו לכתחלה מפני כבודו של חכם:

כז כַּמָּה הוּא אֹרֶךְ הַסַּכִּין שֶׁשּׁוֹחֵט. כָּל שֶׁהוּא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר דַּק שֶׁנּוֹקֵב וְאֵינוֹ שׁוֹחֵט כְּמוֹ רֹאשׁ הָאִזְמֵל הַקָּטָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:

מגיד משנה כמה הוא אורך הסכין וכו'. פשוט במשנה בפ' השוחט (דף ל') דתנן היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת וכו' בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא. ולקמן נבאר דעת רבינו דמה שהצריכו במתני' הולכה והובאה דוקא להתיז את הראש ממש אבל בלא התזת הראש אפילו כל שהוא שוחטין, ולזה לא כתב כאן רבינו בד"א בשהוליך והביא נראה דדעתו לפסוק היכא דשחט בלא התזה דאפילו בכל שהוא לא בעינן הולכה והובאה וכמו שנבאר דעתו בס"ד. ויליף לה רבינו מהאי מתני' מדבעינן בהתיז את הראש הולכה והובאה לכל שהוא מכלל דבלא התזה לא בעינן הולכה והובאה ואפילו בכל שהוא ואפי' באיזמל וכו' ופריש בגמרא רב מנשה באיזמל שאין לו קרנים. ומה שאמר רבינו וכיוצא בו, לאסור מחט דמבזע בזע דהוה ליה כאיזמל שיש לו קרנים. וה"ה למחטא דאושכפי דאסירא. ויש מי שרצה ליתן חילוק בין עוף לבהמה ואמר דלא אמרינן כל שהוא אלא בעוף אבל בבהמה לא, ואין כן דעת רבינו ז"ל:

כסף משנה כמה הוא אורך הסכין וכו'. משנה בהשוחט (דף ל') אפילו כל שהוא אפילו כאיזמל כשר ובגמרא אמר רב מנשיא באיזמל שאין לו קרנים ומשמע שרבינו מפרש דשאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהיה עוקץ בראש האיזמל. וכתב הר"ן דכיון דלא ידעינן שיעורה השוחט בסכין צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן בגמרא ואזלינן לחומרא:

לחם משנה כמה הוא אורך הסכין וכו'. פרק השוחט (דף ל') אפילו כל שהיא אפי' כאיזמל כשרה ופירשו בגמרא דהיינו דוקא שאין לו קרנים כלומר דאם יש לו קרנים נוקב וזה שהזכיר רבינו כמו ראש האיזמל הקטן שנוקב ר"ל דיש לו קרנים:

כח וּמָתַי שׁוֹחֲטִין. בְּכָל זְמַן. בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה אֲבוּקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה מַה יַּעֲשֶׂה. וְאִם שָׁחַט בַּאֲפֵלָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה ומתי שוחטין וכו'. מתני' (דף י"ג) כלשון רבינו דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. ופרכינן בגמרא השוחט דאיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה א"ר פפא כשאבוקה עמו וה"ה לסומא ששוחט לכתחלה כשאחרים עומדים עליו ואם שחט לבדו בדיעבד שחיטתו כשרה ובתנאי שיבדקו אחריו הסימנין:

כסף משנה ומתי שוחטין וכו'. משנה פ' הכל שוחטין (דף י"ג) השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה ובגמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה וכו' אמר ר"פ כשאבוקה כנגדו. וכך הם דברי רבינו שאם אבוקה כנגדו שוחטין לכתחלה ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה:

כט הַשּׁוֹחֵט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵזִיד הָיָה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ אוֹ מִתְחַיֵּב מַלְקוֹת עַל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

מגיד משנה השוחט בשבת או ביוה"כ וכו'. מתני' בפ"ק (דף י"ד) השוחט בשבת או ביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ואוקמוה בגמרא דמתני' ר' יהודה כלומר דמתני' דקתני שבת ויוה"כ לאקושינהו אתא שבת דומיא דיוה"כ מה יוה"כ אסור באכילה דהא יום עינוי הוא אף ביום השבת כמו כן אסור באכילה באותו יום עצמו וזה ודאי לא אתיא אלא אליבא דרבי יהודה דמבשל דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצ"ש במזיד לא יאכל לעולם ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית. ופירושא דמלתא הכי הוא המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו המבשל עצמו ואפילו בו ביום, במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים ולמוצ"ש בין הוא בין אחרים אוכלין דברי ר"מ ור' יהודה אומר בשוגג יאכל במוצ"ש בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסור כמזיד דר"מ, במזיד לא יאכל עולמית ר"ל לא יאכל הוא עולמית אבל אחרים אוכלין למוצ"ש כשוגג דר"י הסנדלר. זהו פירוש השמועה לאפוקי ממאן דפריש בדר' יהודה שאם בישל בשבת בשוגג יאכל למוצ"ש למבשל אבל לאחרים אפילו בו ביום מותר לאכול. ולפי שסברתם תלויה בדקדוקי סוגיות ההלכות דקמא וכתובות ודוכתי אחריני לא הארכתי, וגם כפי ההלכה דמכלתין דעת זו בטלה דקא דרש ר' חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומה ועלה אוקימנא דכר' יהודה דמבשל היא ואסורה ליומה משמע לכ"ע לא שנא ליה ול"ש לאחריני כדפרישנא. ועוד דומיא דיוה"כ קתני ויוה"כ ל"ש ליה ול"ש לאחריני א"כ נראה דר' יהודה ה"ק דבשוגג יאכל למוצ"ש בין לו בין לאחרים אבל בו ביום אסורה לו ולאחרים וכן פירשוה הריא"ף ורש"י ובטלו דברי המפרשים שפירשו בדר' יהודה דבשוגג מותר בו ביום לאחרים והאריכו בראיות אין כאן מקומם. ואקשינן בגמרא והא מתחייב בנפשו קתני ופרקינן ה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא בשוגג שחיטתו כשירה. וזהו שכתב רבינו ואע"פ שאילו היה במזיד וכו'. ולענין מזיד נחלקו המפרשים. דיש מי שכתב דוקא כששחט בשוגג אבל אם שחט במזיד בפרהסיא שחיטתו פסולה דהא פסקינן דמחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה. אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשרה שלא נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך והאריכו בראיות: וראיתי מי שתפס על רבינו בשביל שלא פירש דבריו בענין אכילה זו שהתיר לאכלה אם הוא לו או לאחרים או מיד בו ביום או במוצ"ש או אם צריך להמתין בכדי שיעשו או לא ולפי האמת זו אינה תפיסה כלל דרבינו לא פסק כאן אלא לענין הכשר שחיטה כגופה דמתני' דמכלתין אבל שאר החלוקין כבר פירשם רבינו בהל' שבת בפ' ששי אחד אחד ופסק שם כר' יהודה על הדרך שפירש וז"ל בפ' הנזכר ישראל שעשה מלאכה בזדון אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם ושאר ישראל מותרין ליהנות בה למוצ"ש מיד שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא וגו' היא קדש ואין מעשיה קדש כיצד ישראל שבישל בשבת במזיד במוצ"ש יאכל לאחרים אבל הוא לא יאכל ממנו לעולם ואם בישל בשגגה למוצ"ש יאכל לו ולאחרים מיד וכן כל כיוצא בזה. ובענין הפסק שפסק כר' יהודה ופירש דבריו כן פסקו הגאונים והרמב"ן והראב"ד ורבינו יונה והריא"ף ושאר כל בעלי הוראה. זולת קצת מהמורים שרצו לפסוק כר"מ אלא שביטלו הנזכרים סברתם. ובמה שפסק רבינו מותר מיד במוצ"ש כן היא מסקנת רבותינו בעלי התוס' והראב"ד ורבינו יונה אבל רש"י ובה"ג חלקו בזה ופסקו שצריך להמתין בכדי שיעשו ונתנו טעם לדבריהם דכיון דאסרינן ליה ליומיה כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לו לערב מיד הרי הועילו לו מעשיו, אבל רבינו והסוברים כמותו ס"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה ע"י נכרי דאי שרית ליה למוצ"ש אתי למימר ליה הָבֵא בשבת לפי שאמירה לנכרי קלה היא בעיניו אבל במבשל ליכא למגזר דחילול שבת חמיר הוא לאינשי ואפילו אי שרית להו למוצ"ש מיד לא אתו למיעבד בידים לכתחלה:

כסף משנה השוחט ביוה"כ וכו'. משנה פ' הכל שוחטין (דף י"ד) השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואוקמוה בגמרא (דף ט"ו) דה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ומשום דלשון מתחייב בנפשו דהיינו מיתת ב"ד לא שייך ביוה"כ ומתני' אגב שבת תניא תיקן רבינו וכתב היה מתחייב בנפשו או מלקות על יוה"כ שחיטתו כשרה:

לחם משנה השוחט ביום הכפורים וכו'. משנה פ"ק (דף י"ד) השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובגמרא (דף ט"ו) אוקמוה כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ומתני' איירי בשוגג וה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ורבינו פסק כר' יהודה בהל' שבת פ"ו וכן כתב כאן לשון המשנה כדאוקמוה בגמ' אליביה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א