"שם כבוד מלכותו"

תוכן עניינים

--------

דרך הלשון, כשחפצים לפאר, ככל שמוסיפים הקדמות, יש בכך כבוד יתר, כגון כבוד הרב, המילה "כבוד" היא הוספת תואר לתואר "רב". ובדבר שמכבדים מאוד, מוסיפים עוד תואר לתואר, כגון "כבוד קדושת הרב" שהמילה "כבוד" היא תואר, והמילה "קדושת" היא תואר לתואר, ובדרך זו נמצא שמרבים בתארים, שיש בזה הוספת כבוד, כגון ברוך כבוד השם, הרי ששיבחו את התואר כבוד של השם, וכנאמר זמרו כבוד שמו. ויש שמשבחים את התאר לתאר תארו, וזהו כאן שאומרים, ברוך שם כבוד מלכותו.

(((ברוך שם וגו' אמירתו מדרבנן)))

א. אמירת ברוך שם וכו', אינה מן התורה, אלא היא הוספה שהוסיפוה חז"ל, שהרי היא לא כתובה בתורה. וכדאיתא בפסחים (נו ע"א) מה הטעם שאנו אומרים ברוך שם וכו', ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול. אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. "אמרי רבנן היכי נעביד", נאמרוהו, לא אמרו משה. לא נאמרוהו, אמרו יעקב. "התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי". ע"כ דברי הגמ'. הנה לפנינו שהיא תקנה דרבנן, כפי שכתוב "אמרו רבנן", ו"התקינו שיהו אומרים" וכו'. וכן הרמב"ם (ק"ש פ"א סוה"ד) הביא את תוכן דברי הגמ' הנ"ל ביעקב ובניו, בלשון זו, מסורת היא בידנו, שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים וכו', לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה. עכ"ל. והכי כתב הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק ג ד"ה והכתוב הזה) וז"ל, כי תקנו רבותינו ז"ל בק"ש ברוך שם כבוד וכו'. והכי כתב רבנו יהונתן מלוניל (פסחים נה ע"ב ד"ה כורכים) וז"ל, וחכמים תקנו שיאמרו אותו לפי שיעקב וכו', והמאירי (פסחים שם) כתב, ולא מיחו חכמים בידם, הואיל ולא אמרה משה רבינו, אלא שמ"מ הדבר נאה לאמרו ובחשאי, מצד מה שאמרו בגמ' שכשקבץ יעקב וכו'. והריקנאטי (דברים ו,ד) ותקנו רבותינו ז"ל בק"ש לומר ברוך שם וכו'. ורבנו בחיי (עה"ת דברים ו,ד), והכי כתב בספר השלחן (ק"ש שער א ד"ה הקורא קריאת שמע), ולמה קורין כך ומפסיקין בק"ש לומר ברוך שם, שאינו כתוב בתורה, זהו ממה שדרש שמעון בן פזי וכו' התקינו שיהו אומרין אותו בחשאי. ע"כ. היא הגמ' פסחים הנ"ל. והכי הוא בטור (סי' סא).

עוד מבואר דהוי דרבנן מדאיתא במדרש רבא (דברים ב,לו) שהמלאכים אומרים ברוך שם, ולכן נהגנו אחריהם, ובלחש, משל לגנב תכשיט מן המלך ונתנו לאשתו, והורה לה שתתקשט בו רק בביתה. ע"כ. הרי שאין לאמירת ברוך שם מקור מן התורה אלא מדרבנן, שלמדו מן המלאכים דבר זה. והכי כתבו בסידור רש"י (סי' יד) ובשבלי הלקט (תפילה סי' טו) ממדרש תנחומא בפרשת שמע, ומתשובת הגאונים רב דניאל גאון, וכ"כ הריטב"א (יומא לה סוע"ב ד"ה והן עונין). וכן מבואר ממה שנהגו ביו"כ לאומרו בקול, משום שביו"כ אנו כמלאכים, הרי שהוא דין דרבנן, וכאשר כתבו המהרי"ל (מנהגים הלכות ליל יום כיפור אות י) ובספר המנהגים (טירנא הגהות המנהגים יום כיפור) וז"ל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, לפי שאז אנו כמלאכים, ואין אנו צריכין לאמרו בחשאי. עכ"ל. וכ"כ בספר אבודרהם (דיני קריאת שמע) וז"ל, ואמרינן באלה הדברים רבה, למה ישראל אומרים בשכמל"ו בלחש, בשעה שעלה משה למרום גנבו מן המלאכים, ולמדו לישראל. אמר ר' שמואל בר נחמני, משל לבן בתו של מלך שהיתה לו בת בתולה, והיתה רואה בגדים נאים, ואומרת לו קח לי הבגדים הללו והיה לוקח לה. פעם אחת נכנס לפלטרין של מלך, וראה קוזמירון של מטרונה שם. [פי' בגד נאה וחשוב]. מה עשה גנב אותו ובא ונתנו לבתו. התחיל מצוה וכו'. והכי פסקו הטור (סי' תריט) ומרן בשו"ע (סי' תריט ס"ב).

(((פירוש "ברוך" מקור הברכות)))

ב. נחלקו הראשונים בפירוש המילה "ברוך" שתיקנו חז"ל בתחילת כל הברכות, מה כוונתה, י"א שפירושה "משפיע ברכה" כמו שהמילה רחום היא משפיע רחמים, כך ברוך הוא משפיע ברכה, ולפי"ז המילה ברוך אינה "ברכה" לה' שיקרה לו דבר טוב, כפי השימוש הרגיל של המילה ברכה, כשמברכים איש את רעו, אלא המילה "ברוך" היא שבח לבורא שהוא משפיע הברכות או מקור הברכות, וכפי שמוכח גם מהנוסח "ברוך", ואם הכוונה לברכו, היו צריכים לומר "יבורך" "תבורך" וכדומה, והעיקר, כיצד שייך לברך את הבורא שאינו חסר דבר, ויתירה מכך, שלא שייכת אצלו תוספת. שהנה כ"כ האבודרהם (שחרית בברכת נט"י) וז"ל, ברוך אינו לשום פעול, אלא כמו רחום וחנון, שהוא עצמו, הוא מקור הברכות, ואינו מקבלם מאחרים. עכ"ל. וכ"כ העיקרים (מאמר ב פרק כו) שברוך הוא שם משותף למקבל שפע, ולמעניק שפע, ובברכות השימוש הוא השני, ע"ש באורך. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' נא, וח"א סי' תכג), והחינוך (מצוה תל) שענין הברכה שאנו אומרים לפניו, לעורר נפשנו בדברי פינו, כי הוא המבורך, ומבורך יכולל כל הטובות, ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשנו, ה' יוריק ברכה, ע"ש.

(((יבורך)))

מאידך נמצאו הסוברים שברוך היינו כפשוטו, שתחול עליו ית' הברכה, ועל השאלה הצווחת, מה שייך לברך את הבורא, כשהתוספת אינה שייכת אצלו? מבארים שכך ה' ברא ומנהיג את עולמו, שע"י עשיית מצוות, הוא מוריק שפע, ועל כן מברכים את "שמו", שיוריק לשמו מאתו ברכה ושפע, ואז יגיע השפע לכל העולמות. שהנה כ"כ הרשב"א בחידושי אגדות (ברכות ז ע"א), ורבנו בחיי (עה"ת דברים ח), וכפי שהאריך הרחיב בזאת בספר נפש החיים (שער ב פ"ב) והראה כן מהאר"י ועוד. [רוב ליקוט זה נלקח מספרו של ידידי הרה"ג שמואל מאיר ריאחי שליט"א מסכת של תפילה (עמ' יד) ועע"ש.]

(((פירוש "ברוך" דק"ש)))

ג. לאור האמור, בא נבוא אל נידו"ד, בק"ש, מהי כוונת "ברוך" שם כבוד מלכותו לעולם ועד, מחד ניתן לפרש ש"ברוך" הוא שבח לבורא שכך היא המציאות, שמלכותו משפיעה ברכה ושלטון מעתה ועד עולם, ולפי"ז אמירה זו היא השלמה ליחוד שנאמר בשמע ישראל, שגם עתה משבחים ומכריזים שמלכותו לעד. ומאידך גיסא יתכן לפרש, שאחר קבלת מלכותו ויחודו שאמרנו בשמע ישראל, מברכים שימשיך להשפיע מלכותו לעולם ועד, ולפי"ז ברוך שם וגו' אינו המשך קבלת מלכותו, אלא תפילה על המשך מלכותו. והיות ורוב המפרשים נקטו כרישא [ואף שהנפש החיים הנ"ל שסובר שברוך היא ברכה שיוסיף שפע, בברוך שם וגו' פירש מקור הברכות, וכבסמוך] ולא מצינו להדיא מי שעומד בצד השני, שפירושו הוא תפילה שתוסיף מלכותו לעולם [וכפי שביהא שמיה רבא "מברך", לכו"ע הכוונה היא לברכה שתחול על הבורא, ואף הסוברים ש"ברוך" הוא מקור הברכות, מודים שם, אף הכא נימא ד"ברוך שם" וגו', הוא תפילה.] לכן העיקר כצד הראשון, וכדלהלן.

(((ברוך שם שלימות היחוד עלאה ותתאה)))

ד. כתב המעילי (הביאו הגאון רבי מנחם כשר בנועם כרך כב עמ' נא והלאה) שכיון שבק"ש המלכנו את ה', וה' לא ניכר לנו אלא מצד פעולותיו, ולא מצד מהותו, לכן כאן אחר המלכת ה', אומרים ברוך שם וכו', שהכרותינו עימו היא רק דרך שמו [ששם קודש הוא תואר פעולת השם], ולכן עתה נכון לברך את השם שעל ידו הוא מולך, "לכך אמר ברוך שם כבוד מלכותו, כלומר שהוא מולך על כל הנמצאים, והוא מנהיגם ומשגיח בהם, כמלך שמוליך העם לפי רצונו". ע"כ. נמצא שלומד, שברוך שם, הוא לשלימות היחוד שיחדנו בק"ש, ולפי"ז "ברוך", על כרחך הוא מקור הברכות, וכאמור.

וכן הביאו שכתב הצידה לדרך וז"ל, ורצו בזה כי אחר שהוא נמנע שישיג אדם ממנו אמיתות עצמו [של הבורא], אלא יכיר אדם גדולתו ורוממותו מצד פעולותיו וכו'. ולכן אחר זה הפסוק הנכבד של קבלת עול מלכות שמים [שמע ישראל וגו'], אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאנו משיגים מעלתו משם כבוד מלכותו וממשלתו על כל נבראיו. ולכן אמרו שהוא כציקי קדרה, שנותן טעם לעיקר, אבל אינו עיקר התבשיל. כמו שהוראת הפסוק הזה [ברוך שם וגו'] אינו עיקר הידיעה. ואם תאמר אותו בקול רם, יש גנאי לחסרון שכלנו [שאיננו יודעים את מהות היחוד], ואם לא נאמר אותו, יש צער, שנראה כאילו השגנו השגה שלמה, לכן תיקנו לומר אותו בחשאי. עכ"ל. הרי ששמע ישראל הוא היחוד השלם האמיתי, וברוך שם הוא השלמת היחוד ה' דרך פעולותיו, שאותו איננו יודעים באמת.

וכ"כ האברבנאל בק"ש (דברים ו,ד) שהאריך לבאר שיחוד שמע ישראל וגו', הוא אחדות גמורה מכל צד, ויחוד דברוך שם וגו' הוא סוד לשלמים, שאחדותו גם שלימה במלכותו, והמלכות היא כל הכוחות שאנו רואים [שלמראה עין, רואים להיפך מאחדותו, הרשעה גוברת וכו', וגם מראים פירוד בו, שכל מציאות העולמות כולם חלקים ונפרדים, דבר המצביע לכאורה על הפועלם, שאינו אחד באחדות גמורה, אלא בעל פירוד, כיון שפועל דברים נפרדים] וזה סוד, ולכן רק מלאכים אומרים אותו, ולכן אנו אומרים אותו בלחש, ורק ביו"כ שאנו כמלאכים אומרים בקול. עכת"ד ע"ש. ונמצא לפי דרכם, "ברוך שם" וכו' היינו מקור הברכות, דהיינו שבח שהוא קביעת עובדה שכן היא המציאות, שהוא המשפיע את מלכותו לעולם ועד, ובזה מכריזים את שלימות היחוד.

(((השפעת הבורא עד העוה"ז)))

ה. בדומה כתב האהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) ולכך תקנו בק"ש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי הוא רומז לברכה הבאה מן העולם העליון לבית דוד ["שם" הוא העליון ו"מלכותו" הוא מלכות בית דוד] ומשם תבוא הברכה לעולם השפל ["לעולם" הוא העוה"ז.]

(((היחוד הנסתר)))

והעקידה (בראשית שער ו סוד"ה למה שהיה, ובאורך בשער סג) כתב, שברוך שם הוא היחוד הנסתר מבינת המלאכים, ק"ו מבינת אנוש, כי לא יוכלו לעמוד על אמיתות הבורא, ולכן הם תארי ההסתר, ברוך, שם, כבוד, מלכותו, ולא אומרים, ברוך שם בלבד, את"ד, ע"ש.

(((רמח"ל יחוד בתחתונים והבאתם לשלימות, ו"מלכותו" הוא מה שמתגדל שמו בזה)))

ביתר ביאור עמד על כך הרמח"ל בדרך השם (ח"ד פ"ד אות ז) שברוך שם כבוד מלכותו, הוא שבח שהשם מתיחד בתחתונים וע"י דביקות זו מביאם אל שלימותם. והיינו לפי שבק"ש העדנו וקיבלנו את יחודו, הן את אמיתת יחודו, והן את יחוד שליטתו, והן את יחוד הנהגתו, ע"ש. ומכח קבלה זו עלינו, השם מגביר את ממשלת יחודו בעולם, ונדבקים בו יותר, ומושפע טוב לכל העולמות. ובברוך שם הוא דבר נוסף, כי תכלית הבריאה שהכל ישוב אל יחודו יתעלה, שנתייחד ונתדבק בו, לקבל את השלימות, דבר המושג בעת קיום המצוות ובפרט בעת ק"ש. אלא שהיות ואנו נמצאים בגוף חשוך, ובעולם חשוך, והרע מעורב בנו לא נטהרנו ממנו, אין דבר זה נשלם אלא לעתיד. משא"כ בעליונים, כבר עתה, בעת קיום המצוות ובאמירת שמע ישראל, הם נדבקים בבורא יותר, ונשלמים יותר, ובזה מתגדלת מלכותו בהם יותר. ולכן ראוי למלאכים לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", היינו שמלכותו מתגדלת בהם. לא כן באנושות עתה, שאין השם שורה עליהם כראוי, ולא כבודו מתגדל בם, לכן אינם ראויים לומר פסוק זה. ואולם יעקב שהיתה מטתו שלימה זכה לכך, ולכן אמר פסוק זה, ומצד יעקב גם אנו ראויים לענין הזה קצת, ולכן אנו אומרים אותו בלחש, וביום כיפור שכל ישראל מתעלים אומרים אותו בקול.

כתוכן זה וביתר בהירות כתב הרמח"ל במאמר החכמה (נדפס בדרך השם מהדו' ספינר עמ' שכט והלאה) וביאר שהמלאכים גם עכשיו הם במצב שיהיו כל הברואים לבסוף, כי המלאכים עתה דבקים בו ית', ושכינתו שורה עליהם, ומנהיגתם, ואחריה הם נמשכים תמיד, כצל אחר הגוף. ועל כך הם מודים בברוך שם וגו', ש"מלכותו", היא ההתרוממות שהשם מתרומם עליהם [היינו כביכול שהשם מתכבד בזכותם שעל ידיהם נעשה "מלך"] ע"י השראת שכינתו עליהם, ושיעבודם למלכותו, ע"ש.

(((נפש החיים ושכן הוא בזוהר)))

ו. וכן בנפש החיים (שער ג פ"ו) כתב, ש"שמע" הוא יחוד עליון, ו"ברוך" יחוד תחתון דהיינו בעוה"ז, שאחר שביאר את יסוד האמונה שא"א להשיג במהות הבורא כלום, כתב וז"ל, והוא ג"כ א' מהטעמים שאחר יחוד פסוק ראשון דק"ש, אומרים בשכלמ"ו, והוא כמ"ש להלן בפרק יא, שענין יחוד פסוק ראשון בתיבת "אחד", היינו לכוין שאדון יחיד ב"ה, הוא אחד בכל העולמות והבריות כולם, אחדות פשוט כמשמעו, וכולם נחשבים לאין, ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי. ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין, איך, ומה, לזאת אנחנו אומרים אח"ז, "ברוך שכמל"ו" שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחינה שמצד השגתנו , שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך, הצריכים להתברך מאתו, והוא המולך עליהם, זהו ב"ש כבוד מלכותו וכו'. (וזהו הענין שפסוק ראשון נקרא בזוהר (בראשית יח ע"א) יחודא עלאה, ופסוק בשכמל"ו נקרא יחודא תתאה. והוא מבואר). עכ"ל. ואשר ציין לדבריו להלן פי"א, שם ביאר שה' הוא חיות של כל העולמות, והכל פועל באחדות גמורה, וזה פלא, שעל פי השכל ומראה עינינו הכל פירוד, והאמת שאעפ"כ פועל הכל באחדות הגמורה. ובהגה שם, שזהו סוד ברוך שם וכו' ושלכן התקינוהו בחשאי, שאחרי שבשמע ישראל יחדנוהו, שה' הוא הכל ממש, וכל העולמות הם כאילו אינם במציאות, איזה שבח זה לשבח את מלכותו, הרי זו המעטת השבח הראשון, שפירוש "מלכותו" הוא, שיש מציאות של עולמות, שעליהם הוא מולך? אלא האמת היא שגם את מלכותו הוא עושה באחדות גמורה, ואנו לא נדע כיצד, ולכן המשילוהו לציקי קדרה, שהוא גנאי, ולכן נאכל ונאמר בחשאי. ובדרך פשטנית יותר ביאר, שברוך שם הוא יחודו ומלכותו על העולמות התחתונים, שאינו שבח לו, כמשל המשבח מלך ששולט על נמלים, כן וק"ו לשבח את הבורא שמולך על התחתונים. ובכל אופן זהו רצון ה' שנייחדו ב"ברוך שם", ולכן אנו אומרים יחוד זה, ולכן בחשאי. עכת"ד.

בדרך זו דרך גם ר' צדוק הכהן מלובלין בדובר צדק (עמ' ג) שמבאר את היחוד ששמע ישראל הוא יחוד הויה, היינו כוחו בלי גבול, וברוך שם הוא יחוד אדנות, היינו כוח מלכותו המוגבל, גם הוא באחדות גמורה.

(((((עוד ראשונים לשלימות היחוד)))))

(((התגדלות שמו עתה ובעתיד)))

ז. וכן יוצא לפי דברי הרמב"ן (דברים פרק ו,ה) שעה"פ ה' אלהינו ה' אחד, כתב וז"ל, ואתה צריך להתבונן בזה, כי שנה הכתוב כאן לומר "ה' אלהינו", ולא אמר "אלהיך" כמו שאומר בכל מקום, שמע ישראל אתה עובר היום וגו' כי ה' אלהיך (להלן ט,א-ג), שמע ישראל אתם קרבים היום וגו', כי ה' אלהיכם (להלן כ,ג-ד), וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל, יזכיר ה' אלהיכם, או ה' אלהיך, וגם בכאן אמר ואהבת את ה' אלהיך. אבל הזכיר ביחוד "ה' אלהינו", כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות, לעשות לו שם תפארת. והנה דל"ת אחד גדולה, לרמוז על מה שכתוב (ישעיה סג,יב) בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם [שהד' שנכתבת גדולה, רומזת על הגדולה של ה' "אלהינו" הנזכר קודם, שמתוך שהוא "אלהינו" היינו אלהים שלנו, שעשה לנו נפלאות גדולות ועצומות, מכך עשה לו שם גדול]. ולכך תקנו בקריאת שמע, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואמרו, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' (פסחים נו ע"א), כי משה אמר בתורה ברמז. עכ"ל. הרי שברוך שם הוא שלהשם יש ויהיה שם עולם, וזהו סוג של שבח המשלים את היחוד.

(((יחוד השכינה בבורא)))

וכן יוצא מדברי הריקנאטי (דברים ו,ד) שברוך שם הוא יחוד השכינה בבורא, ושהריחה ציקי קדירה היא השכינה המתאווה ליחוד עם הבורא שגנאי הוא שהיא תאמר את שבחה בפיה, ובעוד דרך שמתאווה לשפע מאת הבורא שגנאי הוא לה לבקשו, והדרך להשגתם היא דרך יחוד שעושים בני ישראל בק"ש וזהו עבדיה הם עם ישראל שהביאו לה בחשאי ע"ש. וכתוכן זה כ"כ גם רבנו בחיי (עה"ת דברים ו,ד) ושציקי קדרה הוא דבר מבושם בריחו משיב נפש, ושעם ישראל באמירת ברוך שם, מייחדים יחוד תחתון, היינו את השכינה עם הבורא, ובזה הביאו לה עבדיה בחשאי.

(((קבלת יחודו לעד)))

וכן יוצא מפירוש האבודרהם (דיני קריאת שמע) על יעקב בשעת פטירתו וז"ל, אמרו לו [בני יעקב] שמע ישראל, פירוש, אבינו. ה' אלהינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פירוש וזה אמרו פעם שנית, ושמעו אל ישראל אביכם, כלומר מאחר זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו, יהא קבלה בידכם, וענו כלם ואמרו כן. עכ"ל. ולפי"ז אמירת יעקב ברוך שם, אינה הודאה לה', אלא קבלת מלכות שמים שנית, ושואל את בניו, האם קבלתכם כן לעד, ועל כך ענו שכן הוא. ועוד ראה להלן (אות ח).

(((ב"י מכלל היחוד)))

וכן יוצא מבואר לפי דברי הב"י (ר"ס סו) שכתב וז"ל, מצאתי כתוב (בכס"מ ק"ש פ"ב הט"ו הראה מקורו מהגהות הרמ"ך, ושכן נמצא ברב האי גאון ועוד) דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל, שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים. ע"כ. והוסיף על כך הב"י, וז"ל, ונראה לי, דה"ה לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא מכלל הייחוד . ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל, לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עכ"ל. הנה מבואר בדבריו, שברוך שם הוא מכלל היחוד, היינו שלמד שפירושו הוא יחוד שמו יתעלה, ויעלה עם האמור. [ואי תימא דברכה גם יכולה להחשב לשלימות היחוד, אז לא היה כותב שאין להפסיק באמירתו, שכל חילו הוא מכח שאין להפסיק בעת קבלת מלכותו יתעלה, ואם היא רק ברכה מנ"ל דאין להפסיק. ובפרט שעצם דין זה שאין להפסיק הוא חידוש, ועתה עוד הוסיף הב"י ומשכו גם לברוך שם, ואילו למד שהיא ברכה שמברכים את השם, אין מקום למושכו, עיין בזה להלן (סעיף הבא אות ד).]

((("מברך" בקדיש)))

ח. ברם לאידך גיסא, גם הסוברים ש"ברוך" הוא מקור הברכות, מודים שיש את השימוש בשורש ברוך לברך את השם, שהנה הטור (ר"ס נו) הביא מח' ראשונים בפירוש הקדיש, והיוצא לכל השיטות שם כאמור, הן לפי פירוש המחזור ויטרי (סי' ט) שפירש "יהא שמו" החסר הוא שם "יה", "רבא", דהיינו שלם, וכאשר הובא בב"י (סי' נו) ע"ש. והכי כתב בליקוטי הפרדס מרש"י (דף יג ע"ב) וז"ל, בפי' הקדיש וז"ל, יתגדל ויתקדש, על שם הפסוק והתגדלתי והתקדשתי. והיאך יכול אדם להגדיל שמו של הק', שמא ח"ו כביכול חסר הוא. אין, ודאי חסר הוא, כדכתיב, כי יד על כס יה, נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיה הכסא שלם, עד שימחה זכר עמלק. עכ"ל. וכ"כ הרוקח (סי' לט על הקדיש) בשם יש אומרים, והכלבו (סי' ז), והארחות חיים (ח"א בדין הקדיש אות י). ואף לפי התוספות (ברכות ג ע"א ד"ה ועונין) שחלקו על המחזור ויטרי וכתבו, שפירושה יהא שמו הגדול שלם. וכך האבודרהם גופיה (בקדיש וביאורו) שכאמור לעיל (אות ב) ס"ל ש"ברוך" היינו מקור הברכות, כאן בקדיש, אחר שהביא את היש מפרשים כמחזור ויטרי באורך, סיים בזה"ל, ואינו נכון בעיני, כי שמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול. עכ"ל. והרי דאיהו גופיה מפרש שיתגדל שמו לעתיד, דהיינו שמיחלים לכך, ולא שמשבחים שכך היא המציאות, ששמו מבורך. ונמצא שלכל הפירושים "מברך" בקדיש, הוא ברכה לבורא, ולא שבח.

(((יעקב הודה בשבח ברוך שם)))

ט. לאור זאת, יש מקום להשיב לאידך גיסא, שהיות והמקור לאמירתנו ברוך שם וכו' הוא מכך שיעקב אמר ברוך שם, וכדאיתא בפסחים (נו ע"א), לכאורה פשט הגמ' שם הוא שהיתה כוונתו לברך את הבורא בברכה [לאור האמור, דשפיר יש מושג כזה בקדיש, ולכו"ע], על שזכה שכל בניך לימודי השם, ולכל הפחות כוונתו לשבח שתכליתו הודאה, ולא היתה כוונתו לעוד הוספה ביחוד, שהודה לה' על שאין פרץ ואין יוצאת בבניו, ולא בא לחזק את היחוד מעוד פן. והנה הרמב"ם (ק"ש פ"א סוה"ד) כתב, מסורת היא בידנו, שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים וכו', לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה. עכ"ל. דהיינו מה שאנו עושים, הוא מה שעשה יעקב, וביעקב כאמור לא קיבל עליו מלכות שמים באמירת ברוך שם, אלא הודה לה' בשבח זה, ולפי"ז אמירת ברוך שם, היא הודאה לבורא, ולא פן נוסף של היחוד לשלימותו, ככל הני הנזכרים לעיל. כמו כן רבים מן הראשונים הביאו כמקור לאמירת ברוך שם, רק את הגמ' פסחים (נו ע"א) מיעקב, ולא הזכירו את המדרשים שבהם ניתן ללמוד שפירושו לשלימות היחוד [כגון המדרש רבא (דברים ל,לו) שלמדו כן מהמלאכים שהובא לעיל (אות א) ומאחרים] והרי זה לכאורה מורה דילפי, שהוא שבח של הודאה, כפשט הגמ' פסחים. דהכי הוא ברי"ף (ברכות ח ע"ב) ובספר המנהיג (דיני תפילה עמ' עו) והאשכול (ק"ש דף ז ע"ב) ובסמ"ג (עשין יח) [ושם כתב, שמח הזקן וענה, ברוך שם וכו'. ע"כ. והרי זה מחזק את הבנתנו האמורה, שברוך שם היא הודאה], וכ"כ עוד רבים.

וכך הוא בתרגומי יונתן בן עוזיאל, ותרגום ירושלמי, וכתר יונתן, שעל הפסוק שמע ישראל (דברים ו,ד) הביאו את מעשה יעקב ובניו, ושענה יעקב, וז"ל התרגום ירושלמי, עני יעקב ואמר, יהי שמיה רבא מברך לעלם. ולשון תרגום יונתן שם עני יעקב ואמר בריך שום יקריה לעלמי עלמין. ולשון כתר יונתן שם, ענה יעקב ואמר, ברוך שם כבודו לעולמי עולמים. מבואר משלושת תרגומים אלו, שלמדו את פשט הכתוב שברוך שם הוא שבח לבורא, כמו אמירת יהא שמיה רבא מברך, דהיינו בהם מבואר יותר מכך, לא רק שבח לבורא, אלא ברכה לבורא שתתווסף אליו ברכה.

והכי מבואר במהרש"א (פסחים חידושי אגדות נו ע"ב ד"ה פתח), שאף שדרך בדרך שונה בפירוש ברוך שם, מ"מ גם לדרכו יוצא כאמור, שברוך שם הוא שבח לבורא ולא לשלימות היחוד, שביאר שברוך שם אמרו יעקב כיון שבניו הזכירו שם שמים, וכמו שבמקדש בהזכרת כהן גדול שם שמים ביום הכיפורים, עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והתם ילפי לה מדכתיב, כי שם ה' אקרא וגו', ואילו משה, כיון שלא אמר את שמע ישראל כקורא ק"ש, כמקבל עליו מלכות שמים, אלא בדרך לימוד, לכן לא שייך לענות אחריו ברוך שם, ולכן לא כתבו. עכת"ד. ונמצא שלומד שברוך שם הוא שבח לבורא, וכדילפי לה מהבו גודל לאלהינו, ואינו קבלת מלכות שמים. וככתוב גם בתענית (טז ע"ב) שבמקום אמן במקדש היו אומרים ברוך וכו' ושזהו "תהלה", דיליפי לה מדכתיב ומרומם על כל ברכה "ותהלה", ואמרו שם, יכול על כל ברכות כולן לא תהא אלא "תהלה" אחת, ת"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה, על כל ברכה תן לו "תהלה". ע"כ. הנה שלמד המהרש"א שאמירת ברוך שם וגו' היא שבח ותהלה, ולא לשלימות היחוד.

(((יעקב ביקש מבניו לקבל מלכותו)))

י. ברם באמת נמצא בראשונים שלמדו, שמה שאמר יעקב ברוך שם וכו' אינו רק שבח לבורא על שמיטתו שלימה, אלא הוראה לבניו לקבל עול מלכותו, שהנה כתב רבינו יונה בשערי העבודה בזה"ל, כלומר קבלו עליכם עול מלכות שמים, והעידו על היחוד. ויתירה מכך הבאנו לעיל שהאבודרהם (הל' ק"ש) גורס כן בגמ' ממש, שעל אמירת יעקב ברוך שם וכו' גורס, וענו כולם ואמרו כן. והוסיף ביאור וז"ל, פי' וזה אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם, כלומר מאחר זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם, וענו כלם ואמרו כן. עכ"ל. ובקובץ נועם (כרך כב עמ' נב הנ"ל) הביא דהכי איתא בספרי האזינו (פי' שכג לפי גירסת סבד"ר) בזה"ל, אילו הסתכלו ישראל במה שאמר להם יעקב אביהם, לא שלטה בהם אומה ומלכות, ומה אמר להם, קבלו עליכם מלכות שמים . עכ"ל. הרי שבספרי זה מפורש, שכוונת יעקב באמירת ברוך שם וגו', היא לקבלת מלכות שמים. ולפי"ז נסתרה הראיה מיעקב, לפי שאמירתו ברוך שם וגו', היא להשלמת היחוד. ואף שמהתרגומים הנ"ל ראיה להיפך, אולם נראה שאי אפשר להוציא מהם הלכה, היות והתרגומים לא אמרו שכן יש לכוון בק"ש, אלא שעל הפסוק שמע ישראל, הביאו את המדרש עם יעקב שכשאמרו בניו שמע וגו', הודה לבורא בברוך שם. ואין מכאן ראיה שכוונת התרגומים שכן יש לכוון בק"ש, רק שלכך כיון יעקב.

(((שבח [ולא השפעת ברכה])))

יא. אומנם הרוקח (ברכות סי' שכ) הביא ממדרש, שכשעלה משה למרום שמע מלאכי השרת מקלסין ברוך שם. ע"כ. ולפי מדרש זה, אף אמירת המלאכים ברוך שם וכו' היא קילוס לבורא עולם, ולכאורה אינו עולה בדרכנו שלמדנו שהיא קבלת יחודו. וכן הרס"ג הנ"ל בהאמונות והדעות (סוף מאמר ב עמ' קטו) כתב, שברוך שם הוא "שבח והלל", הרי שאינו השפעת ברכה אליו, אלא שבח לו. אולם כאמור את המילה שבח וה"ה את המילה קילוס, ניתן ללמוד בשני דרכים, שהוא שבח המשלים את היחוד, או שאחר היחוד משבחים אותו, ועל כן ליכא הכרח מהכא. ומ"מ לכל הפחות נלמד מהרס"ג הרוקח והמדרש, שלדרכם ברוך שם אינו ברכה לה', שאז לא היו אומרים שהוא שבח אלא ברכה.

(((להלכה)))

אחר עלות כל זאת, כיון שנדחתה הראיה מהרמב"ם ודעימיה שברוך שם וגו' היא ברכה לבורא, הן משום שנמצאו ראשונים שפירשו להדיא שיעקב אמרו לקבלת יחודו, והן שאף אם כוונתו לשבח, נימא שהיא שלימות היחוד ולא לברכה, והכי מסתבר בכדי לקרב את הדעות. והעיקר, כיון שנמצאו סיעת ראשונים דס"ל שברוך שם הוא לשלימות היחוד, וכן דעת מרן שקיבלנו הוראותיו, וכן הוא על פי הזוהר הרמח"ל והנפש החיים, על כן פשוט שכן עיקר .

(((פירוש ברוך שם וכו')))

יב. פירוש "שם כבוד מלכותו" ביאר הרס"ג בהאמונות והדעות (סוף מאמר ב עמ' קטו) שבלשון, מי שחפצים לפארו, ככל שמוסיפים הקדמות, יש בכך כבוד יתר, ולכן משבחים את התארים, כגון ברוך כבוד ה', הרי ששיבחו את הכבוד של ה'. ולפעמים משבחים את התואר לתואר, כנאמר זמרו כבוד שמו, ויש שמשבחים את התאר לתאר תארו, לפי שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו. ע"כ. ובדרך אחרת כתב העקידה (בראשית שער ו סוד"ה למה שהיה, ובאורך בשער סג) שברוך שם הוא היחוד הנסתר מבינת המלאכים, ק"ו מבינת אנוש, כי לא יוכלו לעמוד על אמיתות הבורא, ולכן הם תארי ההסתר, ברוך, שם, כבוד, מלכותו, ולא אומרים, ברוך שם בלבד, את"ד, ע"ש.

(((מהו "כבוד")))

עוד ראיתי בספר העיקרים (מאמר ב פרק יז) שעמד על האמירה ברוך כבוד ה' ממקומו [אומנם אין זה ממש נידו"ד לגבי, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אך מ"מ מבאר את המושג "כבוד" של, ומינה נילף לנידו"ד, שהוא כבוד מלכותו], וביאר שהמושג "מקום" שייך רק בדברים גשמיים, לפי שמקום הוא שטח, ורק גשם צורך שטח להיות בו, ולכן פשוט שה' אינו צריך מקום. על כן המושג "כבוד השם" שמצאנו שנזכר בו "מקום" כגון כבוד ה' ממקומו, וכן נזכר "מקום" בבית המקדש, וכן הפסוק, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, וכן הפסוק והנה כבוד ה' נראה בענן, בכל אלו קשרו את כבוד ה' למקום מסויים, היינו משום שכבוד ה' נראה לנו בצורה גשמית, כמו בפסוקים הנ"ל, אש, עמוד הענן, לבת אש, וכדומה, וזהו כבוד ה', שבהראותו מתגדל כבודו בעינינו, ובחינה גשמית חייבת מקום. עכת"ד. ולפי"ז ברוך שם "כבוד" מלכותו לעולם ועד, היינו התגלות גשמית המבטאת את מלכותו, והתגלות זו יש לה שם, ואותו אנו מברכים, שימלוך לעולם ועד. ודבריו עולים יפה עם סיעת הראשונים והאחרונים שהובאה לעיל.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן