שמירת העיניים

תוכן עניינים

--------

מעשה ברבי מתיא בן חרש, שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיו פניו דומים למלאכי השרת, מכיון שמעולם לא נשא עיניו להסתכל על אשה. פעם אחת עבר השטן ונתקנא בו. אמר לפני הקב''ה: רבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש - מה נחשב בעיניך? אמר לו: צדיק גמור הוא. אמר השטן: תן לי רשות ואסיתנו. אמר לו הקב''ה: לא תוכל, ובכל זאת אם ברצונך ללכת, הרשות בידך. הלך השטן אל רבי מתיא, ונדמה לו כאשה יפה שלא היתה כמוה בעולם, ועמד לפניו. כיון שראה אותו רבי מתיא, מיד הפך את פניו לאחוריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו - הפך פניו לצד ימין. וכך היה מתהפך השטן לכל צד. אמר רבי מתיא: מתיירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני, מה עשה אותו צדיק? בקש מתלמידיו אש ומסמרים. לקח את המסמרים, שם בתוך האש, ונתנם בעיניו, והתעוור. כיון שראה השטן כך, נזדעזע. באותה שעה קרא הקב''ה למלאך רפאל שיבוא לרפאותו. אך רבי מתיא סרב למלאך ולא נתן לו לרפאותו. חזר המלאך רפאל אל הקב''ה, אמר לו הקב''ה: לך אמור לו, כי אני ערב שלא ישלוט בו עוד יצר הרע. רק אז הסכים רבי מתיא שהמלאך רפאל ירפא אותו! (מדרש תנחומא )

מה נוקב הוא הסיפור! גדולי ישראל בטהרת לבבם ידעו, כי חוש הראיה - כל עוד שהוא עוזר לנו בעבודת ה' ובקיום המצוות, הרי הוא מתנת שמים נפלאה, אך אם ח''ו עומד הוא למכשול, מוטב לאבד אותו מאשר לטמא את הנשמה.

אומר הרב חסמן זצ''ל: מזה יחרד כל בעל לב בעת שפוסע מחוץ למזוזת ביתו, וירחשו שפתיו תפילה לאמר: יהי רצון שתהיה ביאתי בחזרה לביתי, כיציאתי. שלא אכשל במראות אסורות ואפגום את עצמי ח''ו. הרב היה מזהיר את תלמידיו ואומר להם: אדם הולך בדרך למכולת - הוא יכול בדקות ספורות אלו לצבור לעצמו עשרות מצוות, אך הוא עלול ח''ו לצבור לעצמו עשרות עבירות. הכל תלוי בהשתדלותו למען שמירת עיניו.

שמירת העיניים אינה רק חסידות או חומרה, אלא היא הלכה ממש! פוסק מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף א): ''צריך אדם להתרחק מן הנשים מאוד מאוד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה ולהקל ראש כנגדה או להביט ביופיה... ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו כשאינם עליה, שמא יבוא להרהר בה...''. נשים לב שהשולחן ערוך מדגיש ''מאוד מאוד''. ומדוע? משום שנפשו של האדם מחמדתן. ולכן בדברים אלו אין ללכת בדרך האמצעית, אלא יש לנהוג בזהירות יתירה.

לצערנו היום ישנם ארועים ושמחות שנערכים בערבוביה, ללא הפרדה בין גברים לנשים. הדבר כואב במיוחד כאשר גם אנשים יראי ה', הרוצים להקים בית נאמן וכשר על פי דרך התורה והמצוות, גם הם לפעמים נכנעים ללחץ החברתי, מפחדים לשנות את מה שמקובל במשפחתם, ועורכים חתונה מעורבת. כמה מצער הדבר! דווקא ביום החתונה, ביום כל כך גדול ונשגב, שבו נמחלים כל עוונותיהם של החתן והכלה, דווקא ביום זה הם מכשילים את עצמם ואת האחרים באיסורי תורה רבים וחמורים. הקב''ה לא שוכן במקום כזה, ולכן בחתונה מעורבת אסור לברך את הברכה הנאמרת בחתונות: ''שהשמחה במעונו'' - אין שמחה במעונו של הקב''ה בחתונה כזו. כל אדם ירא שמים צריך למנוע את עצמו מללכת לשמחות כאלה, אשר אין שום היתר ללכת אליהם. אם מדובר בקרוב, שעלול להפגע מאוד, משום דרכי שלום יתכן שאפשר יהיה ללכת לחופה בלבד, אך בשום אופן לא להתעכב שם. ועל כל זה יעשו שאלת רב, וכל מקרה לגופו.

אין ספק כי ריקודים מעורבים של אנשים ונשים יחדיו, אסורים בהחלט איסור חמור ונורא. ואפילו אם אין ריקודים מעורבים ממש אלא אנשים לבד ונשים לבד, אך ללא מחיצה מבדלת ביניהם, ורואים האנשים את הנשים רוקדות, הרי זה איסור חמור מן התורה, שמגרים בעצמם את היצר הרע, ועוברים כמה וכמה איסורי לאווים.

וכבר אמרו חז''ל, בכל מה שניסה בלעם הרשע לקלל את ישראל לא הצליח, אך בדבר אחד הצליח, שנתן עצה לבלק לשלוח את בנות מואב אצל ישראל, והם יחטיאו אותם, וכיון שאלוהיהם של ישראל שונא זימה, הוא כבר יענישם. וכן היה, כמו שנאמר (במדבר כה א): ''וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב... וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף''.

ומה שיש בדורנו כמה עמי הארץ שטוענים להקל ראש בעניינים אלו, בטענה כדי שיכירו הבחורים והבחורות ויבואו בקשרי שידוכין, הרי זו טענת שוא הבל ורעות רוח. ופשוט שאלו הן דעות משובשות, מוקצות ומשוקצות, פסולות ומגונות, ואינן על פי רוח תורתנו הקדושה כלל, והכל מן ה'סטרא אחרא' של היצר הרע, ומהתאוות האסורות המגונות והשפלות שבאותם אנשים, כי הרבה שלוחים יש לו להקב''ה לזווג זיווגים. ומיותר לומר, כי לצערנו הרב כמה מכשולים ואיסורים חמורים נגרמו מההנהגות הגרועות בדברים אלו והדומים להם, וכבר אמרו חז''ל (כתובות יג ע''ב) אין אפוטרופוס [אין ביטוח!] לעריות, שהעריות נפשו של אדם מחמדתם (מכות כג ע''ב). אשר על כן, שומר נפשו ירחק מכל הנהגה שכזו. ואף אם היה רגיל בעבר להשתתף במקומות כאלו שיש בהם ריקודים מעורבים, יפרוש מכל זה, שכבר נצטווינו בתורתנו הקדושה (ויקרא יט ב) ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם''. ולא יבוש מפני הלועגים עליו ואפילו הם מבני משפחתו, כי אמרו חז''ל (עדויות פרק ה משנה ו): ''מוטב שיקרא האדם שוטה כל ימיו, ואל יקרא רשע שעה אחת לפני המקום''. וברוך ה' הניסיון מורה שאותם אנשים שהתחזקו באמת בכל ליבם ובכל נפשם, ועמדו איתנים בדעתם שלא להשתתף במקומות כאלו, וכל שכן שהם עצמם אינם מארגנים את שמחותיהם בצורה כזאת, הבינו אותם בני משפחתם וכבדו את דעתם. אשריהם ואשרי חלקם, מחלקם יהיה חלקנו, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ואמרו בגמרא (מכות כג ע''ב): ''צא ולמד מציווי התורה שאסרה לאכול דם, ומה אם דם שנפשו של אדם קצה ממנו, בכל זאת הפורש ממנו מקבל שכר; גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם, הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות!'' ואמר הקב''ה: שמעו לי, שאין אדם שומע לי - ומפסיד!'' (דברים רבה פרשה ד)

ועל קצה המזלג נביא ממה שכתב בשו''ת זכרון יוסף, וזה תוכן דבריו: ''חיל ורעדה אחזתני, בכל צרותיהם לי צר, על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו, לעבור בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה, וחוללו במחולות נערים 'בני בלי תרבות' עם בתולות, והתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים, ושעירים ירקדו שם, אוי לנפשם כי גמלו רעה לעבור על דת בפרהסיא, והתורה חוגרת שק עליהם, וה' יצילנו מעונש זה. וכל רב ומורה בעירו מחויב למחות ולבטל את הריקודים והמחולות של בחורים 'בני בלי תרבות' ובתולות יחד, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לאספסוף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים. וידוע שאין חילוק בזה בין נשואות לפנויות. ואין לך דרגה גדולה מזו להסתת היצר הרע לזנות, על ידי שמתבוננים ומביטים 'בני בלי תרבות' האלה בפני הנשים והבתולות בעת הריקוד, ופעמים גם אוחזים בידיהן, וקורא אני עליהם 'יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם' וכו'. וידוע שכל הנוגע בבתולה, עובר על לאו מן התורה שנאמר (ויקרא יח יט): ''ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב'', שאפילו קורבה בלבד אסורה וחייב מלקות, ופשוט הוא, ומרוב פשיטותו לא ניתן לכותבו, ורק כדי להוציא מלב הבורים ועמי הארץ שחושבים שאין איסור בפנויה, אך האמת שאין חילוק, וחס ושלום לא יעלה על הדעת לחלק כלל. כללו של דבר: אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל את המחולות והריקודים של אנשים ונשים יחד, בין נשואות ובין פנויות, ואנחנו שקבלנו את התורה הקדושה, מחויבים לעשות גדר וסייג שלא יעשה כן, והיֹה לא תהיה''. עד כאן דבריו. ישמע חכם ויוסף לקח. (משנה ברורה סימן שלט בביאור הלכה)

בחור אחד ניגש פעם אל רבי אליהו לאפיין זצ''ל, ושאל אותו האם הוא יכול ללכת לחתונת קרוב משפחתו, שאינו שומר תורה ומצוות. שאל אותו הרב, האם תהיה שם פריצות? התחמק הבחור ואמר: לי זה בודאי לא יזיק! אני והורי נשב בשולחן נפרד. הזדעזע הרב ואמר לאותו בחור: ''שמע נא! אני כבר עברתי את גיל השמונים שנה, ועיוור אני בעין אחת, ואף על פי כן כשאני עובר ברחוב אני מתמלא פחד שמא אכשל חס ושלום בהסתכלות אסורה, ואתה בחור צעיר עם שני עיני בשר, אומר, לי זה לא יזיק?...''

היום לצערנו הרחובות פרוצים מאוד, והנסיונות גדולים מאוד. אנו עלולים לטעות ולומר: במילא לא אוכל לשמור את עיני, ולכן לא כדאי להתאמץ. אך רבותינו אומרים: ''הבא להטהר מסייעים בידו''. כאשר תעשה אתה את השתדלותך ככל יכולתך, ישלח לך הקב''ה את הסיעתא דשמיא שלא תכשל. וכגודל הנסיון כך גודל השכר. הצדיק בעל ''שומר אמונים'' זצ''ל כותב, כי אדם שמתגבר על עצמו ולא מביט במראות אסורים, באותה שעה זוהי עת רצון עבורו לבקש בקשותיו, ותתמלא משאלתו בעזרת ה'.

נער צעיר עבר את השואה הנוראה. בחסדי שמים ניצל וזכה להקים משפחה לתפארת. את ילדיו זכה לשדך עם משפחות חשובות ביותר והכניס לביתו חתנים תלמידי חכמים עצומים. תהו האנשים, במה גדלותו הרבה שזכה לכך? לימים, סיפר ידידו הטוב של ראש המשפחה: בתקופת השואה, התחבאנו בצד הנוכרי של העיר, והיו בידינו תעודות מזויפות, כאילו אנו גויים. הדרך הטובה ביותר להינצל הייתה, להכנס למקום שבו הציגו הגויים את הצגותיהם ולשהות בו כל היום, עד רדת הלילה. כולנו נכנסנו למקום, עצמנו את עינינו, הפנינו את ראשינו כדי לא לטמא את עינינו, וחיכינו בקוצר רוח לערב. אך חברי זה, אבי המשפחה, סרב. הוא טען, שאיננו מוכן להציל את גופו במחיר של סכנה לרוח! במשך כל שנות המלחמה לא דרכה רגלו במקום טומאה זה. אין זה פלא שזכה למה שזכה!

אומנם נכון שרוב הרחובות היום פרוצים, אך יש להמנע לפחות מללכת למקומות המוניים, כקניונים וכדומה ששם הסכנה גדולה הרבה יותר. הגאון רבי אליהו לאפיין זצ''ל הלך פעם עם תלמידו, וכדי לקצר את הדרך, הוליך אותו תלמידו דרך שוק מחנה יהודה בירושלים. משראה זאת הרב, גער בתלמידו: ''מה עשית? הרי ההלכה אומרת כי אם יש דרך אחרת ללכת, והוא עובר במקום הפרוץ יותר, אפילו אם עוצם את עיניו נקרא רשע, ואיך הולכת אותי דרך השוק?''. אנו יוצאים החוצה, פוקחים עיניים, ובחוץ יש להזהר ולהשמר, לשמור היטב על קדושתן של העיניים. ולהתרחק, להתרחק בכל מחיר מכל מה שעלול לפגום בטהרתן!

הנה ראינו בחורי חמד, אשר בלכתם בדרך מסירים הם את משקפי הראיה מעיניהם, כדי לא להיכשל חלילה בראיה אסורה, אשריהם ואשרי חלקם, מה טובה ומה נעימה הנהגתם זו. ומחמת חשיבות הדברים, נפסק, שאף אם ההורים מתנגדים להנהגה זו, בחושבם כי זו הנהגה משונה, אין להם לשנות ממנהגם, ועליהם להסביר להורים בנעימות את חומרת העוון של מראות אסורות, ואשר כמה מכשולים וירידה ביראת שמים יכולים להיגרם מחוסר שמירה על העיניים כיאות. וכמה זהירות נצרכת בדורנו בהליכה ברחוב [בכל רחוב!], שבעוונותינו הרבים ישנן נשים שעדיין אינן יודעות את חומרת האיסור, ומכשילות את הרבים באיסור מן התורה של ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', ולובשות בגדים צמודים, אשר בודאי הן מודות בעצמן שאינן הולכות ב''לבוש צנוע'', כי איך יתכן וזה יהיה ''צנוע'', בשעה שכל מטרת הלבוש להצניע את הגוף, והן עושות להיפך, רחמנא ליצלן.

ויש לדעת, כי על כל אדם להשתדל להיות מחובר עם התורה, ובזה ינצל ממחשבות זרות והרהורים רעים, כמו שאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי: ''כל הנותן דברי תורה על לבו, מעבירים ממנו הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה זרה, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים''. (תנא דבי אליהו זוטא אות טז) וכתב הרמב''ם (איסורי ביאה פרק כב הלכה כא): ''ויפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת על האדם, אלא בלב הפנוי מן החכמה''. ע''כ. וכיום, ברוך ה' יש 'נגן' שכל אחד יכול בקלות לשמוע ממנו דברי תורה, בהליכה, בנסיעה, בשכבו ובקומו, ואשרי הזוכה והמזכה לאחרים, בעולם הזה ובעולם הבא. (כמבואר בחוברת כיבוד אב ואם)

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
ארבע התעניות ובין המצרים

בהלכה ובאגדה
שער האגדה תמוז התש"ע, שער ההלכה סיוון תשע"ג

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן