הלכות גרושין – פרק שלשה עשר א-יב – היד החזקה לרמב"ם

א הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ גִּרשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּבָאוּ אוֹתָן הָעֵדִים וְהִכְחִישׁוּהָ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁזּוֹ הֻחְזְקָה שַׁקְרָנִית וְרוֹצָה לְהִשָּׁמֵט מִתַּחַת בַּעְלָהּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ לֹא תִּנָּשֵׂא שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה אוֹתוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד:

מגיד משנה האשה שאמרה לבעלה. פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ד:) קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמרא (דף קט"ז) היכי דמי קטטה בינו לבינה אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשני והקשו כולהו נמי אמרן הכי ותירצו אלא באומרת לבעלה גירשתני והקשו ולהימנה כדרב המנונא דאמר וכו' האשה שאמרה לבעלה וכו' ותירצו באומרת גירשתני לפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו לא היו דברים מעולם ע"כ, עוד שם מ"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי וקי"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפי' אמרה מת על מטתו וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית: בא עד אחד. שם (יבמות קי"ד:) איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו מ"ט דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו. ובהלכות אבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיטא ע"כ. ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי כמ"ש בארוכה בסוף הפרק וא"כ אפילו לכתחלה תנשא. ואולי שאף על פי שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עליה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמרא לא איפשיטא. ומ"מ יש תימה מאין הוציא שמא שכרה אותו שכתב כיון שלא נזכר בגמרא:

לחם משנה האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו'. בפרק האשה שלום (דף קי"ז) אמרו ה"ד קטטה וכו' ואמרו שם מאי טעמא דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ע"כ. וכתבו התו' (בד"ה איכא בינייהו) למ"ד משום דמשקרא היתה יראה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ"ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע"כ. וא"כ תימה על ה"ה שכתב דקי"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא הא קולא היא דלמ"ד משקרא היכא דארגיל הוא ויש קטטה נאמנת משום דיראה לשקר כיון דרחמא ליה ואע"ג דלענין מת על מטתו וקברתיו איכא חומרא למ"ד משקרא דאינה נאמנת ולמ"ד בדדמי הכא ליתא בדדמי דהא אפילו במלחמה אי אמר מת על מטתו נאמנת מ"מ להא הוי קולא וא"כ היכי כתב דקי"ל כמ"ד דמשקרא לחומרא, וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל הביאו הרב מוהר"י בן לב בפסקיו חלק ב'. וכעת שאלות הרב מוהר"ר אליה מזרחי ז"ל אינם אתי אבל נראה משם שהאריך הרב הנזכר וגם הרב מהר"י בן לב ז"ל האריך. ואפי' נאמר דה"ה מפרש בגמרא הפך מדברי התוס' ונאמר דהיכא דארגיל הוא איכא שנאה טפי כיון שהוא נעשה לקטטה ואינה יכולה להנצל הימנו מ"מ קשה דאיך נאמר דלמ"ד משקרא מחמת השנאה ולמ"ד בדדמי לא אמר בדדמי הא כיון דהך שנאה אהני למ"ד דמשקרא לשקר כ"ש דאהני למ"ד בדדמי לומר בדדמי. ונראה לי לומר דה"ה מפרש דארגיל הוא והוי שנאה פורתא ורב חנניא דאמר משום דמשקרא אינו מפרש כפי' ז"ל שפירש מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ע"כ, אלא הוא מפרש דכיון דראינו שזו אמרה שקר שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני והיא משקרת חיישינן שיאמר ג"כ שקר אחר וכמו שהקשו שם התוס' וא"ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו'. ורב שימי בר אשי סבר דאע"ג דאמרה שקר בענין גירושין בענין המיתה לא תאמר שקר דאם תשקר ותאמר מת למחר יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכמו שכתבו שם התוס' והשתא היכא דארגיל הוא קטטה דאית לה שנאה פורתא למ"ד משום דמשקרא דלאו טעמא משום שנאה אלא דכיון דאמרה שקר פעם אחת תאמר פעם אחרת הכא נמי ולמ"ד בדדמי דטעמיה משום שנאה דלא חייש למאי דאמרה שקר קודם הכא דהוי שנאה פורתא ולא אהניא לומר בדדמי ונאמנת. זהו הפירוש הנראה מדברי רבינו שמפרש בגמרא שכן כתב שזו הוחזקה שקרנית משמע דלאו טעמא משום שנאה אלא משום דאמרה שקר פעם אחרת. ומפני שהבין כן ה"ה כתב דפסק לחומרא. וא"ת אמאי לא קאמר בגמרא אמרה מת על מטתו וקברתיו. וי"ל דחדא מינייהו נקט והך אתי שפיר טפי לפירוש ה"ה דכיון דהך דאמר בגמרא דארגיל הוא הוי ג"כ חומרא למ"ד משקרא הכל הוא אחד. אבל לפי' התוס' קשה קצת דה"ל למינקט אידך דהוי איפכא חומרא למ"ד משקרא ולמ"ד דאמרה בדדמי קולא דכיוצא בזה הקשו התוס' בפרק ד' דע"ז גבי עולה על שלחן מלכים ושמא יש לומר ג"כ לדעתם בדוחק דחדא מינייהו נקט: בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. כתב ה"ה בהנהו תלת בעיי חדא הא וחדא אידך דעד אחד דקטטה וחדא אידך דעד אחד דמלחמה דפסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולקמן בזה הפרק כתב דטעמא הויא משום דבמים שאין להם סוף דאמר אסורה קאמר בגמ' בפירוש דאם נשאת לא תצא כ"ש בהנהו דהוי בעיי דלא איפשיטו. ואין טעם זה לכאורה מספיק דמשום דראה בחדא דאמר בגמרא כן בפירוש לא נלמוד למאי דלא איתמר דא"כ נלמוד לכל מקום שאמר גבי דינים אלו אסורה דאם נשאת לא תצא. והרב"י כתב טעם בטור אה"ע סי' י"ז לכל אלו הבעיות ולבעיא דתנו לי את כתובתי התירוני לינשא שכתב רבינו בפרק י"ו מהלכות אישות דמתירין אותה דטעמא הוי משום דכיון דאתתא מדינא מהימנא לומר מת בעלי אי משום מילתא דעבידא לאיגלויי אי משום חומר וכו' הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואני תמה דא"כ למה בההיא דתנו לי כתובתי פסק דמתירין לכתחלה וכאן פסק דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ועוד דהא דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי מדרבנן הוא לדעת רבינו כמו שאבאר ב"ה דמדאורייתא בעינן שני עדים וא"כ לא קרו ליה ספקא דרבנן ולקמן אפרש הטעם הנ"ל לדעת רבינו:

ב וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה [א] בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ ( שֶׁמָּא) תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר מֵת כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַאֲפִלּוּ אָמְרָה מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו. אֲבָל אִם אָמְרָה מֵת עַל מִטָּתוֹ נֶאֱמֶנֶת:

מגיד משנה וכן אם היתה מלחמה. במשנה שלום בינה לבינו (ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה) ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובגמ' אמר רבא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי סלקא דעתה כל הני איקטול והוא פליט את"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעביד סמתרי וחיי. עד כאן: ואפילו אמרה מת וכו'. כך נראה מן ההלכות דשטת רבינו דהיא במת וקברתיו אינה נאמנת דדוקא עד אחד נאמן אבל היא אינה נאמנת ומה שאמרו בגמ' אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו גבי רעבון עד דאמרה מת וקברתיו כך מפרש לה רבינו דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אומרת קברתיו בין אינה אומרת הא אומרת מת על מטתו אע"פ שלא אמרה קברתיו (נאמנת) ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר וקברתיו. ויש לומר לדעתו ז"ל שהטעם הוא דאע"ג דאנן לא חיישינן למשקרא כי אמרה מת במלחמה אע"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה, ומ"מ הרשב"א חולק בזה ואמר דבאומרת מת בעלי במלחמה וקברתיו דלעולם לא חיישינן דמשקרת אלא דאמרה בדדמי והביא ראיה שהרי ברעבון כי אמרה מת וקברתיו נאמנת ומשמע אפילו באומרת מת ברעב הרי הוא כמת במלחמה ואעפ"כ באומרת קברתיו נאמנת וכבר אמרו דרעבון גריע ממלחמה א"כ כל שכן במלחמה באומרת קברתיו שהיא נאמנת:

כסף משנה (א-ב) האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת. כתב הרב ה"ר אליה מזרחי ז"ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ"ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ"ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא"ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י"ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן מ"ש בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע"א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע"א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב"ם וא"כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ"ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א"כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס"ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ"ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב"ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק"ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס"ד דאינה נאמנת א"כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: התשובה על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה. י"ל שהרמב"ם ז"ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א"כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ"ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע"פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ"מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א"כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש"ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ"ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ"ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ"ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז"ל וקי"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא"כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא מ"מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר"ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא"א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב"ם ז"ל דא"כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר"ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ"מ דלגבי קברתיו הוי ר"ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש"מ במת וקברתיו לכ"ע לא מהימנא דלמ"ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע"פ האומדנא אמרה שמת ולא ע"פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע"ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. וליכא למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא"כ הו"ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ"ט דקטטה ר"ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר"ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב"ם ז"ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ועל מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב"ם ז"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב"ם ז"ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב"א והריטב"א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב"א והריטב"א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ונ"ל שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז"ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב"ם ז"ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י"ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה"ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש"מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי"ף ז"ל וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא דאי ס"ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע"כ לומר דס"ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וה"נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ואל תתמה על שהבעיא של ע"א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע"א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע"א במלחמה ובעיא דע"א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי"ף ז"ל בבעיא דע"א במלחמה זה לשונו ואע"ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ומעתה מ"ש הרמב"ם ז"ל בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע"א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע"ג דלא איפשיטא הבעיא של ע"א בקטטה מ"מ כיון דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דטעמא דע"א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע"א ביבמה וע"א במלחמה כדפרישית א"כ מן הדין היה שיהיה גם בע"א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז"ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ"מ ואמר אע"פ שע"א במלחמה וע"א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ"מ הכא בע"א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה"מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה"ג עביד לשקר. והנה גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע"א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ"ש הרמב"ם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע"א במלחמה וע"א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ"ש הרמב"ם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע"א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע"א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע"א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע"כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע"א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ"ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא"כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב"ם ז"ל דלא איפשיטא טעמא דע"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב"ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע"א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע"פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ"ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ"מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב"ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע"א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע"א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ"ש הרמב"ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז"ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ונ"ל שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי"ף ז"ל שכתב גבי ע"א בקטטה איבעיא להו ע"א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב"א והריטב"א ז"ל ולפיכך תמהו עליו מ"ש ע"א בקטטה מע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב"ם שכתב בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע"א בקטטה שהוא על טעמא דע"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ"ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל"ק ולא מידי דאיכא למימר ה"מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע"פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ"ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב"ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ונ"ל שגם דברי הרי"ף ז"ל אינם כמו שחשבו הרשב"א והריטב"א ז"ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע"א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע"א במלחמה וע"א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע"ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס"ל דטעמא דע"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה"נ לא משקר דאי ס"ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א"כ בע"א במלחמה ובע"א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע"א במלחמה וע"א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע"א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע"ג דבפשיטותא דע"א במלחמה וע"א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ"מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע"ג דטעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ"מ בע"א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה"ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. וא"ת והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא"כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע"א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע"פ שזאת הוחזקה שקרנית. י"ל דה"ה נמי אם היה הטעם של ע"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה"ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את"ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ"מ איכא למיחש שמא הטעם של ע"א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא"כ אע"ג דאיפשיטא לן דטעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ"מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה"ג עבידא לשקר: ועל מה שהוקשה לכם עוד במ"ש הרמב"ם ז"ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ"ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב"ם ז"ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ"ש. ועוד מ"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס"ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב"ם ז"ל. (הרשב"א) והריטב"א תלמידו ז"ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ונ"ל שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי"ף ז"ל שסובר גם הוא כסברת הרמב"ם ז"ל מפני שהרי"ף ז"ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע"א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל"כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע"א לא כ"ש וכיון דבעיא דע"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס"ד נאמנת א"כ בע"א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע"א לא כ"ש. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל חולק עם הרי"ף ז"ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ"ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע"א במלחמה סובר כהרי"ף ז"ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש"מ דע"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל"כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ"מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע"כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע"כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע"ג דמלשון הרמב"ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל"ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל"ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה"ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל"ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע"א במלחמה אע"פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את"ל דטעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ"מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע"א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב"ם מפשיטותא דע"א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע"א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את"ל דטעמא דע"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ"מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי"ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב"ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא"כ ה"ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע"כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע"א במלחמה א"א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע"א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע"א מיבעיא. ומה שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א"כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ"ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע"פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ"ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק"ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ"כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה"ג מחזקינן לה למשקרת וא"כ אין כאן טענה כלל לא מק"ו ולא ממ"ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס"ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה"ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא"כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש"מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב"ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע"פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ"ש עוד וי"ל לדעתו ז"ל שהטעם הוא דאע"ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ"ל: וה"ר יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י"ו) וז"ל. וקשה לי בדברי ה"ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב"ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס"ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז"ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע"א במשאל"ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א"כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה"ה לע"א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה"ה וז"ל א"נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה"ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ועתה באתי להודיעך שעמדתי על מ"ש הרא"ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה"ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא"ם ז"ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה"ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ"מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש"ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה"ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ"ע לתרצן. ועוד אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה"ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי"ף ולהרמב"ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ"כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ"ל דצדקו דברי הרב המ"מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ"ש הר"י בר ששת ז"ל דהרי"ף והרמב"ם פליגי בתרתי חדא דהרי"ף ס"ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב"ם ז"ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל. וקשיא לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ"כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז"ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב"ם ז"ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע"א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע"ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב"ם ס"ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ומ"ש נמי דהרב אלפסי ס"ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז"ל שמעינן דע"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'. ואודיע לכ"ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס"ל לרב אלפסי דאע"ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע"ג דלא הוי טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. וא"ת דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס"ל לרב אלפסי דאע"ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ"ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי

לחם משנה וכן אם היתה מלחמה וכו' ואמרה מת בעלי במלחמה. קשה קצת דהרי אמרו בגמ' (דף קי"ד:) איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם וכו' והקשה רש"י ז"ל ותפשוט בעיא ממתני' דקאמרה שלום בינו לבינה ושלום בעולם דודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי איריא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרינן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה וכו' ותירץ מתני' דאמרה מת סתמא ואשמעינן מתניתין דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה מת על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה וכו' ע"כ. משמע דמתני' דקאמרה מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת אפילו מת סתמא וא"כ אמאי נקט רבינו מת בעלי במלחמה דמשמע דוקא משום דאמרה מת בעלי במלחמה הא מת בעלי סתם לא ועוד דקשיא דיוקא אדיוקא דלמטה קאמר אבל אם מת על מטתו נאמנת משמע הא סתמא לא מהימנא. ועוד קשה במה שאמר ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו לישמעינן רבותא ולימא אפילו אמרה מת וקברתיו סתמא דבמלחמה אינה נאמנת דכן הוא האמת לפי מה שהבין הרב המגיד בדברי רבינו. ואלו הקושיות הם הצעה לתרץ הקושיא הגדולה שהקשו על רבינו על מה שאמר דאפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת ממ"ש בגמרא רעבון גריע ממלחמה וכו' ועיניך הרואות כמה נדחק ה"ה ז"ל דלפי מה שפירש הוא בדברי רבינו מ"ש רעבון גריע ממלחמה היינו בענין אחד דוקא שהוא מת על מטתו אבל בענין אחר גריע מלחמה מרעבון שהוא כענין מת וקברתיו דברעבון מהימנא ובמלחמה לא והלשון אינו מורה כן שאמר רעבון גריע ממלחמה סתמא משמע לכל מילי לכך נ"ל דרבינו סבור דבמלחמה ג"כ אם אמר מת וקברתיו נאמנת ולא אמר רבינו אינה נאמנת אלא כשהזכיר מלחמה דאמר מת במלחמה וקברתיו ולהכי כתב רבינו ברישא דלישנא ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת דהא אפילו לא אמרה אלא מת סתמא אינה נאמנת כדמשמע מסיפא דלישנא דקאמר אבל אם אמרה מת על מטתו דמשמע הא מת סתמא אינה נאמנת אלא מאי דנקט במלחמה הוא משום דבעי למימר אח"כ דאפילו אמרה קברתיו אינה נאמנת והך דינא לא הוי אלא כשהזכיר מלחמה ולכך הזכיר מלחמה ברישא דלישנא והשתא יתיישבו טפי דברי הגמרא אליביה דרעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא אפי' שתאמר מת בעלי במלחמה וקברתיו וה"ה ברעבון אם אמרה מת מחמת רעבון וקברתיו לא מהימנא ודלא כדכתב ה"ה בשם הרשב"א דאמר ומשמע אפילו באומרת מת ברעב דאין דעתו של רבינו כן אלא מאי דאמר בגמרא ברעבון דמת וקברתיו מהני היינו כשאמרה מת וקברתיו סתמא וה"ה במלחמה אם אמרה מת וקברתיו סתמא מהני אבל כשאמרה מת במלחמה וקברתיו או מת ברעבון וקברתיו לא מהני לדעת רבינו וגם בזה אפשר להסכים דעת ההלכות. זה נ"ל לדעת רבינו. ויש טעם נכון לזה דכשאומר מת סתמא במלחמה אז תלינן דבמלחמה הוא כדכתב רש"י ז"ל אבל כשאמר מת וקברתיו לא תלינן בהכי אלא אם הזכיר בפירוש מת במלחמה וקברתיו זה נ"ל נכון לדעתו ז"ל עם היות שאין דעתו של ה"ה כן. ועל מ"ש ה"ה כן נראה מן ההלכות בשיטת רבינו וכו' כתב הרב"י בסימן י"ז דאדרבה איכא למידק דברי הרי"ף בהפך דכיון דפשט הרי"ף דטעמא דעד אחד משום דעבידא לאיגלויי כ"ש היא עצמה דלא משקרא כו' ואין זה כ"ש דאי הכי מאי קמבעיא לן בגמרא דעד אחד אי מהימן במלחמה בלא קברתיו הא כיון דהיא אינה נאמנת כל שכן דעד אחד אינו נאמן אלא ודאי דשאני עד אחד שיותר יש להאמינו מהיא עצמה:

ג לֹא הֻחְזְקָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מִלְחָמָה הָיְתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵת בַּמִּלְחָמָה לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:

מגיד משנה לא הוחזקה. בעיא שם ולא איפשיטא, ורבינו פוסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

כסף משנה לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא. טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא:

ד וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תַּחַת הַמַּפּלֶת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן אִם הָיָה שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְאָמְרָה נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב וָמֵת אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ כָּךְ בִּנְשִׁיכָה:

מגיד משנה וכן האשה שאמרה מת. שם מפולת הרי היא כמלחמה דאמרה בדדמי שלוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה דאמרה בדדמי. פירוש ובכולן אם אמרה מת על מטתו נאמנת דומיא דמלחמה ופשוט הוא ומבואר בדברי רבינו, ואם אמרה באלו מת וקברתיו הרי היא כאומר מת במלחמה וכפי השטות הנזכרות למעלה:

ה אָמְרָה עִשְּׁנוּ עָלֵינוּ בַּיִת אוֹ מְעָרָה הוּא מֵת וַאֲנִי נִצַּלְתִּי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס כָּךְ נַעֲשָׂה לוֹ. הָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. מֵת וּקְבַרְתִּיו נֶאֱמֶנֶת:

מגיד משנה אמרה עישנו עליו בית. ברייתא שם (דף קס"ז) והטעם גם כן מבואר שם: היתה שנת רעבון. מימרא כתבתיה למעלה:

ו אָמְרָה נָפְלוּ עָלֵינוּ עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים הוּא נֶהֱרַג וַאֲנִי נִצַּלְתִּי נֶאֱמֶנֶת. שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַהֲרֹג אֶת הַנָּשִׁים כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁנִּצְּלָה הִיא כָּךְ נִצַּל הוּא:

מגיד משנה אמרה נפלו עלינו עכו"ם. ברייתא שם והטעם מבואר שם:

ז הָיָה דֶּבֶר בָּעוֹלָם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי נֶאֱמֶנֶת שֶׁדָּבָר פָּשׁוּט בְּפִי כָּל אָדָם שֶׁבִּשְׁנַת הַדֶּבֶר זֶה חַי וְזֶה מֵת. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּמוּתוּ בַּדֶּבֶר נְעָרִים חֲזָקִים וְיִנָּצְלוּ הַזְּקֵנִים הַחוֹלִים. וּלְפִי זֶה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא סָמְכָה דַּעְתָּהּ עַל רֹב הַמֵּתִים:

מגיד משנה היה דבר בעולם. שם (דף קי"ד ע"ב) דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה אמרי לה הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכא (דעתה) דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ע"כ. ופסק רבינו כלישנא בתרא:

לחם משנה היה דבר בעולם וכו'. הגירסא בספרים היא נאמנת וכן היא גי' ה"ה, והר"ן בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסימן ה' גורס בדברי רבינו אינה נאמנת:

ח כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁעֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בֶּן דַּעַת שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי כְּגוֹן עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֲבָל אִם שָׁמַע מִפִּי שׁוֹטֶה אוֹ מִפִּי קָטָן אֵינוֹ מֵעִיד וְאֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵיהֶם:

מגיד משנה כבר אמרו שעד מפי עד. זה פשוט ומתבאר ממה שיבא בסמוך שאין השומע מפי התינוקות מעיד אלא כשאמר דברים הרבה מעסקי מיתתו:

ט שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהֵן אוֹמְרִין עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ סַפְדָּנִין הָיוּ שָׁם וּפְלוֹנִי הֶחָכָם וּפְלוֹנִי עָלָה אַחַר מִטָּתוֹ כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ בְּמִטָּתוֹ הֲרֵי זֶה מֵעִיד מִפִּיהֶן עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ:

מגיד משנה שמע מפי התינוקות. משנה פרק האשה צרה (יבמות דף קכ"א:) ר' יהודה אומר אפי' שמע מפי התינוקות אומרים הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני. ובגמ' הקשו ודלמא לא אזול ותירץ שמואל דקאמרי אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני והקשו ודילמא קמצא בעלמא שכיב להו ואסיקו ליה על שמיה ותירצו דקאמרי וכו' כך וכך ספדני הוו התם ע"כ בגמרא. וזה מבואר ובתוספתא אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ע"כ וכתבה הרשב"א ז"ל:

י יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר הָרַגְתִּי אֶת פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו שֶׁאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע וַהֲרֵי הֵעִיד שֶׁמֵּת:

מגיד משנה ישראל שאמר הרגתי את פלוני ה"ז תנשא וכו'. משנה וגמ' פרק כיצד (יבמות דף פ"ה) ומבואר הטעם שם שכתב רבינו:

יא כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָעַכּוּ"ם שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. כֵּיצַד. הָיָה עַכּוּ"ם מֵסִיחַ וְאָמַר אוֹי לִפְלוֹנִי שֶׁמֵּת כַּמָּה הָיָה נָאֶה וְכַמָּה טוֹבָה עָשָׂה עִמִּי. אוֹ שֶׁהָיָה מֵסִיחַ וְאוֹמֵר כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ נָפַל פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּנוּ וָמֵת וּתְמֵהַנִי לְדָבָר זֶה כֵּיצַד מֵת פִּתְאֹם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁהֵן מַרְאִין שֶׁאֵין [ב] כַּוָּנָתוֹ לְהָעִיד הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן:

מגיד משנה כבר אמרנו שהעכו"ם המסיח לפי תומו. שם פרק האשה צרה (שם קכ"א) מסקנת הגמ' דאם נתכוון להעיד אין עדותן עדות וא"צ לומר אם נתכוון להתיר ואין לך צד שהוא נאמן אלא המסיח לפי תומו. ומ"ש וישראל ששמע מתבאר מן המעשה שאכתוב בסמוך:

כסף משנה כיצד היה העכו"ם מסל"ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'. כתב הריב"ש אם לא בא לב"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו"ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו"ם הוא ואין זה מסל"ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות:

לחם משנה כבר אמרנו שעכו"ם שהסיח לפי תומו וכו' וכיוצא בדברים אלו וכו'. כשהלשון מוכיח שיאמר מת בקשר דברים קודם אבל אמר מת פלוני מסל"ת לא מהני וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י בסימן הנזכר ואמר שם שצריך שיקדים דברים דומיא דמאן איכא בי חסא וכבר תמה הרב הגדול מוהר"י בן לב ז"ל בריש חלק ג' דאדרבא משם משמע בהפך דמאן איכא בי חסא פירושו מי מאנשי ביתו של חסא שישמע דברי ואדרבא זה נראה קצת דמתכוין להעיד והריב"ש ז"ל הביאו בתשובה לראיה לומר שאין צריך שיקדים דברים דהא הכא לא סיפר דברים קודם לכן אדרבא אמר מי מאנשי ביתו של חסא שישמע וכו' עד שמכח קושיא זו פי' הרב הנזכר שאולי הר"ן מפרש מאן איכא בי חסא שרוצה לומר לא נשאר לו לחסא שום זרע ואין מקים יריעותיו עם היות שזה פירוש דחוק הוא ומ"מ כבר נתיישב. אבל מ"מ קשה טובא מההיא דפרק כל הגט (דף כ"ט:) דהקשו שם לרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב"ד של ישראל וכו' מההיא דשמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו מקומנטריסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכו' לעולם מת ממש ונהרג ממש דכוותיה גבי עכו"ם אמאי לא הא קי"ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני וכו' והשתא לדעת רבינו והר"ן דס"ל דבלא הקדמת דברים לא מהני קשה דא"כ מאי מקשה התם לא מהני משום דלא הקדים דברים. וי"ל דהתם הכי קא מקשה ודאי דהאי מת והאי נהרג בהקדמת דברים הוא ומסיח לפי תומו הוא דאי לאו מסיח לפי תומו הוא ומש"ה אינו נאמן מאי שנא דנקיט קומנטריסין משום דהם ב"ד של עכו"ם כל עכו"ם נמי שלא יאמר הקדמת דברים ואינו מסיח לפי תומו אינו נאמן אלא ודאי מדנקט קומנטריסין משמע דאע"ג דבכל עכו"ם נאמן הכא אינו נאמן משום דהוו קומנטריסין ולהכי פריך והא קי"ל וכו' ולהכי תירץ דשאני ערכאות עכו"ם משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו והשתא אתי שפיר דנקט קומנטריסין וכן למאי דס"ד יוצא למות יוצא ליהרג קאמר שפיר נקט קומנטריסין להודיענו דהך מיתה והך הריגה הוי בדיני עכו"ם:

יב יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁמַע מֵעַכּוּ"ם הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם אֲמַתְלָא בְּשִׂיחַת הָעַכּוּ"ם שֶׁמָּא לֹא יִתְכַּוִּן אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר. כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַגְתִּי פְּלוֹנִי. אֵין זֶה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהַטִּיל אֵימָה עַל זֶה:

מגיד משנה בד"א שלא היתה שם אמתלא. מעשה שם ההוא עכו"ם דהוה קא"ל לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי לי בשיל לי קדרא בשבתא ולא בשיל וקטילתיה ופשטוה לאיסורא דאמרינן לא נתכוין אלא לאיים את זה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א