תפריט
דף הבית ספרי קודש אונליין אורחות צדיקים שער העשרים ושבעה - שער התורה - ספר אורחות צדיקים

התורה. בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות (משנה אבות ד יג).

כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה יג).

כתר מלכות זכה בו דוד עליו השלום, שנאמר: "זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי" (תהלים פט לז).

כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד). כל מי שירצה – יבוא ויטול.

שמא תאמר שאותן כתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלכו, ורזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישרו" (משלי ח טו-טז). הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות (יומא עב ב). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה (הוריות יג א): ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: "יקרה היא מפנינים" (משלי ג טו) – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה (בבא קמא יז א). ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א א) – זה הלומד על מנת ללמד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים; ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה. ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקיימה – אז יש לו שכר כאילו קיימה, כיון שנתעכב מחמת קביעתו, ונמצא ששכר עשייה ולמוד בידו. אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצווה בעת הביטול ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצווה אינו מדקדק בה כראוי – על זה לא נאמר: "תלמוד תורה כנגד כולם".

מי שנשאו לבו לעשות מצווה זו ולקיימה כראוי לו, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים בטלים, ולא ישים אל לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד. אלא כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל (משנה אבות ו ד). ואם תאמר: עד שאקבץ ממון וכשאפנה מעסקי – אז אחזר ואקרא ואשנה. אם תעלה מחשבה זו בלבך, אז אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם; אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי (משנה אבות א טו). ואל תאמר: "לכשאפנה אשנה", שמא לא תפנה (משנה אבות ב ד).

כתיב בתורה: "לא בשמים הוא" (דברים ל יב), פירוש: בגסי הרוח. "ולא מעבר לים הוא" (שם יג), פירוש: באותם שהולכים מעבר לים (ערובין נה א). לפיכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ולא כל המרבה בסחורה מחכים (משנה אבות ב ה). ואמרו חכמינו: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה (שם ד י).

ומתוך שאדם עוסק בתורה לשמה, וטורח ויגע לשם שמים – אז נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות, ומוציא טעם והלכות מעצמו, מה שלא למד מעולם ומה שלא נתן אפילו למשה מסיני. כאשר מצינו באברהם אבינו זכרונו לברכה, שלא למד מעולם משום אדם, אך מעצמו היה יושב ומחשב אחר המצוות, ולמד מלבו כל התורה והמצוות, עד שהעיד עליו הכתוב: "וישמר משמרתי, מצוותי חוקותי ותורתי" (בראשית כו ה). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו ערובי תבשילין היה יודע (עיין בראשית רבה צה ג). וגם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (עבודה זרה יד ב): אברהם אבינו עליו השלום למד ארבע מאות פרקים. ומי למד לו כל זה? אלא נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות, ונובעות לו חוכמה ותורה. וכן מצינו ברבי אליעזר הגדול: מתוך שעסק בתורה הרבה, העידו עליו רבותינו זכרונם לברכה שנתגלה לו מה שלא נתגלה למשה מסיני (פרקי דרבי אליעזר ב). וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מדורו של משה רבנו עליו השלום עד דורו של יהושע, ומיהושע לזקנים, ולנביאים, ולאנשי כנסת הגדולה, ולתנאים, ולאמוראים, ולגאונים, ולכל חכמי הדור שעסקו בתורה הרבה ונתנו נפשם עליהם – נתגלו להם רזי תורה וסודי חכמה, מה שאין אדם יכול למצוא מעצמו. וכבר מנו חכמינו זיכרונם לברכה בפרקי אבות (ו ו) ארבעים ושמונה דברים שנקנית התורה בהם. ומי שיעלה על לבו להיות זוכה לדרך התורה, יטריח לקיים אותם ארבעים ושמונה דברים, ואז יעלה לכל טוב.

וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמוד. כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי הלומד שאר מלאכות אפילו יבטל ממנה כמה שנים – לא ישכחנה. אבל כשלומד תורה ואינו חוזר – מיד שוכח. ואפילו אם יחזור מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה ישכח הכל. והדין נותן, כי כל מלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחילה; אבל בעשייתן אינן צריכות לב, אך עושה מלאכתו וחושב הנה והנה. אבל הלימוד אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך לבו לכוון שמועתו, ולא לחשוב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו. לכן מי שיפנה לבו לבטלה – מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו.

וגם אמרו חכמינו זכרונם לברכה: אם אין אדם שוכח מה שלמד, אם כן היה לומד כל התורה כולה, ואחר כך היה הולך בטל. והבטלה מביאה לידי שעמום ולידי עבירה (כתובות נט ב). לכך נגזרה גזרת השכחה, שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי מעשים טובים וזכות, כי כאשר הוא עוסק בתורה והוגד לו עונש העבירות וזכות המצוות – אז נותן אל לבו לעשות הטוב. ויגיעת התורה משכחת ומונעת אותו מן העון. אבל הבטלה גוררת את העון, ומורידתו לשאול.

לכן יהא זריז לעסק בתורה תמיד יומם ולילה, ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במיטתו. ואם אינו יכול ללמד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו, ויהא דעתו על לימודו שלא יסיח דעתו מלימודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). כי אינו אומר "ודברת בו יומם ולילה" אלא "והגית בו", והגיון אינו אלא בלב. ועל זה נאמר: "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז, יא יט). וזהו שנשתבחו רבותינו זכרונם לברכה, שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה (מגילה כח א): או היו לומדים וגורסים, או היו מחשבים בלבם בשמועתם או בלימודם.

לכן תתן לבך וכל דעתך על התורה בכל עת, כי אדם לומד בתורה חכמה, ודרך ארץ, וענווה וצניעות, וכל מעשים טובים; ומן השמים עושים לו צרכיו, והתורה משמרתו ומגדלתו ומרוממתו, כמו ששנו חכמים (משנה אבות ו א): אמר מאיר: כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו. נקרא "רע", "אהוב"..., ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הרי שכר פריע בעולם הזה, אבל לעולם הבא: "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיהו סד ג), ואין למעלה הימנה לעולם הבא.

איתא במדרש (רות רבה א א):

רבי שאל לרבי בצלאל: מהו דכתיב: "כי זנתה אמם" (הושע ב ז)? אמר לו: אימתי נעשית דברי תורה כזונה? בזמן שבעליה מבזים אותה. כיצד? חכם יושב ודורש "לא תטה משפט" (דברים טז יט), והוא מטה משפט; "לא תכיר פנים" (שם), והוא מכיר פנים; "ולא תקח שחד" (שם), והוא לוקח שוחד.

וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה: "וחכמת המסכן בזויה" (קהלת ט טז) – איזה חכמת מסכן בזויה? זהו שהוא עני במעשים טובים, אז חכמתו בזויה. וכשיורה הוראות לעשות טוב והוא אינו עושה, אז אין דבריו מקובלים. ולא המדרש עיקר אלא המעשה (משנה אבות א ד).

לכן יש לכל אדם לכוון מעשיו לשם שמים. וראה והבן מאלישע בן אבויה, בשביל שלמדו אביו תורה שלא לשמה – לסוף נהפך למינות. דאמרינן בירושלמי חגיגה (ב א) ובמדרש קהלת (ז יח): כשנימול עשה אביו סעודה לחכמים, והזמין לרבותינו: לרבי אליעזר ורבי יהושע ושאר חכמים. והיו יושבים בסעודה ומדברים דברי תורה עד שבא האש סביבם. בא אביו של אלישע ואמר להם: רבותי, וכי באתם לשרף את הבית?! אמרו לו: אינו כן אלא שמפני שאנו חוזרים בדברי תורה ונביאים וכתובים, והדברים מעידים בינותינו שמהר סיני נתנו, ומתוך האש נתנו. אמר: כיון שאני רואה שכך כוח התורה, אם נתקיים לי בן זה אני נותנו לתורה. ובשביל שהיה מתכון שלא לשמה, אלא לכבוד – נהפך בנו למינות. ואף על פי כן, לעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה (פסחים נ ב).

ועתה יש לי לכתוב ענייני התלמוד והמצוות:

כל המצוות שנתנו לו למשה בסיני – בפירושן ניתנו, שנאמר: "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" (שמות כד יב); "תורה" – זו תורה שבכתב, "והמצוה" – זו פירושה (ברכות ה א). וצוונו לעשות התורה על פי המצווה, ומצווה זו היא הנקראת "תורה שבעל פה".

כל התורה כתבה משה רבנו עליו השלום קודם שמת בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט; וספר אחד נתנו בארון לעד, שנאמר: "לקח את ספר התורה הזה, ושמתם אתו מצד ארון ברית יי אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דברים לא כו). והמצוה שהיא פירוש התורה – לא כתבה, אלא צווה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם – אתו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (שם יג א); ומפני זה נקראת "תורה שבעל פה".

ומימות משה רבינו עליו השלום ועד רבינו הקדוש, שהוא רבי יהודה הנשיא, לא חיברו חיבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין, או נביא שיהיה באותו הדור – כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והיה מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלוש עשרה מידות, והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכך היה הדבר תמיד עד רבנו הקדוש, שהוא רבי יהודה הנשיא.

ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? כי ראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות להשתעבד – כשראה עניין זה, שהיו ישראל מבולבלים והיתה תורה משתכחת מישראל, אז חיבר המשניות להיות ביד כל אחד ואחד, כדי שילמדו במהרה ולא ישתכחו. וישב כל ימיו הוא ובית דינו, ולימדו המשנה ברבים. והיו לפניו גדולי החכמים שקבלו ממנו, ועמהם אלפים ורבבות משאר החכמים.

ותלמידיו של רבי יהודה הנשיא גם כן חיברו חיבורים: רב חיבר "ספרא" ו"ספרֵי", לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ורבי חייא חיבר ה"תוספתא" לבאר עניני המשנה, וכן רבי הושעיא ובר קפרא חיברו הברייתותלבאר דברי המשנה. ונתגלגל הדבר כך, עד שבאו האמוראים, והיו להם מחלוקות בפירוש המשניות והברייתות והתוספתות, עד שחיבר רבי יוחנן ה"תלמוד ירושלמי" בארץ ישראל, אחר חורבן הבית בקירוב שלוש מאות שנה. ונקרא "ירושלמי" בשביל שהיה דר בירושלים. ואחר כך כמו מאה שנה חיבר רב אשי שהיה בבבל ה"תלמוד בבלי". ועניין שני התלמודים הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמקותה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבנו הקדוש ועד חיבור התלמוד. ומשני התלמודים, ומן התוספתא ומן הספרא ומן הספרי ומן התוספתות, מכולם יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור, החיוב והפטור, הפסול והכשר, כמו שהעתיקו איש מפי איש עד מפי משה רבנו זכרונו לברכה מסיני.

גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה, כמו ששמעו מפי משה רבנו זכרונו לברכה בפירוש, שנאמר: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח ל) – עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן ה א).

וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם, שנאמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז יא).

וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קבלום ממשה רבנו זכרונו לברכה, ודנו בהן בית דין של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא – הכל חיבר רב אשי בתלמוד, מימות משה ועד ימיו.

ואחר בית דינו של רב אשי, שחיבר התלמוד וגמרוֹ בימי בנו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר; והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים, ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגיסות, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיה מקדם. אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר השם קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה; ועוסקים בתורה, ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.

אחר האמוראים עמדו הגאונים אשר ידעו כל התלמוד, בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא, והם הוציאו לאור תעלומותיו של התלמוד ובארו ענייניו. לפי שדרך התלמוד עמוק הוא מאוד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון הייתה ברורה לכולם בבבל בעת שחובר התלמוד. אבל בשאר מקומות, ובימי הגאונים אפילו בבבל, לא היו מכירים אותה הלשון עד שילמדו אותה. ושאלות רבות היו שואלים אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם, לפרש להם דברים קשים שבתלמוד, והם היו משיבים להם כפי חכמתם. ואותם השואלים היו מקבצים התשובות, ועושים מהם ספרים להבין מהם.

גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חבורים לבאר התלמוד, מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים. ועוד חיברו הלכות פסוקות בעניין האסור והמותר, והחיוב והפטור, בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד.

אחר כך עמד הרב הגדול רבינו משה בר מיימון, וכלל כל התורה כולה שבעל פה בספר אחד, בלשון קל מאוד.

ואחר כך עמד רבנו משה מקוצי וחיבר ספר אחר[2], וליקט מאותו ספר של מיימוני וחיבר עליו שאר דברים של אחרונים. וכן כל אחד ואחד עשה ספר לפי מה שראה ענייני הדור שהיה בו. וכן חיברו רבנים רבים פסקות, כגון: הרוקח,[3] ורבי אליעזר ממיץ,[4] ואבי העזרי,[5] ואור זרוע.[6] וכן עשו רבנים רבים, כל אחד חיבר ספר לפי מה שראה ענייני הדור שהיה בו, כי ראו שנתמעט בעוונותינו הרבים ידיעת התלמוד, ואין אדם יכול לידע אם לא מתוך ספר פוסקים.

וגם רבינו שלמה עליו השלום, שראה בימיו מיעוט הלבבות, שהיו הדורות בעוונותינו הרבים מתמעטים והולכים, ועל כן נתעורר לבו לפרש התלמוד, ללמד בני ישראל דעה. ואחר כך עמדו יוצאי ירכו, רבינו תם ורבינו יצחק ושאר רבנים, ופלפלו פלפול גדול עד שחיברו ה"תוספות" בישיבתו של רבי יצחק בעל התוספות. ושם היו גדולים, כגון רבינו שמשון משאנץ שחיבר גם כן תוספות, לבד משארי תלמידים שהיו לרוב מאוד. והם היו גיבורים בתורה, והיה לבבם גדול מאוד ופתוח כאולם, ולמדו בעסק גדול, ומסרו נפשם על התורה, וידעו בלא עיון כל התלמוד, פירוש [רש"י] ותוספות.

ואחר כך בעוונותינו הרבים רבו הצרות, ונתמעטו הישיבות, והיו אותם התוספות האחרונים כבדים עליהם ולא יכלו לשאת. ובאו גדולים אחרים וקיצרו התוספות ההן, כל אחד כפי חכמתו, להקל לאנשי דורו הלימוד. ועדיין בימים ההם היו בקיאים בכל התלמוד, והיו יודעים המצוות מתוך התלמוד. עד שנתגלגל שנתגרשו מצרפת, אשר שם היו מחזיקים בתורה והיו לומדים בעסק גדול, כעניין שעשו ראשונים בימי חכמי התלמוד, שהיה עיקר לימודם לחזור התלמוד, כדי לקיים מה שאמרו: "ושננתם לבניך" (דברים ו ז) – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך; שאם ישאלך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר, אלא אמור לו מיד (קידושין ל א). כי זה הדבר אי אפשר הוא, שיהיו המצוות שנונים ומזומנים בפי האדם להשיב לשואל, אם לא ברוב חזרות, כמו שאמרו (חגיגה ט ב): אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים, למי ששונה אותו מאה ואחד. ואמרינן (ח א) שריש לקיש היה חוזר ההלכה ארבעים פעמים קודם שבא לפני רבי יוחנן. וכן עשו כולם בימי חכמי התלמוד, שעיקר למודם היה חזרה.

ואמרינן (מגילה ז ב): רב אשי הוה יתב קמיה דרב כהנא. נגע ולא קאתו רבנן. אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? אמר ליה: דלמא טרידי בסעודת פורים. אמר לה: ולא הוה אפשר למיכל מדאורתא? אמר לה: לא שמיע ליה למר להא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה – לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא? "ימי משתה ושמחה" כתיב (אסתר ט כב). אמר לה: אמר רבא הכי? אמר לו: אִין! תנא מניה ארבעין זמנין, ודמי לה כמאן דמונח בכיסו.

ועתה ראה: זה היה דבר קל מאוד, ואפילו הכי היה חוזר אותו כמה פעמים. ועכשיו אין שום אדם שיהיה חוזר דבר כזה יותר מפעם אחת או שתי פעמים. ויש ראיות גדולות ברורות בכמה מקומות בתלמוד, שהיו כולם רגילים בחזרה, ולכל אחד היה לו סכום מנין כך וכך פרקים ליום, וכשהיו טרודים ביום – אז היו פורעים בלילה (ערובין סה א). וכל שלושים יום היו חוזרים תלמודם. ובזה העניין היו לומדים גם כן בצרפת, עד שהגיעו למעלות רבות ולידיעה גדולה. ולא הוצרכו לספרי פוסקים, כי היו יודעים המצוות מתוך התלמוד והתוספות. אבל מיום שנתגרשו מצרפת נתמעט הלמוד מאוד מאוד.

ועוד בדור הזה נשתכחה התורה, מחמת כי הלומדים הללו סבורים לעשות כמו הראשונים להחזיק בפלפולים, אך אינם דומים לחכמי צרפת כלל וכלל. שלבם היה פתוח כאולם, ותורתם הייתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה; לכן השיגו וידעו בפלפולם. אבל עכשיו אינם יודעים כן, אלא מבלבלים זה את זה, ומבטלים רוב היום ועוסקים באותו לימוד כחצי יום, והלמוד שלהם עראי דעראי והביטול קבע. אבל בימי חכמי התלמוד הלכו ללמוד עשר שנים ויותר, והיה לימודם גדול בקביעות, שאם היה אחד מתעטש לא היו אומרים "אסותא" מפני בטול בית המדרש (ברכות נג א). מזה העניין יש לדעת רוב קביעותם. ואמרינן (כתובות סג א):

רב יוסף בריה דרבא, שדריה אבוה לבי רב קמי דרב יוסף. פסק לה שת שנין. כי הוה תלת שנין, מטא מעלי יומא דכיפורא, אמר: "אזיל ואחזי לאנשי ביתי." שמע אבוה, שקל נרגא נפק לאפיה. אמר ליה: "יונתך נזכרת?!" ואמרי לה: "זוגתך נזכרת?!" אטרוד, לא מר אפסיק ולא מר אפסיק.

ראה והבן זה העניין, כמה היו דבקים בתורה, על כן זכו לרוח הקודש! וכן בארץ צרפת היו עוסקים בעסק גדול וזמן רב, והיו יושבים במקום אחד ללמוד כל התלמוד, והיו חוזרים תמיד, ולא פסקה תורה מפיהם. והיו עושים כמו מעשי הראשונים, כדאמרינן (עבודה זרה יט א): לעולם לגרוס איניש ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר. ואמרי (שבת סג א): מעיקרא לגמר איניש, והדר לסבר.

וכל זה אינם עושים עתה, כי כל אחד רוצה ללמד תוספות, וכל חידושים וחידושי דחידושים, קודם שידע צורת התלמוד. אם כן איך יצליחו, כיון שעושה להפך ממה שאמרו חכמי התלמוד? כי כל מה שנאמר בתלמוד הכל אמת, ואין להשיב עליו או לשנותו, ולא להוסיף ולא לגרוע. ועל כן מרוב טורח הלימוד, העיון והפלפול, רבים פורשים מן הלימוד מרוב טורח השמועות והדקדוק שאומר על פה. כי אומרים: "מה נוכל להבין סברות מבחוץ? הלוואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים!" ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה, אז היו לומדים והיו בקיאים בתלמוד, והיו מתאווים ללמוד, כי היה להם לב להבין בקל; והיה אדם בא ללמוד לעולם "נים ולא נים, תיר ולא תיר" (עיין נידה סג א). והיו מוסיפים בכך יראת שמים שלמה, וגם היו מתרבים התלמידים, והיו עוסקים תמיד בתורה. אבל עתה מרוב טורח השמועות – נעשית עליהם ההלכה כמשא כבד ולא יוכלו עוד להביט בה, ומתוך כך עוסקים בשיגעון ובליצנות, ומבלבלים ומבטלים ועוסקים במיני תחבולות, ואין להם יראת שמים.

ואמרו בפרק "השוכר את הפועלים" (בבא מציעא פה א): רבי זירא יתיב בתענית מאה יום, דלשכח מניה תלמודא דבבל, כי היכי דלא נטרדי. ואמרו (ויקרא רבה כה א): נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד – יקרא שני דפים; או לשנות פרק פעם אחת – ישנה פעמים; או ללמד פרק אחד – ילמד שני פרקים. אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות. ובפרק "האיש מקדש" (קידושין נב ב) אמרינן: כשמת רבי מאיר, אמר רבי יהודה: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, שקנתרנים הם. וכל זה שלא היה רוצה להתבטל מגירסתו, כי רבי מאיר היה חריף ולא עמדו חבריו על סוף דעתו (ערובין נג א). ועוד התם אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחם של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואמר אביי: ואנן כי סכתא בגודא לגמרא. ואמר רבא: ואנן כאצבע בקירא לסברא. ואמר רב אשי: ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. ועכשיו אנן עניי הדעת, אין אנו יכולים לומר "כאצבע", כי אם "כאבן שיש" לגמרא ולסברא.

והא דאמר בפרק "במה מדליקין" (שבת לא א), אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין שואלין אותו: נשאת ונתת באמונה? פלפלת בחכמה? – משמע שצריך אדם לפלפל? – זה לימוד הגמרא, שמקשינן משניות על הברייתות ומתרצינן להו. אי נמי: על ידי עסק והגיון בתורה תמיד – נותן דעתו לדקדק ומוצא טעמו. אבל לישב כל היום לפטפט, פשיטא שלא לעשות כן.

וכן עתה רוב הלומדים מודים בעצמם שאין לומדים כהוגן, ויודעים שאינם לומדים כדרך הישר, כי מרוב טורח הפטפוטים שהם מפטפטים הם מתבטלים לגמרי, ולא ישיגו ללמוד לא תורה, ולא נביאים, ולא כתובים, ולא אגדות, ולא משנה, לא מדרשים, ולא שום חכמה מחמת רוב תחבולות שלהם.

ודרשו רבותינו (אבות דרבי נתן כד ו) על פסוק זה: "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד ל-לא) – מי שאינו מחזיר תלמודו מתחילה מחליף ראשי פרקים, סוף מחליף דברי חכמים, סוף שאומר על טמא "טהור", והרי הוא מחריב את העולם. אלמא, מי שאינו חוזר תלמודו לא יוכל להורות כדין, אלא טועה ברוב ההוראות. ואמרינן (מדרש משלי י א), אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין! שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון כל העולם כולו על עמק יהושפט, וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו: "כלום עסקת בתורה?" אומר לו: "הן!" אומר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והודיע לפני, אמור לי מה קרית ומה שנית ומה שמעת בישיבה. מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם יתפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין.

כל הזכויות שמורות (c) ל ”ויקיטקסט” תחת רישיון
GNU Free Doc

שינוי גודל גופנים
ניגודיות