כְּשֶׁהַשֵּׂכֶל הַנָּאוֹת נֶאֱצָל עַל מִי שֶׁהוּא בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְשָׁלֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְרוֹדֵף אַחַר אַהֲבָה וְשָׁלוֹם עִם בְּנֵי אָדָם, הַשֵּׂכֶל שֶׁהוּא קָנוּי מִמֶּנּוּ אֵין לוֹ מְנִיעוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ וְיַחֲזֹר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נֶחְצָב מִשָּׁם, שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת לֹא טוֹבוֹת וְאֵינוֹ מַשִּׂיג דְּבָרִים הַנִּקְרָאִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, אֲפִילוּ כְּפִי מִזְגוֹ הִשִּׂיג בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וְהָיָה עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, מוֹנְעוֹת לוֹ מִדּוֹתָיו מִלִּהְיוֹת שָׁלֵם וְגַם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּבְרִיאוּת נַפְשׁוֹ לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ.
כשהשכל הנאות. הוא השכל שבאדם כמו לבהמה לדעת לקרב מה שטוב לו ולהרחיק מה שרע לו לקיום גופו רק על האדם הוא שכל זה יותר מפני שצריך לו דברים רבים להשכיל להנאתו ולתועלת גופו יותר מבהמה ויש שאין משכילין רק כל מה שהוא להנאתם ולטובתם והם כבהמות נדמו אבל מי שנאצל משכלו משפיע לעשות דברים שהם טובים לו וגם לאחרים ומשכיל כן בשכלו שבו שטוב שיהיה בעל מדות טובות וכו': השכל שהוא קנוי ממנו. ר"ל השכל הזה הטוב כמו שאמרנו שקנוי מכח השכל החיוני הנאות שבו הוא קנוי לו השכל הטוב הזה להיות בעל מדות טובות לזה אין לו מניעה שיחזור שכלו למעלה להתדבק שכלו הטוב בנשמתו שיקבל שכר טוב ויחזור נשמתו למקום קדושה למעלה שבאה משם: שהוא השכל הפועל. שעושה המעשה הטוב מה שחשב בשכלו לפעול ואז יקבל שכרו שהוציא מחשבתו אל הפועל: אפילו כפי מזגו. כפי טבעו שבו שאינו משיג בשכלו רק מה שהוא להנאת גופו השיג כמו שכלות אפילו כשישיג בשכלו וילמוד תורה מכל מקום כיון שטבעו רע ואינו רוצה להשכיל רק לעשות מה שהנאתו מונעות לו מדותיו וטבעו מהיות שלם שיעשה ויקיים מה שלמד מאחר שטבעו שאינו גומל חסד לאדם ואף לעצמו אין נוהג בדרך ארץ שאוכל ושותה יותר ממה שצריך לו וכן בכל הדברים אף שהוא רע לו אין משכיל עליו בשכלו שהוא כנגד הטבע לאדם לעשות כן:
וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: (משנה יז) אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, אֲשֶׁר הֵם לְיִשּׁוּב בְּנֵי הָאָדָם וְשַׁלְוָתָם. וְהוּא דוֹמֶה לְמִי שֶׁזּוֹרֵעַ זֵרְעוֹנִין טוֹבִים בְּשָׂדֶה שֶׁל זִבּוּרִית, שֶׁהַצּוֹמֵחַ מִמֶּנוּ אֵינוֹ טוֹב. נִמְצָא, שֶׁיְּדִיעַת דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְיֹשֶׁר הַמִּדּוֹת מַדְרִיךְ לָאָדָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ.
בשדה של זיבורית. שהשדה רע כך מי שלמד תורה ואין בו דרך ארץ לא יצמח ממנו טוב:
וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, א): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵי זוֹ הִיא פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה דֶרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל־ דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (שם לב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה דְבָרִים צְרִיכִין חִזּוּק. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, תְּפִלָּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל.
בכל דרכיך דעהו. אפילו לעבור עבירה דעהו תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה ואומר בכל דרכיך שיהיו בדרך ארץ ואז יישר ה' אורחותיך: חזוק. שצריך לחזק ולהתאמץ בם לקיימם:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא (שם יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: גְּמֹר בְּכָל לְבָבְךָ וְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת דְּרָכַי וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתּוֹתַי יוֹם יוֹם. נְצֹר תּוֹרָתִי בְּלִבֶּךָ, נֶגֶד עֵינֶיךָ תְּהֵא יִרְאָתִי, שְׁמֹר פִּיךָ מִכָּל חֵטְא וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל שָׁעָה.
מרגלא בפומיה. דבר זה היה רגיל בפיו:
מַרְגְּלָא בְּפוּמְהוֹן דְּרַבָּנָן דְּיַבְנֶה: אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה, אֲנִי מְלַאכְתִּי בָעִיר וַחֲבֵרִי מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה; הוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ וַאֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט, שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
אני בריה. אני העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוח מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוס אומנותי: שמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר שנינו שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה ובלבד שיכוין לבו לשמים ואצל קרבנות הוא נאמר בסוף מנחות:
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה וּבַעֲנָוָה וּבְמַעֲנֶה רַךְ וּמֵשִׁיב חֵמָה וּמְדַבֵּר שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם, וַאֲפִילוּ גּוֹי בַשּׁוּק.
ערום ביראה. להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו: ובמענה רך. שיהיו דבורו בנחת ומשיב חמה שלא יהא בעל כעס וחמה:
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה [ויק"ר ט, ג]: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, בָּא אָדָם אֶחָד מְשֻׁפַּע בְּיוֹתֵר. אֲמַר לֵיהּ: מַשְׁגַּח רַבִּי אִיתְקַבֶּלֶת גַבָּן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דְּיַהֲנֵי לָךְ. הִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. בְּדָקוֹ בַמִּקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בַּמִּשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בָּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ. אֲמַר לֵיהּ: סִיב בְּרֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּימָא מַה דְּאַמִּינָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּן. אֲמַר לֵיהּ: אֵיכוֹל כַּלְבָּא פִיתֵּיהּ דְיַנַּאי. קָם תָּפְסֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: יְרוֹתְתֵּי גַּבָּךְ וְאַתְּ מוֹנֵעַ לִי. אֲמַר לֵיהּ: חַד זְמַן הֲוִינָא עֲבַר עַל בֵּי מִדְרָשָׁא וְשָׁמְעִי יָנְקַיָּא אָמְרִין: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", "קְהִלַּת יַנַּאי" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא יַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ: לָמָּה זָכִיתָ דְּתֵיכוֹל עַל פְּתוֹרִי? אֲמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לָא שְׁמָעִית מִילָא בִישָׁא וְחָזַרְתִּיהָ לְמָארֵיהּ, וְלָא שְׁמָעִית תְּרֵין דְּמִתְקַשִּׁין דֵּין לְדֵין וְלָא יְהָבִית שְׁלָמָא בֵינֵיהוֹן. אָמַר לֵיהּ: כָּל הַדָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ גַּבֵּיךְ וְקָרִיתִיךְ כַּלְבָּא? קָרִי עֲלֵיהּ: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ, כג). דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: "לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד), "דֶּרֶךְ, זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ; "הַחַיִּים" זוֹ תּוֹרָה.
משופע ביותר. מצוין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם והיה ר' ינאי סובר שהוא ת"ח ואמר ליה משגח רבי פירוש תשגיח נא עלינו ותהיה מקובל לאכול אצלנו והשיב לו אותו האיש מה דהני לך כמו שאתה רוצה כלומר מרוצה אני לבוא אצלך ולאכול עמך כמו שאמרת: סב בריך. קח הכוס וברך ברכת המזון אמר האורח יברך ינאי בביתו ברך אתה שאתה בעל הבית אמר לו ר' ינאי אמור מה שאני אומר לך אמר האורח כן אמור ואני משיב אחריך א"ר ינאי אמור אכל כלבא פיתיה דינאי פירוש הכלב אכל פת של ינאי. קם האורח ותפסו בחזקה ואמר לו ירושתי גבך ואת מונע לי האורח אמר לר' ינאי ירושתי יש לי אצלך ואתה מונע אותה ממני ור"ל התורה היא ירושת כל ישראל בשוה ואתה יודע אותה וחלקי גבך ואתה מנעת ממני חלקי לקרוא אותי כלב כאלו אין לי חלק בה א"ל ר' ינאי בודאי יש לך דבר טוב שזכית לאכול על שלחני ומה זכות יש בעצמך שעליו תמכת וסמכת לאכול על שלחני אמר האורח מימי לא שמעתי דבר רע שהיה אחד מדבר על חבירו וחזרתי למאריה כלומר להגידו ולהלשינו לאותו הנאמר עליו או רוצה לומר לא שמעתי אדם שאמר עלי דבר רע וחזרתי לעורר עמו על זה מפני שהייתי מוחל על עלבוני ולא שמעתי שנים מריבין זה עם זה שלא עשיתי שלום ביניהם: ושם דרך. על שיש לו דרך ארץ אזכה לראות בישע אלהים:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין (י, ב): אָמַר רַב הוּנָא וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב נַחְמָן: מָצִינוּ מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים: בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (במדבר כב, יב) וּכְתִיב: "קוּם לֵךְ אִתָּם" (שם שם, כ). מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: "אֲנִי ה' [אלהיך] מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ" (ישעיה מח, יז). מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "אִם־לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" וגו' (משלי ג, לד).
בדרך תלך. בדרך אשר תבחר לילך: אם ללצים. בא אדם להתחבר הוא יליץ אין מעכבין בידו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁקָלִים (פ"ג הלכה ב): חַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִם וּמִן הַכְּתוּבִים. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב). מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: "אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע" (יהושע כב, כב). מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "וּמְצָא־חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (משלי ג, ד).
לָמַדְנוּ שֶׁבִּרְשׁוּת הָאָדָם דַּרְכּוֹ, וְשֶׁחָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאָדָם שֶׁיִּהְיֶה נָקִי לְעֵינֵי בְנֵי אָדָם. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, כִּי בְּמָה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל הָאָדָם אַחֲרֵי מוֹתוֹ נִכָּר אִם הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וּסְמָכוּהוּ עַל פָּסוּק: "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ" (ישעיה ל, כא), כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנג, א): בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: אֵי זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ" וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק הַלְוָיָה לַמֵּתִים (סימן ריג).
מאחריך. מה שאומרים המלוים אחר מטתך כשתמות תשמע כשיאמרו זו הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח לו שהוא בן עולם הבא:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן (שם פב, א): אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא לֹא שְׁכִיחַת קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָא, דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתְּתֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דַּאֲמַר מִילֵי דְּעָלְמָא וְלָא תוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסִיק בְּחַיֵּי דִבְרִיאָתָא וְאַתְּ אֲמֶרֶת מִילֵי דְעָלְמָא? כָּל שֶׁכֵּן זִיל לְוָתֵיהּ.
בחיי דבריאתא. שלמד אתכם דרך ארץ ולהרחיק מדבר שהוא סכנה לאדם:
עַל כֵּן, כָּל הָרוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו וּבָרִיא לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ וּמְרֻצֶּה לָעָם וְנָקִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִיִּשְׂרָאֵל, יִלְמַד בְּדִבְרֵי דֶרֶךְ אֶרֶץ וְיֹאהַב לְכָל אָדָם וְיוֹתֵר לַחֲבֵרָיו וִיהֵא חָבִיב לוֹ דִּבְרֵי חֲבֵרָיו כְּדִבְרֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ לְרֹב הַמּוּסָרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה מֵהַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת לְאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵם נִכְלָלוֹת בַּפָּסוּק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). וְדָרְשׁוּ בוֹ: דְּעַלָּךְ סָנֵי לַחֲבֵרָךְ לָא תַעֲבֵיד. וְזֶה שֶׁלִּמֵּד הִלֵּל לַגּוֹי שֶׁבָּא לְהִתְיַהֵד אֵלָיו עַל מְנָת שֶׁיְּלַמֵּד לוֹ כָּל הַתּוֹרָה בְּרֶגֶל אַחַת, וְאָמַר לֵיהּ פָּסוּק זֶה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מִימְרָא זוֹ בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לא, א), וּכְתוּבָה לְמַטָּה, בְּנֵר הָעֲנָוָה (סימן שלד), וּלְעֵיל (סימן כט).
דעלך סני. מה שהוא שנאוי לך אם אדם עושה הדבר כזה לך גם אתה אל תעשה כזה לחברך: שבא להתיהד. שהעובד כוכבים בא להלל לגיירו על מנת שילמד עמו כל התורה בזמן שיכול לעמוד על רגל אחת ולמד עמו פסוק זה ואמר לו כל התורה נכלל בפסוק זה:
וּמִי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְיִלְמַד בַּתּוֹרָה, יְהֵא שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו וְיֹאהַב הַשָּׁלוֹם וְיִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וִיהֵא טוֹב עִם ה' וְעִם אֲנָשִׁים וִיהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָרִיא לַעֲבֹד הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5