דף הבית ספרי קודש אונליין אורחות צדיקים שער העשרים ושנים - שער השקר - ספר אורחות צדיקים

השקר. דע כי כאשר ישקול האדם כסף וזהב במאזנים, ומבחין בין קל לכבד – כך ישקול האדם החכם במאזנים להבין השקר והאמת.

ויש חילוק בין שקר לשקר. כיצד? האומר על העץ שהוא זהב – אותו שקר ידוע הוא. האומר על נחושת קלל שהוא זהב – אותו שקר צריך הבחנה, כי יש לשניהם דמות אחד, ויש זייפנים העושים דמות הנחושת כדמות הזהב; ואז אפילו הבקיאים אינם יכולים להבחין כי אם בקושי גדול.

כך עניין המחשבה: יש מפולפל ועושה סברות לקיים השקר, עד שנראה שהוא אמת. אבל החכם מבין כל אחד להבדיל בין השקר ובין האמת. וזה דבר ידוע לכל, שהשקר והאמת תכופים בלב אחד. יש אדם מזויף, אפילו שיודע בוודאי שהדבר שקר – הוא נמשך אחריו. כל שכן כשיש ראיות לצדדים לשקר, שדומה להיות אמת, שבוודאי ימשך אחר שקרו. אבל יש אדם אמיתי, ולא יעשה שקר אלא כשיש סברות לו לשקר – אז הוא נמשך אחר השקר. והחכם יכחיש הסברות של שקר בחכמתו.

ויש לך לדעת, שכל אדם נמשך אחר סברותיו ואחר מידותיו: העצל יעשה כל סברותיו אחר העצלות, וכן הכעסן אחר כעסו, וכן הגאה אחר גאוותו. וכן כל המידות שבארנו, לפי המידה שיש בו הוא עושה: הפזרן אחר הפזרנות, הצייקן אחר הצייקנות, האוהב לפי אהבתו, השונא לפי שנאתו. לפיכך אדם שהוא רוצה להיות איש האלהים אמיתי – צריך להסיר תחילה ממנו כל המידות הגרועות, כדי שלא תמשכהו המידה שיש בו לפי עניינה. ואז יוכל להשיג האמת.

ויש בעניין השקר תשעה חלקים:

האחד: המכחש בעמיתו בפיקדון או בהלוואה, או שהעיד עדות שקר, וכהנה רבות. ויש בזה השקר שני עונשים:

האחד מחמת השקר, כי השקר אפילו בלא נזק הוא תועבת השם יתברך, שנאמר (משלי ו טז-יט): "שש הנה שנא יי, ושבע תועבת נפשו: עינים רמות, לשון שקר..., יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים". ואומר (שם ח יג): "ופי תהפוכות שנאתי".

העונש השני מחמת הנזק שהזיק לחברו.

השני: אין בגוף השקר נזק לחברו, אך מתכוון להטעות חברו שיאמין בו, ויבטח בו ולא ישמור ממנו – ואז יוכל להרע, כמו שנאמר (ירמיהו ט ז): "בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו". ואף בעיני בשר ודם נתעב השקר, שנאמר (משלי טז יב-יג): "תועבת מלכים עשות רשע..., רצון מלכים שפתי צדק".

השלישי: המשקר בחברו לא לגזול ממנו דבר שהוא שלו; אך הוא רואה טובה שעתידה לבוא לחברו, והוא מהדר אחר אותה טובה לקחת אליו בשקר וברמאות. או ידבר שקרים לחברו עד שיתן לו מתנה, כגון שמבשר לו בשורות שקר ויתן לו מתנות עבור זה, וכיוצא בזה העניין. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סנהדרין צב א): המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית י טו): "אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע"; ונאמר על עבודה זרה (ירמיהו י טו): "הבל המה, מעשה תעתועים". ולאו דווקא "כאילו עובד עבודה זרה" ממש, אלא בדמיון קצת: כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשווא.

הרביעי: המשקר בסיפור דברים ששמע, ומחליף מקצתם ומתכוון להחליף; ואין לו שום רווח באותו שקר, וגם לא יזיק אותו שקר לחברו. ופעמים שהוא מספר דברים שהוא בודה הכל מלבו. ויש לו עונש, שאוהב שקר בלא תועלת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום (משלי ו יט): "יפיח כזבים עד שקר". ויש לך לידע, שזאת המידה תביאהו להעיד שקר באחיו, מחמת שהוא אוהב שקר.

ויש אנשים שמחליפין מקצת דברים ששמעו בלי דעת, כי אינם שמים על לב בעת שהם שומעים הדברים לחקור על אמיתותם – גם זו מידה רעה, ועל זה אמר שלמה עליו השלום (שם כא כח): "ואיש שומע לנצח ידבר"; פירוש: מי שנותן לב לשמוע ולהבין תוכן העניין והדברים אשר יספרו, עבור שספרו אותם על דרך האמת, שלא ימצא בפיו לשון שקר – אותו האיש לנצח ידבר, כי יתאוו בני אדם לשמוע דבריו, ולא יגערו בו על דבריו.

החמישי: האומר לחברו שייטיב לו או שיתן לו מתנה או שיעזור לו, ולא אמר לו על דרך הביטחון שיבטח בו לב חברו, ובשעה שיאמר לו כך היה בלבבו שלא לתת. ועל זה אמרו רבותינו (בבא מציעא מט א) שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

הששי: המבטיח את חברו להיטיב לו, והבטיחו כל כך עד שיבטח בו לב חברו – אין לו לחלל הבטחתו. ואם הוא משקר בזה יש בו עונש גדול יותר מן הראשון, שלא עשה אלא דבור בעלמא. והאומר לחברו לתת לו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לו לשון הבטחה, אמרינן (שם): כל החוזר בדבריו – יש בו משום מחוסרי אמנה, כי לב חברו סומך עליו ובוטח בו אחר שהמתנה מועטת. ואם איש עני הוא, אף על פי שהמתנה מרובה, אם חוזר בו רעתו רבה, כי נדר ועבר על "לא יחל דברו" (במדבר ל ג). וכן מי שהתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, דהוי כמו הבטחה כיון שהוא מתהלל על נדיבותו, ואין נכון שישוב מדבריו מאחר שנתכבד ונתהלל בדבר.

השביעי: המתעה חברו לומר כי עשה עמו טובה או דיבר עליו טובה, ולא עשה. ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (חולין צד א): אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי. ויש בזה חטא, כי אנו חייבים לדבר דברי אמת, כי הוא מיסודי הנפש.

השמיני: המשתבח במעלות שאינן נמצאות בו, וזהו חטא גדול ואפילו אם היה אמת. כי כשמהלל נראה מדבריו שלא עשה צדקותיו ונדיבותיו לשם שמים אלא לשם עצמו ולתהילה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ירושלמי שביעית י ה): מי שמכבדים אותו שהם סוברים שיודע שתי מסכתות, והוא לא יודע רק אחת, חייב לומר להם: "איני יודע רק אחת". כל שכן שאסור לו לכזב ולהתפאר במעלות שאין בו.

התשיעי: המספר בסיפור דברים ששמע, והחליף בדברים אודות חפצו, ואין הפסד לשום אדם בזה, אך יש לו מעט הנאה בשקרו, אף על פי שאינו מרוויח ממון בכך. כגון (יבמות סג א) רב, שאמר לאשתו: "עשי לי טלופחי" עדשים ועשתה חמצי חומוס, וכשאמר "חמצי" עשתה לו טלופחי. הלך חייא בנו והפך הדברים: כשהיה "חפץ חמצי" אמר לאמו "תעשי טלופחי", והיא עשתה חמצי. וזה הבן עשה לכבוד האב, כדי שיהא לו מזומן המאכל שחפץ, ואף על פי כן מיחה בידו שלא לעשות עוד, משום "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיהו ט ד). אך אין עונש בזה השקר כעונש המשקרים על לא דבר, כאשר הזכרנו בחלק רביעי.

עד כאן תשעה חלקי שקר.

ועוד יזהר האדם: אם יבוא חברו אצלו, וישאל ממנו דבר שיש בידו – לא יאמר לו "אין לי", אך ידחהו בעניין אשר לא ישקר. ויש פסק בספר חסידים (סימן תכ"ו): אפילו יבוא גוי לבית יהודי ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות ואין דעתו להלוות לזה הגוי – לא יאמר לו "אין לי", אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שקרים. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שאם היו לו מעות, לא היה יכול להשמט ממנו בלא שנאה – היה יותר טוב לומר "אין לי" מפני דרכי שלום. אך הכל תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו עניין של הגוי: אם יוכל לומר "יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בעניין זה יוכל לדחותו בלא שנאה – יעשה.

וגדול עונשו של שקרן: אפילו כשהוא אומר אמת – אין מאמינים לו (סנהדרין פט ב). ושקר אין לו רגלים (ריש אותיות דרבי עקיבא).

ולא יגרום אדם שאחרים ישקרו בשבילו. כיצד?כשאדם רואה ששנים מדברים יחד דבר סתר שביניהם, לא ילך אצל אחד ויבקש ממנו שיגלה לו העניין, שמא אינו רוצה לגלות לו, ומתוך כך יסלק אותו בדברים אחרים – נמצא שמשקר. וכך ידקדק בכל העניינים שלו, שלא ישקר במשא ובמתן שלו, ולא יגרום שאחרים ישקרו. ויזהר שלא יתחבר לשקרנים, וימעט דבריו עמם. וצריך חכמה גדולה להינצל מן השקר, כי יצר הרע לעולם הוא אורב לאדם להפילו ברשתו.

ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחברו (יבמות סה ב). וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה, ואף על פי שאינו כן (כתובות יז א). ובאושפיזא: אם בעל הבית היטיב לו, אל יאמר בפני רבים: "כמה טוב פלוני שנתארחתי בביתו! כמה כבוד גדול עשה לי!" – פן יבואו רבים שאינם מהוגנים להתארח אצלו. ועל זה נאמר (משלי כז יד): "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכֵים – קללה תחשב לו" (ערכין טז א). ובמסכתא: אם שואלין לו אם שגורה בפיו הגירסא, מידת ענווה היא שיאמר "לא". ומיטה: אם שהה לבוא לבית הכנסת מפני ששימש מיטתו, ושאלוהו למה שהה – יתלה בדברים אחרים (בבא מציעא כג ב). ובכל אלו שהתירו חכמים לשנות, אם יוכל לעשות שלא ישקר הוא טוב יותר ממה שישקר. כגון אם שואלין לו: "יודע אתה מסכתא פלונית?" ישיב: "וכי אתה סבור שאני יודע?!" ואם יוכל לסלק השואל בעניין שלא ישקר – הוא טוב מאוד.

כל הזכויות שמורות (c) ל ”ויקיטקסט” תחת רישיון
GNU Free Doc

שינוי גודל גופנים
ניגודיות