שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן כ"ב

שאלה. להוד כבוד מעלת הגאון הגדול מוהר"ר אליעזר יהודה וולדינברג שליט"א. חבר ביה"ד הגדול. אחדשה"ט במלוא הדרת הכבוד והיקר, שקילנא הרמנא מלפני כתר"ה לבא בשאלתי ולבקשו להאיר את עינינו.

הנה עסקנו בבית מדרשנו בשאלת איסור עישון בציבור, ובהכנת השיעור היו לי לעינים (כמו בהרבה הרבה משיעורינו בס"ד) דבריו המאירים בנד"ז בספרו המופלא "ציץ אליעזר" (חט"ו סי' ל"ט), וזכינו לדון בהם בהרחבה בפלפול חברים.

אך דא עקא שאחרי ככלות הכל נותרנו בצ"ע. הנה מכיון שכבר הוכח שכל הנמצא בקרבת המעשן, הופך להיות מעשן פסיבי ויכול להנזק במדה מסוימת כמו המעשן עצמו, א"כ מדוע המסקנה היא רק, שיכול כל אחד מן הציבור למחות ביד המעשן, ואלמה לא יהיה הדבר אסור מלכתחילה מחמת האיסור של גרימת נזק לזולת, גם אם הלה אינו מוחה על כך.

יתר על כן, אם אמנם יש בזה היזיקא לגוף, אזי גם אם הציבור או היחיד מוחלים, לית במחילה כלום לכאורה, שהרי אין האדם רשאי לחבול בעצמו, ובודאי גם אין הוא יכול להתיר לזולתו לחבול בו.

שוטחים אנו בקשה לפני כתר"ה להשיבנו דבר, ויישר כחו על דבר אמת, אנא ימחול לנו על הטירחה, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים. ביקרא דאורייתא ובדחילו דהערצה אפרים צמל

תשובה. ב"ה, ד' אלול תשמ"ה. ירושלים עיה"ק תובב"א. לכבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים צמל שליט"א רב ביהכנ"ס איחוד שיבת ציון וכו', בתל – אביב. שלום רב. יקרת מכתבו קבלתי שלשום. והנני להשיב לו על שאלותיו, המוסבים עמ"ש בספרי שו"ת צ"א חלק ט"ו סימן ל"ט אודות איסור עישון סיגריות.

א) עקרונית הצדק עם כבו', לאור הדברים שהעלתי בספרי שם בהנזק שהעישון מסיב הן למעשן והן להנמצא בקרבת המעשן שנהפך להיות מעשן פסיבי ויכול להנזק בנדה מסוימת כמו המעשן עצמו, אך דא עקא דהא המדובר באדם שגם על נפשו לא חס, ומעשן, ומתברך בלבו לחשוב שזה לא בגדר של חובל בעצמו, ולצערנו גדולים וטובים נאחזים בדעה זאת [ולולא דמסתפינא הייתי משתמש בזה במאמר של: כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, ב"ר כ"ו – ח'], ואינם שמים על לב להשכיל ולהבין ולהודיע את גודל חומרת הנזק הגופני שגורמים לעצמם עי"כ, או שמורים היתר לעצמם שזה רק בגדר זהירות ולא בגדר איסור מכיון שאנו מזיק רק כעבור כמה שנים, וכן מורים גם לאחרים, (יעוין בספר לב אברהם ח"ב פ"ב הערה 2, ובעמוד י"ז מ"ש בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א), או מפני, שגם על כגון דא נאמר הכלל דכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה' (יעוין בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סימן מ"ט). דבר שלמעשה אין בזה לדעתי כדי סמיכה כלל, כפי שביארתי בספרי שם, אבל המעשנים מאמצים לעצמם עמדה זאת וסומכים על זה בסמיכה בכל כחם, אם כן במצב זה, כשם שהמעשן מורה היתר לעצמו בזה, כן יתכן שגם המעשן הפסיבי היושב בקרבתו הוא לו ג"כ זה להיתר, וכפי שבאמת פוגשים אנו בהרבה בני תורה שנוקטים בכזאת ויושבים על יד המעשנים ואין דובר דבר ומתחברים זל"ז יחדו בשעת העישון כאילו מצטרפים למעשה עם המעשנים בדיעה אחידה [פרט ליחידים אשר מתוך צניעותם ומתוך שמדקדקים על עצמם שלא להעליב את המעשן תופסים את מלאכת השתיקה ואינם מוחים הגם שמצטערים וסובלים מזה]. ומשום כך העלתי בספרי שם ניסוח מרוכז ומצומצם לאמר: דכשמעשנים במקומות ציבוריים יכול שפיר כל אחד ואחד מהנמצאים שם שחושש מזה לפיגוע בבריאותו למחות ביד המעשנים שלא יעשנו, דכשאין מחאה כזאת הרי הוא בסתמא ציבור ויחיד כזה שאיננו חושב שזה בגדר של חבלה בעצמו שלא חלה על זה מחילה, והמעשן בעצמו הא בודאי איננו חושב שזה בגדר של גרימת נזק לזולת, דמכח זה הא גם על נפשו לא חס, ומשום כך האיסור יכול למצוא לו נתיב וחלות רק כשבא מחאה על כך מהציבור, או אפילו מהיחיד, שבכגון דא אין כבר תלות באיזה הוראה להיתר.

אולם עקרונית לדעתי זה איסור למעשן האקטיבי והפאסיבי גם יחד, וכמה כאב וצער גורם המעשן ליחידים הצנועים ושכדי שלא להעליב את המעשן תופסים את מלאכת השתיקה ונושאים בחובם כאבם וסבלם.

ב) כדאי לציין שהגר"מ פיינשטיין שליט"א הגם שבשנת תשכ"ד השיב בשו"ת אגרות משה הנ"ל באופן כללי בנוגע לעישון, דבודאי מכיון שיש חשש להחלות מזה מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא מכיון דדשו בה רבים איתא בגמ' בכה"ג שומר פתאים, ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין, והעלה מתוך כך, דאף לאלו שמחמירין לחוש להסכנה ליכא איסור לפ"ע בהושטת אש וגפרורים למי שמעשן יעו"ש [דבר שכאמור דעתי לא כן, וכפי שביארתי בספרי שם], מכל מקום מצינו לו בתשובה יותר מאוחרת, בשנת תשמ"א, שהשיב אודות עישון בביהמ"ד ובית הכנסת שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל, שאלו שאינם יכולים לסבול העשן יכולים שפיר למנוע את המעשנים מלעשן בביהמ"ד ובביהכ"נ, ובנימוק, מפני, כי פשוט וברור שאפילו אם ליכא סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב, אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה, אסור שם לעשן, וכל שכן כשיש לחוש גם לחלות ולינזק מזה (נדפס בחו' אסיא תשמ"ד יעו"ש וביתר אריכות), ותשובה זאת מהוה מעין חזרה במקצת ממה שהשיב בשנת תשכ"ד שכתב דמכיון שיש חשש להחלות מזה רק מן הראוי להזהר מזה אבל אין לומר שאסור משום כך מכיון דדשו בה רבים, ובתשובה זאת שבשנת תשמ"א החמיר לאסור ביותר היכא שיש לחוש גם לחלות ולינזק מזה.

ג) להאמור לעיל בדברינו באות א', יש עוד להוסיף, דבנוגע למעשן הפאסיבי אולי תלוי דבר הנזק גם במדת העשן בכמותו, או בטיב איכותו, דאם אין הרבה עשן, או שאיכותו איננו גרוע, אזי יתכן שהעשן מתבטל באויר החדר ומפיג טעמו ולא מזיק, וגם זה נמדד לפי מדת כח סבלו, וכן לפי מדת קרבתו למעשן, וכמו"כ אם המקום סגור או פתוח, ולכן תלוי הדבר במחאת הציבור או היחיד, וזהו בנוסף להאמור לעיל בדברינו בזה.

וכאמור, שאבל עקרונית מעיקרא דדינא יש לדעתי איסור בזה בכל גוונא מכח עצם איסור העישון.

ואסיים בברכת כתיבה וחתימה טובה אליעזר יהודה וולדינברג