א אֵי זֶהוּ (דברים כג-ג) 'מַמְזֵר' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. זֶה הַבָּא מֵעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת. חוּץ מִן הַנִּדָּה שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם וְאֵינוֹ מַמְזֵר. אֲבָל הַבָּא עַל שְׁאָר הָעֲרָיוֹת בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת אֲסוּרִין לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ג) 'גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי' כְּלוֹמַר לְעוֹלָם:
מגיד משנה אי זה ממזר כו'. בהחולץ (דף מ"ט) משנה מחלוקת תנאים ופסקו בהלכות כשמעון התימני דאמר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים וכו' והכריחו כן בראיות וכבר נתבארו מי הן העריות פ"א מהל' אישות ובגמרא הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. ומ"ש בין בזדון בין בשגגה. מתבאר בהרבה מקומות ומהם בפרק האשה רבה (דף פ"ח) בדין האשה שהלך בעלה ושמעה שמת ונשאת לאחר: ואחד זכרים וכו'. משנה בפרק הערל (דף ע"ח:):
ב * אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין לוֹקִין. קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה. בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ אֵינָן לוֹקִין מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין * אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה:
ההראב"ד אחד ממזר שנשא ישראלית וכו'. כתב הראב"ד ז"ל על הבבא ראשונה אין זה מחוור וקשיא ליה ממזרת דאלו נערות וכו' דפריך התם אי רבי יצחק קשיא ממזרת והמבין יבין עכ"ל: אלא כהן גדול באלמנה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לא נתבאר ולא יתבאר והאומרה לא יתפאר כי טעות גדול היא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרי' בעל ולא קידש לוקה הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל:
מגיד משנה אחד ממזר שנשא ישראלית וכו'. מ"ש רבינו שאם קדש ולא בעל אינו לוקה דבר פשוט הוא ומוסכם. ומ"ש בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת. ר"ל שאינו לוקה משום ממזרת אבל לוקה משום פנויה וכפי מה שכתב הוא בפרק ראשון מהלכות אישות שהבועל אשה שלא לשם קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה אבל משום לאו דממזרת אינו לוקה שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה זהו דעת רבינו. וכבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה והתשובה. נמצא כתוב בספר קדושה בכמה מקומות ובשאר הספרים שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם כן קדשה ויגענו הרבה ולא מצאנו מנין לו רק מצאנו קושיא גדולה באלו נערות שיש להן קנס דמקשינן אי רבי מאיר קשיא בתו אי רבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי רבי יצחק קשיא ממזרת הא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ולדברי הספר מעולם לא שייך ביה מלקות כלל, יורנו רבינו. תשובה זו השאלה והקושיא ודאי ראויה היא לעיין בה הרבה וחכמים גדולים ככם הם שיקשה להם דבר זה ובעת שחברתי עמדתי בדבר זה כמה ימים והנוסחא הראשונה הילדה שחברתיה תחלה שמקצתה מלבי ולא העתקתיה הנה כתוב בה כפי הנראה מהלכה זו אליבא דרבי יצחק וכל ביאורה דהא משנה דאלו נערות שכל הבועל חייבי לאוין בהתראה לוקה ובעת שהעתקתי ודקדקתי כל שמועה ושמועה מפי הספרים לא סמכתי על קושיא זו שאמרתי לא נניח גמרא ערוכה ונפסוק הלכה ממשא ומתן של גמרא שהרי עולא ורבי יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראים אליבא דידהו נשאו ונתנו בהא מתניתא וגם חכמי משנה חולקים בדבר זה הרבה. וי"ל שרבי יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה ועוד י"ל שרבי יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא (דף ל"ב) באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות שבאחותו בבוגרת ולא בנערה כך אפשר דרבי יצחק סבירא ליה הכי בממזרת לפי שאי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין עד שנאמר זאת האשה בבעילה לבד ילקה וזאת בקידושין ובבעילה אלא באלמנה לכהן גדול בלבד כמו שנתפרש שם בסוף קידושין (דף ע"ח) וזאת הגמרא הערוכה שם אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה [מה טעם קאמר] מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה זהו נוסח הגמרא. ומדקאמר ומודה אביי וכו' ושניהם מודים וכו' שמע מינה שבכל חייבי לאוין פליגי אביי ורבא ולא באיסור כהונה לבד ופליגי שאביי סבר שהבועל אחת מחייבי לאוין בלא קידושין לוקה חוץ ממחזיר גרושתו שאינו לוקה עליה עד שיקדש ויבעול ורבא סבר שכל הבועל אחת מחייבי לאוין שאינו לוקה מאותו השם עד שיבעול אחר הקידושין חוץ מאלמנה לכהן גדול שאם בעל לוקה אע"פ שלא קידש והדבר ידוע שאביי ורבא הלכה כרבא בר מהנהו הלכך אי בעינן לאוקומי דברי רבי יצחק אליבא דהלכתא נימא שרבי יצחק אומר בממזרת כמו שאומר עולא באחותו [ואם תרצה תאמר] שכך ס"ל לר' יצחק שכל הבועל חייבי לאוין בלא קידושין לוקה כאביי ועל כל פנים לאו מדברי משא ומתן נפסוק הלכה כמו שביארנו ויראה לי שאין בדברים אלו ספק כלל ע"כ. והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו ופי' כל הסוגיא הזאת דוקא בלאוין שכתוב בהן קיחה כלאוי כהונה ומחזיר גרושתו שכתוב בהן לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אבל ממזר הדבר ידוע שעל הקידושין אינו לוקה שהרי אין כתוב בהן לאו בקיחה ועל ביאה בלא קידושין לוקה כמו שהכתוב מפורש צווח לא יבא שהיא הבעילה ומפורש בפרק אלו נערות דאקשינן בהדיא אי כרבי יצחק קשיא ממזרת והוא הדין לעמוני ומואבי ופצוע דכא ושאר כל חייבי לאוין וכיוצא בהן עד כאן דבריו ז"ל וזה דעת הראב"ד ז"ל בהשגות: המחזיר גרושתו משנשאת וכו'. זה מפורש פ"ק דיבמות (דף י"א) היא תועבה ואין בניה תועבין ומפני שכתוב בה תועבה הוצרך רבינו לומר כן בביאור יותר משאר חייבי לאוין:
כסף משנה שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה. כתב ה"ה שאלת חכמי לוניל ותשובתו ושהרמב"ן דחה ראיית רבינו ופי' כל הסוגיא בלאוין שכתוב בהם קיחה וכו' והר"א בנו של רבינו תירץ כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל וביאה בקהל לא הוי אלא בקידושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל תדע שאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא צוה ה' שיבא דור שלישי בזנות אלא בקידושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי בקידושין הילכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה ל"ק מידי דהא כתיב בה הויה לא תהיה אשת המת החוצה הילכך אי אתה יכול לחלק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין עכ"ל. והרמ"ה השיג על תשובה זו של רבינו שהשיב לחכמי לוניל והם אישרו דברי תשובת רבינו כיוצא במה שהשיב הר"א בנו והאריכו בדבר והביאו ראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ומודה רבא באלמנה לכ"ג שאם בעל ולא קידש לוקה ואם כדברי האומרים דלא פליגי בכל איסורי לאוין היכי אמר מודה רבא באותו דבר עצמו שנחלקו בו ועוד אי ס"ד בביאה לחודה קפיד למה משונה ביאה זו מכל ביאות שכמוה שכתב בקהל ה' ודורות אלא לאו ש"מ דרך נישואין קפיד קרא דהיינו ביאה ראויה לבא בקהל ה' כגון שקידש ובעל: כתב עוד הר"א בנו של רבינו שהוקשה לו על זה מ"ש בפרק א' מהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס וכו' והלכה זו לדבריו קשיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו אינה בת קנס דליכא לא פיתוי ולא אונס הילכך קשיא. ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או שהיתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בספ"ב שצריך שתכין עצמה לכך לענין חיובה היא במלקות לא לענין חיובו הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים לוקה ואע"ג דאנוסה היא הנערה וכמה דבר ברור הוא זה למבינים ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז"ל אע"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין דאיסורי לאוין ואח"כ ילקה עליהם לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין דלא שייך בה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין תדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות על כהן שנשא אחת משלש נשים בין כ"ג בין הדיוט לוקה ואם באו עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משם אחר והוא איסור הקדשה וכך אמר בפט"ו בעל ולא קידש אינם לוקים משום ממזרות אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר למה לנו זה הדקדוק כלל הואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז"ל בזה הדקדוק שאם יתרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם יתרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת התראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתא דמי שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייב בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו עכ"ל:
ג עַכּוּ"ם וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר [א] בֵּין פְּנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. עַכּוּ"ם וְעֶבֶד הַבָּאִים עַל הַמַּמְזֶרֶת הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמַמְזֵר הַבָּא עַל הָעַכּוּ"ם הַוָּלָד עַכּוּ"ם. נִתְגַּיֵּר הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר כִּשְׁאָר גֵּרִים. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה הַוָּלָד עֶבֶד. שִׁחְרְרוֹ הַוָּלָד כָּשֵׁר כִּשְׁאָר עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין וּמֻתָּר בְּבַת [ב] יִשְׂרָאֵל:
מגיד משנה עכו"ם ועבד וכו'. מסקנא דגמרא פרק החולץ (דף מ"ה:) והלכתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. ויש מי שכתב שאם ילדה בת שהיא פסולה לכהונה והרמב"ן ז"ל העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל: ועכו"ם ועבד וכו'. זה פשוט שהולד כמוה ומתבאר בקידושין פרק האומר (דף ס"ו ס"ט) בסוגיא: וממזר הבא על העובדת כו"ם וכו'. שם מבואר וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואי זו זו ולד שפחה ונכרית ר"ט אומר יכולין ממזרים לטהר [עצמם] כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין ואסיקו בגמרא דר"ט לכתחלה קאמר והלכה כר"ט כדאיתא התם:
ד זֶה הַכְּלָל בֵּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד אוֹ מִן הָעַכּוּ"ם אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן בַּת עַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב. לְפִי דָּבָר זֶה הִתִּירוּ לְמַמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָם וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חוֹרִין. וְלֹא גָּזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לְמַמְזֵר מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַבָּנִים:
ה מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ אוֹתוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה מִפְּנֵי שֶׁצַּד מַמְזֵרוּת וְצַד כַּשְׁרוּת מְעֹרָבִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אָסוּר בְּשִׁפְחָה וְנִמְצְאוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם:
מגיד משנה מי שחציו עבד וכו'. מימרא פרק החולץ (דף מ"ה):
ו עַכּוּ"ם הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי זֶה עֶבֶד וְעֶבֶד שֶׁטָּבַל שֶׁבָּא עַל עַכּוּ"ם הַוָּלָד עַכּוּ"ם הַלֵּךְ אַחַר הָאֵם אֲבָל עַכּוּ"ם הַבָּא עַל שִׁפְחָה עַכּוּ"ם אוֹ עֶבֶד עַכּוּ"ם שֶׁבָּא עַל עַכּוּ"ם בַּת חוֹרִין הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר:
מגיד משנה עכו"ם הבא על השפחה וכו'. זה בכלל מה שאמרו בשפחה ונכרית שהולד כמוה. ומה שכתב אבל עכו"ם וכו'. הוא ממה שאמרו באומות הלך אחר הזכר ואין קפידא בשפחות ועבדות בעודן בגיותן:
ז מַמְזֵר מֻתָּר לִשָּׂא גִּיֹּרֶת. וְכֵן הַמַּמְזֶרֶת מֻתֶּרֶת לְגֵר. וְהַבָּנִים מִשְּׁנֵיהֶם מַמְזֵרִים שֶׁהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-ג) 'בִּקְהַל ה" וּקְהַל גֵּרִים אֵינוֹ קָרוּי [ג] (דברים כג-ג) 'קְהַל ה":
מגיד משנה ממזר מותר לישא גיורת וכו'. בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב:) גר נושא ממזרת [והולד ממזר] דברי רבי יוסי ואמרו שם משום דקהל גרים לא איקרי קהל ופסקו הלכה כן בגמרא והוא הדין לממזר בגיורת שהולד הולך אחר הפגום וכן מפורש בסוגיא בפרק האומר:
ח גִּיֹּרֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְגֵר וְהוֹלִידוּ בֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גֵּרוּתוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. וְאֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד הָעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין דִּין אֶחָד לְכֻלָּן:
מגיד משנה גיורת שנשאת לגר וכו'. ברייתא שם (דף ע"ה) גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת ויש אומרים עד שישתקע שם עכו"ם ממנו ופסק רבינו כי"א ופי' דוקא גיורת שנשאת לגר אבל אם היה ישראל גמור אחד מהן הבן אסור בממזרת כמ"ש רבינו וזה פשוט שאם גר הוא שבא על בת ישראל לא גרע הבן מעכו"ם שבא על בת ישראל שהולד כשר ואסור בממזרת ואם ישראל שבא על הגיורת הרי יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וכן יתבאר פרק י"ט כיוצא בזה בדין הכהונה שכל שיש שם צד אחד מישראל כשירה לכהונה: ומ"ש אחד גרים וכו'. פשוט הוא ושם מתבאר ג"כ היקש העבדים לגרים:
ט גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת הַוָּלָד יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת:
י שְׁלֹשָׁה מַמְזֵרִים הֵם. מַמְזֵר וַדַּאי וּמַמְזֵר סָפֵק וּמַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֵי זֶהוּ מַמְזֵר וַדַּאי זֶה שֶׁבָּא מִן הָעֶרְוָה הַוַּדָּאִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַמְזֵר סָפֵק זֶה שֶׁבָּא מִסְּפֵק עֶרְוָה כְּגוֹן הַבָּא עַל הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין אוֹ נִתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כְּגוֹן הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְנִשֵּׂאת וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם וּבָא בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן עָלֶיהָ וְהִיא תַּחַת הַשֵּׁנִי הֲרֵי הַבֵּן מַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
מגיד משנה שלשה ממזרים וכו'. בפ' י' יוחסין (דף ע"ד) נתבארו השנים והשלישי שהוא מד"ס הוא בפרק האשה רבה (דף פ"ו) בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונשאת ואח"כ בא בעלה אמרו שם הולד ממזר מזה ומזה ובגמרא (דף פ"ט:) אמרו בשלמא משני [הוי] ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת ותירצו אמאי קרי ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל ופירש רבינו דוקא בשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו לאחר שנשאת ונתגרשה שלא מצינו בה תקנת חכמים לומר הולד ממזר וכן נתבאר פ"י מהלכות גירושין. ודין ספק ממזר וממזר מד"ס יתבאר למטה בפרק זה:
יא פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִזְּנוּת [ד] אָמְרוּ לָהּ מַהוּ הָעֻבָּר הַזֶּה אוֹ הַיָּלוּד הַזֶּה אִם אָמְרָה בֵּן כָּשֵׁר הוּא וּלְיִשְׂרָאֵל נִבְעַלְתִּי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וְהַבֵּן כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר שֶׁזִּנְּתָה בָּהּ [ה] פְּסוּלִים:
מגיד משנה פנויה שנתעברה מזנות וכו'. בפ' י' יוחסין (דף ס"ט) שתוקי כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו וכו' אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ופירשו בגמרא (דף ע"ד) שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה אמר רבא הלכתא כאבא שאול ויש מי שכתב דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא מנסבין ליה עד דאיכא רוב כשרין אצלה כדאיתא בכתובות פ"ק (דף י"ד) ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה ובפ' י"ח יתבאר זה:
יב וְאִם לֹא נִבְדְּקָה אִמּוֹ עַד שֶׁמֵּתָה אוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ אִלֶּמֶת אוֹ שׁוֹטָה אוֹ שֶׁאָמְרָה לִפְלוֹנִי הַמַּמְזֵר נִבְעַלְתִּי אוֹ לִפְלוֹנִי הַנָּתִין אֲפִלּוּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מוֹדֶה שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה הַיָּלוּד סְפֵק מַמְזֵר. כְּשֵׁם שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה שֶׁהוֹדָה לָהּ כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁתוּקִי שֶׁמַּכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו וַדַּאי:
מגיד משנה ומ"ש ואם לא נבדקה אמו וכו'. זה מבואר דכל שלא נבדקה אמו הרי הוא שתוקי והשתוקי מבואר שם בגמרא שהוא ספק ממזר וכן אמרו בירושלמי בפ"ק יש שתוקי בשותקת או במדברת ואומרת איני יודעת. ומ"ש רבינו שאפילו היא אומרת לפלוני הממזר נבעלתי. הוא מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא האב בלבד כמו שיתבאר ואע"פ שנאמנת להכשיר והיה נראה שכ"ש לפסול לא היא דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמינוה בשל דבריהם אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפילו לאב נחלקו חכמים אלא דקיימא לן כרבי יהודה דאמר יכיר יכירנו לאחרים וכמו שיתבאר בסמוך כנ"ל טעם הענין ואע"פ שחיה נאמנת כל שלא קרא עליה ערער וכנזכר בפרק זה שאני הכא שאין אדם משים עצמו רשע ועוד שהיא קרובה לו וזהו שבגמרא לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי או לכשר נאמנת ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי ולפי זה הירושלמי שאמר במדברת ואומרת איני יודעת ה"ה דהוה מצי למנקט באומרת לפסול נבעלתי שהולד שתוקי אלא דאורחא דמילתא נקט. ומ"ש רבינו ואפילו אותו פלוני וכו'. פשוט הוא שהרי הוא עצמו אינו יכול לידע דשמא זינתה עם אחרים והוא לא ידע ואין זה אב שיהא לו היכר וחשש זה כבר נזכר בגמרא בכיוצא בזה:
יג וְכֵן הַבֵּן הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק וְהוּא הַנִּקְרָא אֲסוּפִי הֲרֵי הוּא סְפֵק מַמְזֵר שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה הוּא:
מגיד משנה וכן הבן הנמצא בשוק וכו'. שם במשנה ובגמ' שאסופי מותר מדבר תורה:
יד פְּנוּיָה שֶׁזִּנְּתָה וְאָמְרָה בֵּן זֶה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא. אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר הֲרֵי הַבֵּן כָּשֵׁר וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מִסָּפֵק. וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַמְזֵר אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת הַבֵּן מַמְזֵר וַדַּאי עַל פִּיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא יִהְיֶה סְפֵק מַמְזֵר:
מגיד משנה פנויה שזינתה וכו'. פי' אינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני לפטור את אשתו מן היבום ולקום לנחלה תחת אביו וכבר כתבתי בדין היבום פ"ג מהלכות יבום והארכתי בו ועתה כתב רבינו שאע"פ שאינה נאמנת שחוששין לדבריה לאסרו בקרובותיו וסברא נכונה היא להחמיר עליו בספק. ומ"ש ואם אותו פלוני וכו'. כבר נתבאר בסמוך:
טו אֲבָל הָאָב שֶׁהֻחְזַק שֶׁזֶּה בְּנוֹ וְאָמַר בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא [ו] נֶאֱמָן. וְאִם יֵשׁ לַבֵּן בָּנִים אֵינוֹ נֶאֱמָן. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא עַל בְּנוֹ [ז] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-יז) 'כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר' יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים:
מגיד משנה אבל האב שהוחזק וכו'. כר"י דאמר הכין בפ' י' יוחסין (דף ע"ח:) ונפסקה הלכה כן בפ' יש נוחלין (דף קכ"ט) ומבואר פרק החולץ (דף מ') נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ואמר ר' חייא בר אבא אר"י לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן ומכאן שכל שיש לבן בנים אינו נאמן ופסקו אפילו על עצמו של בן וכן כתבו ז"ל ודבר ברור הוא:
טז וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר בְּנִי זֶה בְּכוֹר כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר בְּנִי זֶה מַמְזֵר אוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת נֶאֱמָן לוֹמַר עֻבָּר זֶה אֵינוֹ בְּנִי וּמַמְזֵר הוּא וְיִהְיֶה מַמְזֵר וַדַּאי. וְהָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל. וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע וַדַּאי שֶׁהוּא מַמְזֵר. וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָּנִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסל בְּנֵי בָּנָיו וְלֹא יִפְסל אֶלָּא עַצְמוֹ:
מגיד משנה וכן אם היתה אשתו מעוברת וכו'. במשנה שם יבמות (דף ע"ח:) וכדעת ר"י: והאומר על עצמו וכו'. זה ברור דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא ודנין בו להחמיר ואם יש לו בני בנים כבר נתבאר זה ומצינו בגמרא כיוצא בזה במי שאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי שהוא נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו כנזכר פי"ג:
יז אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת מַמְזֵר וְאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם נִבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה מֵאֲרוּסִי נִתְעַבַּרְתִּי נֶאֱמֶנֶת וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם הִכְחִישָׁהּ הָאָרוּס וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא בָּאתִי עָלֶיהָ הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּחֶזְקַת בְּנוֹ וְאָמַר בְּנִי [ח] זֶה מַמְזֵר נֶאֱמָן. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת [ט] לוֹמַר לָאָרוּס נִבְעַלְתִּי וְאֵינָהּ זוֹנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תֵּצֵא וּוְלָדָהּ מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר:
מגיד משנה ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה וכו'. ביבמות בפ' אלמנה לכ"ג (דף ס"ט:) איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי וכו' א"ד בבא עליה כ"ע לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי ובהלכות הא שמעתא קא הוינן בה בפ' י' יוחסין ואסיקנא הכי רב דאמר הולד ממזר לאו ממזר ודאי הוי אלא ספק ממזר הוי ואסור בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא דבדקינן לה לאימיה ואי אמרה לכשר נבעלתי דהוא ארוס נאמנת והלכתא בהא כשמואל דקם ליה כאבא שאול דתנן אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ואמרינן מאי בדוקי דבדקינן לה לאימיה ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דרוב פסולים אצלה ואמר רבא הלכתא כאבא שאול הלכך הלכה כשמואל דקאי כוותיה אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה דלא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל ע"כ. ומ"ש רבינו ואם הכחישה הארוס וכו'. פשוט הוא ממה שנתבאר שהולד ממזר אבל היא כשרה בשנשאת והכין משמע בפ"ק דכתובות (דף י"ג) גבי ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף וכו' דאמרינן התם דאפילו לא הוה מודה הוה מכשיר בדיעבד ומ"מ אינו מודה דהתם כגון דליתיה קמן דנשייליה הוא דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ואע"פ כן דעת רבינו שאינו נאמן לפוסלה לעלמא אפילו במכחיש אבל ודאי לגבי דידיה במכחיש שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא ליכא גביה אלא חד ספק שמא באונס שמא ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא:
מתוך היד החזקה לרמב"ם – משנה תורה לרמב"ם
לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון – ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט"א