הלכות גרושין – פרק שני א-טז – היד החזקה לרמב"ם

א זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד-א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ'. אֶחָד הַכּוֹתֵב בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִכְתֹּב לוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹתֵן בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִתֵּן לָהּ. לֹא נֶאֱמַר וְכָתַב אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. וְנָתַן שֶׁלֹּא תִּקַּח מֵעַצְמָהּ:

ב אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ וְהֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן אִם אָמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאָמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם כּוֹתְבִים וְחוֹתְמִים וְנוֹתְנִין לוֹ וְהוּא מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

לחם משנה אמר לשנים כתבו וכו' הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין וכו'. כתב הרב מוהרר"י קארו בסימן ק"ל דהיכא דחתם סופר ועד יש להכשיר בדיעבד אבל לא לכתחלה ושכן יש לפרש דברי הרמב"ם. וקשה לזה מכאן שכתב הרמב"ם כותבין וחותמין והכי איתא במתני' ובודאי דאחד מהם כתב דבהא אמרו דאם כתבו סופר פסול כדפסק הרב וא"כ משמע דחתם סופר כשר אפילו לכתחלה דהא כותבין וחותמין קאמר. וי"ל דהכא קאמר דכותבין וחותמין ונותנים לה דמשמע דהם נתנוהו לה וא"כ הא איכא עדי מסירה ולכך כשר לכתחלה וכי תימא מזוייף מתוכו הוי דכיון דחתם סופר פסול אפילו איכא עדי מסירה פסול י"ל כיון דחתם סופר לא פסול אלא לכתחלה דאין סברא לומר דאפילו איכא עדי מסירה חשיב כמזוייף מתוכו די לנו שנאמר שלכתחלה יהא פסול בלא עדי מסירה:

ג וְכוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר שֶׁכָּתְבוּ וְחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִין וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ הִיא פְּלוֹנִית. וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכוֹ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְיַאַסְרֶנָּה עָלָיו:

מגיד משנה (א-ג) זה שנאמר בתורה וכו'. מצינו בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף פרק המביא תניין (דף כ"א:) ופרק האיש מקדש (דף מ"ג) אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה (פלונית) הם הם שלוחיו הם הם עדיו וכן בגירושין. ומ"ש הרב והוא מגרש בו כל זמן שירצה, נראה דוקא שלא נתייחד עמה אחר שכתבו דגט ישן פסול כדאמרינן פ' הזורק (דף פ"א) ופרק גט פשוט (ב"ב קס"ז) במשנה כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו:

כסף משנה כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו'. ז"ל רבינו בפרק כ"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ"ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע"ג דתנן (ב"ב קס"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל"ש ורבותא אשמעינן דאע"ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע"ג דפרש"י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ"ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ"ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע"ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ומ"ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו', בפרק גט פשוט שם (דף קע"ב):

לחם משנה והוא שיהיו העדים והסופר וכו'. כתב הרב מוהרר"י קארו ז"ל בסימן ק"כ דמדינא לא בעינן סופר אלא מאי דכתב סופר הוא לאשמועינן דחתם סופר ועד כשר. וקשה דמלשון הרמב"ם שכתב העדים והסופר משמע שחתמו בו שני עדים וסופר ובהא אפילו הרא"ש מודה דבדיעבד כשר כמבואר בסי' ק"ל ואדרבא היה לו לאשמועינן היכא דחתם סופר ועד אחד דלהרא"ש פסול בדיעבד וא"כ לא הוה ליה להזכיר סופר בהך חלוקה אלא אמר לעדים כתבו כמו החלוקה ראשונה וממילא משמע דחתם סופר ועד כשר דהא ודאי אחד מהם כתבו דאם לא כן הא אמרו פסול:

ד וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה [א] כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר [ב] הַסּוֹפֵר בְּכָל מָקוֹם:

מגיד משנה ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. פרק האומר דגיטין (דף ס"ו): והאשה נותנת שכר הגט וכו'. פרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) והאידנא דלא עבדינן הכי וכו':

כסף משנה ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו', בפרק התקבל (גיטין דף ס"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש"י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי:

לחם משנה האשה נותנת שכר הסופר בכ"מ וכו'. מ"ש בכ"מ להודיענו דאע"פ שכתבו גט לאיש ולא היתה אשתו עמו דנותנת היא השכר אע"פ דלא נכתב מדעתה ובמעמד שלה:

ה * וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל עַצְמוֹ לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ. הֲרֵי שֶׁאָמְרוּ לוֹ בֵּית דִּין אוֹ שְׁנַיִם נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְכָתְבוּ הֵן עַצְמָן וְחָתְמוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵם לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וּנְתָנוּהוּ לַבַּעַל וְחָזַר וְנָתַן גֵּט זֶה לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי כְּתָבוֹ מִי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ:

ההראב"ד וצריך שיאמר הבעל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בגמרא שלנו הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר וכו' פרק קורדיקוס, עכ"ל:

מגיד משנה וצריך שיאמר וכו'. פ' מי שאחזו (דף ע"א:) אע"פ שכתבוהו וחתמוהו (ונתנוהו לו) וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל וכו':

לחם משנה הרי שאמרו לו ב"ד או שנים וכו'. דעת רבינו נראה לפסוק כרבי יוסי דאמר בפ' התקבל (דף ס"ו:) דמילי לא מימסרן לשליח ואמרו שם דשמואל לא סבירא ליה כוותיה באומר אמרו אלא דכשר. ולדידיה חתם סופר ועד פסול כדאמרו בגמרא דהא בהא תליא. ואע"ג דרבינו פסק בפ"ט דחתם סופר ועד כשר וכאן נראה לכאורה שפסק כשמואל דאומר אמרו כשר מדקאמר (באומר אמרו) פסול הרי אמרו שם בגמרא דלמ"ד כשר ולא תעשה כזאת בישראל חתם סופר ועד כשר משום דלא שכיח ורבינו פסק כן שהרי כתב (כאן) פסול. ואם תאמר איך כתב רבינו פסול דמשמע לא תנשא לכתחלה [ואם נשאת] כשר דלא תנשא לא משמע הכי אלא משמע דלא יגרש בגט זה ואם גירשה בו מגורשת. ונראה דרבינו מפרש כשר ולא תעשה שלא תנשא בו לכתחלה ויש לי סיוע לדבריו ממה שהקשו שם מי חיישינן והא תניא עדים החתומים וכו' ועל גט אשה לא חשו ואם איתא לימא שאני התם דכבר חתמו וגירש בו האשה ואין לפוסלו בשביל כך ותנשא לכתחילה אלא ודאי דלכתחלה לא תנשא ולכך פריך שפיר דהיכי קאמר התם לא חשו חכמים לדבר זה דמשמע דתנשא לכתחלה ומפני שנסתפק לו לרבינו אי פסקינן כסוגיא דמי שאחזו דמשמע התם דבטל כדכתבו המפרשים לכך כתב רבינו ומתיישבין וכו' כלומר שמור מעשות דבר זה מפני שיש לומר שיהיה הגט בטל ויבא לידי פסול דאורייתא. כן נראה פי' דבריו ותמיהא לי טובא דרבינו כתב משנה דמי שאחזו (דף ע"א:) כצורתה שאמרו אמרו לו וכו' ואמר להן כתובו וכו' ובגמרא דמדלא אמר במתני' תנו דהוי רבותא טפי דמשמע דבתנו נותנין ודלא כרבי יוסי וא"כ רבינו דפסק כרבי יוסי למה לא כתב תנו ותמיהא זו גדולה אמאי לא מצאתי לרבינו בכל הלכותיו שהזכיר דין זה של אומר לג' תנו דפסול ולא הזכיר כן אלא באומר לשלשה או שנים כתבו ותנו דבהא כולי עלמא מודו ואין לומר דסמך רבינו על מ"ש גבי אמרו דהגט בטל דהא התם מספקא ליה מילתא לרבינו מטעמא דפריש אבל בתנו היה לו לומר בטל לגמרי בלי שום ספק והיה משמיענו שאינו ספק בטל אלא בטל ודאי. ובפ' ד' דהלכות זכיה פסק רבינו במתנה כשמואל דאמר שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט ובאומר אמרו פסול ושם השיגו הראב"ד ז"ל דה"ה לאומר תנו ואין זו השגה כלל שם דהתם פסק רבינו דלא מהני כלל דגבי ממון נראה לרבינו לפסוק דאינו כלום כיון דבפרק מי שאחזו משמע דהגט בטל ואפילו להך סוגיא הוי פסול מפני כן גבי ממון אוקי ממונא בחזקתיה ופסק לא קנה כלל וכיון דלא קנה באומר אמרו כל שכן באומר תנו ומ"מ קשה שם שאמר וכן אם אמר לשנים כתבו ותנו דלמה הוצרך ליכתב פשיטא דהשתא באומר אמרו אינו כלום כ"ש בכתבו ותנו ועוד היה לו להודיענו אותו הדין אפילו בשלשה ואפילו באומר תנו. ונראה דרבינו מ"ש שם וכן הוא להודיענו דכשאמר במתנה כתבו ותנו דאפילו הכתיבה אינם יכולים לצוות לאחר שיעשה וכן נראה מלשונו שכתב שם דאין יכולים לומר לסופר לכתוב אבל כאן ודאי יש תימה על רבינו על מה שהקשיתי ואני תמה מהראב"ד ז"ל איך לא השיגו כאן. עוד קשה דשם בגמרא בפ' התקבל איבעיא לן באומר כתובו אי כתב ידן הוא אי כתב הגט הוא כלומר דאי כתב ידן הוא יכולין לומר לסופר שיכתוב והם יחתמו למ"ד אמרו כשר ואי כתב הגט הוא אינם יכולים לומר כן אלא הם עצמם יתנו וסלקה בתיקו וכיון דמספקא ליה לרבינו אם אומר אמרו כשר מדאורייתא או לא הוה ליה לאתויי הך דינא דאומר כתבו דאם אמר לסופר וכתב הוי ספיקא אם כשר מדאורייתא או לא. ונראה לתרץ לזה דרבינו פוסק דאם אמר לסופר וכתב באומר כתבו דהגט בטל לגמרי ולא הוי ספיקא וטעמא משום דמספקא לן אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט הוא ואת"ל דכתב ידן עדיין מספקא לן אם אומר בטל או לא מפני ספק הסוגיות והוי תרי ספיקי לחומרא ומשום הא ודאי הגט בטל לגמרי וכן דקדק רבינו בלשונו שכתב גבי הך דינא דאמר לשנים וכו' שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתוב ולא אמר שיכתבו ויחתמו שהרי בריש לישנא אמר אבל אם אמר לסופר וכתב ולעדים וחתמו והכי הוה ליה למימר בסיפיה אלא דבא לדקדק מ"ש ואני תמה אם כאן הוא בטל אם במתנה ג"כ הוי הכי ולמה לא כתב רבינו דין זה בהלכות זכיה דהיכא דאמר כתבו לבד אינם יכולים לומר לסופר לכתוב:

ו אָמַר לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאִמְרוּ לָעֵדִים וְיַחְתֹּמוּ וְאָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם [ג] אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַתֶּם חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גֵּט [ד] בָּטֵל:

מגיד משנה אמר לשנים וכו'. פרק האומר דגיטין (דף ס"ו:) אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה [כתבו גט] ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכו' א"ר יוסי נומינו לשליח אף אנו מקובלין וכו' והלכתא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואמרינן נמי א"ר ירמיה (בר אבא) שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתבו וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד וכו' (וכן הלכה) גופא אמר לשנים וכו' עד מעשה לא עבדי דבורא קא אמרי אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו רב חסדא אמר כשר ולא תעשה. וכתב הרב הרי הגט פסול כלומר כשר הוא מן התורה ולא תעשה ופסול מדברי סופרים ואם נשאת לא תצא. וכתב הרב מתישבין בדבר דקרוב הוא להיות בטל וכו' ושמא זה הוציא מהא דאמרינן שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו גט ואמרו לסופר וכו' שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד אי מילי מימסרן לשליח ואמרינן פ' מי שאחזו (דף ע"א:) אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להם כתבו ואמרו לסופר וכתב וכו' הרי הגט בטל וכו' ושקלינן וטרינן בגמרא ואסקה רב אשי כולה ר' יוסי היא וכו' נראה מזה אליבא דרבי יוסי אפילו אמר אמרו לא הוי גט דמילי לא מימסרן לשליח ואמרינן הרי הגט בטל לכן כתב הרב וקרוב להיות הגט בטל ופסק נמי כרב חסדא ור"נ דאמרי כשר ולא תעשה דסבירא להו דגט פסול הוא:

כסף משנה (ה-ו) הרי שאמרו לו ב"ד או שנים וכו'. נקט ב"ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב"ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ"ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב"ד קמ"ל. ומ"ש שא"ל כתובו, כלומר וגם א"ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ומ"ש ה"ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל. בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז"ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (דף ע"א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא"כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה"ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז"ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה"ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת"ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל"ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ"ל. ונסתייע ממ"ש ה"ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ"ש רבינו ה"ז גט פסול על מ"ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ"ש הר"ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה"ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז"ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ"ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד"ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד"ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע"פ שאין ב"ד מוציאין אותה מ"מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע"פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ"מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה"ז ספק מגורשת דהוה משמע שב"ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה"ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים:

לחם משנה ומתיישבין בדבר זה הרבה וכו'. מה שנסתפק הרב הוא מפני שראה בפרק מי שאחזו (דף ע"א:) דקאמר דהגט בטל ואסיק רב אשי אפילו דאמר אמרו וכו' ובפ' האומר (דף ס"ו:) קאמר שמואל דכשר על כן הכריע הרב ביניהם דהוא פסול וקרוב הוא להיות בטל כמ"ש רב אשי מפני שבפרק מי שאחזו תניא כוותיה:

ז וּמַה בֵּין פָּסוּל לְבָטֵל. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּחִבּוּר זֶה בְּגֵט שֶׁהוּא בָּטֵל הוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פָּסוּל הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

ח הַבַּעַל שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּיָדוֹ חָתוּם וְאָמַר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם בּוֹ וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין גֵּט אַחֵר אֲפִלּוּ [ה] מֵאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ גֵּט כָּשֵׁר:

מגיד משנה הבעל שהביא וכו'. [פרק] האומר דגיטין (דף ס"ג:) ההיא דהוו קרו לה נפאתא אזול סהדי כתבו תפאתא וכו' ומסקנא כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים:

כסף משנה הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'. נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'. לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע"פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ"ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע"ג דרבה הוה ס"ל (דף ס"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי"ל כר"נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול:

לחם משנה אמר לאחרים לכתוב גט וכו'. הרב ב"י בסימן קכ"ב הקשה דלמה לא הזכיר רבינו נאבד דהוי רבותא טפי דהא רבא הוא סבר בגמרא (דף ס"ג:) דאע"ג דבפסול אמרינן מי אמר כתובו חספא והבו לה בנאבד אמרינן עשו עדים שליחותם ותירץ שם דלדידן דקי"ל כרב נחמן הוי הסברא הפוכה והוי כ"ש נאבד מפסול. ודבר דחוק הוא זה דמנין לו לרבינו לידחק בזה לכך נראה לומר דודאי כשהגט פסול מדרבנן הוי נאבד מכ"ש דפסול דבפסול הא מיהא הגיע לידה גט כשר מן התורה מה שאין כן בנאבד ורבה דהוא סבר בגמרא דבנאבד עשו עדים שליחותם משום דלא שייך טעמא דמי אמר כתובו חספא והבו לה כ"ש בגט פסול שהוא כשר מן התורה ולא שייך לומר חספא וכשתירץ ר"נ כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים משמע ליה לרבינו דאפי' הגט פסול צריך לכתוב אחר דהא טעמיה משום דמי אומר לאלה כתובו ואנחו בכיסייכו משמע דצריך שיגיע לידה גט כשר וכיון דכתב רבינו נמצא גט פסול כל שכן בנאבד דבין לרבה בין לר"נ נאבד מכ"ש דפסול. אי נמי יש לומר דלא הוצרך רבינו לפרש נאבד דמכיון שאמר עד שיגיע לידה גט כשר הרי משמע מכאן דנאבד כותבין אחר כיון שלא הגיע לידה. ועל הרב ב"י אני תמה דכיון דדעתו דרבינו ס"ל דנאבד הוי כ"ש דפסול א"כ למה באותה בעיא דכתבו ותנו לשליח כתב דכיון דהרמב"ם לא כתב זאת אלא בנמצא הגט פסול משמע דס"ל דבנאבד לא איבעיא לן אלא הגט בטל ודאי ואמרינן עשו עדים שליחותם עד שבשביל כך תמה על הטור דהיה לו לפרש כיון שהגט נאבד אם היה כשר (או) אם כתבו אחר הוא בטל וזה סותר דבריו שכתב כאן שהרי כאן כתב דנאבד הוי כ"ש דפסול ובפסול לא אמרינן עשו עדים שליחותן וכ"ש נאבד ולא נתבררו לי דבריו:

ט אָמַר לָהֶם הַבַּעַל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ לָהּ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לַשָּׁלִיחַ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל אֵין כּוֹתְבִים אַחֵר עַד שֶׁיִּמָּלְכוּ בַּבַּעַל. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִים לְגֵרוּשִׁין וְשֶׁמָּא לֹא רָצָה אֶלָּא שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לַשָּׁלִיחַ בִּלְבַד וְלֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר וַהֲרֵי כָּתְבוּ וְנָתְנוּ. לְפִיכָךְ לֹא יִכְתְּבוּ אַחֵר. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וּנְתָנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ ( וְנָתְנוּ לָהּ) הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה אמר להם הבעל וכו'. התם נמי בעא מיניה רבא מרב נחמן [אמר לשנים] כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סלק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש וכו' תיקו וכתב הרי"ף ותיקו דאיסורא לחומרא וכו' והרב לא גריס האי גירסא אלא הכי גריס בעא מינה וכו' פי' אם אמר הבעל לשנים כתבו ותנו לשליח ואבד הגט מידם או נמצא הגט פסול מהו כלומר יכולין הם לכתוב גט אחר אפילו כמה פעמים או לא מי אמרינן עשו עדים שליחותו או דילמא יכולין לחזור ולכתוב עד דמטי גיטא לידה וסלקא בתיקו. וכן נראה דהא בגמרא סמך האי בעיא גבי ההיא דהוו קרו לה נפאתא וכו' והתם נמי להא דמיא:

כסף משנה אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'. בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי"ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש"י שהוא ז"ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א"ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל"ש עכ"ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי"ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ"ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי"ף:

לחם משנה אמר להם הבעל כתבו וחתמו וכו'. הרב ב"י תמה על רבינו באותו הסימן למה לא כתב אלא בעיא דויוליך ולמה לא כתב בעיא דכתבו ותנו לשליח לבד להודיענו דאפי' הכי ספק ולא נימא עשו עדים שליחותן ואינה מגורשת כלל ועיין שם בתירוץ קושיא זו. ונ"ל לתרץ דרבינו סובר דויוליך לה דבעו בגמ' הוי בהפך מפי' רש"י וה"ק את"ל לעיל לא אמרינן עשו עדים שליחותן אלא לטרחא דידהו חייש כאן שאמר שיוליך השליח מדקפיד לומר כן משמע דבעינן דיוליכנו השליח דוקא או לא וסלקא בתיקו ורבינו אזיל לשיטתו דכל את"ל פשיטותא הוא אע"ג דאין לומר כלל זה אלא כשהאת"ל מפורש בגמ' כדכתב הרב ב"י ז"ל היינו דוקא כשהבעיין אחד אבל כאן שהוא בעיין אחר דהוא רבינא ששאל לרב אשי מדשאל זה משמע דאידך פשיטא ליה דמגורשת משום דלא עשו עדים שליחותן ולכך לא כתב רבינו שהוא ספק אלא כשאמר ותנו לשליח להוליך לה אבל כל זמן שלא אמר להוליך הדין האמור קיים שכותבים עד מאה פעמים:

י הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם אוֹ לְיֶתֶר מִשְּׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי גַּרְשׁוּהָ [ו] שַׁלְּחוּהָ שִׁבְקוּהָ תַּרְכוּהָ כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לָהֶם פִּטְרוּהָ פַּרְנְסוּהָ עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:

מגיד משנה האומר וכו'. שם (ס"ה:) כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה כתבו אגרת ותנו לה וכו' פטרוה פרנסוה וכו' שלחוה שבקוה וכו'. פי' ובכ"מ שאמרו לא אמר כלום גט בטל ועדיין אשת איש כשהיתה:

יא אָמַר לָהֶם הוֹצִיאוּהָ עִזְבוּהָ הַתִּירוּהָ הַנִּיחוּהָ הוֹעִילוּהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מַשְׁמָע מִלּוֹת אֵלּוּ גֵּרוּשִׁין אוֹ עִנְיָן אַחֵר. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין לָהּ. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

מגיד משנה אמר להן הוציאוה. שם [איבעיא להו הוציאוה] מהו וכו' פשוט מהא חדא וכו'. פירוש אבל האחרים לא איפשוט וספק מגורשת היא. ונראה דגרשוה שלחוה תרכוה כתבו אגרת שמשמען לשון גירושין אע"ג דאינו מדבר עמהם על עסקי גירושין היה לו לומר כדאמרינן גבי קדושין גבי הרי את מיועדת וכו'. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד דכל אותן הלשונות בשכבר דבר עמהם על עסקי גירושין שאם לא כך מנין הם יודעים שעל עסקי גרושין הוא אומר. ואני אומר והלא כתוב כלה גרש יגרש, גרש את האמה, ואם לא דבר עמהם בענין גירושין מה לנו לחוש:

יב הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ. וְאִם נָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אֲבָל בִּמְסֻכָּן וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מִיָּד וְהַיּוֹצֵא [ז] בְּקוֹלָר אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ:

מגיד משנה האומר כתבו וכו'. פרק האומר (דף ס"ו) אמרינן הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה משחק בה (דף ס"ה) בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו וכו' ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן והלכה כר"ש. ובירושלמי א"ר מנא ולא סוף דבר בקולר של סכנה אלא אפילו בקולר של ממון שכל קולר בחזקת סכנה. ותו גרסינן בירושלמי הלכה כר"ש השזורי במסוכן מה בין מסוכן מה בין חולה חולה כדרך כל הארץ ומסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך הארץ הקרובים נכנסין אצלו מיד והרחוקים לאחר שלשה ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין אצלו מיד. פירוש אבל חולה כדרך כל הארץ צריך שיאמר תנו:

לחם משנה במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה אבל סתם חולה לא. והא דקאמר מתניתין הבריא שאמר וכו' רצה משחק בו דמשמע דוקא בריא אבל סתם חולה לא איכא למימר דמתני' כל סתם חולה בריא קרי ליה מפני שכבר פי' במשנה אחרת המסוכן דמשמע דוקא מסוכן אין אבל סתם חולה לא:

יג בָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ [ח] עַצְמוֹ מִן הַגַּג אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וְנָפַל וּמֵת אֵינוֹ גֵּט. * סָפֵק הִפִּיל עַצְמוֹ סָפֵק דְּחָפַתּוּ הָרוּחַ הֲרֵי זֶה גֵּט עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּוַדַּאי שֶׁהָרוּחַ דְּחָפַתּוּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ [ט] קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ [י] יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. וְהוּא שֶׁיָּדְעוּ [כ] אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ [ל] הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הוּא שֶׁכּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַכּוֹת רָעוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה מֵהֶן אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ [מ] בּוֹ רֹב סִימָנִין וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ שֶׁהֲרֵי עַתָּה חַי [נ] הוּא אַף עַל פִּי [ס] שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת:

ההראב"ד ספק הפיל עצמו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זה הספק בירושלמי מצא אותו ושם אמרו אם על אתר נפל ה"ז גט אם לאחר שעה אין זה גט, עכ"ל:

מגיד משנה בריא שאמר וכו'. פרק האומר שם (דף ס"ז) מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג וכו': ספק הפיל וכו'. ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמעיניה מן הדא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההן על אתר ולא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו הרי זה גט: מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט וכו'. תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין וכו'. וזהו שכתב הרב אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו וכו'. ופ' מי שאחזו (דף ע':) אמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב וכו':

כסף משנה בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'. משנה פרק התקבל (דף ס"ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ"ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב"ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט x ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'. כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא x ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע"כ. [ותימה היאך פסק הרמב"ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה"ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה"ז גט עכ"ל. והרא"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה"ז ספק גט ושהראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה"ז גט כדגריס הרשב"א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה"ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו. למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ומ"ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'. שם: ודע דאמתניתין (גיטין דף ס"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר"י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ"כ בנמוקי יוסף בשם הריטב"א ורבו:

לחם משנה בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו' ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט. הרב ב"י בסימן קמ"א כתב התוספתא שאמרו שם ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפו. עוד הביא ירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו מהו נשמעינה מן הדא רשב"ג אומר אם על אתר נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההוא על אתר לאו ספק היא הכא אמר ספק מעצמו ספק הרוח דחפו הרי זה גט ע"כ. ובדברי רבינו יש שתי נוסחאות האחד היא נוסחתנו שהיא הרי זה גט והאחרת נוסחת הטור שהיא הרי זה ספק גט והוא רצה ליישב ב' הנוסחאות ודבר זה קשה לי טובא במה שרצה ליישב דרבינו קאי אמאי שאמר מעיקרא מיד ואיירי רבינו לאלתר קשה טובא דהך מיד דכתב רבינו במאי עסקינן דאי דידעינן דמעצמו נפל אפילו לזמן מרובה הוי גט נמי כמ"ש הוא בעצמו ואי איירי דלא ידעינן אלא סתם וכיון דהוי מיד הוי ספק ולכך הוי גט אם כן למה כתב ספק דחפתו וכו' היינו חלוקה דמיד שכתב קודם ולמה שיישב לגירסא דה"ז ספק גט דמה שאמר התוספתא אין כותבין ונותנין לאחר זמן שמא וכו' הוא דהוי גט מספק. גם על מה שאמר רבינו ז"ל ספק וכו' איירי לאחר זמן גם זה קשה בהירושלמי שאומר אם לאחר זמן נפל אינו גט והרי שם אומר אינה מגורשת כלל. לכך נ"ל לומר דשתי חלוקות בדבר האחת סתם דלא ידעינן אם מעצמו אם מחמת הרוח ועל דא אמרינן דאם היה על אתר תלינן ואמרינן דהוי מעצמו ואם לאחר זמן אמרינן דהוי מחמת הרוח. ויש עוד חלוקה אחת דהוי ספיקא אפילו שיהיה לאחר זמן כגון שראינו בו שעלה לגג ונראה לנו שהפיל עצמו ובא הרוח ודחפתו ויש פנים לכאן ולכאן ולא ידענו תוכן הדבר וזהו הספק ששאלו עליו בירושלמי ספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ופשיטא ליה בירושלמי מההיא דעל אתר דהוי ספק מדרך הסתם א"כ למדנו לספק זה אפילו שיהיה לאחר זמן ותדע לך דעל זה הספק שאלו בירושלמי דשם אמרו הדא אמרה ספק וכו' ואי ההוא ספיקא הוי על אתר א"כ היכי קאמר הדא אמרה דמשמע מהך דעל אתר יוצא לנו דין אחר דומה לזה הא הוא הוא אלא ודאי דהירושלמי בא ללמד על ספק זה ועם זה יתיישבו דברי רבינו במה שאמר מתחלה והרג עצמו מיד היינו על אתר ועל הסתם אמרינן שמעצמו נפל ומה שאמר אחרי כן ספק מעצמו וכו' היינו ספק האחר שאמרו בירושלמי ומ"מ לא כתב לגירסת הרי זה גט כדאמר בירוש' משום דלעולם יש לתלות מחמת הרוח כיון שהוא לאחר זמן דהוא רחוק לומר שהאדם הורג את עצמו אם לא שיהיה לאלתר: והרג עצמו מיד וכו'. קשה דלכאורה משמע דאפי' היכא דידענו שמעצמו נפל צריך שיהיה מיד והא ליתא דבין בתוספתא בין בירוש' לא בעינן מיד אלא בספק אבל בודאי אפילו לאחר זמן. וי"ל דהרמב"ם מאי דקאמר מיד בספק איירי וכיון דהוי מיד הוי הוכחה בודאי ומאי דקאמר אח"כ ספק ר"ל דהוא לאחר זמן ואין הוכחה כלל. (וכתב הכ"מ שהרא"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה"ז ספק גט). והשתא אי גרסינן בהרמב"ם הרי זה גט מאי דהקשה עליו הראב"ד הוה ליה לפרושי דלאחר זמן אינו גט כדאיתא בירוש' ואי גרסינן בהרמב"ם הרי זה ספק גט מאי דהקשה הראב"ד הוא מאי נפשך במאי קא מיירי אי דלאלתר גט ודאי הוי ואי לאחר זמן אינו גט כלל. זו היא כוונת הראב"ד ועיין במהר"י קארו סימן קמ"א אשר שם האריך הרבה לפרש השגה זאת: והוא שידעו אותו כו'. מלשון הרמב"ם שלא הזכיר בבואה דבבואה כדאיתא בגמרא (דף ס"ו) משמע דס"ל דתנא דבי רבי ישמעאל אתא לתרוצי דלא חיישינן לשד ולא צריכא לתרוצי דלעיל וכן פירש הר"ן וא"כ קשה איך כתב והוא שידעו אותו דמה שאמר התם דמות אדם משום דלא ניחוש לשד. וי"ל דהר"ן סובר והוא שידעו ששם האיש שהזכיר הוא בעל שם האשה שהזכיר דהוא מפרש שמו ושמה כדפרישית דאומר ראובן בן יעקב כל השומע קולי יתן גט לאשתי דינה בת לאה וצריך שידעו ששם איש זה הוא בעל לשם אשה זאת ועדיין צריכין אנו לידע מאין לו לרבינו דבר זה וצ"ע: אפילו נשחט בו רוב x שני הסימנין וכו'. אע"ג דבגמ' אמרו שנים או רוב שנים לא הוצרך רבינו אלא לכתוב רוב שנים לבד דרובו ככולו והוא הדין לכל השנים:

יד מִי שֶׁהָיְתָה רוּחַ רָעָה מְבַעֶתֶת אוֹתוֹ וְאָמַר כְּשֶׁהִתְחִיל בּוֹ הַחלִי כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לֹא אָמַר כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. וְכֵן שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. וְאִם לֹא הִגִּיעַ הֲרֵי זֶה סָפֵק:

מגיד משנה מי שהיתה רוח רעה וכו'. שם (דף ס"ז:) מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וכו' מאי קורדיקוס וכו' הא רוחא קורדיקוס שמה: וכן השכור וכו'. פרק הדר (דף ס"ה) אמרינן שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפקח לכל דבריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמו מי שאחזו קורדיקוס דמי וה"ז ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואין צריך לומר תנו. וכן נראה שהרב כתב שכור אחר מי שאחזו קורדיקוס דאע"ג דהוא כפקח לכל דבריו אינו כבריא:

כסף משנה וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה"ז ספק. לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע"פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה"ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט:

לחם משנה ואם לא הגיע הרי זה ספק כו'. קשה לזה מה שהקשה הרב מוהררי"ק בסימן קמ"א דבהלכות אישות כתב שהם קידושין כמו בריא והכא כתב ספק ורואין אנו מה שתירץ המפרש דכיון דלא קאמר כתבו כדמשמע מדבריו שכתב מי שהיה כו' ואמר כשהתחיל כתבו וסמיך ליה וכן וכו' דמשמע דבמאי דאיירי חלוקה דלעיל דהוא בכתבו בלא תנו איירי הך חלוקה כתבו ולכך מספקא ליה אי הוי כחולה והוא לקולא ואינו צריך תנו או דילמא לא והשתא ניחא אמאי לא כתב הרמב"ם בהך חלוקה דלעיל כתבו ותנו דהוה משמעינן רבותא טפי דאפילו אמר תנו אינו מועיל דבשלמא במתניתין ליכא למיפרך הכי דהרי כבר תירצו התוספות דלאו דווקא כתבו אלא אפילו תנו אבל הרמב"ם דבחלוקה דלקמיה דבריא כתב כתבו ותנו ושנה לשון המשנה משמע דדייק בלשניה א"כ היל"ל בחלוקה דלעיל כתבו ותנו אלא ודאי משום דבעי למיסמך לה הך חלוקה דשכור והך חלוקה איירי בלא תנו כדפרישית מפני כן לא כתב תנו:

טו אָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַחַר כָּךְ נִבְעַת מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁהִבְרִיא. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ קֹדֶם שֶׁיִּבָּרֵא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

מגיד משנה אמר כשהוא בריא וכו'. שם (דף ס"ז:) אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וכו' ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה (דף ע':) והלכתא כר"י:

כסף משנה אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה"ז פסול. יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר"י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר"ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר"י אם כתבו אינו כלום ולר"ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר"ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר"ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא"כ ה"ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ"ע:

טז מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ [ע] בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים [פ] בְּסֵרוּגִין אִם אָמַר לָהֶם עַל לָאו לָאו וְעַל [צ] הֵן הֵן הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וּצְרִיכִין לְבָדְקוֹ [ק] יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב [ר] בְּיָדוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ אִם הָיְתָה [ש] דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. שֶׁאֵין דִּין מִי [ת] שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק כְּדִין הַחֵרֵשׁ:

מגיד משנה מי שנשתתק וכו'. שם דאמרינן ליה בסירוגין וכו' דאמרינן ליה חד לאו ותרי הן וכו' וזהו שכתב הרב צריך לבדקו יפה יפה: וכן אם אמר כתבו וכו'. התם (דף ע"א) נמי אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' א"ל ר' זירא אלם קאמרת שאני אלם וכו':

כסף משנה מי שנשתתק וכו'. מדברי רבינו למדנו דאע"ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז"ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר"נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה"ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א"צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ"ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא"כ ה"ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ"ל דס"ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל במ"ש וצריכים לבודקו יפה יפה דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ"נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ"ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ"ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ומ"ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. בפ' מי שאחזו (דף ע"ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי"ף והרא"ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע"י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א"ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש"י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ"ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש"ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר"ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה"ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ"ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע"פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע"י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע"י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ"ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא"צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ"ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע"ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא"צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג"פ ואח"כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג"פ לערבינהו וליתנינהו, ומ"ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג"פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג"פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח"כ בסמוך גבי חרש גמור אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ"נ מדבריו פכ"ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע"פ שבטור חשן המשפט סי' רל"ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס"ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג"פ וכדמשמע מדברי הר"ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ"ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג"פ אתא דס"ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש"ה אקשי ליה מאי קמ"ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א"נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע"י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע"י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ"מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס"ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז"ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ"ל:

לחם משנה מי שנשתתק והרי דעתו נכונה וכו'. דברי רבינו מגומגמין כמ"ש הרב ב"י ז"ל בסי' קכ"א ונ"ל ליישב דעתו ולומר דתנא דבי רבי ישמעאל (דף ע"א) הביאו הגמרא לומר דלא בעינן לדחוקי ולומר דהשלש דמתניתין הוי שש אלא שלש כפשטן אלא שהוא בדיקת פירות וכיוצא בהן ומפני כן כתב רבינו וצריך לבודקו יפה יפה כלומר בבדיקת פירות וכיוצא בהן ולא כתב אלא שלש כתנא דבי ר' ישמעאל ומכל מקום הזכיר סירוגין כר"נ שתירץ משום דמשמע ליה דר"נ ל"פ אתנא דבי רבי ישמעאל ועם זה נתיישבו דבריו: מי שנשתתק והרי דעתו נכונה כו' ואמרו לו נכתוב. הא דלא הצריכו כאן שנאמר לו ג"כ נתן לאשתך כמו בבריא ובחלוקה דלקמיה הצריך לומר תנו שכתב וכן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו דמשמע דבעינן כתבו ותנו י"ל דהיכא דנשתתק אין אנו מצריכין לומר נתן משום דהוא בטל משא"כ בבריא ואעפ"כ כתב בכתב ידו כיון שהוא כותב הצריכו שיאמר תנו משום דכיון דכתב ה"ל לסיומי למילתיה ולומר תנו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א