|
אם יש לאסור על פי דין עישוני סיגריות, ואם הזכות בידי הנמצאים במחיצה אחת עם המעשן למחות בידו בנימוק שהעשן מזיק להם. ב"ה. יום ועש"ק ג' לחדש מרבים בשמחה תשמ"ב. ירושלים עיה"ק ת"ו. לכבוד מכובדי היקר הרופא המהולל היו"ש. ד"ר אלי יוסף שוסהיים נ"י. שלום ורב ברכה. עברתי בתשומת לב מרובה על מאמרו הארוך על סיכוני בריאות בעישון שצירף למכתבו. ונענה למבוקשו הנני להשיב לו בזה את חות דעתי על הנושא מנקודת ההלכה הנלענ"ד. נדהמתי ונבהלתי וממש רעדה אחזתני עקב הסברתו המעמיקה והבהירה, וראיותיו הרפואיות המופתיות, והוכחותיו הממשיות המעידות במאה עדים שהעישון של סיגריות כמוהו כגחלי רתמים לגוף, כי הוא מזיק בצורה חמורה ביותר לבריאות הגוף של המעשן. וכי העישון עלול ממש לקצר את החיים ח"ו, וסופר ומונה מספרים מבהילים מהסטטיסטיקה המתפרסמת מדי פעם המצביעה ומראה באצבע על התוצאות החמורות ביותר מריבוי העישון, ואשר בכנפיה - הסטניים נופלים קרבנות לרוב, והרבה יותר מעשרות אלפים ורבבות אנשים ברחבי העולם באים עליהם כחתף (כתוצאה מזה) בשטחי הגוף ואבריו השונים ובעיקר באברי הנשימה והריאות, גידולים ממאירים, וכן, נפחת - הריאות, ברוכיטיס כרונית, היזיקם ללב ולכלי הדם התכווצויות בקיבה ובמעיים, ועוד ועוד, עד כי הרופאים גזרו אומר כי ולא עוד אלא שיש להחיל על זה גם פסקו של הרמב"ם (בפי"א מה' רוצח ושמירת נפש ה"ה) שפוסק וז"ל: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואומר הרני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. זאת אומרת שמוטל גם על אחרים להניע אותו מכך בכל האמצעים שבידיהם. וכדברי רמב"ם אלה נפסק להלכה גם בשו"ע חו"מ סי' תכ"ז סעי' ט' [והמעניין שהוא הסעיף האחרון המסיים דיני חו"מ] וז"ל: כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הרני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אוותו מכת מרדות, והנזהר מהם תבוא עליו ברכת טוב עכ"ל. והבאר הגולה שם בסק"ס מסתפק אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, אבל הלבוש בחו"מ שם פשיטא ליה שהוא מדאורייתא, ומסיים בלשון: מכין אותו מכת מרדות שהרי עבר על איסור דאורייתא דכתיב השמר לך ושמור נפשך וגומר ...(ג) ומצינו אחד מיוחד שיצא להתריע נגד העישון כבר לפני עשרות שנים, ה"ה הכהן הגדול מאחיו הגה"צ בעל חפץ חיים והמשנ"ב ...ואגב דאתי לידי אודות עישון הסיגארין, נדבר קצת אודות זה, הנה כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא חלוש אסור להרגיל את עצמו בזה שמחליש כחותיו, ולפעמים נוגע גם לגפשו /לנפשו/, והנה דברתי כמה פעמים עם חלושי כח אודות זה, וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם. אך מפני שהורגלו בזה מכבר קשה להם לפרוש מזה, ואמרתי להם מי התיר לכם להרגיל עצמיכם על כך... הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו, ראשית משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו הלא הוא שייך לאדונו, ואם על ידי העישון נגרעו כחותיו בודאי יתבע לבסוף לדין על זה דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונס עכ"ל. ויעוין עוד בספרו זכור למרים פרק כ"ג, דכשגם שם מדבר מרעת העישון מבפנים שונים, מפטיר בתוך דבריו בפשיטות וכותב בלשון שחוץ מה שהם מזיקים לגוף כידוע עוד גורמים היזק לנשמתו בביטול תורה יעוי"ש. הרי לנו דברים כדרבונות מפי הפוסק המקובל הח"ח זצ"ל על האיסור החמור של העישון כשזה מזיק לגוף, ... וד"ק של הח"ח זצ"ל הנאמרים בהגבלה על אדם חלוש כפי שגזרו הרופאים שבזמנם עוד בטרם שנתגלה היקף היזיקו, כהיום הזה שנתגלה בהתו של העישון במלוא חריפות - רעלו ונראו בעליל עצומי הרוגיו וריבוי חלליו, חלים המה איפוא על כל בני האדם, הגם שלא נראים חלושי כח, והחובה על כל או"א =אחד ואחד= לחוש ולחוס על נפשו לפן יתבע לבסוף לדין על זה אם על ידי העישון יגרעו עי"כ מכחותיו או שיפול חלילה כתוצאה מזה לידי איזה מחלה, או שיגרעו משנות חייו ח"ו, ולכן יתן אל לבו לשמור את עצמו מכל משמר המעישון ומעשנו היוצא ממנו השם מארב ומוצא קן לו בגוף האדם ומשחית כל חלקה טובה שבפנימיותו. באשר על כן נלענ"ד שיש מקום נרחב לאסור את העישון על פי ההלכה, וביחוד להורות בזה איסור - מנע, היינו למנוע עישון אצל אלה שעדיין לא התמכרו להרגל זה של העישון שאז קשה כבר הפרישה ומזיקה ג"כל לפעמים לעצביו וכדומה וזקוק למאמצים גדולים כדי לפרוש מהרגלו, ואשר למעשה הוא צריך אעפ"כ לפרוש בכל הדרכים והאמצעים. (ה) ובהיות שכב' במאמרו הנפלא כותב שבמחקרים האחרונים שנעשו מתברר כי האנשים הנמצאים בקרבת מעשן במקומות סגורים, כגון מקומות עבודה, אולמות, כלי רכב, וכדומה, הם נהפכים למעשנים פאסיביים, וזה עלול להביא אותם לנזקים בדרכי הנשימה, לשיעול, ואפילו לדלקת הסימפונות והריאות, דבזה ההשפעה לרעה איננה רק למעשנים אלא גם לילדיהם ולסביבה בה הם חיים. לכן ברצוני להוסיף בזה, כי המעשנים במקומות ציבוריים כגון בישיבות, מקומות עבודה מקומות ציבור וכדומה, הזכות לפי ההלכה לכל אחד ואחד הנמצא והצריך להמצא שם להתנגד למעשנים ולדרוש מהם לא לעשן בהיות שזה מזיק פחות או יותר גם לסובבים אותו ולנמצאים במחיצתו, דדבר זה שעשן מזיק לגוף האדם ויכול למחות על כך, ושזה אחד מהדברים שלא מועיל בזה אפילו חזקה, .... ולמעשה בישיבות, ובמקומות מלאכה, נקרא בכלל עשן זה כתדיר כי הוא נמצא למעשה (ממעשן זה וממעשן זה) רובא דיומא. (ו) ולמחות בזה יכול למחות לא רק שכן שנכנס העשן ברשותו משכנו, כי אם גם במקומו' השייכים לרבים הזכות בידי כל אחד מהרבים למחות על כך, ... ויש לציין עוד למה שכותב במגביל לזה הנתיבות המשפט בסעיף קנ"ו סק"ז, דאם היה בריא ונחלה לא מהני החזקה הקודמת שכבר החזיק דחולה ודאי דדמי לקוטרא וביהכ"ס ע"ש. והוא הדין איפוא גם כאן לא מהני אפילו בהחזיק לעשן. (ט) בסיכומם של דברים, זאת תורה העולה מדברינו להלכה, כי שפיר יש מקום לאסור העישון על פי דין תורה. וכמו כן כשמעשנים במקומו' ציבוריים יכול שפיר כל אחד ואחד מהנמצאים שם שחושש מזה לפיגוע בבריאותו למחות בידי המעשנים שלא יעשנו. והנני בכבוד רב ובברכה מרובה ובידידות ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג. |
