א אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוֹ בַּאֲבַר בְּשָׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר. וְאֵין כּוֹתְבִין בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה:
מגיד משנה אין כותבין את הגט וכו'. פרק המביא תניין (דף י"ט) משנה בכל כותבין בדיו וכו': כתבו באבר וכו'. שם תני ר' חייא כתבו באבר וכו' ומדתני כתבו ולא תנא כותבין שמעינן דלכתחלה לא יכתוב בהן זהו דעת רבינו:
כסף משנה כתבו באבר. פרק ב' (דף י"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס"ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל"ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל"ש באברא ל"ש במיא דאברא כשר. ומ"ש בשחור פירש"י דהיינו פחמים ושיחור פירש"י אדרימנ"ט:
לחם משנה כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר וכו'. קשה דהיל"ל דהיינו דוקא מיא דאברא ולא אבר כדאמרינן בגמרא (דף י"ט) והרב ב"י ז"ל סי' קכ"ד כתב דרבינו סובר דרב פליג עליה דשמואל בפירוש הברייתא ואפילו נאמר כן לדעת הרי"ף לדעת רבינו קשה לאומרו משום דפסק כמאן דאמר ברוק וטעמא דסבירא ליה דלא פליגי כל הני אהדדי וכדכתב הרב בית יוסף עצמו בסימן ק"ל ובשלמא להרי"ף שלא הביא אלא דברי רב לבד אפשר לומר כן. וי"ל שרבינו מפרש הפך מפירוש הרא"ש ושאר המפרשים דאברא עדיף ממיא דאברא ומאי דאמר שמואל דרושמין באבר היינו מיא דאברא כלומר ששרו בו האבר ואינן רושמין כל כך ולכך סתם כאן וכתב באבר כשר דמשמעות אבר הוי אבר ממש. והרב המגיד כתב דמדתני כתבו משמע ליה לרבינו דהוי בדיעבד וא"ת גבי איסור הנאה דאמר שם כתבו על איסור הנאה כשר למה כתב רבינו דלכתחלה כותבין באיסור הנאה היה לו לומר דלכתחלה אין כותבין אלא בדיעבד. ויש לומר מהתם משמע דהוי אפילו לכתחילה משום דהא טעמא פירוש בגמרא דנתינה לא משמע אלא נתינת גט ומהך טעמא אפילו לכתחילה הוי. אי נמי הך הכרח שכתב כאן הרב המגיד דמדאמר כתבו משמע דלכתחילה לא יכתוב הוא מוסמך עם הכרח אחר האמור בלשון האחר דבגמרא לא אמרו לאתויי הא משמע דהכא הוי בדיעבד דוקא ולכך לא אמרינן דמתניתין הביא הא:
ב כּוֹתְבִין בְּמֵי עַפְּצָא לְכַתְּחִלָּה עַל גַּב הַנְּיָר וְהָעוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מְגִלָּה עֲפוּצָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. וְאִם כָּתַב אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הַכּל כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט וַאֲפִלּוּ עַל אִסּוּרֵי הֲנָאָה. וְכוֹתְבִין עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְהוּא שֶׁיִּתְּנוֹ לָהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה:
ג כֵּיצַד כּוֹתֵב ( אוֹתוֹ). עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל [א] הֶעָלִין וְעַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד וְעַל קֶרֶן שֶׁל פָּרָה. וּמוֹסֵר לָהּ הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ הַנְּיָר הַמָּחוּק וְהַדִּפְתְּרָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים:
מגיד משנה (ב-ג) כותבין במי עפצא. שם וכל דבר שהוא מתקיים לאיתויי מאי לאיתויי הא דתני ר' חייא כתבו במי טריא ואפצא כשר. ואע"פ שג"כ שנינו כאן כתבו ומשמע דוקא דיעבד כתב רבינו שכותבין לכתחלה משום דאמרינן במתני' בכל כותבין וכו' שהיה לכתחלה ואתיא לאיתויי הא דרב חנניא ומפני שזו דרבי חנניא היא אפילו לכתחלה והאי דרב חייא היא דוקא בדיעבד אמרו בגמרא דמשנתנו שהיא לכתחלה אתיא לאיתויי הא דר' חנניא ולא אמרו דאתיא לאיתויי הא דרבי חייא זה דקדק רבינו בטוב עיונו. ומה שכתב רבינו אבל לא על גבי מגילה עפוצה מפורש בגמרא בביאור: על הכל כותבין וכו'. שם (דף כ') בגמרא כתבו על איסורי הנאה כשר: וכותבין על דבר שיוכל להזדייף וכו'. שם (דף כ"א:) משנה אין כותבין לא על הנייר המחוק וכו' ואמרו בגמרא מאן חכמים ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי. עוד שם אמר רבי אלעזר לא הכשיר ר"א אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ור"י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דה"ל תנאה מדכר דכירי (ליה) וקי"ל כר"י דרבי אלעזר תלמידו היה ולזה סתם רבינו וגם בהלכות לא כתבו ממחלוקת זה כלום. ומה שכתב רבינו על החרס וכו' כל הדברים שהזכיר מפורשים שם. ומה שכתב ונותן לה את הפרה כבר נתבאר ענינו פ"א:
ד הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵדֵי מְסִירָה. שֶׁהֲרֵי אֵין יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. אֲפִלּוּ הָיוּ מֻחְזָקִין בְּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּעֵדִים נִמְסַר לִי הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ שֶׁהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה:
מגיד משנה היה הגט חקוק על ידו וכו'. שם בעי רבי אמי ברבי חמא היו מוחזקים בעבד שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דלמא איהו מנפשיה עייל אמר רבא ותיפוק ליה דכתב דיכול להזדייף הוא ופירשו שם בגמרא משום דהכא ליכא קמן עדי מסירה דאי בעדים נחזי מאי קאמרי ותירצו דבעיי דרמי הוא בכתובת קעקע מאי הוי עלה ת"ש דאמר רשב"ל הגודרות אין להם חזקה פירוש גדרות צאן וכל דבר שיש בו רוח חיים אינו כשאר מטלטלין שיש לחוש שמא מאליהם באו לרשות זה הילכך בעבד דלמא הוא מנפשיה עייל והויא לה ספק מגורשת וכשהעבד הוא שלה הויא מגורשת גמורה כיון שהכתב בכתובת קעקע שאינו יכול להזדייף והויא לזה דומיא דטבלא שיתבאר בסמוך ונתבארו דברי רבינו:
ה הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא וְהָעֵדִים עָלָיו וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻחְזָקִין בְּטַבְלָא [ב] שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו אִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה:
מגיד משנה היה הגט חקוק על הטבלא וכו'. שם (דף כ') בעיא דאיפשיטא:
ו חָקַק הַגֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל טַס שֶׁל מַתֶּכֶת אִם חָפַר יַרְכֵי הָאוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כְּתָב הוּא. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ירמיה יז-א) 'כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל' כְּלוֹמַר שֶׁהוּא חֲפָרוֹ. וְכֵן אִם חָקַק הַיְרֵכוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַטַּס עַד שֶׁבָּלְטוּ בִּפְנֵי הַטַּס. [ג] אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת עַד שֶׁיֵּרָאוּ הַיְרֵכוֹת גְּבוֹהוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן כִּכְתַב דִּינַר זָהָב שֶׁהַכְּתָב בּוֹלֵט אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּתָב:
מגיד משנה חקק הגט על הלוח וכו'. שם ת"ר וכתב ולא וחקק והקשו למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהי עבד שיצא בכתב שעל גבי הטבלא ופנקס יצא לחירות ותירצו ל"ק הא דחק תוכות הא דחק ירכות ומבואר שם בסוגיא דירכות אפילו בולטות וכגון שחקק מאחורי הטס שהוא כשר ונתבארו דברי רבינו:
ז הַמְקָרֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב אוֹ שֶׁרָשַׁם עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן. גֵּט שֶׁנִּכְתַּב בִּכְתָב מִן הַלְּשׁוֹנוֹת וְעֵדָיו חֲתוּמִין בִּכְתָב אַחֵר כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיְּהוּ הָעֵדִים מַכִּירִין לְשׁוֹן הַכְּתָב וְהַכְּתִיבָה
מגיד משנה הקורע על העור וכו'. בירושלמי בפ' זה הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול ובתוספתא אמרו הדברים בהפך שהקורע פסול והרושם כשר. ויש תימה על רבינו למה הכשיר שניהם. ועוד אני תמה בזה שהוא כתב פי"א מהלכות שבת הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב וא"כ למה אמר בכאן כשר ואיני יודע בזה טעם נכון. ואולי משום דקי"ל דאפילו על העלה של זית כשר אע"פ שאינו מתקיים מה שאין כן לענין שבת כנזכר שם וצ"ע. ובתוספתא משמע דאפילו בגט בעינן דבר של קיימא ועלה של זית של קיימא הוא וכן אמרו שם על עלה של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא כשר על עלי חזרת על עלי כרשין על עלי בצלים על עלי ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול ולא סמך עליה רבינו כיון שלא הוזכר זה בגמרא: כותבין הגט בכל כתב וכו'. משנה פרק המגרש (דף פ"ז:) ונתבאר בסוגיא פ' המביא תניין דבכל כתב ובכל לשון כשר: גט שכתוב בכתב מן וכו'. בפ' המגרש גט שכתבו עברית ועדיו יונית ובירושלמי פתר לה כשהיו יודעים לקרות ולא היו יודעים לחתום או שהיו יודעים את שניהם וחתמו באי זה מהם שרצו:
כסף משנה גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה. יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע"פ מ"ש בפ"א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ"ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ"א ואע"פ שמדברי הירושלמי שהביא ה"ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה:
ח * אֶחָד מִן הָעֵדִים חָתַם בִּכְתָב (לָשׁוֹן אַחַת) וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בִּכְתַב לָשׁוֹן אַחֶרֶת כָּשֵׁר. אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת הַגֵּט כָּתוּב בְּלָשׁוֹן אַחַת וּמִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת פָּסוּל:
ההראב"ד אחד מן העדים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דבר זה מצאו בתוספתא ולא כמ"ש אלא כך אמרו גט שכתבו בה' לשונות וחתמו עליו ה' עדים בה' לשונות פסול אבל אם חתמו עליו באחת מן הלשונות לא שמענו ואפשר שהחתימה מצרפן, עכ"ל:
מגיד משנה אחד מן העדים וכו'. זהו סוף המשנה עד אחד עברית וכו': אבל אם היה וכו'. בהשגות א"א דבר זה מצאו בתוספתא וכו', ורבינו לא רצה להכשיר בשהחתימה אחת מפני האפשר הזה שכתב הר"א ז"ל וסעד לדבריו ממשנתנו שהכשירה כשהוא כתוב בלשון אחד והחתימות בלשון אחר או שאחד מהן כלשון הכתב והשנית בלשון אחר ולא הזכירה בשכתוב בשתי לשונות וחתום בלשון אחד ואם הדין היה שוה היה מזכירו המשנה ומשמע דדבר זה קולא הוא וכל שלא נזכרה בביאור אין לנו להכשיר. ואפשר גם כן שיש לרבינו בתוספתא גירסא אחרת או שהוא מפרשה דחתומין עליו דנקיט לדיוקא דידה הוא דדוקא כשהוא כתוב בחמש לשונות פסול הא אם היה כתוב בלשון אחד אף על פי שהחתימות שונות כשר אבל כשהוא כתוב בלשונות שונות אע"פ שהחתימה בלשון אחד פסול לפי שלא מצינו שהוכשר, כך נ"ל לדעת רבינו:
כסף משנה ומ"ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'. ה"ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב"ד וגם הר"ן הליץ בעדו והרשב"א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ"ל דל"ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ"ש הר"ן:
ט כָּל לָשׁוֹן שֶׁיִּכָּתֵב בָּהּ הַגֵּט צָרִיךְ שֶׁיִּזָהֵר הַסּוֹפֵר בְּדִבְרֵי הַגֵּט שֶׁלֹּא יְהֵא מַשְׁמָעָן שְׁנֵי עִנְיָנִים עַד שֶׁנִּמְצָא הַקּוֹרֵא אוֹמֵר שֶׁמָּא לְכָךְ וּלְכָךְ נִתְכַּוֵּן שֶׁאֵין מַשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁמָּא לְעִנְיָן זֶה נִתְכַּוֵּן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין. אֶלָּא יִהְיוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן סָפֵק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן אֶלָּא מַשְׁמָעָן עִנְיָן אֶחָד שֶׁגֵּרֵשׁ וְשָׁלַח פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית:
מגיד משנה כל לשון וכו'. זה מבואר בגמ' באותן דקדוקין שהזכיר רבינו בנוסח שלנו ובודאי שהוא הדין בכל הלשונות ופשוט הוא:
י וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַכְּתָב מְבֹאָר הֵיטֵב בְּאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב בּוֹ עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַקְּטַנִּים [ד] לִקְרוֹתוֹ שֶׁמַּכִּירִים אוֹתוֹ כְּתָב שֶׁאֵינָן לֹא נְבוֹנִים וְלֹא סְכָלִים ( וְלֹא בִּקְטַנִּים) אֶלָּא בֵּינוֹנִים. וְלֹא יִהְיֶה כְּתָב [ה] מְעֻקָּם וּמְבֻלְבָּל שֶׁמָּא תִּדְמֶה אוֹת לְאוֹת וְנִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה:
מגיד משנה וכן צריך וכו'. כבר נחלקו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שאם היו אותיות הגט נוגעות זו בזו פסול שכתב הגט צריך להיות ככתיבת הספרים שאמרו כל אות שאין גויל מקיף אותה מד' רוחותיה פסולה ואין זה עיקר אלא כדעת מי שמכשיר בו דבוקות וכ"כ הרמב"ן ז"ל פרק המביא תניין זה לשונו ומסתברא כיון שהותר ליכתב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם ועל עלה של זית ושלא בדיו לא בעינן מוקף גויל אלא כל אות שקורא אותה תינוק לא חכים ולא טפש כשרה בין נוגעת בין אינה נוגעת עכ"ל, והוא כדעת רבינו ורוב המפרשים ז"ל ועיקר. ומה שאמרו שיקרא האותיות מי שאינו לא חכם ולא טפש הוא ממה שנתבאר בכיוצא בזה פרק א' מהלכות תפילין:
יא הָיָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת שְׁנֵי עִנְיָנִים אוֹ שֶׁהָיָה בִּכְתָבוֹ עִקּוּם אוֹ בִּלְבּוּל עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרָא מִמֶּנּוּ עִנְיָן אַחֵר. הוֹאִיל וְנִקְרָא לְעִנְיַן הַגֵּרוּשִׁין וְיֵשׁ בּוֹ מַשְׁמַע גֵּרוּשִׁין הֲרֵי זֶה פָּסוּל. כְּבָר נָהֲגוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב הַגֵּט לְשׁוֹן אֲרָמִי וּכְנֹסַח זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְכָתְבוֹ בְּכָל לָשׁוֹן לְכַתְּחִלָּה:
לחם משנה כבר נהגו כל עם ישראל לכתוב הגט לשון ארמי וכו'. כבר כתבתי למעלה דה"ה סובר בדברי רבינו דהוא פסק כר' יהודה ובפירוש המשנה הסכים רבינו לזה שכתב שם ר' יהודה אומר אף על פי שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתב בו ודין דיהוי ליכי מינאי והלכה כר' יהודה ע"כ. משמע דס"ל דר' יהודה צריך מדרבנן קאמר דקאמר אע"פ שגופו של גט משמע דר"ל אע"ג דמן התורה גופו של גט הוא כך מ"מ מדרבנן צ"ל כן והלכה כר' יהודה ויש הוכחה לפירוש זה של רבינו מדהזכיר ר' יהודה ספר תירוכין וכו' וכל זה הלשון מדרבנן הוא ועל פי' זה פסק כר' יהודה ויסכימו דברי ה"ה ולא יחלוק רבינו עם מ"ש למעלה וגופו של גט וכו':
מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם
לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א