הלכות אישות – פרק שביעי י-כג – היד החזקה לרמב"ם

י הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז מִיכַּן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם נָתַן לָהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא נָתַן לָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּזוּזִים אֵלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אַף עַל פִּי [א] שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים אוֹ חָזְרָה הִיא [ב] אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. משנה בקידושין פרק האומר (ס'): הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני. ובגמרא (שם נ"ט) לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר אם נאבד השטר או נשרף תוך שלשים יום אינה מקודשת דומה לדין הגט המבואר פ"ט מהלכות גירושין וכן כתוב בהלכות גדולות. וכתב הרשב"א ז"ל מיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף והאריך בזה: ואם חזר בו וכו'. שם לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי וכו'. ואיפסיקא הלכתא שם כר' יוחנן וה"ה שהוא חוזר ופשוט הוא:

לחם משנה [הרי את מקודשת לי בזוזים אלו וכו'.] כתב ה"ה וכתב הרשב"א אם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת כו'. וא"ת אפילו אינו ש"פ הא חיישינן שמא ש"פ במדי והוי כקידושי כסף וי"ל דכיון דאין בו ש"פ אמרינן דודאי אין דעתו לקדש אלא בשטר אבל לא בתורת כסף אבל כשיש בו ש"פ אמרינן דקידשה נמי בתורת כסף וכי אמרינן חיישינן שמא ש"פ במדי היינו כשראינו שקידשה בתורת כסף:

יא בָּא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי [ג] לְעוֹלָם. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת וְתָפְסוּ בָּהּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי וְנַעֲשֵׂת אֵשֶׁת אִישׁ וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם כְּשֶׁיָּבוֹאוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן יִמְצְאוּ אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין הַקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ:

מגיד משנה בא שני וקידשה וכו'. זהו דין המשנה שהזכרתי ובגמרא אמר רב מקודשת לשני לעולם. ומתוך מ"ש רבינו ולאחר השלשים יום כשיבואו קידושי ראשון וכו'. נראה שהוא סובר כדעת הרמב"ן ז"ל שכתב שאם גרשה שני בתוך שלשים חלו קידושי ראשון. וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קידושי הראשון ע"כ. אבל הרשב"א חולק בזה ואומר דכל שקידשה אחר הרי חזרה בה מקידושי ראשון ובאותה שעה נפקעו לגמרי ושוב אינן חלין ואין לך חזרה גדולה מקבלת קידושי שני ואין סומכין על ירושלמי בזה אלו דבריו ז"ל:

יב הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּדִינָר זֶה וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק לִשְׁנֵיהֶם. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט בֵּין בְּתוֹךְ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין לְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם. הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם. וּבָא אַחֵר וְאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים. אֲפִלּוּ הֵן [ד] מֵאָה עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה קִדּוּשֵׁי כֻּלָּן תּוֹפְסִין בָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת לְכֻלָּן:

מגיד משנה האומר לאשה הרי וכו'. במשנה מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ובגמרא אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ואמרו שם דלרב מספקא ליה האי לישנא דמעכשיו לאחר ל' יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי. עוד שם אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחר ואמר מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ דאי (האי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן) תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי (האי לישנא) הוי חזרה דבתרא קידושין דהנך לאו קידושין והקשו פשיטא ותירצו מ"ד האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד קמ"ל (אביי דלא משמע אלא או תנאה או חזרה) עולא אר"י אפילו (קידושי) מאה תופסים בה ואמרו שם דטעמא דר"י משום דשיורי שיירי בקידושייהו וכל חד רווחא שבק לחבריה ומוכרח הוא שם בסוגיא דלר"י ודאי שיירו קאמרינן ולאו ספיקא הוי ובהלכות לא הביא אלא הא דרב ושמואל בלבד ושם כתוב וקי"ל כרב וכן הכריע הרמב"ן ז"ל ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י הא סוגיא מכרעת כרב ועוד דשמואל נמי פליג עליה דר"י בהא והוו להו תרי לגבי ר"י ואע"ג דפליג נמי עליה דרב מ"מ ליכא תרי לגבי רב מחד טעמא אלא מתרי טעמי. ועוד דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין ומן הטעם הזה פסק רבינו ג"כ כרב ומן הטעם הזה לא רצה לסמוך על הא דאביי דאית בה קולא ואמר דמאמצעי אינה צריכה גט משום דהאי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן כיון דפליגי ביה אמוראי אנן לא מכרעינן ביה אלא נקיטינן לכולהו חומרי ומספקינן ליה בתנאה בלחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש. זה נראה בדעת רבינו ובהלכות שלא כתבו הא דאביי אלא הא דרב בלבד בלא נתינת טעם לדבריו ויש מי שפוסק כר' יוחנן וכן דעת הרשב"א ז"ל: הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כבר נתבאר זה בסמוך:

כסף משנה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. במ"ש ה"ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר"ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל"ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה"ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה"ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה"ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא"כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה"ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע"ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר"י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה"ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור"י הלכה כר"י וא"כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי"ף סובר כן ומ"ש וקי"ל כרב לאו משום דס"ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר"י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי"ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר"י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר"י ודוגמת זה מצינו משום דס"ל כר"מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי:

לחם משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו וכו'. כתב הרב המגיד מ"מ ליכא תרי לגבי [רב] מחד טעמא אלא מתרי טעמי. וא"ת רב ושמואל נמי לגבי ר"י הוו מתרי טעמי. וי"ל דכולהו סברי תנאה הוי אלא חד אית ליה דודאי תנאה הוי וחד מספקא ליה וא"כ דמי לחד טעמא אבל שמואל ור"י הם מחולקים לגמרי בטעמים:

יג הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ עַל כָּל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיִי מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ:

מגיד משנה האומר לאשה וכו'. בפרק המגרש (דף פ"ב) נחלקו רבי אליעזר וחכמים במגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני שר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובעי ר' אבא בקידושין היאך תיבעי לר"א וכו' תיבעי לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דבעינן כריתות וליכא אבל בקידושין קנין כל דהו סגי או דילמא ויצאה והיתה לבתר דבעיא הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן בעינן ויצאה והיתה פירוש וכשם שאינה מגורשת לדעת חכמים כך אינה מקודשת לדעתם אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה וכו' ומפרש רבינו את"ל דאיתא לספיקא ולבעיא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע"פ שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקידושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר בדין ערוה החמורה. ויש פוסקין ודאי מקודשת מההיא דר' יוחנן דלעיל דאמר רווחא לחבריה שבק דה"ל כאומר לה הרי את מקודשת חוץ מאותם שיקדשוך תוך שלשים יום אלמא בקידושין בקנין כל דהו סגי לן ויש פוסקין כפשטיה דר' אבא דאינה מקודשת ופסק רבינו המחוור שבכולן: אבל אם וכו'. כבר נתבאר שם בגמרא (שם פ"ד) וכן מתבאר בהלכות דבע"מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה"ה לקידושין שהיא מקודשת וכתב רבינו ותהיה אסורה על אותו פלוני וכו' ודבר פשוט הוא וטעמו עמו:

לחם משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני וכו' הרי זו מקודשת מספק. לפי מ"ש ה"ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף פ"ב ע"ב) אם איתא לדר' אבא היינו לספיקא [ולבעיא] דר' אבא א"כ ההוא דינא דבא אחר וקידשה וכו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ושמעון אסרה על ראובן נקראת אשת שני מתים מספיקא. ויש להחמיר כיון שהוא ספק אם תפסי קידושין בחוץ אם לא וא"כ קשה על רבינו למה לא כתב דין זה בהלכות יבום וחליצה גבי דין אשת שני מתים שכתב בפ"ו: אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. כתב ה"ה כבר נתבאר שם בגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע"מ אפילו רבנן מודו דהוי גיטא וה"ה לקידושין וכו'. וקשה לי דאיך דמינו דין זה לגיטין דהא בגיטין אם אמר ע"מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט לדעת רבינו וכמ"ש בהלכות גירושין בפרק ח' הרי זה גיטך ע"מ שלא תינשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין וכו'. אבל אם אמר לה ע"מ שלא תינשאי לפלוני עד חמשים שנה הרי זה גט וא"כ אם היינו מדמין קידושין לגירושין היינו אומרים ג"כ בקידושין דאם אמר לה ע"מ שתהא מותרת לפלוני לעולם דאינה מקודשת כמו שאינה מגורשת בגירושין אלא צריך שיאמר ע"מ שתהא מותרת לפלוני עד חמשים שנה ורבינו לא כתב כן אלא כשאמר סתמא ע"מ שתהא מותרת לפלוני הרי זו מקודשת. אלא שי"ל דשאני הכא דהתנה בדבר שא"א לקיימו אלא עדיין קשה דל"ל למילף מגירושין אפילו דבגירושין לא ליהוי גיטא הוא בדין משום דאפשר לקיים התנאי והוי שיור אבל הכא שהתנה בדבר שא"א לקיימו שהוא מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אע"ג דאפילו בקידושין משמע בגמרא דכשראובן קידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה דחלין הקידושין ולא מיקרי מתנה על מ"ש בתורה התם דוקא הוא משום דלא הוציאו בלשון תנאי דלא אמר ע"מ אלא חוץ ולכך נתקיים אבל הכא מתנה על מ"ש בתורה הוא וא"כ לא צריך למילף בכאן מגירושין. וי"ל דנהי דמתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אבל רצה ללמוד מגירושין משום דכאן לא הוי תנאי אחר חיצוני אלא הם בגוף הקידושין דדוקא ע"מ שתבלעי קנה של מאה אמה וכו' דאומר הקידושין הם מוחלטין על תנאי זה ודאי דהוו קידושין והתנאי בטל אבל כאן שהתנאי הוא בענין הקידושין שאינן מוחלטין ה"א שהקידושין בטילין לכך הביא ראיה מגירושין דאע"פ שהתנאי הוא בענין הגירושין אפילו שאמר ע"מ שלא תינשאי עד חמשים שנה דהרי התנאי הוא בענין הגט עצמו ומ"מ לא הוי שיורא ג"כ בקידושין נימא הכי:

יד הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הַיּוֹם בְּאַחַת וּבְאַחַת לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה מִן קִדּוּשֵׁי פְּרוּטָה שְׁנִיָּה. אֲבָל אִם אָמַר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁאֶתְגַיֵּר. לְאַחַר שֶׁתִּתְגַיְּרִי. לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר. לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי. לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלֵךְ. לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ. אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְקַדְּשָׁהּ:

מגיד משנה הנותן שתי פרוטות וכו'. בעיא דבעי ר' אושעיא בקידושין פרק האומר (דף ס"ב) ולא אפשיטא התם אבל רבינו פסק אותה כפשטה דהוו קידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל כדבריו ואמר שיצא לו לרבינו מאותה סוגיא דפרק אע"פ (כתובות נ"ט) דאמרינן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש דקדשה ואמרו שם שהטעם מפני שבידו להקדישה עכשיו ואף ע"פ שיעבור בינתים זמן שאינו יכול להקדישה הרי היא מקודשת ואף בדין זה כיון דשניהם רוצין עכשיו בכך והיה בידם שתתקדש מעכשיו ולעולם אע"פ שבשעה שנתן לה גט הרי היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו מ"מ עכשיו הוא רוצה בכך וביד שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו ע"כ דבריו ז"ל. ומ"מ כתב בתשובה דנראה שהקידושין השניים לא עדיפי מהאומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' שכל שלא אמר מעכשיו יכולין הן לחזור בהן תוך הזמן אף כאן הכי שלא אמר מעכשיו ולאחר שאגרשיך וכתב שאף רבינו אפשר שסובר כן ואפילו אמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשך י"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו שכבר היא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלו דבריהם ז"ל: אבל אם אמר לאשה וכו'. משנה בפרק האומר (קידושין ס"ב):

כסף משנה הנותן שתי וכו'. כתבו ה"ה והר"ן בשם הרשב"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע"פ וכו'. ל"נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה"ז מקודשת דקאמר ה"ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל"כ כך ה"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים:

טו הָאוֹמֵר לִיבָמָה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הוֹאִיל וְאִלּוּ קִדְּשָׁהּ עַתָּה הָיוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ מִסָּפֵק:

מגיד משנה האומר ליבמה וכו'. במשנה זו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת והעמידה ביבמות פרק האשה רבה (דף צ"ב) כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולמ"ד אין תופסין ביבמה אע"פ שתופסין בשאר חייבי לאוין אתיא מתניתין אפילו כרבנן הילכך אנן דקי"ל דיבמה יש בה ספק קידושין כדאיתא התם וכנזכר פ"ד אף כאן היא ספק מקודשת ודבר פשוט הוא לפי הסוגיא אשר שם וכן כתבו מן המפרשים ז"ל:

כסף משנה האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. מדברי ה"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי:

טז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת * וְהֻכַּר הָעֵבָּר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ אַחַר שֶׁתֵּלֵד עַל יְדֵי אָבִיהָ כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס אוֹתָהּ בְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶן דֹּפִי:

ההראב"ד והוכר העובר וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא כותיה:

מגיד משנה האומר לחבירו וכו'. במשנה קידושין פרק האומר (דף ס"ב) האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא הביאו ברייתא כיוצא בזה וא"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין והעמידוה בגמרא בלשון אחרון בשהוכר עוברה וסובר רבינו שאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בהוכר עוברה מודה וי"מ סוברין כן והם מפרשים הסוגיא על דרך זה ויש חולקין ואומרים דלדידן דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל אפילו הוכר עוברה אינה מקודשת וזהו דעת ההשגות וכך כתוב שם א"א לפי ההלכה וכו' ולית הלכתא כוותיה ע"כ ודבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים גם כן ודעת רבינו האיי כדעת ההשגות ויש לחוש לדברי רבינו וקצת מפרשים: ויראה לי שצריך וכו'. סברת רבינו ראויה אליו ז"ל:

כסף משנה ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. בפ"ג דקידושין (דף ס"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת"כ דר"י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב"ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דמוקי לראב"י כשיטה דאלמא ס"ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב"י בשחת דהוי דבר שב"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואביי ס"ל דראב"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב"ל ומש"ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב"ל מיקרו. וכתב הר"ן ואע"ג דראב"י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר"ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב"ם כתב דאומר אם ילדה עכ"ל:

לחם משנה האומר לחבירו אם ילדה אשתך וכו'. כתב הרב המגיד לתרץ השגת הראב"ד וסובר רבינו דאפילו מי שסובר שאין אדם מקנה וכו' בשהוכר עוברה מודה ויש כאן מקום עיון איך ניישב הסוגיא על דרך זה. וי"ל דמפרש רבינו דמה שאמרו בגמרא (דף ס"ב:) בלשון אחרון כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל ר"ל דברי הכל בין רבנן בין ר' אליעזר ולא כפירוש רש"י דפירש בין לרבה בין לרב יוסף דלשון דודברי הכל משמע דברייתא אתיא כדברי הכל ולא שייך לומר כן אלא לפירוש רבינו אבל לפירוש רש"י ולדברי הכל מנא ליה. ומ"ש בלישנא קמא כמאן אי כרבה בשהוכר עוברה לאו כפי' רש"י ז"ל דהוא אליבא דר"א אלא כלומר לא מצית לאוקמי אפילו בשלא הוכר וכר"א לרבה דהא לרבה לר"א הוכר בעינן אלא ע"כ מוקמת לה בשהוכר עוברה ואתי בין לרבנן בין לר"א דאפילו רבנן מודו בשהוכר עוברה אבל לרב יוסף מוקמינן אפילו בשלא הוכר עוברה וכר"א. והרב מהר"י ן' לב בפסקיו הראשונים תירץ לדעת רבינו תירוץ דחוק ושכח תירוץ הר"ן אבל איכא למירמי על תירוץ הר"ן דפסק רבינו בהלכות תרומות כרבנן כדהקשה שם הרב בעל כ"מ ולפי הפירוש שכתבתי אתי שפיר אבל מ"מ קשה דבהלכות מכירה כתב המזכה לעובר לא קנה דהיה לו לבאר שם דאם הוכר עוברה קנה:

יז הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ דִּינָר אֶחָד הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשֶּׁלָּקְחָה הַדִּינָר וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִים לָהּ הַשְּׁאָר. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁאַשְׁלִים לִיךְ מֵאָה דִּינָרִים שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ מֵעַכְשָׁו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לָהּ בְּמֵאָה דִּינָרִים סְתָם אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין אֵלּוּ וְהִתְחִיל לִמְנוֹת לְתוֹךְ יָדָהּ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּשְׁלִים [לָהּ מֵאָה] וַאֲפִלּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר זֶה בָּזֶה. * וְכֵן אִם נִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר אוֹ נִמְצָא מֵהֶן דִּינָר נְחשֶׁת אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהֶם דִּינָר רַע אִם יְכוֹלָה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק יַחֲלִיפֶנּוּ וְאִם לָאו אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

ההראב"ד וכן אם נמצא מנה חסר וכו' נמצא בהם דינר רע כו' לא יחליפנו. כתב הראב"ד ז"ל אינו כן דהכי איתא בגמרא כו' עכ"ל:

מגיד משנה האומר לאשה וכו'. פ"ק א"ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דא"ל ע"מ דמי וא"ר הונא אמר רב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ובפרק האיש מקדש אמרו בגמרא דפליגי ת"ק דברייתא וי"א באומר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר דת"ק סבר אינה מקודשת וי"א סברי מקודשת ואמרו שם אלא הא דאמר ר' אלעזר וכו' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ותירצו מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למתבעיה מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מילתא למתבעיה ויש פוסקין כת"ק וכל שנתן לה מנה חסר דינר אינה מקודשת וזה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ן פסק כיש אומרים ודקדק כן מן הברייתא שהביאו פ"ק ואזכיר אותה בסמוך וזהו שבהלכות לא הביא סוגיא זו שבפרק האיש מקדש וזה נראה דעת רבינו שלא חלק וכתב ונתן לה אפילו דינר אחד וכו': בד"א כשאמר לה וכו'. שם פ"ק הקשו על ר"א מדתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו א"ל התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף ותירצו שם דכולה ברייתא במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זו ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר הוא נמי במנה זו ודינא אחרינא קא תני דכל שהטעה אותה שאין שם מנה אינה מקודשת וממילא בטלו הקידושין ואפילו בלא חזרה ואפילו ישלים וכן פירשו קצת מפרשים ז"ל ועיקר ועוד שם אוקימתא אחרת לתרץ הברייתא לדעת ר' אלעזר דרב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכולא מנה ופירשוה דלעולם רישא דברייתא במנה סתם ולא תיקשי לר' אלעזר דמונה והולך שאני דאע"ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתיה דמונה והולך דעתה אכולא מנה אבל בההיא דר' אלעזר דלא נתן לה אלא דינר וקבלתיה ודאי לשם קידושין קבלתיה ע"מ שישלים. ומתבאר מן ההלכות ורבינו שאין הלכה כאוקימתא זו דרב אשי והטעם משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמרא והך הויא לישנא דאמורא ולא שבקינן לישנא דגמרא ותפסינן לישנא דאמוראי וכן מפורש בכיוצא בזה בהלכות בסוף ערבי פסחים ונתבארו דברי רבינו: וכן אם נמצא מנה חסר דינר וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ואמרו שם בגמרא האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקבלה ותירצו לא צריכא דיהבי' ניהלה בליליא אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי פי' ולא הכירה בו מעיקרא. ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכן לא נזכר בהלכות מפני שכשהזכירו נמצא משמע שלא היתה יודעת בו כשקבלתו: נמצא בהן דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו וכו'. כך היא עיקר הנוסחא בספרי רבינו ומבואר הוא שם דאמרינן האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת ותירץ רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק וזה מבואר. והר"א ז"ל מצא נוסחא בספרי רבינו שכתוב בה לא יחליפנו ולפיכך כתב בהשגות אמר אברהם אינו כן דהכי איתא בגמרא נמצא דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לענין מנה תנן יחליף אבל אע"ג דלא החליף מקודשת ע"כ. וכבר כתבתי שהנוסחא המדוקדקת היא יחליפנו:

כסף משנה בד"א כשא"ל במאה דינרים סתם וכו'. כתב ה"ה שם פ"ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח"כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע"ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה"ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי"ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש"י פירש בענין אחר:

לחם משנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין וכו'. קשה מאי אפילו אדרבא בגמ' פרק האיש מקדש (דף מ"ז) מוכח דטפי עדיף כשנתן לה מעט משום דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' אבל כשהנשאר הוא מעט אז כסיפא לה מילתא למיתבעי' ואינה מקודשת. וי"ל דדעת רבינו לפסוק דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי' דאם הנשאר הוא מעט כמו דינר לבד אז ודאי כסיפא לה מילתא אבל כשהנשאר הוא עשרה דינרים לא כסיפא ואז עדיף טפי מכשנתן לה דינר אחד דכיון דלא נתן לה אלא דינר אחד אע"ג דלא כסיפא לה מילתא מ"מ לא סמכא דעתה כ"כ כיון שלא נתן לה אלא דינר אחד לבד אבל כשנתן לה דינרים רבים והנשאר ג"כ רבים אז סמכא דעתה מפני שמה שנתן לה רבים והנשארים רבים ולא כסיפא לה מילתא ובערך זה כתב רבינו אפילו. וא"ת א"כ מנין לו לה"ה דרבינו פסק כי"א מדכתב אפילו הא לא כתב אפילו אלא בערך זה אבל לעולם בחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת. וי"ל דמ"מ מדסתם רבינו משמע ליה לה"ה דבכל גווני קאמר רבינו דאל"כ היה לו לפרש דהיכא דחסר דינר אחד לבד אינה מקודשת:

יח אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּבְגָדִים אֵלּוּ שֶׁהֵן שָׁוִין חֲמִשִּׁים דִּינָרִים וְהָיוּ שֶׁל מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָאִשָּׁה מִתְאַוָּה לָהֶן אִם הָיוּ שָׁוִין חֲמִשִּׁים הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁעַת לְקִיחָה. וְאֵינָן צְרִיכִין [ה] שׁוּמָא בַּשּׁוּק וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת כְּדֵי שֶׁתִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ אֶלָּא הוֹאִיל וְהֵן שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם אֵינָן שָׁוִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה אמר לה הרי את מקודשת וכו'. בגמרא (דף ז') ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשים ושוו חמשים רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהיו הקידושין בטלים כיון שלא נשומו קודם קבלתה כמו שפירש"י ז"ל אלא שאינן חלין עד שיהיו נשומין ומ"מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא דשיראי לא צריכי שומא. וממ"ש רבינו והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם נראה שהוא סבור שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. ויש מפרשים אחרים שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות הם שומא:

כסף משנה אמר לה הרי את מקודשת וכו'. שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ"ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה x. ז"ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע"כ מה שמצאתי בשם מ"מ: ועתה אני חוזר לכתוב מה שנ"ל לחדש הנה בפ"ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר"ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל"ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א"ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב"ם בפ"ז מה"א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ"ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש"י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ"מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא:

לחם משנה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. כתב ה"ה [בגמרא] ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא ואמרו שם אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי [שומא] כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. ומלשון רבינו נראה שהוא מפרש דאפילו רב יוסף לא אמר שיהו הקידושין בטלין כיון שלא נישומו קודם קבלתה וכמו שפירש רש"י ז"ל אלא שאינן חלין עד שיהו נישומין ומ"מ לענין דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיקא הלכתא בהדיא דשיראי לא צריכי שומא. וממה שכתב רבינו והם של משי וכיוצא בהן שאשה מתאוה להן נראה שהוא סבר שאין הדין כן בכל דבר וזהו שאמרו שיראי לא צריכי שומא ולא אמרו כל מידי לא צריכי שומא. וי"מ שאמרו דדוקא שיראי ששומתן ניכרת אבל באבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלים מחבירתה צריכות שומא ע"כ. ואיכא למידק לכאורה חדא שמה שמפרשים דאם נישומו אחרי כן לדעת רב יוסף מקודשת קשה על הראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדבריו דהראיה ראשונה דקאמר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים קשה לדידיה מי ניחא דהא בתורת תבואה וכלים נמי אמאי אינה נקנה נשיימינהו אחר שנתנה לו ומהני, מיהא הא לא קשיא כל כך דמצינן לומר דה"ק אינו נקנה כל זמן שלא נישומו אבל אם נישומו אח"כ מהני. אבל הראיה השניה קשה דקאמר עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר ולא כלום ואמאי לא אמר ולא כלום נשיימינהו השתא אחר שנתנה לו ודוחק הוא לפרש כן דלא אמר כלום ר"ל כל זמן שלא שמו אותו אח"כ. וע"ק במ"ש דדוקא שיראי לא צריכי שומא אבל בשאר דברים צריכי א"כ מה ראיה מביא לדבריו דברייתא דקאמר אינו נקנה בתבואה וכלים שפיר קאמרה אליבא דרבה דע"כ לא קאמר רבה אלא גבי שיראי שהאשה מתאוה להן דהא רבה גבי מעשה דשיראי אמר למילתיה כדאמרינן בגמרא (דף ז':) ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' אבל בשאר דברים מודה ועל הא קאמרה ברייתא דאינו נקנה וכן ברייתא דעגל וטלית מיתוקמא שפיר אליביה דבשאר דברים מודה רב כדפרישית. וע"ק דרבינו שמחלק כאן בין דין שיראי לדבר אחר גם גבי כהן היה נראה שיחלק כן דהא בגמרא השוו אותם וא"כ בפרק ז' מהלכות בכורות גבי פדיון הבן למה לא ביאר רבינו מכל זה כלל דצריך שומא ואם הוא דבר שהכהן מתאוה להן אינו צריך שומא. וע"ק דכאן היה לו לפרש דאי אמר בכל דהו מקודשת ומיהו י"ל דכיון דלא אמר לה ששוה חמשין היינו כל דהו ומדכתב רבינו אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים הם חמשין דינרין משם נלמוד דאי לא אמר ששוים חמשין דמקודשת אבל לקושיי קמאי לכאורה יש מקום עיון וכד מעיינינן אשכחנא דכל הני דאקשינן לאו מילתא היא ומילי דכדי נינהו דהא כל אלו הדברים שפירש ה"ה החילוק של שיראי לדברים אחרים וכן מאי נישומו אח"כ לדעת רב יוסף דמקודשת אינו אלא ללישנא קמא דהוי טעמא משום דסמכא האשה דעתה אבל ללישנא בתרא אזלינן בתר טעמא דקיץ משום דאמר כסף אמר קרא מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ואין בזה חילוק בין שיראי לדבר אחר דלא הוי טעמא משום סמיכת דעתא דאשה דקיץ בעינן ואפילו אם נישומו אח"כ לא מהני דבשלמא כי הוי טעמא משום סמיכות דעת די שישומו אח"כ כדי שתסמוך דעתה אבל כי אמרינן טעמא דקיץ אפילו שישומו אח"כ לא מהני והראיות שמביא רב יוסף בגמרא לדעת רבינו ללישנא בתרא דללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת בכהן לא אזלינן בתר סמיכת דעתיה ולא בעינן שומא כלל ומאחר ששוין אע"פ שלא נישומו (אותן) לא איכפת לן כלל וע"כ צריך לתרץ ברייתא דעגל זה דלא שוי וכגון דקביל כהן עילוי' כדתירצו בגמרא וכן ברייתא דעבד עברי דאינו נקנה צריך לתרצה ג"כ בתירוץ שתירצו בגמרא בתורת כסף הוא נקנה וכו' דכיון דלא הוי טעמא ללישנא קמא אלא משום סמיכות דעת לא שייך הך טעמא אלא באשה לבד. ורבינו פסק כלישנא קמא וכנראה מדברי ה"ה שהוזכר כן בלשונו וטעמו משום דאמר בגמרא וכו' שיראי לא צריכי שומא ומדקאמר שיראי משמע דיש חילוק בין שיראי לדבר אחר כדכתב ה"ה וזה אינו אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכת דעת אבל ללישנא בתרא לא כדכתיבנא וזה הביאו לרבינו לפסוק כלישנא קמא ובזה עלו כל דבריו נכון. ומה שפירש בדברי רב יוסף ללישנא קמא דאם נישומו אח"כ דמהני נראה שטעמו לתרץ הקושיא שהקשו התוס' מההיא דחכמים דאמרי שמין את הנייר וכו' משמע שמין אחר הקידושין ולפירוש רבינו ניחא דשומא אחר הקידושין מהני לדעת רב יוסף וכן אתי שפיר לפירושו ההיא דאמרינן לקמן (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי יתיב רב שימי בר חייא [קמיה דרב] וקא מעיין בה אי אית בה ש"פ וכו' דכתבו שם התוס' דנראה דאתי דלא כרב יוסף והוא דוחק דכיון דהוי כרב יוסף בשאר מילי דלא הוו שיראי בעי שומא א"כ הוי רב שימי דלא כהלכתא אבל לדעת רבינו אתי שפיר דהשומא אחר הקידושין מהניא לרב יוסף. ולמה שכתבתי דללישנא בתרא אין חילוק בין שיראי לדבר אחר יש סיוע לדבר ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דלר"ת דמחלק בין שיראי לאבנים טובות ומרגליות לא הוי אלא ללישנא קמא דאזלינן בתר סמיכות דעת וכן י"ל לדעת רבינו. ומ"מ קשה קצת בדברי ה"ה שכתב דלענין דינא לא נפקא לן מידי בין פירוש רבינו שפירש ששומא אחר קידושין מהניא לדעת רב יוסף ולרש"י דהא ודאי נפקא לן טובא דהא פסקינן כרב יוסף במילי דלא הוו שיראי שהאשה מחמדת להם ובהא לרש"י ז"ל לא מהני שומא אחר הקידושין ולרבינו מהני והר"ן בפירוש ההלכות כתב דלא נפקא לן בין פירוש רבינו לפירש"י כלל. אבל דברי ה"ה הם מגומגמים. ותו תמיהא לי דמ"ש רבינו בהלכות עבדים פרק ב' כיצד מכר עצמו במאה וכו' וגורע הדמים ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים דהא אמרינן בגמרא ישיב אפילו שוה כסף ואוקמוה בתורת דמים הוא נקנה ולא בתורת תבואה והכי היה לו לרבינו לכתוב ודבריו קשים וצ"ע:

יט אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ עֲסוּקִין בְּדִבְרֵי אֵרוּסִין הוּא אוֹמֵר בְּמֵאָה דִּינָרִים אֲקַדֵּשׁ אוֹתָךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי מִתְקַדֶּשֶׁת לְךָ אֶלָּא בְּמָאתַיִם וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזוֹ לְבֵיתָהּ וְאַחַר כָּךְ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה וְקִדְּשׁוּ סְתָם. אִם הָאִישׁ תָּבַע אֶת הָאִשָּׁה יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וְאִם הָאִשָּׁה תָּבְעָה אֶת הָאִישׁ יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ:

מגיד משנה איש ואשה שהיו עסוקים וכו'. תוספתא נזכרת בהלכות שם:

כ הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ סְתָם אוֹ עַל תְּנַאי אַחֵר אוֹ שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה העושה שליח לקדש לו וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות שכל ששינה שליח שליחותו אין דבריו קיימים וגדולה מזאת תתבאר בענין הגט פרק תשיעי מהלכות גירושין שאם אמר לו לא תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת:

כא אָמַר לוֹ קַדְּשָׁהּ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קַדְּשָׁהּ לִי וַהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ קַבֵּל לִי קִדּוּשַׁי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבְּלָם לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הַבַּעַל בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִבֵּל לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ:

מגיד משנה אמר לו קדשה וכו'. משנה פרק האיש מקדש (דף נ'): וכן היא שאמרה וכו'. בדין שליח קבלת הגט מפורש כן פרק התקבל (דף ס"ה) והוא הדין לשליח דקידושין ופשוט הוא:

כב הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזְרוּ בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי [ו] דִּבּוּר אֵין חֲזָרָתָם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת:

מגיד משנה המקדש את האשה וכו'. פרק בתרא דנדרים (דף פ"ז) ובבבא בתרא פ' יש נוחלין (דף קכ"ט) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז וקידושין:

כג * הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ ( אַחַר כָּךְ) בֵּינָהּ וּבֵינוֹ בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְכָנַס [ז] סְתָם אוֹ בָּעַל סְתָם הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אוֹ בְּמִלְוֶה וְחָזַר וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט שֶׁעַל בְּעִילָה זוֹ סָמַךְ וְלֹא עַל אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין הַפְּסוּלִין. חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ עַתָּה לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה:

ההראב"ד המקדש על תנאי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אינו כן אלא א"כ כנסה סתם בעדים דהו"ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ"ל:

מגיד משנה המקדש על תנאי וחזר וכו'. זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג) לא תימא טעמיה דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב"ד אלא דהצריך עדים. וכתב בהשגות א"א אינו כן וכו' ורבינו כתב אפילו בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים. והרשב"א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אא"כ היה בו הרווחת ממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר"ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על וכו'. שם קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט עוד שם (דף ע"ד) ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק. ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע"פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש"פ וכו'. אע"פ שכתב רבינו וכן. חלק בין דין זה לדין המקדש על תנאי בג' דברים. הא' שלמעלה הזכיר וכנס או בעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן כתב בפני עדים. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ"ש שמא ביטל התנאי וכאן הוא על הודאי כמ"ש חזקה היא שאין וכו' וכל זה מבואר בלשונו למי שמעיין בו. והטעם לב' חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש על תנאי כל שנתבטל התנאי א"צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן אין צריך עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן חלין ממילא אבל במקדש בפחות מש"פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריכה ביאה בעדים והטעם שהמקדש על תנאי שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין. וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ"נ פרק בא סימן וכאן אמרו המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט וסובר רבינו דהוא הדין למלוה וכן פסקו בה"ג זהו דעת רבינו. ויש מי שאומר שבפחות מש"פ צריכה גט ודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין. ויש מי שאומר שאפילו בפחות מפרוטה הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו:

כסף משנה המקדש ע"ת וחזר וכו'. כתב הר"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע"ג) איתמר קידשה ע"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ"ל הר"ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה"ל כאילו א"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע"פ שחזר אח"כ ומחל. וא"ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ"ח) ע"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה"נ שאם מחלה אח"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע"פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח"כ ה"נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלויים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ"ל: ומ"ש רבינו המקדש ע"ת וכנס סתם אעפ"י שלא בעל צריכה גט אע"ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי"ל כרב באיסורי וע"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ"ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע"ד) א"ר עולא בר אבא אמר עולא א"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"ר יוסף בר אבא א"ר מנחם א"ר אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש"י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש"פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש"פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ"ל. והרי"ף כתב הא במקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר"א. וכתב הר"ן וז"ל הרמב"ם השוה מקדש במלוה לפחות מש"פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א"ר אלעזר מנ"ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע"ג דא"ל בהדי פחות מש"פ הא כייל נמי בהדה ע"ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר"א כאביי ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש"ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע"ת) וצריכה גט מספק עכ"ל. ול"נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה"ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא"ת בפחות מש"פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י"ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה"ז מקודשת ואפילו את"ל דצריכה גט דקאמר ר"א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש"פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע"ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר:

לחם משנה המקדש על תנאי וכו'. כתב ה"ה זה יצא לרבינו מהסוגיא האמורה בפרק המדיר לא תימא טעמיה דרב (חסדא) דאחולי אחליה לתנאיה ומשמע שאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכן דעת הראב"ד אלא שהצריך עדים. וכתב בהשגות א"א אינו כן אא"כ כנסה סתם בעדים דה"ל כמו שביטל תנאו בעדים עכ"ל. ורבינו כתב אפי' בינו לבינה לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים והרשב"א חולק בכל זה ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועילין אא"כ היה בו הרווחת ממון כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז שיכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא שר"ל בעל ומפרש הסוגיא בדרך אחרת: לפיכך המקדש על תנאי וכו'. שם (דף ע"ד) קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר מקודשת וצריכה הימנו גט. עוד שם ואמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה ממנו בלא גט ופסק כן בהלכות ופירש צריכה גט מספק ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע"פ שלא נבעלה: וכן המקדש בפחות מש"פ כו'. כתב הכ"מ אע"פ שכתב רבינו וכן חלק בין דין זה לדין המקדש ע"ת בשלשה דברים. האחד שבתחלה הזכיר וכנס ובעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן הזכיר. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ"ש שמא בטל [התנאי] וכאן הוא על הודאי כמ"ש חזקה [היא שאין כו'] וכל זה מבואר בלשונו [למי שמעיין בו] והטעם לשני חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש ע"ת כל שנתבטל התנאי א"צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן א"צ עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן (הקידושין) חלים ממילא אבל במקדש בפחות מש"פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריך ביאה בעדים והטעם שהמקדש ע"ת שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וחזקה הוא שאין אדם עושה כן הילכך ודאי גמר ובעל לשם קידושין וזהו שבדין התנאי אמרו בגמרא ולא היה כח בחכמים להוציאה דמשמע דספק הוא וכ"נ פרק בא סימן וכאן אמר המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט וסובר רבינו דה"ה ודאי למלוה וכ"פ בה"ג זהו דעת רבינו וי"א שבפחות מש"פ צריכה גט בודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין ויש מי שאומר שאפילו בפחות מש"פ הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו ע"כ לשון הרב ז"ל. (ולפי שהיה חסר בספר הדפוס העתקתיו פה מספר כסף משנה) וכיוצא בדברים האלו כתב הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש ויש לי לדון עליהם דאיך כתב שיש מחלוקת בין הרשב"א ורבינו שהרשב"א מפרש כנס בעל ורבינו מפרש דלאו בעילה דלהרשב"א קשה מ"ש שם (דף ע"ד) אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט ולדידיה ודאי מחלוקת דרב ושמואל בכניסה דלאו בעילה דבבעל כ"ע מודו דצריכה גט. ולפירוש רבינו קשה דהא אמר שם אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל לתנאי אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולדידיה ודאי מחלוקת דאביי ורבא בבעילה היא כיון דאמר טעמא משום דאין אדם עושה וכו' וכן מוכרח נמי מן הצריכותא שעשו שם מהך דהכא לההיא דקטנה שלא מיאנה וכו' והתם ודאי בבעילה הוי ומדשוו התם בגמרא משמע דדיניהם שוים דכאן הוי בעילה וכן גט ודאי כמו התם ולא גט ספק וא"כ אין מקום לפירוש רבינו לדברי אביי וקושיא זו עמד עליו מהר"ר דוד כהן ז"ל ע"ש. ואם נפשך לומר דהרשב"א פסק כאביי ומפרש המחלוקת בבעילה ורבינו פסק כר"א ומפרש בכניסה לבד א"כ אין מחלוקת בין רבינו להרשב"א ז"ל בענין הפירוש אלא בענין הפסק ולא היה לו לה"ה לכתוב שיש מחלוקת בענין הפירוש בין רבינו להרשב"א. ולכאורה דברים אלו תמוהין הם אבל נראה לבאר עם מ"ש הר"ן בפירוש ההלכות בפרק המדיר שכתב שם דפירוש אביי הוא לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה דליתא אלא רב איירי בבעילה ולא בכניסה דבכניסה בלא בעילה אינה צריכה גט דליתא טעמא דאחולי אחיל אלא בבעילה איירי וטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דודאי דכי אמרינן אין אדם עושה וכו' נראה דודאי בעל לשם קידושין אבל כי אמרינן טעמא דאחולי אחיל אז אינה צריכה גט אלא מספק דאימור אחולי אחיל והצריכותא שעשו בגמרא הוא לפי סברת אביי דאית ליה מחלוקת דרב ושמואל בבעל וצריכה גט בודאי משום דבעל לשם קידושין אבל לפי המסקנא לית לן דאביי אלא טעמא הוי משום דאחולי אחיל וכדכתב שם הר"ן ז"ל והיינו כסברת ר"א דבבעל כ"ע מודו ולא פליגי אלא בכנס לבד משום דדילמא אחולי אחיל זהו פירוש רבינו ופסק כר"א דטעמא משום אחולי אחיל והמחלוקת הוא בכנס בלא בעילה ובבעל על תנאי כ"ע מודו דצריכה גט זה סובר רבינו שהוא מספק מפני שאמרו שם זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה וכו' וא"ת מנין לו לבעל הגמרא כשאמר אביי לטעמא דרב משום דאין אדם עושה וכו' ור"ל וצריכה גט בודאי ודילמא מאי דקאמר צריכה גט הוי מספק ודוקא בבעל אמרינן אחולי אחיל ולא בכנס ובכי הא לא הוה צריך הגמרא לומר צריכותא התם מימר כיון דהך גט מספק וההיא דהתם הוי גט ודאי משום דבעל לשם קידושין ולא דמו להדדי. וי"ל דודאי בעל הגמ' ידע דדברי אביי במה שאמר לפי שאין אדם כו' ר"ל דהוי גט ודאי ולכך הוצרך למיעבד צריכותא אליביה. זהו תורף פירוש רבינו ומכאן יצא לו דהיכא דמחל התנאי מהני מדאמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל וזה מ"ש ה"ה שהוציאו רבינו מכאן. אבל להרשב"א ז"ל דרך אחרת שלעולם אין מועיל כאן מחילת תנאי והוא מפרש דמ"ש אביי לא תימא כיון שכנסה סתם כלומר לא תימא כיון שבעל אחולי אחיל לתנאיה משום דבעל ודאי לשם קידושין ולזה מחל התנאי הקודם ואית לה כתובה אלא טעמא משום דבעל דאין אדם עושה וכו' ולכך אמרו דבעל לשם קידושין אבל כתובה לית לה ולפי פירוש זה מ"ש אביי שכנסה סתם ר"ל כיון שבעל וזהו מ"ש ה"ה והוא מפרש כנס הנזכר באותה סוגיא בבעל וזה מתבאר היטב בדברי הר"ן ז"ל וא"כ לדעתי אין מכאן ראיה דמהני מחילה באלו התנאים. אבל מ"מ קשה מדר"א דע"כ מפרש מחלוקת דרב ושמואל בכניסה בלא בעילה וטעמא משום מחילה א"כ משמע דשייך כאן מחילה ולא מצאתי תירוץ לזה אלא שנאמר שהוא גורס בההיא דר"א דברי הכל אינה צריכה גט כקצת נוסחאות דגרסי הכי כדכתב שם הר"ן בפירוש ההלכות ולפי זה סבר ר"א דאפילו בבעל כ"ע מודו דא"צ גט וכי קאמר רב דצריכה גט היינו בטענת אשה אחת כעין שתי נשים כדאמר שם רבה ויסכים סברת ר"א עם רבה בענין מחלוקת רב ושמואל ועם זה עלו דבריו על נכון ולזה כתב ה"ה שמפרש כן כל כניסה האמורה באותה סוגיא אבל אין כן דעת רבינו דעם היות דלאביי ודאי מחלוקת דרב ושמואל הוא בבעל מ"מ לר"א הוי כניסה בלא בעל וכדידיה קיי"ל ולכך פסק רבינו כנס ולא בעל דקושטא דמילתא הוי כר"א. עוד כתב ה"ה וסובר רבינו דה"ה ודאי למלוה קשה לרבינו כמאן פסק אי כמאן דאמר המקדש על תנאי ובעל וכן בפחות מש"פ ובמלוה דצריכה גט ל"ל לרב המגיד לכתוב וסובר רבינו דה"ה למלוה דילמא דוקא בעל תנאי דאמר בגמרא לא היה כח ביד חכמים וכו' הוי ספק אבל בהני תרי דלא אמר כן הוי ודאי ואי פסק כמ"ד המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי א"כ אמאי ס"ל ה"ה למלוה דהא הך לא קאמר אלא גבי פחות מש"פ דוקא וי"ל דה"ק אע"ג דתרי מימרי דאיכא בגמרא פליגי על מ"ד דבמלוה צריכה גט וכדכתב שם הר"ן בפירוש ההלכות לתת טעם לדעת הרי"ף ז"ל במימרא דרב יוסף ס"ל בפחות מש"פ דוקא צריכה גט ולא בתנאי ומלוה ומימרא דרב כהנא פליג בתנאי ומודה במלוה א"כ לדעת רבינו אפילו שצריך גט למלוה הל"ל דהוי מספיקא מ"מ סובר רבינו דשוים הם פחות מש"פ ומלוה ובכולהו הוו קידושין ודאי וז"ש וסובר רבינו דה"ה למלוה ומ"ש ה"ה וכ"נ פרק בא סימן דבתנאי הוי ספק לא ידענא מהיכן למד כן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א